הסטנדרטים של החזה הנשי / מרי רובנקו

במסגרת הקורס בחרתי לעסוק באידאל היופי בעולם המודרני. במאה העשרים ואחת אנחנו עדיין מתבקשות, יותר מבכל זמן אחר, להתאים את עצמנו לאידאליים לא הגיוניים וחסרי פרופורציות הקשורים בגופנו הפרטי.
החלק שמעסיק אותי במהלך התבגרותי במיוחד הוא החזה. החזה הנשי צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים, תמיד להיות שווה, חצוף, מכוסה או לא מכוסה, עומד, גדול וסקסי.

במציאות, לרוב הנשים אין חזה פרופורציונלי כלל. יש כל מיני סוגים של שדיים בעולם הזה. התחושה שאני אמורה לכלוא את עצמי בחזייה היא נוראית עבורי. כשהייתי בת 14, חשבתי שאם אלך לישון עם חזייה אז החזה יקבל את הצורה הרצויה והאידיאלית. מאז הבנתי שחזיות זה לא בשבילי.
בעבודתי ניסיתי להעביר מסר הומוריסטי , ולהקליל את העניין. כלומר, הנה תראו, ציצים. עכשיו אפשר להתקדם בחיים ולהתעסק במשהו יותר מעניין?

"היינו חבורה של בנות ובנים בכיתה ד' מתרוצצים על המגרש וממתינים למורה לחינוך גופני שתגיע לספר לנו על נבחרות הספורט של בית הספר. כולנו היינו אחוזי התרגשות לקראת הכניסה לנבחרות. כולנו כל כך רצינו להיות אלה שייצגו את בית הספר. אני הייתי ילדה קטנה שלא ממש חיבבה את שיעורי החינוך הגופני, ובכל זאת, משהו אמר לי לנסות להתקבל לנבחרת הכדורסל. נחשבתי בין הבנות הגבוהות בכיתתי וידעתי שמדובר יתרון גדול וזו ההזדמנות שלי להתחיל לשחק קצת ולייצג את בית הספר.

בעודנו משחקים במגרש, נכנסה המורה לחינוך גופני, כולנו הבטנו בה בשקיקה וציפינו למוצא פיה, התיישבנו מולה במגרש, מחויכים ונרגשים. המורה לחינוך גופני החלה לדבר אלינו. היינו מהופנטים: שמענו על הנבחרות, על התחרויות הארציות, על הכבוד והגאווה שהביאו הנבחרות בשנים הקודמות לבית הספר. אני, ילדה קטנה ומרוגשת רציתי כל כך לקחת חלק, רציתי לייצג את בית הספר, ובעיקר רציתי להוכיח למורה שלי לחינוך גופני, שניכר היה שלא ממש חיבבה אותי, שגם אני יכולה להשתתף במשחקי ספורט ואולי גם להצליח.

היא מנתה באזנינו את הנבחרות השונות, ופתאום שמעתי אותה אומרת בחטף: השנה לא יקימו נבחרת כדורסל לבנות. ואז המשיכה בדבריה, כאילו כלום. ניסיתי להבין מה שמעתי. אזרתי אומץ ושאלתי אותה "למה אין נבחרת של כדורסל לבנות השנה?" היא לא ממש התייחסה לשאלתי רק אמרה שבשנים הקודמות הבנים הצליחו מאוד ונבחרת הבנות לא ושהיא מעדיפה שלא להשקיע זמן בנבחרת כדורסל לבנות.
התאכזבתי. זה כל כך לא בסדר! אני כל כך רוצה לשחק כדורסל! כעסתי על כך שלא ניתנה לי ההזדמנות. גם הבנות האחרות קצת כעסו, אבל קיבלו זאת והלכו להיבחן לענפי ספורט אחרים. הלכתי משם ממש עצובה, ידעתי שאין לי מקום בנבחרות אחרות ושרוב הסיכויים שלא אצליח להיכנס אליהן".

"(יש אנשים אשר) מאמינים שאשה יכולה להתקיים עם מוח שלתרנגולת בקדקודה. גברים אינם מבקשים מאשה שתהיה אינטיליגנטית. גם זו צורה של גזענות. אבל בעניין הזה איננו יכולים להאשים אתכם המורים. אתם מעריכים את התלמידות שלכם יותר מכפי שהוריהן מעריכים אותן"
(מכתב למורה, עמ' 19)

 עבודה: מרי רובנקו