ראוי לשבח וציון למופת / אסף בוק ואיתמר מנדלסון

אזהרה: הכתבה הזאת עלולה להכיל הנצחת סטריאוטיפים וגזענות שתחשוף את פרצופנו המכוער לצד אמיתות שכבר שמעתם ועדיין לא מחליקות לכם בקלות בגרון. אז למה בכל זאת אתם חייבים לקרוא אותה? כי למרות התחלואים של מערכת החינוך בנושא שיוון ההזדמנויות, יכול להיות שמצאנו פה באר של תקווה בדמות בית הספר "שבח מופת" אשר דוחף את תלמידיו למצוינות למרות נקודת הפתיחה הבעייתית שלהם.

בית הספר הניסויי הרב תחומי שבח מופת הממתג את עצמו בין השאר גם כתיכון הישראלי להייטק ומדעים ממוקם ברחוב המסגר 7 בתל אביב. לאלו שאינם בקיאים באזור, מדובר ברחוב מפויח משהו כיאה לאזור דרום ת"א המוזנח שסובל מסטיגמות ידועות, בדרך אל התחנה המרכזית על כל המשתמע מכך. ממש לא האזור שהיינו מצפים למצוא בו בית ספר שמתפאר בהיותו חממה להייטק.

יחד עם זאת, המצב הסוציו-אקונומי של מרבית התלמידים הנוכחים במוסד הלימודי תואם את האזור בו הוא ממוקם. מדובר בבית ספר על אזורי שעשה לעצמו שם בתחום החינוך ולכן מגיעים אליו תלמידים מבאר שבע, אריאל, יהוד, חולון, בת-ים, לוד, רמלה, דרום ת"א והרשימה עוד ארוכה.

שבח מופת הוא לא בית ספר רגיל. הוא מכיל בתוכו חטיבת ביניים (כיתות ז'-ט') תיכון (כיתות י'-י"ב) לצד מסלול של י"ג-י"ד המשולב עם מסלול שוחרות של חיל הים הכולל התמחות ברובוטיקה. בבית הספר אפשר בקלות לראות נוכחות של תלמידים במדים של חיל הים, מבצעים מסדרים ממש כמו בצבא. תוכלו למצוא כאן גם מסלול סייבר, ביוטכנולוגיה, הנדסת תוכנה ועוד. הנתון החשוב ביותר שעזר לנו להבין את המנוע שעומד מאחורי המוסד שבח מופת נמצא באוכלוסייה שלו – מדובר בבית ספר המבוסס על 90% יהודי חבר העמים. כיצד ריבוי העולים מחבר העמים השפיע על "שבח מופת" והפך אותו למה שהוא כיום?

מורה ממגמת מכונות ומסלול רובוטיקה אשר מלמד 37 שנים ומתוכם 26 שנים בשבח מופת לקח אותנו למסע היסטורי בנבכי המוסד. "בעבר היה מדובר בבית ספר מקצועי-טכנולוגי עם רמה נמוכה של תלמידים. אבל אז הגיעו המורים הרוסים עם העלייה הגדולה, מורים שהם פרופ' וד"ר. והם הביאו איתם גם את התלמידים. אני יודע שאנשי בית הספר היו מחכים לתלמידים בשדה התעופה כבר עם הירידה מהמטוס ומשכנעים אותם להירשם לבית הספר. כיום אנו מדברים על 97% זכאים לבגרות. לצערי הרמה התחילה לרדת בגלל שהפסיקה 'העלייה הטובה', יוצאי חבר העמים ההם הביאו איתם תרבות אחרת של מצוינת בחינוך ובלמידה ואלו שמגיעים עכשיו כנראה התערבבו יותר מידי עם התרבות המקומית."

כששאלנו אותו על שיווין ההזדמנויות בבית הספר הוא ענה: "יש פה אוכלוסיות לא קלות, חלק מהתלמידים באים ממשפחות קרועות שהאימא פה למשל והאבא עדיין שם בחו"ל, יש פה הרבה עולים חדשים שלא יודעים את השפה ולכן הוקם פה בין השאר 'אולפן' ללימוד השפה. בית הספר נותן המון עזרה בלימודים, מעניק תגבורים בחגים ובחופשות, בזמן הלימודים ומחוצה לו. ההנהלה עובדת קשה מאוד בכדי להשיג תרומות לטובת מלגות לילדים עם בעיות כלכליות. מגיעים אלינו לבית הספר ממקומות כ"כ מרוחקים בגלל השם הנהדר שלנו בתחום החינוך, יש פה גאוות יחידה גם בקרב התלמידים וגם אצל המורים."

מורה מחטיבת הביניים לתנ"ך והיסטוריה הוסיפה ואמרה: "בכל שכבה יש גם כיתת מצוינות אחת ולדעתי יש קשר בין המעמד הסוציו-אקונומי לבין המצוינות ההישגית. יחד עם זאת לעומת בית ספר קודם שהייתי בו, כאן אני יכולה להבחין במתן יותר אפשרויות לשוויון הזדמנויות. פה המורים מתעקשים על התלמידים, יש הרבה מורים ואני ביניהם שמעניקים עזרה פרטנית ולא מוותרים על התלמידים. יש פה תלמידים שעלו עכשיו מאוקראינה שהם בפער עצום משאר התלמידים מבחינת שפה ולכן משחררים אותם משיעורים כדי ללמוד באולפן. למערכת החינוך יש אמצעים מאוד מוגבלים להתעסק עם אוכלוסיות שנקרעות בין הארץ לחו"ל, הם ישר מתויגים כ'בעייתיים', הם נדחקים הצידה. כאן בית הספר משקיע בהם ומכבד אותם, אך גם פה יש מקרים שכאלה."

כששאלנו אותה על הייחודיות של בית הספר ביחס לבתי ספר אחרים היא אמרה: "יש פה 90% רוסים, המקום ממתג את עצמו ככזה ולא חושש מכך, הוא שואף למצוינות. התלמידים שהגיעו לכאן מבתי ספר אחרים חוו השפלות בעקבות המוצא שלהם ופה הם מקובלים. חצי מהמורות כאן הן צבריות-ישראליות וציוניות. יש פה כיתה צבאית והנצחה של סטריאוטיפים ממורשת התרבות הרוסית כגון: אקדמיה לשחמט, מרכז אומנויות עם שיעורי בלט וכדומה. התלמידים לא ממש נפגשים עם אוכלוסיות אחרות. המצב פה הוא של חבר מביא חבר. לא לומדים פה ערבית אבל כן לומדים רוסית או צרפתית. יש לתלמידים ולמורים דימוי עצמי מאוד גבוה בבית הספר."

לא הצלחנו לגבש דעה לגבי ההומוגניות הברורה שבמוסד. הציניקנים בינינו יכולים לכנות אותה "גטו" חינוכי. המורשת של התרבות הרוסית יש נוכחות בולטת כאן. בחדר המורים ובין התלמידים אפשר לשמוע דיאלוגים ארוכים בשפה הרוסית. אנחנו כצברים שנחשבים לרוב במדינת ישראל יכולים להרגיש כאן לרגע מיעוט.
האם תופעת שימור התרבות של יוצאי חבר העמים היא תופעה המחזקת או מחלישה את חבריה? האם זוהי זהות זמנית, השמורה לתקופה זו? ומה יקרה כשכבר לא יהיו עוד מהגרים מחבר העמים? האם מצב זה ישתמר או שישתנה?

חזון בית הספר מצהיר כך: "בית הספר יכשיר בוגרים, אוהבי אדם, אוהבי עמם, ארצם ומדינתם. בעלי סקרנות אינטלקטואלית ובעלי מיומנויות וכשרים החיוניים להשתלבות בחברה העתידית. תלמידים יפנימו ערכים של סובלנות ודמוקרטיה." על רקע החזון הזה היה לנו חשוב לראיין גם תלמידים. כיצד הם חווים את שבח מופת?

תלמידה שגרה בדרום ת"א סיפרה לי: "ממש כיף לי פה, בבית הספר הקודם כולם שנאו אותי ופה כולם שווים. בבית הספר היסודי "רוקח" בתל אביב ירדו עליי שאני חנונית רוסייה ומכוערת ועכשיו הם מקנאים בי, כולם רוצים לדבר איתי. פה אין את הקטע הזה של "מקובלים". שם אני בכיתי ופה ממש כיף לי לבוא לבית הספר, שם היו המון יהודים ישראלים ופה כולם רוסים. השנאה בבית הספר ההוא לא הייתה רק לרוסים, אפילו לתימנים למשל, אבל פה לא יורדים עליי. אני חושבת שזה בית ספר מעולה, יש פה מבחני קבלה כדי להיכנס, לא כל אחד יכול להגיע לפה כמו בבתי ספר אחרים שמקבלים כל אחד. הייתי צריכה לעבור מבחן במתמטיקה בשביל להתקבל לפה. יש פה גם רק 4 כיתות בכל שכבה שזה די מעט ביחס לבתי ספר שיש בהם 15 כיתות בכל שכבה. קצת מבאס שרוב השכבה שלי לא מת"א כי יותר קשה להיפגש ככה."

תלמידים מלוד ומיהוד במסלול שוחרות של חיל הים הוסיפו ואמרו: "החינוך הרוסי פה הוא מדהים. המורים ממש אחלה והתלמידים קיבלו אותנו ממש טוב. המורים פה הם כמו ההורים שלנו, באותו ראש כזה כי כולם הגיעו באותה "עלייה" לארץ אז יותר קל לנו להתחבר אליהם. אנחנו לומדים פה רוסית מבחינת דקדוק ושפה וגם קצת ספרות רוסית כשמירה על המורשת. אנחנו מדברים עם ההורים שלנו ברוסית. ההורים תמכו בהחלטה שלנו להגיע לכאן ולהצטרף לחיל הים, אולי בגלל הנסיעות חינם" אמרו כשהם צוחקים. תלמידה נוספת שהצטרפה השנה לבית הספר שיתפה ואמרה: "בבית הספר הקודם שהייתי בו בלוד המורים לא השקיעו, הרמה לא הייתה גבוהה כמו פה, אני גם חוויתי גזענות מיהודים בבית הספר הקודם."

התקשנו לשמוע את החוויות הגזעניות שחוו התלמידים בגיל כה מוקדם, שייתכן וגרמו להם לצלקות שטרם הגלידו ואולי לא יגלידו לעולם. החוויות הללו הן ללא ספק עוד סיבה להתאספות של יהודים יוצאי חבר העמים תחת קורת גג אחת. כאן הם יכולים להתעמק במורשת שלהם, להתחזק ממנה במקום להרגיש רגשי נחיתות, להתחבר לאמת שלהם, לאישיות, לסיפור ההיסטורי של משפחותיהם מבלי לקבל מבטי שנאה או אלימות מילולית ופיזית. שבח מופת הוא מקור הכוח שלהם, הוא שינה עבורם סדרי עולם וחיים. ממצב שהם לא היו רוצים לקום בבוקר לבית הספר למצב שהם קמים עם חיוך. אולי לא צריך יותר מזה?

האפשרויות לשוויון הזדמנויות בבית הספר הן רבות ואפשר בהחלט להיות אופטימיים. נקודת הפתיחה הבעייתיות מבחינה סוציו-אקונומית, באה לידי ביטוי בשפה ובהרכב חלקי של משפחה. הרעיון המרכזי שעומד מאחורי בית הספר, הפונה גם לקהל ההורים והתלמידים שלו, הוא היכולת של "שבח מופת" לשנות את המעמד החברתי-כלכלי של תלמידיו בעתיד.

בעלון השיווקי ליום הפתוח של בית הספר נכתב: "רוצים להשתלב בעולם ההייטק? הצטרפו לנבחרת הסטרטאפ של שבח מופת." ההבטחה והאפשרות לניעות חברתית, למשכורות גבוהות וטיפוס למעמד סוציו-אקונומי גבוה מעיד מעט על השתרשותו של רעיון קפיטליסטי בדור העתיד של מי שהתחנכו על ברכי הקומוניזם והסוציאליזם במדינות חבר העמים - אבל החלום ושברו הוא כבר נושא לכתבה אחרת…

אנחנו מחזיקים אצבעות לבוגריו של בית הספר ומקווים שהם יוכלו ליהנות ולהגשים את מטרות המוסד. הרי מגיעה לכולם האפשרות למקסם את יכולתם ללא הבדל דת, גזע, מין או רקע כלכלי. וזה אולי הבסיס החשוב ביותר לקבלת שיוון הזדמנויות בחינוך.

"כשעברתי לאולפנה במרכז הארץ נחשפתי בפעם הראשונה לחוסר שיוויוניות בין תלמידות. הייתי תלמידהקצת היפר-אקטיבית אבל לא בעייתית מדיי. המורה שלימדה אותי מתמטיקה לא ידעה איך להתמודד עם הנוכחות שלי בכיתה ועשתה לה להרגל להוציא אותי בכל שיעור. כעסתי וכל המצב היה נראה לי לא הגיוני, ובכלל לא פייר. למה אני צריכה לצאת מהכיתה כשלא עשיתי כלום ושהמורה ראתה בבירור שלא עשיתי כלום. למה אני הייתי צריכה לצאת מהכיתה ולא התלמידה שביקשה ממני להעביר את הפתק?! למה היא לא פנתה אליה? אולי כי היא הייתה בהירה יותר ממני?
מורה אשכנזייה בבית ספר אשכנזי לבנות, מוציאה מהכתה תלמידה מזרחית ועוד יותר גרוע- תימנייה. החוייה הזאת ודומות לה דחפו אותי לבחור במקצוע ההוראה. ידעתי שאני יכולה להיות מורה טובה יותר מהרבה מורות שלימדו אותי, ולחסוך מהתלמידים שיהיו בכיתתי, ולו במעט, את ההשפלה ואת הכעס שמרגישים כשמוציאים אותך מהכיתה. ההוצאה מהכיתה פוגעת בתלמיד יותר ממה שמורות משערות. הוצאת תלמיד מהכיתה משקפת את הכישלון להתמודד עם התלמיד. כישלון בהבנה שלי אותו ואת הדרך חשיבה שלו, וכישלון בדרך למציאת פתרון הולם לדרך התנהגותו".

"כשבוגרי אוניברסיטה מותחים ביקורת על בית הספר ואומרים שהוא חולה, הם שוכחים שהם מוצרים שלו. הם ניזונו על הרעל הזה עד לגיל 25. אינם מסוגלים לתאר לעצמם, שאנשים בעלי רקע שונה עשויים גם הם להיות שווים משהו. לכל עם תרבות משלו. ולשום עם אין פחות תרבות מאשר לאחרים". (מכתב למורה, עמ' 107-108)

ראוי לשבח וציון למופת / אסף בוק ואיתמר מנדלסון