ילדי האמצע / שונית מנצור ומור לופט

"השמש בחוץ זרחה והתלמידים בכיתה הרגישו טוב. השעון מתקתק ובעוד חמש דקות יתחיל המבחן בחשבון, זה שכולם חששו ממנו כל השנה. רק גלי עם מבט מודאג ורגליים רועדות מתחננת שהמורה תרגיש לא טוב ושיידחה המבחן. שבוע ברצף וכל מה שהיא רואה זה מספרים, מחשבון ודפים משובצים, ועדיין - היא הרבה מאחורי כולם. לכולם יש מורה פרטית, לה אין".

שדרה של אופניים חשמליים וחניון מכוניות רחב קיבלו את פנינו בכניסה לתיכון והטיחו את המציאות הסוציו-אקונומית בפנינו. במרחק יריקה מהמרכז "הבינתחומי" בהרצליה, אחד מהתיכונים הוותיקים בהרצליה, מאכלס כשבע מאות וחמישים תלמידים מאוכלוסיות מגוונות. יש כאן תלמידים המגיעים מהשכונות "שביב" ונווה עמל, אחרים מגיעים מאיזור הרצליה פיתוח, כפר-שמריהו ומרכז העיר.

בתיכון מבחר רב של מגמות: כיתות מצויינות כמו נחשון ורקיע, לצד כיתות מב"ר ואתגר, בהן מקבלים סיוע לימודי ניכר. בתיכון שמתגאה בזכאות גבוהה בבחינות הבגרות (בתשע"ד 93% זכאות), נראה כי בין המצטיינים לנחשלים עומדים התלמידים הממוצעים, "השקופים", שלעיתים לא זוכים למימוש הפוטנציאל הטמון בהם ולמלוא תשומת הלב.

בית הספר מצהיר בגאווה כי הוא "מאפשר הצלחה לכל תלמיד ותלמידה" - ואכן, לתלמידי המסלול העיוני מוצעות שמונה-עשרה מגמות בתחומי מדעי החברה והרוח, האמנויות, המדעים ומקצועות נוספים כמו ערבית ותקשורת. בנוסף למגמות העיוניות, מצטייני השכבה זוכים ל"כיתות ייחודיות המיועדות לתלמידים מצטיינים וסקרנים" או "המתעניינים במדעים" (על פי עלון בית הספר המשווק לנרשמים הצעירים).

השתתפות בכיתת "רקיע", תאפשר לתלמידים כניסה לקורסים מקוונים מטעם אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטאות נוספות, תקנה להם נקודות זכות שמהוות קרש קפיצה לעולם האקדמי. לעומת זאת במצטיינת המקבילה, כיתת "נחשון", התלמידים עובדים בשיתוף פעולה עם פרוייקט תלפיות של צה"ל. הם זוכים ליום בשבוע, הנקרא "יום נחשון", שמוקדש לנושאים מדעיים, הומניסטיים, פילוסופיים וערכיים. בראיון שערכנו עם מורה בבית הספר עלה כי "המטרה (היא) לטפח חבר'ה מתחומי המדעים שיגיעו ליחידות המובחרות של הצבא. בנושאים של סייבר, וכל מה שקשור בפיתוח אמצעי לחימה".

לתלמידים המתקשים מוצעות חלופות המתבססות על תוכניות בפריסה ארצית: כיתות המב"ר והאתגר / אומ"ץ. כיתות אלה מיועדות לתלמידים המתקשים מבחינה לימודית וזקוקים לסיוע לימודי ולתשומת לב ניכרת. בכיתת מב"ר (מסלול בגרות רגיל), התלמידים לומדים בכיתות קטנות עד עשרים וחמישה תלמידים, ונבחנים בניהול עיסקי כמקצוע המוגבר במסגרת חמש יחידות. לעומתם, תלמידי כיתות האתגר נדרשים לעבור ועדת קבלה עירונית ולהתחייב להתנהגות טובה. המקצוע המורחב אותו הם לומדים קבוע מראש, לימודי "משאבי אנוש". התלמידים נדרשים להגיש עבודה בהיקף של חמש יחידות במקום מבחן. לדברי המורה שרואיין, חלק מתלמידי כיתות אלו "מגיעים בעיקר מהשכונות החלשות יותר בעיר אבל לא רק". הוא מעגן את הסיבה לקוטביות בטענה כי "איפה שיש הזנחה סביבתית, (יש) פחות השקעה לאורך השנים".

אבל מה עם התלמידים הממוצעים? על פי עלון בית הספר, הכיתות העיוניות "מיועדות לתלמידים שאינם זקוקים לסיוע לימודי משמעותי". האמנם? מדברי המורה עולה תמונה בה התלמידים הממוצעים - "הרוב הדומם", יקבלו בדרך כלל פחות תשומת לב מבית הספר. כלומר, ישנם תלמידים הנחשבים טובים, אבל הם אינם מספיק טובים כדי להיכנס לכיתות המצטיינים. מאידך, הם לא מספיק מתקשים כדי להיכנס לכיתות התומכות. התלמידים הממוצעים, מסתפקים אפוא בזכות להשתלב במגמות הלימוד ובמקצועות הבחירה השונים. לתלמידים אלה לא מוסיפים כמו למצטיינים ולא מפחיתים מהעומס כמו למתקשים.

מעבר לכך, כ-60% מתלמידי בית הספר אובחנו כבעלי הפרעות קשב וריכוז, רובם נמצאים בכיתות העיוניות, אך לנתון זה אין כמעט השפעה על היום יום בבית הספר. התלמידים הממוצעים חסומים בפני האופציה להיכנס לכיתות נחשון ורקיע מחד גיסא, ואינם זוכים לתשומת לב מהצוות הלימודי ולהקלות במסלול הבגרות מאידך גיסא. אך האם התלמידים ש"באמצע" אינם זכאים לקבל יותר? ועל מי מוטלת האחריות לעזור לאלה מביניהם הסובלים מהפרעות קשב וריכוז?

בסיורנו עלה כי בית הספר מתקשה לתמוך בתלמידים אלה. אם כן, מה ניתן לעשות?

בשיחה עם אחת התלמידות מתבררים המענים לתלמידי ה"אמצע": הגעה בשעת אפס וקבלת תיגבור במקצועות הנדרשים; בבית הספר קיים מרכז ללקויי למידה (מהו"ת), העוזר בהכנה למבחנים ובשיעורי בית; במסגרת הרפורמות השונות זכאים התלמידים לשעות פרטניות מהמורה המקצועי; ופתרון בו נעזרים תלמידים רבים: ושיעורים פרטיים במימון ההורים.

האם זה מספיק? מה קורה כאשר מצבם הסוציואקונומי של ההורים לא מאפשר להם לרפד את בניהם בשיעורים פרטיים? כיצד ניתן להעשיר מבחינה לימודית ולתת חינוך שויוני לתלמידי האמצע? מערכת החינוך בישראל צריכה להקדיש יותר משאבים לתלמידים הממוצעים. לדעתנו יש מקום להכניס למערכת חברות חיצוניות, שיהוו מסגרת בתוך בית הספר לאחר שעות הלימודים. מסגרות אלו יספקו עזרה בשיעורי בית לתלמידים שזקוקים לפוש הקטן שיעלה את הממוצע שלהם מ-70 ל-85, ולתת מענה לתלמידים שידם אינם משגת.

בין הקוטביות של המצטיינים והמתקשים יש להכיר גם בנוכחותם של תלמידי האמצע שאת קולם בחרנו להשמיע בכתבה זו. בבית ספר שמדמה את עצמו למשפחה, וחותם את דבר המנהלת במילים "אנו מקווים כי גם את ואתה תבחרו להצטרף ולהיות חלק מהמשפחה" צריך להכיר בכך שהילד האמצעי, "ילד הסנדוויץ'", עלול לסבול.

"בבית הספר התיכון שהחניכים שלי למדו בו הייתה מגמה מיוחדת. מגמת בנאים. הבנאים לא למדו. לא כתבו בספרים. הכיתה הייתה סדנה והתלמידים - עובדים שקיבלו בכל יום מטלה אחרת: לרתך מסגרת של שולחן, לנגר ביחד חתיכות עץ, לחתוך ברזלים במשור דיסק. ככה עד סוף היום באחת וחצי. לבנאים אין צלצולים ואין מערכת. הם משתתפים בטורניר כדורגל ובטיולים שנתיים. הם לעולם לא מכינים עבודות או מבחנים. כמעט כל הבנאים מזרחיים. מי שלא - רוסי. יש גם כמה אשכנזים.

הגעתי לסדנה של הבנאים כדי להעביר פעילות לקראת יום השנה לרצח רבין. נכנסתי לסדנה, שהייתה חשוכה והריחה כמו מחסן עצים ישן. המורה הזקן שלהם חיכה לי והכין לי קפה. השעה הייתה שמונה וחצי ובסדנה עוד לא היה אף תלמיד. התחלנו מסדרים כיסאות למעגל. שאלתי את המורה כמה יגיעו להערכתו והוא ענה: "חמישה זה טוב". אחרי חצי שעה הגענו לשבעה תלמידים.
התחלנו את הפעילות. אחד שיתף פעולה, היתר הסתכלו בחשדנות. ניסיתי לדבר איתם על דמוקרטיה, מה היתרונות שלה ובמה היא עדיפה על דיקטטורה. הם נעצו בי עיניים, אחד קם והלך.
פיזרתי על הרצפה כרזות של הסתה. שאלתי אותם איך הם היו מרגישים אם מישהו היה מסית ככה נגדם. הם נדלקו. אחד אמר לי: "אתם, לא אכפת לכם מאיתנו. אתם כולכם אשכנזים, כמו הרבין הזה". שאלתי אותם אם יש להם סיפור על הסתה כזו. חלק סיפרו על חברים שלהם, חלק על עצמם. הייתה תחושה של "מצפים מאיתנו לדב - אז נדבר".

אחרי ארבעים דקות - נמאס. הם החליפו מבטים עם המורה שלהם, והוא אמר: תודה למדריך שבא ועכשיו נחזור לתוכנית הרגילה. לא הרגשתי שהספקנו כלום. כשאספתי את הדברים אחד בא לעזור לי. שאלתי אותו אם היה לו מעניין, הוא אמר לי שכן. ואז שאלתי מה והוא אמר: אהבתי שלא העפת אף אחד. והלך".

ילדי האמצע / שונית מנצור ומור לופט