טלגרפיטי או שקר כלשהו / עמיר לוי

טלגרפיטי או שקר כלשהו / עמיר לוי

אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה
מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת.
סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ
הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ.
מִישֶׁהוּ חַיָּב לַהֲדֹף אֶת עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת
אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים,
כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר בָּהֶן
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לְבוֹסֵס
בַּטִּיט וּבָאֵפֶר,
בִּקְפִיצֵי סַפּוֹת,
שִׁבְרֵי זְכוּכִית
וּסְמַרְטוּטִים מְדַמְּמִים.


מִישֶׁהוּ וּמַטְאֲטֵא בְּיָדוֹ
עוֹד נִזְכָּר אֵיךְ הָיָה.
מִישֶׁהוּ מַקְשִׁיב
וְנָד בְּרֹאשׁ שֶׁלֹּא נִתְלָשׁ.
אַךְ כְּבָר בִּסְבִיבָתָם
יַתְחִילוּ לְהִסְתּוֹבֵב כָּאֵלֶּה,
שֶׁזֶּה יְשַׁעְמֵם אוֹתָם.

מֵעֵת לְעֵת מִישֶׁהוּ עוֹד
יַחְפֹּר מִתַּחַת לְשִׂיחַ
טִעוּנִים אֲכוּלֵי-חֲלוּדָה
וְיַעֲבִיר אוֹתָם לַעֲרֵמַת הַשְּׁיָרִים.
 

מִישֶׁהוּ חַיָּב לִגְרֹר קוֹרָה
כְּדֵי לִתְמֹךְ בַּקִּיר,
לְהַתְקִין זְכוּכִית בַּחַלּוֹן
וּלְקַבֵּעַ דֶּלֶת עַל צִירֶיהָ.

זֶה אֵינֶנּוּ פוֹטוֹגֶנִי
וּמַצְרִיךְ שָׁנִים אֲרֻכּוֹת.
כָּל הַמַּצְלֵמוֹת נָסְעוּ מִכְּבָר
לְמִלְחָמָה אַחֶרֶת.

אֶת הַגְּשָׁרִים צָרִיךְ בַּחֲזָרָה
וְאֶת תַּחֲנוֹת-הָרַכֶּבֶת מֵחָדָשׁ.
הַשַּׁרְווּלִים יִקָּרְעוּ לִגְזָרִים
מֵרֹב הַפְשָׁלָה.

אֵלֶּה שֶׁיָּדְעוּ
מַה הִתְרַחֵשׁ כָּאן וּמַדּוּעַ,
חַיָּבִים לְפַנּוֹת מָקוֹם לְאֵלֶּה
שֶׁיּוֹדְעִים מְעַט.
וּפָחוֹת מִמְּעַט.
וְלִבְסוֹף, שׁוּם דָּבָר.

בָּעֵשֶׂב, שֶׁכִּסָּה
אֶת הַסִּבּוֹת וְהַתּוֹצָאוֹת,
מִישֶׁהוּ חַיָּב לִשְׁכַּב לוֹ
עִם שִׁבֹּלֶת בֵּין שִׁנָּיו
וְלִבְהוֹת בָּעולם.

(ויסלבה שיבסורסקה, סוף והתחלה מבחר שירים, תרגם מפולנית רפי וייכרט, הוצאת גוונים 1996)

החיים נמשכים.
החיים חייבים להימשך, וטוב שכך.
ואפילו בסוף כל הקרבות, המבצעים והמלחמות, החיים נמשכים.
שימברוסקה מתארת בצורה עגומה ומדויקת את העובדה הזאת, הבלתי ניתנת לערעור, בשיר "סוף והתחלה".
 

כיום, כמעט עשרים שנה אחרי שפורסם השיר, העובדה הזו עדיין חיה
ונושמת כאן. סוף רודף התחלה, שרודפת סוף אחר. ישנם אנשים שנגזר עליהם למות, רק כדי שאחרים יוכלו להמשיך בחייהם. אבל אנשים לא ממשיכים, בניגוד לשירה של שימברוסקה. לא באמת ממשיכים. אנשים נתקעים עם המוות, עם הזיכרונות ועם הכאב הבלתי נסבל. החיים ממשיכים, אנשים לא.

זו אינה מטרתם של הנופלים בקרב. הם אינם נלחמים כדי שנזכור אותם. הם אינם נלחמים כדי שנזכור את עיי החרבות ועגלות המתים, בלשונה של שימברוסקה. הם נלחמים כדי שנמשיך לחיות. כדי שיבוא היום בו נוכל לשכב על העשב שכיסה את הסיבות והתוצאות, עם שיבולת בין השיניים ונבהה בעננים.

'סוף והתחלה' הוא שיר עצוב, שמבקש לחקוק בזיכרוננו את זוועותיה של המלחמה. הוא מפציר בנו לא לשכוח את קורבנות המלחמה ואת הסבל הרב שהיא מביאה. בקריאתי אותו התעוררה בי דווקא משאלה אחרת– הלוואי ויכולנו לשכוח את כל זיכרונות העבר. הלוואי ויכולנו לשכב על הדשא מבלי לחשוב על המחיר שאחרים שילמו לשם כך. שכחה אמתית, לא מהולה ברגשות אשם, שמא אנו מזניחים את זיכרון הקורבנות והנופלים. שכחה ללא חשש, שמא יבקרו ויטיפו לנו.

שכחה אמתית.
בסדנאות חברנו לדב אור-נר, במטרה לחזור לאותה נקודה בה נקברו מחשבות של סטודנטיות לפני 35 שנה.

היצירה הניצבת בשטח המכללה גלויה לעין כל, ועדיין רבים הם העוברים לצדה מידי יום ביומו, מבלי לתת דעתם לקיומה. על פניו, כאמור, שכן המיצג כמעט ו"מוחבא" באזור החניה בכניסה למכללה, וחולק את מקומו עם צמחייה מתה, עץ דקל ותמרורי חניה ותנועה שונים. המיצג של אור-נר, שביקש לשמר את זיכרונות העבר, נשכח. לוח האבן כבר אינו ניכר לעיני הנכנסים והיוצאים, והחיים בקמפוס ממשיכים בלעדיו.

כחלק מסדנת האמנות, החליטה קבוצת הסטודנטים לקחת אחריות לשימור זיכרון העבר הזה. הם יזמו פנייה אל נשיאת המכללה והמנכ"לית שלה בבקשה לשימור יצירת האמנות בקמפוס.
בפנייתם ניסחו הסטודנטים שלוש בקשות הנוגעות לשימור ואחזקת העבודה: בירור גורלה לאור השינויים המבניים הצפויים במכללה, אחזקתה השוטפת והעלאת המודעות בקרב הסטודנטים והמרצים לקיומה. פניית הסטודנטים נענתה במהירות וכבר באוקטובר נערכה פגישה של נציגי הסטודנטים עם מנכ"לית המכללה ומנהל התפעול
בנושא.

יצירתו של אור-נר אינה משמרת את זיכרון המלחמה, אלא דווקא את כמיהתן לשלום של הסטודנטיות בעבר. אולם האם היצמדות למחשבות עבר, אשר בהכרח קשורות למלחמות וסכסוכי עבר, הינה חיונית? האם היא תורמת? או שעלינו להמשיך הלאה, להסתכל קדימה, אל השלום אותו אנו רוצים ליצור, שלום המתאים לנו כעת?
אותם זיכרונות עבר, לדעתי, רק יזכירו לנו את המלחמות הישנות, ההרוגים והפצועים, וירחיקו אותנו מהשכחה האמתית אליה אני מייחל. שכחה שלשמה הקריבו את חייהם כל כך הרבה בני אדם. האם נחוצה לנו עוד אנדרטה, אשר תחתיה קבורים זיכרונות המזכירים לנו את מאורעות העבר? ואולי עדיפה שכחת העבר וההתרכזות בעתיד? אולי ההתרכזות בעשייה כעת, תביא עמה את השלום, ואולי יום אחד גם את השכחה המבורכת. יום אחד, יהיה רק סוף. ללא התחלה. סוף טוב.
 

טלגרפיטי או שקר כלשהו / עמיר לוי