מציאות (לא) פרובוקטיבית / ג'ני גרינשפון

מזה חמישה עשורים פועל בישראל אמן פרובוקטיבי בשם דב אור-נר. מי שמכיר את יצירותיו יגיד שהוא המצפון של החברה הישראלית. אני נחשפתי לעבודותיו לראשונה בסדנה, בה הוא היה אחד הנושאים המרכזיים. דב מראה מציאות מורכבת, הרבה פעמים קשה לעיכול. לעיניי בלטה יצירתו מ-1979, "הסעודה האחרונה". אור־נר שחט טלה, פשט את עורו וביתר אותו לנתחים. לאחר מכן נערך שולחן ל־13 סועדים, שהונחו עליו כיכרות לחם, בקבוקי יין ונתחים מהטלה הצלוי. הפעולה חשפה את הפער שבין פעולת השחיטה הנורמטיבית, לבין הצגתה כפעולת אמנות בחלל הגלריה. היצירה מבוססת על האייקון של ישו הסועד עם השליחים. אך מי שהוזמן לסעודה של אור-נר קיבל בשר טלה שנשחט לנגד עיניו. בתיאבון! יש שיגידו שזו לא אמנות. התוודעות למכלול העבודה של האמן ולתכנון הארוך והמדויק שנמשך לעתים שנים רבות, גילתה לעיניי את היופי שבדבר. ביצירתו המתמשכת 'מוזיאון המוזיאונים' אור-נר מעביר את המסר: האדם הוא היוצר וגם היצירה. בעיניי פה גדולתו.

הפרויקט 'עצב את המציאות כראות עיניך' שנעשה על ידי קבוצת סטודנטים, מבוסס על יצירותיו של דב ומחייה אותן בצורה חדשה. אור-נר משמש השראה והוא נושא הדגל של הפרויקט, אך העובדה שעבודותיו עדיין רלוונטיות היא עצובה. הרבה לא התחדש בנושא השלום בעשורים האחרונים בישראל. הריחוק גדול עוד יותר. השוני רק גדל. אם נוציא את מה שנקבר לפני 35 שנה, נראה שהמחשבות לא שונות מאלו של היום. הפלאיירים של 'אזור מלחמה' עדיין מפוזרים ברחוב. 'כלוב השלום' רק קטן. משמח שאמן נשאר רלוונטי. צובט את הלב שיצירותיו לא הפכו להיסטוריה שאפשר להשאיר מאחור.

הפרויקט 'עצב את המציאות כראות עיניך' הינו מיצג בו שני סטודנטים לבושים שחור עומדים עם שלט. לפניהם ניצבים אביזרים שונים. חלקם סטריאוטיפיים: מדים וכאפייה, חלקם ניטרליים יותר, ככדור ומטרייה. עוברי אורח התבקשו להשתמש באביזרים וליצור את המציאות שלהם. בסוף היצירה היוצרים-עוברי-האורח הוזמנו להצטלם עם המציאות שיצרו. כמו ב"מוזיאון המוזיאונים" של אור-נר, היצירה של הסטודנטים היא אמנות בתוך אמנות. הסטודנטים יצרו את הפרויקט ועוברי האורח יצרו את המציאות. בצורה זו נוצר קולאז' של דעות ויצירות עם האביזרים שעמדו לרשות היוצרים.

הסטודנטים בחרו להכין יצירה "רכה" יחסית לאור-נר. איפה הדם והפרובוקציה? איך יכולה האמנות לשקף מציאות בעזרת אביזרים נבחרים ומועטים? אבל הפרויקט הזה הוא רק יריית פתיחה ליצירות עתידיות: אפשר להקים אותו מחוץ לגבולות הסמינר, במרחב פתוח בו עובר האורח – היוצר – בוחר בעצמו את האביזרים ויוצר את המציאות שלו. זו בעיניי פרובוקציה של ממש. הצגת המציאות המוחלטת של האדם, בלי שאף אחד ישפיע עליו.

לתמונות-המציאות שצולמו לאורך שעה אין רכיב משותף. האם בחברה הישראלית יש ערכים משותפים? בפעם הבאה אולי כדור הדיסקו יהיה משותף לכל תמונות-המציאות. אולי פרח או כיסא. כל עוד זה לא רובה, זה לא באמת משנה. האם אז תהיה תחושה של אחדות אמתית, ממנה אפשר לצמוח ולהגיע לשינוי אמתי? אולי באותו רגע נשגב משותף, היצירות של אור-נר יהפכו להיסטוריה, וכשיוציאו מה שנקבר ויראו מה כתבו יגידו 'חה, כמה ישן ולא רלוונטי!'.
 

מציאות (לא) פרובוקטיבית / ג'ני גרינשפון