שדרת הזהויות / דורון קול

בתרגיל כתיבה שנערך בסדנה התבקשנו בשלב הראשון לכתוב חוויה אישית מתקופת המלחמה. ההנחיה הייתה להימנע מחיווי דעה ולתאר את האירוע בצורה מפורטת ורב-חושית ככל הניתן, כמו לקראת צילום סצינה בסרט, או שחזור אירוע מכריע בחקירת פשע. אחרי שהסטודנטים שיתפו את הקבוצה בחויות שכתבו הם התבקשו ליטול משפט אחד מחיבורו של משתתף אחר, ולכתוב לו הקשר שיהפוך את משמעותו. הנה דוגמה אחת:
 

"באחד הערבים הראשונים של המלחמה ישבתי לי בדירה בערב שגרתי. בשעה שמונה בערב צילצל הטלפון. אבא שלי מבשר לי שהחמאס מאיים לירות על ת"א בשעה תשע. מכיוון שכך, החלטנו אני והחברה שלי להישאר בדירה, לחכות לראות מה יקרה. היו לנו כבר תוכניות אחרות, אבל עכשיו, כשהחמאס איים, הסתקרנו. כמה דקות אחרי השעה תשע נשמעה אזעקה. במהירות יצאנו מהדירה וירדנו למקלט. שם גילינו שלא היינו היחידים שהתכוננו לאירוע. בתוך 20 שניות כל דיירי הבניין כבר היו במקלט. זו הייתה הזדמנות מצוינת להכיר את כולם. אמנם אנחנו תמיד אומרים שלום אחד לשני, אבל לא יותר מזה. והנה במין סיטואציה מוזרה שכזו, לא הייתה לנו ברירה אלא לגלגל שיחת חולין קטנה וחמודה. חיכינו לבומים של היירוטים וכשאלו באו, עלינו בחזרה לדירה. רק כדי לשמוע עשרים שניות לאחר מכן אזעקה נוספת, וכדי לחזור שוב למקלט ביחד עם כל שאר דיירי הבניין. שוב אותה שיחת חולין מוזרה, שוב קצת צחקוקים ואז שוב בומים. חזרנו לדירה והתיישבנו על הספה כדי לחשוב. פעלנו בדיוק כפי שהחמאס רצה, כלומר הפסקנו לגמרי את שגרת חיינו וחיכינו לראות מה יקרה. לא רק אני והחברה שלי, אלא כל הבניין, וכך בוודאי רוב תושבי תל אביב. אני מודה לחמאס על כך שנתן לנו הזדמנות להכיר את שכנינו ולהתחבר אליהם. כך התאחד לו בצורה מוזרה עם ישראל. את זה בוודאי לא תכנן החמאס. ומתי נדבר שוב עם השכנים? אולי במלחמה הבאה.
(יובל דיין, 09.2014)

"אני מודה לחמאס על כך שנתן לנו הזדמנות להכיר את שכנינו, אני מודה לחמאס על כך שבנה לנו במשך שנים הפתעה – דרך תת קרקעית להתחבר אליהם והם אלינו. אני מודה לחמאס על זה שהשמיים הכחולים כבר לא משעממים, אלא יש בהם זיקוקים. אני מודה לחמאס על זה שמצאו דרך יעילה לגרום לילדים להפסיק לשחק במחשב ופשוט לצאת לטייל ברחבי הארץ. אני מודה לך חמאס, לפנייך ולך, על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה שעשית עמדי.
(ג'ני גרינשפון, 09.2014)

מי הוא האויב?
מי הוא הידיד?
"ארבע בבוקר במסעדה. יחסית בצפון, מרגישים מנותקים לכאורה מהמצב. חמודי, מונס ואני בגריל, בשלב הזה שאפשר לדבר קצת, אין לקוחות, רק מנקים. מונס מספר לי על הפחד של אנשים מהכפר להסתובב בחוץ – "כבר כמה פעמים הרביצו לנשים מהכפר שלנו בחדרה. מעדיפים לא לצאת. פוחדים". חמודי מספר לי על חופשה בטבריה עם המשפחה – אשתו ושלושת הילדים. מספר על הצקות, התגרויות. מספר על ניסיון לעלות על סירה לשיט, ועל בעל סירה שקבע: "היום לא מעלים ערבים". חמודי הבין אותו, בסך הכול ניסה למנוע ש"ילכו מכות". פחד על הילדים בסיטואציה, שלא יפלו למים. "ומה עם הילדה?" שאלתי. היא בת שבע, ורצתה לעלות על הסירה, כמו תמיד. "מה סיפרת לילדה?". חמודי אמר שלילדה הוסבר שעכשיו מלא, שיחזרו בהמשך, ובפועל חיכו עד שתירדם או שתשכח - - - - - -
(09.2014)

מה אנו יודעים על אדם? מה אנו מסיקים עליו רק מעצם ההתבוננות בו? ומי ימות קודם?

ביצירתו 'אזור מלחמה' רצה אור-נר לעצב תודעה. אין חשיבות לכך שדמות א' או דמות ב' תמות קודם. תודעת ההכרה, דעתנו שלנו כיצורים חברתיים מתה מוות איטי הנגזר מניוון המחשבה והיצמדות לפרדיגמות מקובלות. כאלו שאנחנו לא רוצים, וחמור מכך, לא מתבקשים, להתעמת איתן. שניים עומדים בקצוות הקולוסאום, ואנו, עטויי-טוגות ובולסי-ענבים, מתבקשים להכריז על המנצח ומסרבים להכיר כי דינם מוות גשמי ודיננו מוות מחשבתי. 'הירקון זורם, ונשפך לים, הזונות גם'. אכן, מלנכולי.

האם משהו השתנה בטווח השנים שחלפו? דומה כי המצב אף החמיר. בראייה מפוכחת אנו מוכרחים להכיר בכך כי הצורך שלנו לעמוד על זהותנו התרחב מאוד בשל המרחב הווירטואלי בו אנו חיים. אם נמצא עצמנו דומים לאחר נאבד את ייחודנו. אך הרצון בבדלנות נובע גם מן הצורך להסביר למה אנו עדיין עומדים במקום. התנודתיות של אויב וידיד עוזרת לנו לצלוח את היומיום, גם אם מותירה אותנו חשופים בדיוק לאותה השיפוטיות הנעשית על-ידי האחרים.

"כאילו לא די להם, לאנשים שסביבי, בחייהם היומיומיים שאינם קלים, הנה מתרגש עליהם קיץ מהביל שאינו מרפה. נדרש שינוי, נדרשת הקלה, וכמה טוב שבאה לה הלחימה, והם יכולים להרגיש שוב מאוחדים אל מול האויב המשותף שלא ברור האם הוא החמאס או החום. הנה הם מתכנסים בקניונים הממוזגים ומתהדרים בשניים מצופה ואחד תחתונים ששלחו לחייל אלמוני מעבר לקו גדרה-חדרה, כמו לא עברו שלושים וחמש שנים מאז הפעם האחרונה בה הבאתי לבית-הספר חבילה עטופה נייר כחול, ובה שוקולד חייל-חיילת ומשחת נעליים וציור פרי מכחולי לחייל שלחם בחזית השלישות או הקריה. והאנשים יחושו מאוחדים עד ההזדמנות הראשונה בה תפוג האחדות לצפירות בכביש והדחיפות בכל הזדמנות קיימת – אחדות עובר ולא שב".

בפרויקט 'שדרת הזהויות', המתוכנן לצאת אל הפועל ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין במכללת סמינר הקיבוצים, הסטודנטיות מבקשות לעורר את המשתתפים להתעמת עם הסטראוטיפים החברתיים. אף כי הם נחלתנו ביומיום, הרי שבקיץ האחרון זכו להיסגר בתיבת הפנדורה החברתית שלנו עד יעבור זעם. בסיפור המיתולוגי, כאשר נפתחה תיבת פנדורה, פוזרו בעולם הכאבים, הכעסים, המחלות והייאוש. משראה זאת אפימתאוס, בעליה של התיבה, סגר אותה מידית, אלא שאחר-כך פתח אותה  עוד פעם אחת נוספת ופיזר לאנשים גם את התקווה.

החיילים היו חיילים, וכל פרט מזהה אחר הושמט. תושבי הדרום היו מקשה אחת, העם היה מאוחד. אלא שמכסהּ של התיבה איים כל העת להתפרץ ולהיפתח, ואנו נחזור לעשות שימוש בביטויים קולניים ונחרצים, בהם נשפוט את זהות הזולת לפי חזותו, מקום מגוריו, פתק קלפי או פוסט בפייסבוק. המיצג הנבחר כולל תמונות אשר מייצגות דמויות שונות בחברה הישראלית (חייל, אם, ערבי-ישראלי, ילד, ועוד) אשר לכל אחת מהן הוצמדו שתי תגיות מזהות, ובמידה מסוימת די קוטביות.

תפקידן של התמונות לעמת את הצופה עם המורכבות שבדמויות האנושיות שמולו ולעורר את ההבנה שאדם אינו רק הסטריאוטיפ שמוצמד לו. התמונות ייתלו לאורך שדרה ישרה, אשר בסופה תוצב מראה, ועליה סימן שאלה. הצופה יעומת עם הגדרתו שלו לנוכח התמונות ועם השאלה כיצד היה מגדיר את עצמו לו נדרש לכך. אילו הנחות אנחנו עושים לעצמנו ולא עושים לאחרים, שהם השתקפויות חברתיות שלנו, ועדיין אנו מוצאים אותם שונים. 
 

שדרת הזהויות / דורון קול