בדרך לשלום / יפתח אברהם


הקיץ שלי השנה הוקדש לאימוני ריצה. אני מכין את עצמי למבחן הכושר שבו אני נבחן כחלק מעבודתי כשופט כדורגל. בתקופה זו של השנה אני מוצא את עצמי רץ בפארק העירוני עם חבריי הטובים. השנה המסלול נצבע בשאלה המרכזית של תקופת המלחמה: מה אעשה במידה ותהיה אזעקה באמצע הריצה?
 

באחד הימים, כשרצתי עם חברי, נשמעה אזעקה עוצמתית שהפחידה את כל רצי הפארק למיניהם. בזווית העין ראיתי ילד קטן שההורים שלו היו במרחק של מאה מטרים ממנו. כשראיתי אותו הרגשתי שאני חייב לעזור לו, ולהביא אותו למקום בטוח ומוגן. לא חשבתי פעמיים, ואת 45 השניות שנותרו לי מתחילת האזעקה ועד מציאת מקום מחבוא ניצלתי לריצה לעבר הילד והבאתו למקום מוגן. ההורים שלו לא הפסיקו להודות לי. יחד עם חברי ניסיתי להרגיע את הילדים הקטנים בפארק. אמרנו להם שלא יקרה כלום, אנחנו בטוחים במקום המוגן. תחושת האחדות שהרגשתי באותם רגעים לא תישכח לעולם.
 
על אף תחושת האחדות והדאגה לחיילים שאפיינה את תושבי ישראל במלחמת "צוק איתן", אי אפשר היה להתעלם מהמתח בין מחנה הימין למחנה השמאל. נראה היה שאנשי הימין ששו אלי קרב בנוסח "נשבור להם את העצמות" הידוע. ואילו אנשי השמאל גילו רחמנות יתרה וטענו שצריך להימנע מהתקפה. חלקם אף יצאו והפגינו נגד המלחמה והפגיעה בתושבי עזה החפים מפשע. כל מילה, משפט או תמונה שעלו למרחב הציבורי לווו בתגובות נאצה ואיומים על חיי אדם. הפגיעה בחופש הבעת הדעה ובערכי הדמוקרטיה היתה מוחשית. 
 
רבים מאתנו חוו את תחושת האחדות הלאומית אך כדאי לזכור לא רק אותה. האם אפשר להימנע מהבעת דעות קיצוניות בעת מלחמה? האם יגיע מצב שבו נמר ירבץ עם גדי, נכבד ונאהב זה את זה גם כשדעותינו חלוקות? עלינו לשתף פעולה במטרה ליצור חברה המתאפיינת בכבוד הדדי, שיש בה "ואהבת לרעך כמוך". רק לאחר מכן נוכל להגיע לשלום המיוחל עם שכנינו הערבים. 
 
בסוף שנות הששים ובתחילת שנות השבעים יצר אור-נר סדרת עבודות הנקראת 'המחשת מרחק'. בעבודות אלה הומחש המרחק בין שתי נקודות על ידי צילומים, מפות ומדידת גבהים בזמנים ובמרחבים שונים: בקיבוץ חצור, בתל אביב, בין חיפה למרסיי, רומא וניו יורק. כחלק מגוף עבודות זה יצא אור נר בשנת 1971 לכיכר מלכי ישראל בתל אביב וביקש ממאה וחימשים עוברי אורח אקראיים להראות לו את הדרך מהכיכר אל מגדל שלום באמצעות שרטוט מפה. מפות אלו, בלוויית תצלומים המתעדים את האירוע, הוצגו בתערוכה.
 
מטרת העבודה הייתה המחשה של המרחק ושל האופן השונה בו אנשים תופסים את העולם. האמן גרם לאנשים ליצור אמנות והמחיש בכך את הדמוקרטיזציה של האמנות ושבירת גבולות המוזיאון.

במהלך סדנת האמנות בחרו חלק מהסטודנטיות והסטודנטים לשחזר את יצירתו של אור-נר מלפני 43 שנה. השחזור נועד להמחיש את ההבדלים שהתחוללו במרחב הישראלי מאז: שינוי שם הכיכר בעקבות רצח ראש הממשלה על רקע הובלת תהליך השלום, כניסת המכשירים החכמים וטכנולוגיות ניווט ועוד. מול השינויים האלה קיפאון תהליך השלום נראה מוחשי במיוחד.

הסטודנטיות ביקשו מעוברי אורח לשרטט את הדרך מכיכר רבין למגדל השלום. אחת התשובות שחזרה הייתה "מה, אין לך GPS?!". חלק מהאנשים השתמשו באפליקציית WAZE במכשירים החכמים והעתיקו משם ההנחיות לתוך המפה שציירו. אמנם התקדמנו מבחינה טכנולוגית, אך השלום נותר מאחור. המפות שהתקבלו היו שונות זו מזו. ואכן, תפיסת השלום והדרך בה צריך ללכת כדי להגיע אליו, שונה מאדם לאדם.

רבין חתם על הסכם שלום עם ירדן בשנת 1994, וחתר לעבר שלום עם הפלסטינים. מותו מסמל נקודת שבר בדרך לשלום בין ישראל לפלסטינים ובין היהודים לבין עצמם. רצח רבין הוא טראומה לאומית קשה. ישראל לא רק איבדהאת ראש הממשלה ואת בכיר מנהיגיה, אלא גם הרבה מעוצמתה ומהיכולת שלה לחיות כחברה שחיה בינה לבין עצמה בשלום. חלק מעם בישראל ראה בפועלו של רבין לקידום השלום תהליך חיובי, ואילו אחרים ראו בו סכנה לקיום העם היהודי בארצו. גם לאחר עשרים שנה יש עדיין פילוג עמוק ביחס לרצח. רובנו רואים ברצח רבין מות קדושים, אך לא כולנו כך.

לאורך שנות הקיום של העם היהודי הגדרנו את עצמנו תמיד כנגד אויב חיצוני, המאיים לכלותנו. בצורה הנאיבית ביותר הדבר ניכר אצל ילדים, אשר משחר ילדותם מקבלים מסר זה בחגים: בפורים המן הרשע מול מרדכי ואסתר, בפסח פרעה מול משה, ועוד ועוד. אך מה קורה כאשר מנסים להפוך את האויב לחבר? אני סבור כי רצח רבין צריך לעורר גינוי חריף מצד כל אחד במדינת ישראל, ללא תלות בעמדותיו הפוליטיות. והנה, דווקא הרצח קרע את העם לשניים. עוד לא נעשה חשבון נפש או ניסיון להתלכד ולהתאחד. רבין נרצח ואיתו נרצחה התקווה לשלום באופן כמעט סופי. "הדרך לשלום" מכיכר רבין ועד מגדל השלום, דרך שאותה ביקשו הסטודנטיות מעוברי אורח לצייר, היא מעין התחלה חדשה של המסע לשלום.בדרך לשלום / יפתח אברהם