טור מסע לאתיופיה

"המלך- הוא היה שחור?"
היא שאלה אותי בעיניים גדולות, חומות ונוצצות.
חייכתי, "אלא מה, יהיה מלך נצ?"

שלושה חודשים עברו מאז חזרתי מאתיופיה. שלושה חודשים. זה המון.
אנשים מצפים שכשאתה חוזר מחוויה כזו אתה תדבר עליה שבוע, שבועיים, חודש.
המשפחה המצומצמת יודעת שתצטרך לשמוע את החוויות שוב ושוב בווריאציות שונות- כל פעם שיבואו אורחים. אך מצפים שזה יעבור.
ואני תקועה. באמת. תקועה בבוץ בדרך לקבר שלא בטוח שנמצא.
אני עוד מטולטלת במשאית ענקית מתחמקת מצמרות עצים וענפים תועים.
ואני עוד טועמת אינג'רה חמוצה-חריפה.

התרבות שלי נראית, עלי ובכלל. מעולם לא יכולתי לברוח מההשתייכות הברורה שלי לעדה האשכנזית- הנמשים החומים שמשתרכים על כל היד מחזירת האור שלי.
בביתי אמנם הייתה פלורליסטיות עדתית-  בחדר הילדים ישבו על אותו מדף הרשל'ה מחלם ואבא גברהנא מגונדר.
בסעודת שבת היו נפגשים על השולחן סיר מרק תימני עם קובה. "רק אל תספרי את זה לתימנים. או לעיראקים" אמא אמרה בחיוך.
ועדיין אני לא זוכרת את שיעורי היסטוריה חוץ מהשיעורים על האמנציפציה והשואה.
אני כן זוכרת שתמיד התפללתי בבית הספר בנוסח ספרד- ושהשם לא יבלבל אתכם, נוסח ספרד היה ניסיון למצוא תפילה מעורבבת של הנוסח העממי ונוסח אשכנז.
מעבר לשם הוא מאוד אשכנזי.
אני יודעת שכולם ידעו שכשאומרים יידיש מדברים על השפה הישנה של האשכנזים אך מעולם לא ידעתי שערבית זו שפה שגם יהודים דיברו. בטח שלא ידעתי על צרפתית.
חייתי עם זה די בשלום.

מאז שעזבתי את מערכת החינוך כתלמידה עברתי הרבה- התגלגלתי ממקום למקום וממסגרת למסגרת עד שהשנה, בתחילת ספטמבר, פחות משבועיים לפני שעליתי על המטוס לאתיופיה- התגלגלתי ללוד.

גם ביקנעם, איפה שאבי גר, יש ייצוג מכובד של העדה האתיופית. אך בשכונה נפרדת- עכשיו, כשאני בלוד- הם סובבים אותי.
גם בבית ספר בו אני עובדת עכשיו אני נפגשת עם תלמידים יוצאי אתיופיה כל הזמן.
ואני לא יכולה יותר לצפות מהצד- אני בפנים.
המילים עוד מתגלגלות לי על הלשון.

אני שמה יד על כתף רועדת מבכי ולוחשת ברוך לאזנו של ילד "אישי"
אני צועקת לילד שמנסה לנצל את סיטואציית ה"מורה המחליפה" ולהבריז ובטון מאיים קוראת "אנצ'י!" ומחווה באצבעי לכיתה.
אם זה לא עוזר מוסיפה איזה "אררה!" עם ר' מתגלגלת
ומודה לקופאית ולמאבטח "אמסגנלו"
ותמיד מביאה קופסא קטנה של קולו לחלק לילדים בכיתה אם הם מתנהגים יפה.

"המורה, את אתיופית?"
"אתיופיה זו ארץ יפה?"
"אני גם הייתי באתיופיה!"
"אמא שלי באה משם! גם אבא!"
"אני מאתיופיה!"
"מאיפה את יודעת אמהרית?"

כל חיי היו תופסות אותי נשים מבוגרות ברחוב ומנסות לדבר איתי רוסית.
לאחרונה מנסים לדבר איתי באמהרית ברגע שאני מברכת "סלמנו!" לשלום.
ההלם הזה מההכרה בתרבות שלהם והשמחה הגדולה בעיניים היא אדירה בעיני. כל פעם מחדש.

ההבנה הזו שעכשיו אני מכירה תרבות אחרת וזה שם לי הרבה אחריות בידיים. כמה קסם היכרות מביאה וכמה חיבור.

אני יושבת בכיתה אחר הצהריים- מולי ילדים בכיתה ב' אחרי יום לימודים ארוך ואנחנו עשרים דקות לפני שהם ירוצו מהר הביתה.
אני שמה את השיר "חסידה" של שלמה גרוניך ומקהלת שבא והילדים קופצים מהכיסא, שמים ידיים על המתניים ומתחילים להקפיץ כתפיים. הם רק שלושה בתוך עשרים ועדיין ילדים "פראנג'ים" מתחילים לקום ולנסות גם לרקוד את הריקוד הזר הזה וכל הכיתה רוקדת.
וילדה אחת עומדת נבוכה ושואלת "למה ללמד אותם את הריקוד הזה בכלל?".

חזרתי מאתיופיה עם ההבנה שגם אם אני מרגישה שאני לא יודעת מספיק, יש לי מספיק ידע בשביל לקחת את התרבות ולשים אותה קדימה- האנשים שיודעים מספיק ידברו.

אני מזמינה אלי תלמידה. שמתי לב שהיא לא עם כולם בקבוצה וגם בשיעור האחרון שהחלפתי היא לא הייתה. אני מנסה לגשש ולהבין בשקט.
"אני משכונת הרכבת. אמא יהודייה ואבא לא"
מספרת שקשה לה ושהיא מרגישה את הגזענות.
"תמיד כשאני רבה עם ילדים הם קוראים לי ערבייה" בבית אף אחד לא מאשים אותה ביהדותה.
אני מבקשת ממנה להביא דף ושננסה לכתוב את זה החוצה. היא משתפת פעולה ומחייכת למראה הדף הכתוב.

אני יושבת בכיתה א' ומספרת על אבא גברהנא החכם שביקש עזרה מהמלך.
אני מספרת שהם היו בגונדר ובאדיס אבבה וילדים מבולבלים שואלים אותי איפה זה כי זה מוכר.
אני מחייכת, "באתיופיה"
ילדה קופצת ממקומה, רצה אלי ומקרבת את פניה אל שלי ככה קרוב קרוב-

"המלך- הוא היה שחור?"

נעם פויכטונגר היא סטודנטית להוראת מדעי הרוח במכללת סמינר הקיבוצים, השתתפה במשלחת לאתיופיה שיצאה לאחרונה מטעם המכללה, וכללה 40 סטודנטים ואנשי סגל. המשלחת יצאה למסע בן שמונה ימים באתיופיה במסגרתו בקרה באתרים מרכזיים בתרבות של יהדות אתיופיה, במטרה להבין את מקומה המשמעותי במורשת העם היהודי ובחברה הישראלית – זאת מתוך תפיסה שכל איש ואשת חינוך צריכים להכיר את הקהילות המרכזיות בחברה בה הם פועלים.