דרוש לנו דיבור מאתגר

נמרוד אלוני

מוסדות החינוך והתרבות שלנו פורצים לאחרונה למרכז הזירה הציבורית בעניינים הנוגעים לחופש הביטוי, גבולות השיח הלגיטימי ומנגנוני ההשתקה של צנזורה חיצונית וצנזורה עצמית. דוגמאות בולטות לכך הן הצלפות שרת התרבות על אמנים ויוצרי תרבות כדי לרסנם אל דרך הישר הפטריוטית; המתקפה נגד שופטי בג"ץ והצרת צעדיהם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה; הקמפיין החקיקתי והתקשורתי מצד הממשלה ותומכיה נגד ארגוני זכויות האדם והצגתם כבוגדניים; מהלכים כוחניים ותחבולניים למטרת השתלטות על גופי תקשורת גדולים; וניסיונות להגבלת השיח הערכי-פוליטי במוסדות האקדמיה ובבתי ספר בסוגיות השנויות במחלוקת.  בתמצית, אנו עדים למגמה מערכתית של הרחבת כוחות השלטון על חשבון צמצום הכוחות המסייגים והמאזנים של אמנות, תרבות, משפט, מצפון מוסרי, תקשורת חופשית, חשיבה אקדמית וחינוך.

כל ישראלי אוהב ארצו ותרבותו חייב להתייצב נגד מגמה זו: לא כדי לקדם אידיאולוגיה זו או אחרת אלא כדי לשמר את התשתיות הבסיסיות ביותר של צלם אנוש ותרבות פורייה. כפי שעולה מההתנסות האנושית במשטרים טוטליטריים (שמאליים, ימניים ודתיים), וכפי שלמדנו מספרים דוגמת "1984" של אורוול ו"עולם חדש אמיץ" של האקסלי – קץ השפה החיה, איומים על המחשבה הביקורתית, השתקת השיח הציבורי, והגבלת חופש הביטוי הם מתכון לגזילת האנושיות והרס התרבות.  

מותר האדם מן הבהמה בזה שהוא הוגה בחייו ונותן לעצמו דין וחשבון על טיב מחשבותיו ומעשיו. ההגייה, בשפה העברית, בדומה ללוגוס ולדיאלוג ביוונית, הם הרבה יותר מאשר תקשורת אינפורמטיבית או פונקציונאלית. בשני מונחים קלאסיים אלה מקופל הרעיון שאדם נעשה בן אדם באמצעות דיבור מושגי מופשט – מושכל, רפלקטיבי, ביקורתי ורב-צדדי – הן בשיח המחשבה הפנימי והן בשיח הדיון הציבורי. קח מבני אדם את אפשרויות הדיבור המאתגר, המערער, המהרהר, המורכב, המעמיק והמגביה, וגימדת אותם לחיות עדר, ברגים במכונה, רובוטים צייתניים, פיונים שפוטים בשירות קבוצות אינטרס ובעלי שררה.

הדיבור המאתגר הוא זה שעליו נאמר ביהדות ש"סוף מעשה במחשבה תחילה" ועליו נכתב בקלאסיקה היוונית ש"חיים שאינם נתונים לבחינה ביקורתית אינם ראויים לאדם לחיותם". זה הדיבור, בחשיבה ובשיחה, שמשתמש במיטב יכולות החשיבה ובמיטב הדעת הצבורה כדי לבחון את טיבן וערכן של ההשקפות, העמדות ודרכי הפעולה אשר רלוונטיות עבורנו כדי לפעול נכון וצודק כאן ועכשיו. והתשובות הטובות ביותר לעולם אינן נתונות מראש. הן עולות ומפציעות כתוצרים חדשים של הדיונים הנמשכים והמתקדמים – דיונים פתוחים, מושכלים, ביקורתיים ואחראיים.

להלן כמה דוגמאות של דיונים מן הסוג הזה אשר נחוצים לנו היום בדחיפות, בשיח הציבורי ובמוסדות החינוך,  כדי לקחת את גורלנו בידינו. ראשונה ניצבת שאלת הגבולות המדיניים והשפעתם על דמותנו המוסרית והפוליטית. כאשר מצד אחד חוגגים את חזון ארץ ישראל השלמה, או הכול שלנו על פי הבטחה אלוהית, אזי חובה עלינו לבחון מן הצד השני את המחיר המוסרי והפוליטי שייגבה בהגשמתו. הנה האתגר המחשבתי-זהותי: אם כלל האוכלוסייה בין הירדן לים נעשים לאזרחים, אזי מוותרים על הציונות ועל מדינת הלאום לעם היהודי, ואם אנו מנציחים את המצב הקיים והפלסטינים שבגדה המערבית יישארו כנתינים חסרי זכויות וריבונות, אזי על עצמינו אנו גוזרים תועבה מוסרית ועל מדינתנו משטר דיכוי ואפרטהייד. בדיבור הזה יש לאתגר כל נער ונערה בתיכונים הישראלים טרם גיוסם לצבא והצבעתם הראשונה בבחירות הדמוקרטיות לכנסת.     

דיון מאתגר שני נדרש בסוגיית האיזון בין האופי היהודי לאופי הדמוקרטי של המדינה. סוגיה זו היא רבת-פנים ומחייבת דיון נוקב בעניינים כגון העצמאות המוקנית לרשות השופטת, לתקשורת ההמונים ולמוסדות החינוך והאקדמיה ביחסיהם מול הממסד השלטוני, כמו גם מידת האיתנות של חירויות הפרט, השוויון המגדרי והיחס השוויוני למיעוט הערבי.

ועוד שלוש סוגיות שחובה לעסוק בהן בדיבור המאתגר. האחת היא בדבר הצדק החברתי וכל הכרוך בענייני חלוקת המשאבים, יחסי ההון והשלטון, וחוסר השוויון בהזדמנויות לנוכח הפערים הענקיים בין עשירים לעניים.  השנייה היא בדבר הקיימות הסביבתית והסכנה שחמדנותנו העכשווית תגזול מהדורות הבאים את המשאבים הבסיסיים של אויר, אדמה ומים. והשלישית היא גורלם של מבקשי המקלט מאריתראה וסודן, אשר דווקא על רקע גורל הפליטות שהיה נחלתם של יהודים רבים, צורמת בגסותה ההתייחסות אליהם כמסתננים, סרטן מאיים, ואיום תברואתי.

על כל אלה חובה לדבר בצורה יזומה ומאתגרת, במוסדות החינוך ובשיח הציבורי, אם חפצים אנו באנשים שמקפידים על צלם האנוש של עצמם ושל זולתם, שהדמוקרטיה צורת אזרחותם והתנהלות תרבותית שגרת יומם.

פרופ' נמרוד אלוני הוא ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים