סיפור יציאת מצרים והפספוס הגדול של מערכת החינוך

ד"ר בועז סתוי

פסח הוא חג אופטימי בו אנו מציינים את היציאה מעבדות לחירות. אולם על אף מרכזיותו במקרא, דווקא הערך המרכזי העולה ממנו – היחס לגר –זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת מצד החברה הישראלית ומערכת החינוך. ההתבדלות, הניכור והשסעים המעמיקים בין המגזרים והקהילות השונות בחברה, מהווים עדות לכך. בשורות הקרובות, אני, חמוץ שכמותי, מבקש להחזיר אתכם קצת אחורה, לשנים הקשות והאפילות של שעבוד מצרים, לתובנות העולות מסיפור זה ומה נשאר מכל אלה בתכנית הלימודים במקרא ובחברה כולה.  

תחילתו של הסיפור בשמות פרק א', שם אנו קוראים על הנסיבות שהובילו לשעבוד עם ישראל במצרים. במצרים קם מלך חדש "אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף", מלך שבחר לשכתב את ההיסטוריה ולהשכיח את שמו של יוסף, הגיבור שהציל את מצרים מהרעב הכבד. השכחה לא היתה רגעית, אלא מתוכננת מראש. כאשר מלך חדש עולה לשלטון, עליו לנקוט בפעולה דרסטית כדי לבסס את שלטונו. המלך שלנו בחר ביצירת משבר יזום. הוא מפיץ שנאה ופלגנות, וגורם למצרים לראות בעם ישראל שחי בקרבם בשלווה נטע זר, גיס חמישי, חיות. מתחיל תהליך היבדלות, שנפתח בדחיית בני ישראל לשולי החברה, ממשיך בהפיכתם לעבדים, ומסתיים בניסיון לג'נוסייד.

סיפור יציאת מצרים הינו האירוע ההיסטורי המתועד ביותר במקרא. זה לא ממש מפתיע, מדובר הרי באירוע מכונן, שבעקבותיו הפכה קבוצת עבדים לעם מפואר. אולם גם מקומו של סיפור השעבוד לא נפקד. הוא נזכר במספר מקומות בתורה, שם נעשה בו שימוש כדי לנמק את קיומן של מצוות שונות. כך למשל בדברים כ"ד מְצֻוֶּה מעמד הביניים שלא לפגוע באוכלוסיות המוחלשות, ולחלוק עמן את השפע שזכה לו. הנימוק לכך הוא, "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". ומיהן אותן אוכלוסיות מוחלשות שעל זכויותיהן מצווה התורה להגן? מעניין לראות שבנוסף ל"אנשי שלומנו" – העניים, היתומים והאלמנות – ניצבים גם הגרים, אנשים ממוצא זר, מקומיים (כנענים) שחיו בקרב עם ישראל. לאור זאת, הנימוק "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", מקבל רובד נוסף של משמעות. אין מדובר כאן רק ב"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", אלא באזהרה מפני התהליך עליו קראנו בשמות פרק א'. אתם ראיתם במו עיניכם, אומר המחוקק, שרק פסע מפריד בין אפליית מיעוט ושלילת זכויותיו, לבין דה-הומניזציה והפיכתו לסרטן בגוף האומה. לכן עליכם להיזהר שבעתיים.

ומה נשאר מכל זה במערכת החינוך? מחקרים מראים כי מקצוע התנ"ך הוא השנוא ביותר בקרב תלמידי ישראל. מרבית התלמידים טוענים אומנם ש"למידת ערכי מורשת ישראל וערכים אוניברסליים" חשובה להם במידה רבה או במידה רבה מאוד. אולם, כאשר מנתחים את תשובותיהם, ניתן לראות שרבים מהם סבורים שמדובר במקצוע לא רלוונטי, שטחי, שלא נותן מספיק מקום בשיעורים לדיונים ולהבעת דעה. במילים אחרות, הם חפצים בשיח מעמיק יותר, כזה שאינו מתחמק משאלות קשות ומתשובות מורכבות. לטענות התלמידים ניתן למצוא מספר חיזוקים. כך למשל, על אף מרכזיותו של סיפור יציאת מצרים במקרא והערך המרכזי העולה ממנו של היחס לגר, אין כמעט עיסוק בנושא בתכנית הלימודים בתנ"ך.

בשנתיים האחרונות, במסגרת תכנית פוסט דוקטורט שלי במכון מופ"ת, אני חוקר את תכניות הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי. במחקר בחנתי את ארבע תכניות הלימוד האחרונות (1984, 2003, 2012, 2018), בניסיון לזהות את מאפייניהם של הבוגרים הרצויים, אותם שואפים כותבי התכניות השונות "לייצר". אחד הפרקים במחקרי עוסק במאבק בגזענות וביחס לזרים ולבני מיעוטים. כפי שראינו, הטקסטים העוסקים ביציאת מצרים וביחס לגרים מזמנים דיון בנושאים אלה, וכמה מהם אף נכללים בין פרקי הלימוד. עם זאת, כאשר בוחנים את הרציונל והמטרות של תוכניות הלימוד הנסקרות, לא ניתן למצוא בהם הכוונה לדיון בנושאים הללו ובערכים העולים מהם. אין ספק שבארבעים השנים האחרונות מדובר בנושאים רלוונטיים מאין כמותם שיכולים רק לתרום לרלוונטיות המקצוע. אם כך, נשאלת השאלה, מדוע בחרו כותבי תכניות הלימודים להתעלם מהם? במחקרי הצעתי, שהסיבה לכך היא הנפיצות הפוליטית של נושאים אלה. ממספר דוחות שנכתבו בשנים האחרונות, שאת חלקם ניתן למצוא ברשת, עולה שמאותה סיבה בדיוק מורים רבים נמנעים גם כן מלעסוק בהם. כדי לשנות את המצב, מדי מספר שנים נערכות רפורמות, שבמהלכן מוחלפים פרקי הלימוד. שינויים אלה הינם קוסמטיים בלבד ולכן אינם עוזרים. הדרך להחזרת המקצוע למעמדו המכונן, חייבת לעבור בשינוי מהות הלימוד. כל עוד נעסוק בכיתה רק בקונצנזוס, ונמנע מעיסוק בנושאים מהותיים, גם אם קונפליקטואליים, אותם מזמן המקצוע – כגון היחס למיעוטים, שאלות דת ומדינה, גבולות הארץ – המצב לא ישתנה, שהרי עיסוק בנושאים שטחיים יכולים התלמידים הרי למצוא בשפע גם בסמארטפון. אם לא נשכיל לעשות שינוי בעקרונות הוראת המקצוע, נמצא עצמנו עומדים מול שוקת שבורה ונדרשים פעם נוספת לרפורמה מיותרת.

ד"ר בעז סתוי הוא מרצה בחוג למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים ומורה לתנ"ך בתיכון בכפר הנוער מוסינזון