נפש חיה: אגדת "היפה והחיה" הטיפול הפסיכודרמטי בנשים עם "הפרעות אכילה" - סיגל פלינט

סיגל פלינט: sigalflint1@gmail.com

תקציר
מאמר זה עוסק ביישומה של גישה פסיכודרמטית ממוקדת גוף לטיפול ב"הפרעות אכילה", הנסמכת על הקשר בין אגדת "היפה והחיה", שכתבה ז'אן מארי לפרנס דה בומון בשנת 1756, ובין "הפרעות אכילה". קשר זה יוסבר תחילה דרך קריאה פמיניסטית של "הפרעת האכילה", הרואה בה קְצה רצף של תופעה שמשקפת הפרעה בתרבות יותר מהפרעה באישיות; "הפרעה" המושפעת מהבניית הגוף הנשי כגוף שלעולם אינו רזה דיו והחושפת פחד מפני כוחה של האישה וכוח החיות ("חיה") שלה. בהמשך, בעקבות שילה רינדל (Reindl), שמבקשת לקרוא את הדרמה בין "יפה" ל"חיה" כדרמה המתקיימת בתוך העצמי, ומציעה בכך קריאה פרה-אדיפלית, יוסבר הקשר בין התנהגות "החיה" באגדה להתנהגותן של נשים הסובלות מ"בולימיה" בפרט ומהפרעות אכילה בכלל. בסיום יוצג יישום פסיכודרמטי של חשיפה ואיתור של "היפה" ו"החיה" בסצנה ויודגם כיצד דרך עבודה פסיכודרמטית ממוקדת גוף אפשר לחולל טרנספורמציה במערכת היחסים בין "היפה" ל"חיה" בגופה של האישה. לשינוי טרנספורמטיבי זה השפעה דרמטית על מהלך הסימפטום.

מילות מפתח: "הפרעת אכילה", קריאה פמיניסטית, דרמה פרה-אדיפאלית, פסיכודרמה ממוקדת גוף, הסצנה הפסיכודרמטית, טרנספורמציה, אגדת "היפה והחיה"

תיאור מקרה
טליה (שם בדוי) מספרת שהוא כבר היה ממש בתוך הבית שלה. היה לו מאוד לחוץ להיפגש כבר כי שוב ושוב דחתה אותו. הוא הקדים להגיע ונראה היה לה שזה היה בכוונה. כשהגיע עדיין לא הייתה ממש לבושה והתעלמה מהדפיקות בדלת. משנכנס די מהר ניסה "לחתור למגע", היא הדפה אותו פעם אחת, ובפעם השנייה כבר סובבה לו את היד וכופפה אותה לאחור. טליה מספרת שנראה היה שהוא בהלם, חשב שעומד מולו איזה "שה תמים", היא מחייכת תוך כדי התיאור. אחרי כמה שניות כבר הדפה אותו אל מחוץ לדירתה. אני לא זוכרת את המילים שהתלוו לכל אותן הפעולות שעשתה, אני רק יודעת שמאוד התפעלתי ממהירות התגובה. הסתקרנתי לדעת איך לא הייתה לה אפילו שנייה של ה"פריז" המוכר והידוע, הרגע הזה שאנחנו עומדים בו אל מול התוקפן ומתאבנים. ואיך זה שלא אמרה לעצמה את אותם המשפטים המשתקים, המקפיאים, כמו "מה אני כבדה?!", "ככה זה..." ו"אולי הנה בדיוק הסיבה שלא הולך לי... אני פשוט לא זורמת..."
בהמשך אנחנו נזכרות שהכוח הזה היה שם תמיד, אבל טליה פשוט קברה אותו תחת המשקל. היא עשתה זאת אחרי ששנים כילדה קראו לו (לכוח) בשמות, גינו אותו, גינו אותה. אמרו שהיא תוקפנית, אימפולסיבית, ש"יפתחו לה תיק". אמרו שהיא "בהמה", שהיא "חיה רעה". הבהירו שזה לא "נשי", אמרו שזה פשוט "גועל נפש".
אני זוכרת את המבט שלה בתחילת הקבוצה כשנשאלה, "אז מה יקרה? מה באמת יקרה אם תיתני 'לזה הזה' לצאת?". "את לא יודעת בכלל על מה את מדברת", היא ענתה. היא פחדה שהיא תהרוג מישהו.
שנים היא השתיקה את "החיה" שבפנים, שנים "הרגה" את "החיים".

"החיה" והבניית הנשיות
טליה הגיעה אליי לטיפול בגלל "הפרעת אכילה". זה 17 שנים אני מטפלת בנשים עם "הפרעות אכילה", שאת הסימפטום שלהן אפשר למקם על כל הספקטרום, אך הזהירות שאני מבקשת לנקוט בהגדרת הקשיים של הנשים שאני מטפלת בהן, כמו הזהירות שבשלה אני ממסגרת את "הפרעות האכילה" במירכאות, היא עקרונית ולא מקרית.
דרך האופן שבו אני מגדירה את עשייתי אני גם אומרת משהו על "הבעיה", על הגישה שלי אליה ועל אופן הטיפול בה. לשמחתי, אני לא היחידה שמבקשת למצוא אחת לכמה זמן הגדרות מדויקות יותר לסימפטום "בולע החיים" הזה; הגדרות שיסייעו לי הן בחשיבה והן בעשייה הטיפולית. בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות מבורכים להגדיר מחדש את התופעה בשמות יותר "ידידותיים למשתמשת", כמו "אכילה רגשית", "אכילה בהפרעה" (לא הנערה בהפרעה אלא אכילתה), "לקויות אכילה", "מלחמות אכילה" ועוד. הניסיון להגדיר את "הפרעות האכילה" באמצעות מונחים אלו נובע קודם כול מתוך רצון לנקות מאשמה את "הקורבן" הנלכדת בהתמכרות ומתוך רצון להכלילה בתרבות. כלומר, מרצון שלא להוציאה אל "מחוץ לגדר" של הנורמלים או לקטלג אותה כמופרעת, חולה, אובססיבית, כמי שיש לה מה להסתיר ובמה להתבייש.
במהלך הזה של הגדרה מחדש של "הפרעות האכילה" החלו כותבות, חוקרות ומטפלות פמיניסטיות בארצות הברית כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת. בשנת 1983 הופיעו סוזי אורבך וקארן גילגן בכנס שנושאו "הפרעות אכילה והפסיכולוגיה של האישה". סוזן בורדו, שמספרת על הכנס הזה בספרה Unbearable Weight(מעמסה בלתי נסבלת; Bordo, 2003 [1993]), מציינת שאורבך הגדירה את האנורקסיה "קצה קרחון של רצף, שעליו כל הנשים יכולות למצוא את עצמן", כיוון שכולן פגיעות בדרך זו או אחרת לדרישות התרבותיות של הבניית הנשיות (לגודל מסוים, להתנהגות מסוימת, לעוצמות מסוימות, לתיאבון כזה או אחר ועוד).
המהלך שאורבך וחברותיה החלו היה מבורך מאחר שהוא קרא תיגר על מה שנחשב "נורמלי" ומה שנחשב "לא נורמלי". עוד הוא הצביע על "הפרעת האכילה" כהפרעה בתרבות, שכן הוא חשף את הסטנדרטים השרירותיים, המחשיבים את המראה החיצוני והרזון יותר משהם מחשיבים את האישיות, את העשייה, את ההתפתחות ואת היצירה. מהלך זה אמנם שחרר רבים מאתנו הטרודים בעניין משקלם ומראה גופם, או עונים להגדרה של ג'נין רות' "אכלנים רגשיים", אך משתתפים רבים בכנס טענו כנגד אורבך כי הרצף שהיא מציעה עיוור לסבל המתלווה לאנורקסיה.
משתתפי הכנס אינם היחידים שטוענים זאת. מטופלות "קצה הרצף" חשות בשלבים שונים של הטיפול דבר דומה. הן זועמות על הקישור השטחי, לטענתן, בין מצבן ובין "רודנות הרזון" ו/או הרצון להיות דוגמנית. הן כותבות באינטרנט פוסטים המבקרים את הכתבות הממלאות את עיתונות הדפוס ואת מסכי הטלוויזיה, שבהן נערות מבטאות את רצונן להיות "סלב" באמצעות הרזון ומעבירות "תפריטי הפרעה". גם בעיניהן מהלך אוטומטי שכזה, המקשר בין "רודנות הרזון" ובין סבלן, מוזיל את כאבן, משטיח את ההתמכרות הקשה, "שודדת" החיים, שבה הן נתונות; לא רואה אותן ואת האופן שבו האכילה וההתעסקות בה הפכו אצלן ל"שימוש", התמכרות שהיא, גם לטענתי, סוג של "ריפוי עצמי".
אורבך וחברותיה סנדרה לי ברטקי (Bartky, 1990), בורדו (Bordo, 2003) ונעמי וולף (וולף, 2004 [1992]) התכוונו לקישור עמוק מזה שעליו מצביעות המטופלות ומזה המשתקף בתקשורת. ברטקי (Bartky, 1990), למשל, הייתה הראשונה שביקשה להפנות את תשומת הלב לנושאים כמו מראה חיצוני ומידות גוף, וגם ל"אימונים" הנדרשים כדי להשיגם, והיא נותנת להם משקל רב בהבניית הנשיות. "פרויקט המשמוע של הנשיות", כמו שהיא כינתה אותו, הוא בעצם משחק מבוים הדורש טרנספורמציה רדיקלית שנידונה לכישלון, שתוצאותיו הם גוף מוכנע, מיומן ונחות. עומק הבושה שמרגישות הנשים ש"נכשלות", לטענתה, רק מדגים את ההפנמה של הסטנדרטים התרבותיים ואת המבט על הגוף הנשי כגוף שלעולם אינו רזה דיו. וולף, לעומת ברטקי, התעסקה בספרה מיתוס היופי (וולף, 2004) יותר באקלים שייצר דימויים תרבותיים של יופי נשי "מושלם". לטענתה, המסר ששודר לנשים שעל אף ההישגים האינטלקטואליים והחומריים שהן הגיעו אליהם נותר היופי חזות הכול, עדיין קשור לכוח שקנו להן הנשים החל בשנות השמונים של המאה הקודמת, ולאיום מפניו. מסר זה מדכא, מסרס ומשתק מבחינה פיזית ופסיכולוגית, או כמו שהיא מתארת באופן ציורי "בעקבות הדחיפות והחובה לבסס את הזהות הנשית על יופיין, רוב הנשים במערב חיות, בנוסף לחיים הגלויים, חיים נסתרים המרעילים את חירותן, כאשר בעורק אפל מתקיימת שנאה עצמית, אובססיה גופנית, פחד מהזדקנות וחרדה מפני אובדן שליטה" (שם, 19).
אם כך, הקשר שביקשו הכותבות הפמיניסטיות לקשור חושף את הקונפליקטים הלא מודעים של תרבותנו. תרבות שמצד אחד משחררת את הנשים להשתמש בכוח שלהן ומאפשרת להן לכאורה להיות בעלות "משקל", אולם מן הצד האחר כובלת אותן באמצעות התעסקות "בולעת זמן" במשקלן, המדללת את כוח חיותן. דוגמה לאמביוולנטיות זו אפשר לראות בדבריה של דנה (שם בדוי) בתחילת התהליך הטיפולי:
תראי, היום אני בת שלושים, ואני לא באמת מכירה את עצמי. אני לא באמת יודעת מה אני רוצה לעשות, במה אני טובה, במה אני עשויה להצליח. עצוב לי לחשוב על זה, אבל ב-14 השנים האחרונות רוב הזמן חשבתי על איך אני מרזה עוד, איך אני הולכת להתחמק מהארוחה הבאה, מתי אני אהיה לבד בשביל לאכול ולהקיא וכמה אני מקרה אבוד... לא תמיד הייתי ככה. אני זוכרת שהייתי ילדה די שתלטנית, תמיד הייתי חייבת להגיב, תמיד היה לי מה להגיד. משלב מסוים, בשביל להיות יותר "עדינה", ולא "גסה", "חיה", החלטתי להתחיל "לסתום את הפה". עם הדיאטה משהו התחיל להיות בי יותר עדין, מתחשב, פחות פוגעני. אבל ברור לי עכשיו שדיכאתי את הכוחות שלי, ש"איבדתי משקל". לעומת זה, אחי התאום במקום אחר לגמרי ממני, הוא מאוד הצליח, הוא מעז לעמוד עם כל הכוחות שלו.

התיאור האחרון, כמו התיאור של טליה שבו פתחתי, קושר בין ה"שימוש" באכילה ובין דיכוי "החיה". לעומת טליה, שחשה שהאכילה קברה את הכוח של "החיה", דנה מתארת קשר בין הימנעות מפני אכילה/הרעבה ובין מעבר מגסות "חייתית" לסוג של עדינות "נשית". ובכן, באיזו "חיה" בדיוק מדובר – "חיה טובה", "חיה רעה"?
אמירה ברגר מציינת בהרצאה שנתנה בשנת 2000, שכותרתה "הפרעות אכילה בהקשר התרבותי-חברתי-פסיכולוגי" (ברגר, 2000), שבחברה יש מקום לגברים עם כוח, רצון לשתלטנות, דומיננטיות ובלעדיות, גברים שמתמקדים במטרה בלי להתייחס לסובבים. אבל אישה עם תכונות כאלה נתונה לגינוי ומיד הופכת לטורפת. כבר במיתולוגיה מתבטא הכוח האולטימטיבי של הדמות הנשית בכוחות אוראליים על-אנושיים; היא תמיד בולעת. לדעת ברגר, "הפרעות אכילה" ממשיכות להתקיים כי הן מייצגות את הקונפליקט הפנימי שיש היום בחברה, הנובע מן הקושי לקבל את הרעיון שלנשים יש כוחות שסווגו עד היום כגבריים, להפנים אותו ולהתמודד עמו. אלו הם אותם כוחות עוצמתיים, פיזיים, בוטים, נוקשים, שתלטנות חסרת פשרות ואגרסיביות; כוחות שגם לנשים וגם לגברים קשה מאוד לקבל כי הם לא "נשיים".
למרות הנאמר, מניסיוני, בחדר הטיפולים החשיבה הפמיניסטית הטוענת לקשר בין השחרור שהנשים זכו לו ובין הרזון הכובל כ"מחוך מודרני" אינה תמיד מספקת. אולי בשלבים מסוימים של הטיפול מאפשרת פרספקטיבה זו לעשות מהלך פסיכו-חינוכי ולעודד "תפקיד" חדש, למשל תפקיד שמוחה על הסטנדרטים המוטרפים באופן גלוי, אך כמו שציינה יופי תירוש (2008), לא נכון לראות זאת כמשימה קלה לביצוע; נדרשת כאן שחייה נגד הזרם – זרם עז של כוחות חברתיים, התניות ותפיסות מושרשות.
כיצד אפוא נוכל להבין את חוויית "האכילה המסוכסכת" מבפנים מנקודת מבטן של הנשים?

"החיה" והפרעות אכילה
בטיפול הפרטני והקבוצתי נחשף לא פעם דיאלוג פנימי המתקיים בין שני חלקי עצמי מפוצלים. המשתתפות מתארות פעמים רבות תחושה שהן נלקחות על ידי כוח, דחף שמחוץ לשליטתן. יש שקוראות לחלק הזה "השד", "המפלצת", "החיה", ופעמים רבות אחרי שהן לכאורה "נכנעות" לכוח הזה הן חוות ביקורת קשה, משפילה, חסרת רחמים וגורפת. אני זוכרת שני רגעים משמעותיים בהיסטוריה המקצועית שלי שבהם התרגשתי לראות דברים שעמם עבדתי באופן אינטנסיבי ואינטואיטיבי קודם לכן מקבלים שם, הכרה והמשגה. הרגע הראשון היה כאשר קראתי פרק בספרה של בורדו (Bordo, 2003), שבו היא מציינת את הממצאים של הִילדה ברוך (Bruch), שהייתה האנליטיקאית הראשונה שטיפלה בנשים עם אנורקסיה מפרספקטיבה פסיכודינמית. בורדו מציינת שגם ברוך מדווחת על דרמה של שני עצמיים שנמצאים במאבק מתמיד. עצמי אחד מעביר "ביקורת בונה" ומדווח תמיד כגבר ("נשמע" כקול גברי), ו"עצמי" שני, בעל תיאבון לא נשלט, תיאבון "חייתי", וכוח רצון מדולל, המתואר לרוב כגוף ומדווח תמיד כאישה ("נשמע" כקול נשי). על הסיבות לייחוס המגדרי לא ארחיב כאן, רק אומר כי בורדו טוענת שייחוס זה קשור לפחד עמוק החובר לביעותים הארכיטיפיים מפני האישה ומפני הרעב המיני שלה (לכאורה "האמיתי" שלה) שאינו יודע שובע.
הרגע השני שבו התרגשתי "למצוא את עצמי" היה קשור למטפורה הנפלאה שהציעה שילה רינדל לבולימיה בספרה Sensing the Self (להרגיש את האני; Reindl, 2002). רינדל מציעה להבין את הבולימיה דרך אגדת "היפה והחיה". לחיה יש הרבה מהמשותף עם התנהגות של נשים עם בולימיה, היא טוענת. אך בטרם אמשיך וארחיב על האופן שבו אפשר להבין בולימיה דרך אגדת "היפה והחיה", אזכיר את האגדה בקצרה.
אגדת "היפה והחיה", שכתבה בשנת 1756 ז'אן מארי לפרנס דה בומון, מפגישה את היפה והחיה במקום מבודד, הרחק מהציביליזציה. בעקבות שהותם המשותפת היפה מצליחה לראות את החיה מעבר לחזות החייתית שלו, מתאהבת בו ונעתרת להצעתו להינשא. עם החתונה מתחוללת טרנספורמציה, והחיה, שקולל, חוזר להיות בן אנוש. האגדה מתחלקת לשני חלקים עיקריים: הראשון מתאר את הבית שבו גדלה היפה שהוביל אותה להיות ילדה מרַצה ולהציע שהיא תלך אל טירת החיה במקום אביה; השני, והרלוונטי יותר לענייננו, מתאר מה קרה בזמן שהייתה בטירת החיה. החיה נוהג ביפה בכבוד של מלכים ומגשים את משאלותיה. הם נפגשים בערבים, והחיה מבקש מהיפה מין בקשה מוזרה שכזו – שיאמרו זה לזה רק את האמת. בערבים הללו, ערב אחר ערב, החיה מבקש מהיפה שתינשא לו, וזו מסרבת, אף שהיא נקשרת אליו עם הזמן ואפילו מצפה למפגש ביניהם בערבים. משהצעתו של החיה נדחית שוב ושוב, הוא מבקש שהיפה לפחות תבטיח לו שלא תעזבו לעולם. היפה אמנם מבטיחה זאת, אבל מבקשת לפני כן לבקר את אביה החולה. "האחיות הרעות של סינדלה", שהן גם האחיות הרעות של היפה, מקנאות בה על העושר שבו היא חיה ומעכבות אותה בתקווה שהחיה יבוא להורגה. תכנית האחיות משתבשת כיוון שהיפה רואה דרך מראת הקסמים שהחיה גווע מצער. היא חוזרת במהרה לטירה ומוצאת את החיה גוסס משיברון לב. היא מבינה עד כמה קשרה את נפשה בנפשו וכמה אינה יכולה בלעדיו וניאותה להינשא לו. לשמע ההסכמה הופך החיה לנסיך ומספר שקולל כי לא פתח את ביתו בזמנו לאישה זקנה שביקשה מחסה, וכך מסתיימת לה האגדה.
תמציתה של אגדת "היפה והחיה", טוען ברונו בטלהיים (1987 [1976]), אינה רק צמיחת אהבתה של היפה לחיה, ואף לא רק העתקת אהבתה מאביה אל החיה, כי אם צמיחתה שלה תוך כדי כך. "היפה והחיה" פותחת בהשקפה הבלתי בוגרת המניחה כי לאדם קיום כפול – כחיה וכרוח, המסומלת על ידי ה"יפה" – ומסתיימת באינטגרציה של השתיים. נישואיה של היפה לחיה הם ביטוי סמלי להתאחות השבר המסוכן בין ההיבטים החייתיים להיבטים הנעלים יותר שבאדם. הפרדה בין החלקים הללו מתוארת כמחלה, שכן עם הפרֵדה מהיפה וממה שהיא מסמלת נוטים למות קודם האב ואחר כך החיה. הפרֵדה מהיפה מסמלת בעת ובעונה אחת גם את האישה הנאהבת וגם את פסיכה, הנפש. זו מסמלת התפתחות ממיניות פרימיטיבית, אנוכית ותוקפנית למיניות המוצאת את סיפוקה כחלק ממערכת יחסי אהבה חופשיים. בשפה הפסיכואנליטית נישואיהם של "היפה" ו"החיה" הם האנשה וחִברוּת של האיד על ידי הסופר-אגו.
בשונה מבטלהיים, רינדל (Reindl, 2002) טוענת שאגדת "היפה והחיה" יכולה להיקרא גם כדרמה שמתרחשת בתוך העצמי; דרמה של קבלת חלקים שפעם נחשבו מגעילים, לא מתקבלים ולא אהובים. האגדה יכולה להתפרש כדרמה פרה-אדיפלית שבה מתקיימת אינטגרציה עם חלק המבטא השתוקקות אגרסיבית ומתחננת המיוצגת על ידי החיה. אם כך, איך תיקרא דרמה פנימית כזאת בהקשר של "הפרעות אכילה"?
לחיה יש הרבה מהמשותף עם נשים עם בולימיה. החיה באגדה מופיעה רק בערב, כאשר היפה אוכלת. למרות זאת היא אינה רוצה שהיפה תראה אותה אוכלת כי היא מתביישת ברעבתנותה, ולכן גם מתחבאת רוב שעות היום. גם נשים בולימיות מתביישות ברעב ועשויות להסתירו. הן עשויות גם להזדהות עם מודל "האישה הטובה", אישה שמעשיה טובים ושמזדהה רק עם הטוב, ללא כאבים, ללא אגרסיות, ללא תשוקות, תאוות ורגשות טבעיים המיוחסים לחיה. לכן הן ינסו להחביא את האכילה שלהן ואת כל ההתנהגויות האגרסיביות האחרות במהלך היום. ואולם נשים רבות יכולות לייחס דווקא לאוכל תפקיד של בן זוג, שותף, ולהרגיש שזה המקום שבו הן עושות מה שהן רוצות – שרק "הוא" מרגיע, "מבין" את עומק תשוקתן. לכן פעמים רבות אף על פי שהן מנסות עד מאוד לשלוט באכילה באמצעות דיאטה, הן מורדות, במודע או שלא במודע.
בתחילת האגדה גם היפה מתייחסת לחיה כנוכרי וזר מכדי להתחתן אתו, אך אף על פי שהוא מכוער ומפחיד הוא שומר על האינטרס של היפה, מחויב לדבר אמת ומתעקש לדעת את כל האמת. כך, למרות כיעורו הוא שופע חיבה ומגן עליה במלוא הרצינות. החיה מתעקש שהיפה תבוא לגור אתו כי הוא יודע שהתקווה היחידה שלו לטרנספורמציה ולהתרת הקללה היא להיות מוכר, מקובל ונאהב כשלם. ואכן, כאשר היפה נחשפת אל כל חלקיו היא מבינה שלא תוכל לעזוב אותו, וכך גם היא עצמה נעשית יותר ויותר מורכבת.
אישה עם בולימיה, טוענת רינדל, יכולה לקבל את החלקים החייתיים שלה רק כאשר היא מכירה בעומק של הרגשות הטמונים בהם, בדברי האמת שהם מבטאים, בנאמנות שלהם ובחיוניות שלהם. נשים שהחלימו מבולימיה אומרות שרק כאשר למדו להכיר ולקבל את האגרסיות, החיה נעשתה פחות הרסנית. קבלת החלקים הללו כחלק מהעצמי מאפשרת להרגיש מורכבות ותחושת שחרור גדולה.
הקריאה של רינדל את אגדת "היפה והחיה", שאליה נחשפתי לפני כעשר שנים, תאמה, כאמור, באופן מלא ומרגש את תפיסתי ואת העבודה הטיפולית שעשיתי עם הנשים בקליניקה. דיווחים חוזרים של נשים החוות את העצמי האותנטי שלהן כ"חייתי" ושהיו רוצות יותר מכול למגרו ולהיוותר רק עם "הרזָה", "השולטת", בלי לחתן את החלקים, היו בשבילי "לחם" לעבודה הפסיכודרמטית.
כיצד אנחנו מפגישים בין החלקים "היפה" ו"החיה" באמצעות הפסיכודרמה?

"החיה" והסצנה הפסיכודרמטית
מי מקבל את תפקיד "החיה" ומי את "היפה" בפסיכודרמה? איזה חלק, קול, תפקיד, אנחנו מכנים "חייתי"? שאלות אלו חשובות כיוון שלטענתי עלינו להיזהר מלהצטרף למטופלות ולספק להן כלים נוספים למשטור חד-צדדי של "החיה". באותו דחף "חייתי", שממנו המטופלות פוחדות, ובו הן רואות כמי שאחראי להתקפי הזלילה, עלינו לראות קול שמסרב בתוקף, ולו לעוד רגע אחד, לדיכוי.
"היפה", המדירה ודוחסת את "החיה", יכולה פעמים רבות להיחוות באופנים מאוד לא "יפים", כלומר באמצעות ביקורת נוקבת, משטור, דיכוי, שנאה והשפלה. אני קוראת לתפקיד הזה "היפה", משום שמטרתו היא להביא להתנהגות "יותר יפה", פחות "משוללת שליטה", התנהגות שמצליחה למשטר את הגוף, את האכילה, רעב כזה או אחר, תחושות ורגשות, ובסופו של דבר להבנות "אישה ראויה". בסעיף הקודם אף הבנו שפעמים רבות לקול הזה ייצוג מגדרי ושהוא נחווה כ"קול" גברי.
כיצד להביא ביקורת שכזאת ("היפה") לבמה הפסיכודרמטית? לכאורה באמצעות הפסיכודרמה זה לא מאוד מסובך. "מביאים" את הביקורת לבמה הפסיכודרמטית, לכיסא הריק, עושים לה קונקרטיזציה באמצעות שלל שאלות כמו: איך את נראית? מה את יכולה לספר על עצמך? ממתי את כאן? מה את רוצה מטליה? מה את? מי את? באיזה מרחק את מטליה?
עם זאת אני טוענת כי כל ניסיון "להשפיע" על הביקורת ("היפה") לדבר אחרת, לחשוב אחרת, רק באמצעות "קונקרטיזציה", מוביל למבוי סתום, כיוון ששפתה היא שפת ה"שחור-לבן". ובכן, כיצד ליצור בכל זאת דיאלוג? כיצד אנחנו הופכים את המונולוג הגורף של הביקורת ("היפה") לדיאלוג? כיצד אנחנו גורמים לה להכיר את היתרונות ואת המורכבות של "החיה"? כיצד מרגיעים אותה?
לפני שאענה על השאלות הללו באמצעות הדגמה אוסיף עוד מושג של פעולה למטפורת "היפה חיה". במהלך השנים שמתי לב ש"היפה" ו"החיה" פועלות זו על זו גם ברמה התחושתית. כלומר, לא רק שיש להן דברים להגיד זו לזו, אלא שהן עושות משהו זו לזו. המשהו הזה קשור לפעולה של כיפוף, "בליעה", דחיסה, ועם השנים נתתי לזה את השם "עצמי דחוס" ו"עצמי נדחס". "העצמי הדחוס" הוא בעצם האופן שבו "החיה" מורגשת. ואילו "העצמי הדוחס" הוא האופן שבו "היפה" פועלת. "העצמי הדחוס" כולל את אותם צרכים, רצונות, תשוקות, מאוויים, מודעים או מוכחשים. אלו יכולים להיות כל הצרכים הבסיסיים: צורך בחום, באהבה, בקשרים חברתיים ואינטימיים, במין, בעצמאות, כעס, תוקפנות, צורך להיות לבד, בחברת אנשים וכו'. צרכיו של אדם הם המחשבה על עצמו ברגע מסוים, למה הוא זקוק בכל רגע נתון, כאשר מחשבות אלו נובעות מתוך עצמו.
באמצעות "רישום גופני", באמצעות עיגון תחושתי של פעולת הדחיסה, אני מציעה לרשום בגוף את התחושות העולות בו בזמן ש"היפה" משמיעה את דברי הביקורת שלה. כלומר, אני מציעה לזוז מהבמה הקוגניטיבית לבמה גופנית-תחושתית. שימת לב לתחושות העולות בגוף בעקבות דברי הביקורת מייצרת תנאים להפצעתה של תובנה פעילה. יעקב לוי מורנו, שנולד בסוף המאה התשע עשרה והיה פסיכיאטר, פסיכו-סוציולוג ותאורטיקן שהמציא את הפסיכודרמה, את הסוציומטריה והיה מחלוצי הפסיכותרפיה הקבוצתית, טען כי תובנה אינטלקטואלית לבדה אינה מייצרת שינוי רגשי או התנהגותי. רק כאשר הדברים מובנים באופן עמוק יותר, טען מורנו, בדרך תפיסתית מוטורית, הם מביאים לשינוי תרפויטי משמעותי. למידה לא מודעת כזאת פעמים רבות אינה יכולה להיות מבוטאת במילים, והיא מבוססת על תחושה פיזיולוגית השייכת לשלב הטרום-מילולי (Kellerman, 1992).
להלן תיאור של אחת הפסיכודרמות של טליה, שנזכרה בתחילת המאמר. בהערות השוליים מופיעות מחשבות שלי שאני משתפת בהן את הקוראים. טליה מגיעה לקבוצה מיואשת לגמרי. היא לא מצליחה לעצור את בולמוסי האכילה שלה. זה כבר השבוע השלישי שבו היא מרגישה ואומרת את אותם הדברים.

שלב הריאיון המקדים
טליה אומרת: "הרעב מוטרף... מטורף... זה כאילו שעליתי על איזה טריק אחר, קשה לי בכלל להאמין שהייתי קודם מסוגלת לאכול ככה וככה ולהיות שבעה. עכשיו, עד שאני לא מתפוצצת, אני לא מפסיקה, כמו איזה 'חיה רעה'... אני הורסת הכול. איזה טיפשה אני. למה אני עושה את זה לעצמי. אני מקרה אבוד. מה שהיה הוא שיהיה... מה חשבתי לעצמי שבאמת אצליח לשנות משהו".
אני שואלת את טליה מתי היא שומעת את הטקסט הזה הכי חזק. כל הזמן, היא אומרת. ובכל זאת אני מבקשת ממנה להעלות סצנה מהעת האחרונה שבה היא חושבת ושומעת את הדברים הללו בשיא העוצמה.
טליה מציעה להביא ערב אחד מתוך השבוע שבו היא לבד בבית. חזרה מהעבודה, לא בא לה לדבר עם אף אחד, רק לאכול ולאכול... "שם אני מרגישה הכי אפס", היא אומרת.
אולי בואי נלך לרגע שבו ה"קול" הזה חזר במלוא כוחו, אני מציעה. הרי כבר היית קצת במקום אחר עם עצמך. טליה אומרת שזה כנראה התחיל בשיחת הטלפון, כשאמרו לה שהיא לא מקבלת את התפקיד.

סצנה ראשונה: עבר קרוב
טליה מחליטה להביא את שיחת הטלפון. היא מזמינה משתתפת מהקבוצה לגלם את מנהלת משאבי האנוש שמבשרת לה שהוחלט לקבל מועמדת אחרת לתפקיד שטליה רצתה. במהלך השיחה מנהלת משאבי האנוש רק "זורה מלח על הפצעים". היא אומרת לטליה שאם היא שאלה שאלות כאלה וכאלה עוד לפני קבלת התפקיד (שאלות לגיטימיות לגמרי), זה רק אומר שהיא לא באמת ממש מוכנה לתפקיד. במהלך שחזור השיחה טליה משתתקת, היא עונה רק תשובה לקונית שכזאת. "זה בסדר... זה בסדר". אני שואלת אותה מה כל כך בסדר ותוהה איך זה שרק אני מרגישה את הכעס על דברי מנהלת משאבי האנוש. טליה אומרת שמנהלת משאבי האנוש צודקת, והיא ממש לא הייתה צריכה לשאול שאלות בנוגע לשכר על השעות הנוספות. "אני תמיד צריכה להרוס הכול, למה לא יכולתי לסתום את הפה".

סצנה שנייה: קונקרטיזציה ל"יפה" (לביקורת) בתוך הסצנה ועיגון תחושתי
אני שואלת את טליה מה קורה לה בגוף ברגע זה של שחזור השיחה, כאשר היא שומעת את המחשבה הזאת: "את תמיד צריכה להרוס הכול... למה את לא יכולה לסתום את הפה".
טליה אומרת שהיא כאילו מתחלקת לשתיים. היא מתארת איך מצד אחד הקול הזה משתיק את מה שהייתה רוצה להגיד למנהלת משאבי האנוש, ומצד שני יש פשוט חלק שרוצה לשאול, אבל למה? חלק שכואב לו, שלא מבין, שממש מופתע.
אני מציעה לעשות קונקרטיזציה של החלק הזה שחושב שטליה תמיד הורסת הכול. אני מחלצת את הביקורת ואחר כך עושה לה "החצנה" ("היפה"). טליה מוזמנת לבחור מישהו שיהיה החלק הזה ונותנת לו טקסט נוסף באמצעות חילוף תפקידים.
"את פשוט טיפשה, טיפשה ובכיינית, לא יודעת מתי לסתום את הפה, חשבת שתוכלי לצאת לדרך חדשה, אין לך סיכוי כי את תמיד תהרסי. תמיד תגידי ת'דבר הלא נכון בזמן הלא נכון. את חסרת טקט ותמיד היית חסרת טקט".
אני מבקשת לשים פוקוס נוסף על התחושות הגופניות: בעוד את שומעת את הטקסט הזה כעת, מה קורה לך בגוף?
טליה מתארת כיצד למשמע הדברים משהו בה מתכווץ עוד יותר פנימה. היא מרגישה כאילו מישהו מקפל אותה, נותן לה בוקס בבטן. כעת יש שתיים. נותן הבוקס ומקבל הבוקס. המקפל והמקופל, המתכווץ והמכווץ, הדוחס והנדחס, "היפה" ו"החיה", שפשוט רוצה לצעוק איזו צעקה, לשאוג איזו "שאגה", שהדחייה כואבת לו כל כך...

סצנה שלישית: הסצנה הסימולטנית
בשלב הזה אני חוזרת לסצנת ההתחלתית, החיצונית, של שיחת הטלפון, רק כדי להראות את האבסורד של מה שאני קוראת "הסצנה הסימולטנית". דבר זה גם מחזק את העיגון התחושתי, שבמצבים דומים בעתיד יעזור למטופלת להבין שהיא נכנסת ל"צומת הפיצול" (עושה "היפוך תגובה"). בסצנה הסימולטנית, ברובד הגלוי, הפרוטגוניסט אומרת, "הכול בסדר", וברובד הסמוי יש סערת רגשות וכאב שמושתק. הפרוטגוניסט מתבקשת שידיה "יגלמו" את אותו קול ביקורתי שדוחס בתוך הסצנה ("היפה") וכמו ידחסו את סערת הרגשות שמאיימת לפרוץ. היא בוחרת משתתפת אחרת שתהיה הקול הנדחס שמרגיש דחוי, לא מתקבל לעולם וכואב ("החיה"). כך, טליה לכאורה מצד אחד שבה ואומרת, "הכול בסדר", ומצד שני דוחסת ומשתיקה כעס, כאב ועלבון (את "החיה").

סצנה רביעית: זוּם-אין על פעולת הדחיסה
בתום הסצנה הסימולטנית אני מזמינה את טליה לשהות עוד קצת בתחושה ולעשות "זום-אין" על פעולת הדחיסה שמתרחשת בגוף בזמן הקונפליקט בין הביקורת, "היפה", ל"חיה".
טליה תחילה מפסלת את הפסל שנוצר בין השניים. בין "היפה" ל"חיה" בין "הדוחס" ל"נדחס". לאחר מכן היא מחליפה תפקידים עם כל אחד מהם. לוקח זמן עד שטליה עונה מהמקום של "הדחוסה" ("החיה") ויוצאת מההזדהות והשיתוק. תחילה היא אומרת "אתה צודק, באמת הייתי צריכה לסתום את הפה", אבל ככל שזה נמשך והיא יוצאת מהפסל ונכנסת אליו, היא מצליחה לגלות חמלה. באמצעות "מראה" מבחוץ כלפי הסיטואציה היא נכנסת חזרה לפסל ואומרת לדוחס: "זה מכאיב לי איך שאתה מדבר אליי. אז נגיד שאולי עשיתי טעות... למה טיפשה? ולמה כל כך חזק? ולמה לייאש?"
החלק הדוחס תחילה אומר: "כי זה מגיע לך, כי את תמיד צריכה לפלוט שטויות, כי את לא יודעת להתאפק כשצריך".
אחרי כמה שאלות חשובות שאני מפנה אליו: אבל מה אתה לא רוצה שיקרה? מה אתה כן רוצה שיקרה? ממה אתה פוחד? החלק הביקורתי, "היפה", עונה: "אני לא רוצה שתטעה עוד פעם, שתתאכזב עוד פעם, שתצפה. אני פוחד שיכאב לה...".

סצנה חמישית: אז ושם והמילים שלא נאמרו
אני שואלת את טליה מה הסיטואציה מזכירה לה. כשהיא מסתכלת כך מהצד, לעתים אני יכולה לשאול את "הדחוס" ("החיה"): בן כמה אתה מרגיש? איזה זיכרון עולה לך?
טליה מעלה סצנה מהעבר ש"מוכיחה" שהיא אכן "חיה". בסצנה היא בכיתה ד' מרביצה לאחת הבנות רגע אחרי שילד אחר צוחק על הקריאה המגומגמת שלה בשל הפרעת הלמידה שלה.
כאשר טליה באה הביתה ומספרת לאמה על הדברים, זו מתקשה להכיל את הכעס והתסכול של טליה ועל כן מגנה ומבקרת בבוז: "מה, את חיה? מה זו ההתנהגות הזו? גועל נפש! מה את רוצה, שיזמינו לך משטרה כמו לתמי (השכנה)? מופרעת".
כפילים מעודדים אותה לתת מקום לכאב, לעלבון, להזדקקות וגם לכעס. אחרי שהיא נעה בין להבין את אמה: "אבל אני באמת הייתי גסה, חיה נוראית", ובין לטעון כנגד אמה שלא הצליחה להכיל את הכעס והתסכול ולהרגיע. במקום זה קראה בשמות גנאי לתחושות ולרגשות הקשים שחשה. טליה בוכה וכואבת את העלבון שחשה בכיתה, שקיבל גינוי וביקורת בביתה; בוכה על "שאגת הכאב" שנסתמה בגוף.

חזרה לסצנת המקור וחוויה מתקנת
אנחנו מוצאות קשר בין הדברים ששמעה בילדותה ובין הדברים המשתקים והמשתיקים שאמרה לעצמה בשיחת הטלפון עם מנהלת משאבי האנוש. הביקורת שהשמיעה כלפי עצמה בשיחת הטלפון הייתה אמורה לדחוס את הכעס והעלבון שהרגישה לנוכח שאלתה של מנהלת משאבי האנוש. טליה חוזרת לסצנה, והפעם אומרת לה: "אם אני שואלת כאלה שאלות סימן שאני לא מוכנה לתפקיד!? הצחקת אותי. אני גם לא רוצה אותו! אני לא רוצה לעבוד במקום שמשתיק את השאלות הלגיטימיות שלי, שדורס את הזכויות שלי, שמוציא אותי גרידית ורעבתנית בזמן שהוא (המקום) לא נדיב ונצלני".
"הבליעה הרגשית" של הדברים הללו וההזדהות עם ההאשמות שהשמיעה מנהלת משאבי האנוש היו קשות. טליה כעסה על עצמה מאוד ו"הרדימה" את הכעס ("החיה") באמצעות הבליעה הפיזית, כלומר בולמוסי האכילה.

שרינג
שיתופים שסיפרו המשתתפות בעקבות עבודה זו ואחרות מדגימים את שפת "היפה חיה" שנוצרת בקבוצה.
אדווה: בשישי יצאתי עם אימא שלי וצעדנו לכיוון חנות בגדים. היה שמש והיה נעים ממש... עד שמוכרת אחת חייכה חיוך ענק ואמרה בשיא החוצפה, "איזה כיף לכן שאת בהיריון". בניגוד לתמיד, אין, לא ויתרתי, לא הסכמתי לבלוע. אמרתי לה, "זהו שאני לא, ואני רוצה להגיד לך שזה ממש לא לעניין להגיד את זה. ואני גם לא מוכנה לשמוע את כל ההתנצלויות שלך". בכל זאת בכיתי אחר כך, ופחדתי שזה נורא יעציב את אימא שלי. אבל היא ניגבה לי את הדמעות ואמרה שהיא לא ידעה עד כמה זה עדיין כל כך מפריע לי, שהיא חשבה שזה עבר. אבל היא לא אמרה את זה מתוך לחץ, בהלה או דאגה. היה לה עצוב, אבל אתי. נזכרתי גם עד כמה היא כן הייתה אתי בזמנו, בתיכון, כשלא רציתי לצאת מהבית כשכל כך שנאתי את עצמי...

מרב: האמת שממש כואבת לי הבטן עכשיו... אני שואלת את עצמי מה יכול להיות שהכאב אומר, ואני שמה לב שאני מסתכלת על השעון ושנגמר הזמן, ואני חושבת שזה המקום היחיד שאליו אני מביאה את הכאב שלי.

טלי: בחמישי עוד פעם חשתי את השנאה לגוף שלי בעוצמות גדולות, שוב הרגשתי שלא נוח לי, שאני מרגישה שמנה, שכל הבטן שלי בחוץ, שהשומן שלי נשפך על הכיסא, וכמובן שכולן, כולן, נראות יותר טוב ממני, והרבה יותר רזות. חשבתי לעצמי, מה, יכול להיות שהן גם ככה, עסוקות בזה, בכמה הן שמנות? אני אומרת לעצמי שזה לא יכול להיות, לא יכול להיות שככה, בעוצמה הזאת. ואז חשבתי לעצמי על "החיה" הנדחסת בתוכי, והאמת היא שהבנתי פתאום שפעם קודמת נעלבתי מהמנחה... הרגשתי שהיא בכלל לא קלטה אותי ושמה עליי את זה שאני יהירה וסנובית... ישר הפחד שהיא תדחה אותי מתחלף אצלי ל"אני לא טובה" ואחר כך לתחושה שאני מגעילה ושמנה...

סיכום ודיון
הניסיון שלי לעגן את דימויי "היפה וחיה" בתחושות הגוף מתכתב עם המלצותיה של מארי לוונס (Levens, 1995), שעבדה רבות עם מטופלות עם "הפרעות אכילה" באמצעות פסיכודרמה. לוונס מציינת כי את הדרמה אצל מטופלות "בולימיות" מכַוון מה שהיא מכנה "האובייקט הקונקרטי", שנחווה פעמים רבות כהרסני. הפסיכודרמה, שגם כך עושה קונקרטיזציה לייצוגים פנימיים, מעלה את אותו "אובייקט" פנימי שנחווה כממשי, כמו "הביקורת", "השד" וכו', על פני השטח. לוונס מציינת שחשוב להראות שמה שמיוצג באופן דרמטי שונה מהמציאות, כלומר טעות כזאת או אחרת, למשל, היא רק טעות, ולא אסון קטסטרופלי. לכן חשוב לעשות טרנספורמציה של הדימויים הללו, וזו תסייע למצוא את אבני הבניין שיבנו את התובנות החדשות על העצמי. עם זאת היא מציינת שחשוב שהקונקרטיזציה של "האובייקט הקונקרטי" תתורגם לתחושות פיזיות, ומשם לאלטרנטיבות מספקות אחרות, כדי שהמטופלת תוכל להמיר דימוי פסיכולוגי בדימוי פיזי, נאמר מ"יפה חיה" לפעולה של דחיסה, כפי שמצאתי. לטענתה, אסור שתהליך זה ייקטע במלל כיוון שעד שהמטופלת לא תייחס את "האובייקט הקונקרטי" ההרסני לחסר כלשהו המקבל ביטוי בגוף, היא לא תוכל להסתייע בדמויות המטפלות שסביבה.
בדוגמה שהצגתי לעיל ביקשתי להראות כיצד מתוך סצנה מהעבר הקרוב (שיחת הטלפון) אני מחלצת את הדרמה הפנימית בין "היפה" ל"חיה". ההנחה הבסיסית שאני עובדת אתה היא שטרנספורמציה של מערכת היחסים בין שני הייצוגים הללו, "היפה" ו"החיה", משפיעה על היכולת לזהות, לקבל ולהכיל רגשות ותחושות קשים לעיכול ומפחיתה את הסימפטום של "הפרעת האכילה"; או, במילים אחרות, את הצורך להקהות את הרגשות והתחושות באמצעות האכילה. בדוגמה שהצגתי אפשר לראות שטליה כבר לא רואה את הכעס והעלבון כ"חיה" שיש לדחוס בגוף ולהוריד למחתרת, אלא כקול שיש לקבל. תחילה היא משמיעה קול זה לאמה, שנהגה לבטל את האגרסיות שלה, ובהמשך היא משמיעה זאת שוב אחרת, בשיחת הטלפון הראשונית. חשוב אפוא, לדעתי, לא לחכות עד ש"החיה" תופיע בסצנה הפסיכודרמטית, אלא להעיר באופן אקטיבי את הצרכים הדחוסים ולחשוף את הצרכים הארכאיים שמגולמים ב"חיה". חיפוש זה דורש מהפסיכודרמטיסט להיות ערני לרגעים שבהם מופיעה "החיה" בסצנה הפסיכודרמטית, ולא, היא עלולה "להתחבא" ולא להישאר גלויה. כדי לזמן את "החיה" לסצנה מוטב שלא "לדבר עליה", אלא "לדבר אליה". החלק של "החיה" מסוגל לשמוע רק הכרה עמוקה בצרכיו, ורק בעקבות הכרה כזאת יכולה האישה לשמוע גם על שורשיו של הפיצול בין "יפה" ל"חיה". כששואלים משתתפת "מה לגוף שלך יש לומר?" פונים ישירות אל החלק הבולימי, משוחחים עם "החיה" ומקשיבים למה שהיא באמת רוצה להשמיע. בדרך כלל מה שהיא באמת רוצה הוא שמישהו ישמע את הכיסופים העמוקים שלה, את הזעם, הסערה, התשוקה, הבושה, הקנאה והצער.
בהמשך העבודה עם טליה היא מצליחה יותר ויותר לקבל את הכוחות הייחודיים שלה. הדבר בא לידי ביטוי בשינויים רבים בתחום החברתי והמקצועי ובמגורים. היא יוצאת יותר, וכמו שראינו בתחילת המאמר, היא קשובה לא רק לרגשות ולתחושות, אלא גם לאינסטינקטים שלה שמסייעים לה להרחיק תוקף מביתה. עם הזמן היא בוטחת יותר ויותר בתחושות, ברגשות ובצרכים שלה, פחות חושבת שהם מוגזמים וחייתיים, ועל כן גם יותר יכולה להקשיב למנגנוני רעב ושובע, פיזיים ונפשיים.

מקורות
אורבך, ס' 1997 [1979]. לא עוד דיאטה: השמנה מהיבט נשי, תרגום: עדי גינצבורג-הירש, תל אביב: מודן.
בטלהיים, ב', 1987 [1976]. קסמן של אגדות ותרומתן להתפתחות הנפשית של הילד, תרגום: נ' שלייפמן, תל אביב: רשפים.
ברגר, א', 2000. הפרעות אכילה בהקשר התרבותי-חברתי-פסיכולוגי, תל אביב: שחף.
וולף, נ', 2004 [1992]. מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים, תרגום: ד' פימנטל וח' נוה, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
תירוש, י', 2008. "להתיר את הקשירה הפנימית: כתיבה על הגוף השמן בתרבות של רזון", תיאוריה וביקורת 32 (אביב), עמ' 228–242.

Bartky, S. L., 1990. “Foucault, Femininity, and the Modernization of Patriarchal Power,” in: Femininity and Domination: Studies in the Phenomenology of Oppression, New York: Routledge, pp. 63–82.
Bordo, S., 2003 [1993], Unbearable Weight: Feminism, Western Culture and the Body, Berkeley: University of California Press.
Bruch, H., 1978/2001. The Golden Cage: The Enigma of Anorexia Nervosa, Harvard: Harvard University Press.
Kellerman, F. P., 1992. Focus on Psychodrama: The Therapeutic Aspects of Psychodrama, London: Jassica Kingsiey.
Levens, M., 1995. “The Use of Concrete Metaphor for the Body,” in: D. Dokter (ed.), Arts Therapies and Clients with Eating Disorders: Fragile Board, 2nd Edition, London: Jesika Kingsley Pub., pp. 159–175.
Rebecca, M. P.,1989. “Beauty and the Beast: From Fable to Film,” Literature Film Quarterly, 17 (2), pp. 84.
Reindl, S. M., 2002. “Beauty and the Beast,” in: Sensing the Self: Women's Recovery from Bulimia, Harvard: Harvard University Press, pp. 124–161.
Warner, M., 1996. From the Beast to the Blonde: On Fairy Tales and their Tellers, New York: Noonday Press.