תחושות מוות נפשי ותהליכי חיים מבט על טיפול ביבליותרפי - רינה פפיש

רינה פפיש, בוגרת לימודי תעודה בביבליותרפיה: paprvt@netvision.net.il

תקציר
מאמר זה דן בביטויים של "מוות נפשי" ובאפשרות לחיבור ל"קוטב החיות" בעזרת טיפול ביבליותרפי עם חגי (שם בדוי), מטופל במחלקת יום בבית חולים פסיכיאטרי. ייחודו של התהליך היה תפקידו של הטקסט כיוצר מקום לחיות בו למטופל ולמטפלת וכמאפשר גישה לאני האותנטי ולפיתוח שיח רגשי וקשר טיפולי חי. במאמר אבהיר את המושג "מוות נפשי" דרך גישות תאורטיות שונות ואמחיש את גילויי המוות הנפשי ותהליכי החיים שבאו לידי ביטוי במפגשים.

מילות מפתח: מוות נפשי, תהליכי חיים, ארגון אישיות גבולית, אמבט המילים, ביבליותרפיה ופסיכיאטריה, היעדר מרכז אותנטי, כעס בטיפול, עצמי אמיתי, עצמי כוזב, מנגנוני פיצול, תחושות איון, שירה בטיפול, שירים כקפסולות מצוקה, האם המתה

"מוות נפשי" מהו?
ויניקוט (מצוטט אצל אוגדן, 2001) מביא לראשונה את הרעיון שהחוט המרכזי המארגן של ההתפתחות הפסיכולוגית מראשיתה הוא החוויה של להיות חי ומתאר כיצד חוויה זו מתעמעמת בהמשך ההוויה בגלל הפרעות וסיבוכים. הוא גם מציין (מצוטט אצל אייגן, 2004, 142–143) את קיומה של "מהות מוּלדת" המצויה אצל כל אדם, שהיא מקור אותנטי של חיים וביטוי עצמי. הסכנה היא שבעקבות חוויות טראומטיות תומר מהות זו לכעס, לתוקפנות והרס, לתחושת איון או הכחדה של העצמי האמיתי. הקושי להתחבר להרגשה של עצמי ולחיות מתוכה הוא שמייצג את המוות הנפשי (ויניקוט, 1960, 220).
אייגן (2004) טוען שתחושות המוות הנפשי מקבלות את ביטוין במגוון של מצבים נפשיים ומצוקות חיים אך תמיד מביאות עמן חשכה פנימית. חוויות אלו יכולות להיות ממיתות והרסניות ולהוליך את האדם במעגלים חוזרים ונשנים של תחושת מוות–תחושת חיים. רגישות המטפל לתנועה בין כל אלו היא שעשויה לסייע לאדם להרגיש חי, ממשי ובעל משמעות.
גרין (1983) דן בדמותה של אם חיה אשר בעקבות דיכאון מסיבות שונות נתפסת כמתה נפשית בעיני הילד הרך שבו היא מטפלת. אי-יכולת לאהוב, להרגיש, לצבור הישגים, תחושת חוסר אונים ברורה, חוסר יכולת ליצור וחוסר סיפוק לנוכח חייו – אלו חלק מתחושות המוות הנפשי שיביא בנה של "האם המתה" אל חדר הטיפולים.
אמיר (2008) טוענת שליחסים בין היסוד המתהווה ליסוד המתמשך בנפש האדם נודעת משמעות הנוגעת ליצירתיות האנושית ולחיוניות הקיום הנפשי, ובייחוד: לדעת, להתאבל ולאהוב. מנקודת מבט זו היא מסבירה את הפתולוגיה של ארגון האישיות הגבולית (האבחון של חגי) כמצב של היעדר גבול יציב שיכיל את המשתנה (שם, 56–59). בעקבות זאת המתהווה הופך לדומיננטי, והעולם מופנם כמשתנה ללא הרף, תוך כדי תנועה מקוטב אחד למשנהו ללא יכולת לאמצע המכיל את ה"גם וגם". חוויה של אין אחיזה, אין קיום ממשי.

מיהו חגי?
חגי הגיע ביוזמתו למחלקת אשפוז יום בבית החולים הפסיכיאטרי שעבדתי בו כסטודנטית לביבליותרפיה עקב מצב דכאוני-חרדתי וחשיבה אובדנית. בן 25, רזה, לא גבוה, מעשן בשרשרת ומשהו בו רוטט כל הזמן. מתנשא, מעליב ומגיב בכעס, ועם זה היה בו משהו עדין ופגיע.
הוא נולד למשפחה עם היסטוריה של בעיות נפשיות. ילד שני מתוך ארבעה אחים. בבית הייתה אלימות מילולית ופיזית מצד שני ההורים, ביניהם וכלפי הבנים. ההורים התגרשו כשהיה בן 13, האב גר באנגליה, והאם חיה עם משפחתה החדשה ביישוב בדרום הארץ. חגי אינו מקבל תמיכה כספית ממשפחתו ועובד כטבח במסעדה. אין לו מקום מגורים קבוע, והוא נודד כל הזמן. אין לו זוגיות קבועה והוא אינו מצליח להתמיד במקום עבודה.
יחד עמו הגיעו למפגש הטיפולי תחושות של "מוות נפשי" שהתבטאו בניתוק מעולם הרגש, בטלטלות בין קטבים של אלימות ודיכאון ובחוויה של אי-יכולת לגשר על תהום הפעורה בפנימיותו.
חגי כותב שירים. שיריו מבטאים מציאות נפשית קשה, ודרכם הוא חותר בכאב להיות נראה. בכתיבתו הוא מחפש דרך לתת קול למקומות השתוקים שבתוכו, לפרוץ את החומות הסוגרות עליו, להיראות ולהרגיש.
עץ הנופל ביער זקוק לאוזנו של יצור חי כדי שתנודות האוויר שיצרה הנפילה יהפכו לצליל חי. שיריו של חגי גם הם נזקקו להד בלבו של "אחר" כדי שיוכלו לחזור אליו ולהפוך לחומרי חיים המשקפים לו את עצמו. ייתכן שלוּ זה היה קורה שיריו היו מאפשרים לו התחלה של ריפוי. אך באין אוזן מקשיבה ולב מבין הוא נותר בודד וקולו אבד גם לו.

בתנועה בין תהליכי חיים ומוות: הדגמות והבנות מתיאור המקרה
כשקראנו יחד את שיריו נוכחתי שמשאלתו העיקרית הייתה לחלץ אותם מקברם ולהחיותם בעזרת הקשב והמבט שקיבלו את פניהם במפגש הטיפולי. פעם אחת, לאחר שקראתי את אחד משיריו, הודיתי לו על השיר שהביא, והוא אמר שהתרגש כל כך, כמו שלא התרגש מזמן. מה ריגש אותו כל כך? הבחירה שלי לקרוא את שירו בקולי והאופן שבו הגבתי והקשבתי לו חיברו אותו לרגשותיו. האם בכך עשוי היה להיפתח לו פתח לחבור לקוטב החיים ולהתחיל לנהל בטיפול דיאלוג המבטא רגש עם עצמו ועם זולתו?
מטרי (2005, עמ' 173–174) כותב בהשראת דידייה אנזייה (Anzieu) שהמושג "אמבט המילים", המתאר את קולה של האם העוטף את התינוק, רלוונטי ליחסי מטפל-מטופל. הוא טוען שה"מוזיקה" של קול המטפל, ולא תוכן מילותיו, עשויה להיות עטיפה לנפשו של המטופל וקרקע לחוויה של היות חי בשבילו. קריאת השיר בקולי החזירה לחגי את שירו לאחר שעבר דרך פנימיותי, וכך זכו מילותיו להד שאכן נקלט בלבו של ה"אחר". נראה היה שלרגע יכול היה לפגוש את עצמו.

העץ העקום
באחת הפגישות הביא חגי גיטרה ושר שיר שכתב. הוא סיפר שהשיר פרץ לאחר תקופה של שיתוק ביכולת היצירה שלו. הוא שב מביקור אצל אביו בלונדון וחש חוויית מוות בתוכו. רק לאחר שנה נחלץ מתוך האלם שהשתלט עליו וחזר לכתוב:

עכשיו תקצור את זרעך
מטרה שלא הוצבה לך
עמדה שלא עוצבה לך
רק זכור שאני בנך
ואם בדרכך תיפול דרכי
ואם לא לכבודך יהיה חלקי
דע כי לא למדתי כלום
הזרע נבט אבל העץ עקום
טרם רכשתי זכות קיום
אבא, יתום אני בחייך.

מובעת בשיר קרבה גדולה לאב שלא ממש נכח ועם זה פחד מהדמיון ביניהם. הוא מודע לכך שאביו פגום, וגם הוא גדל עקום. בעצם הוא מרגיש יתום מאביו וגם יתום מעצמו. הוא חווה את עצמו "מת" כבר הרבה זמן. לא "מחובר" בפנימיותו. עם זה מתוך חוויית היתמות עולה הכרזה שיש בה תקווה לצמיחה והבשלה באופן שונה ונפרד מההורות שפגש בבית שבו גדל. הוא לא צמח כפי שציפו ממנו, אבל יצמיח פירות ויהיה להם אב כפי שלא היה לו.
שאלתי: "מה זה אומר להיות יתום כשהאב בחיים?" והוא שיתף אותי בכאב שלו על יחסיו עם אביו. תיאר אב בדיכאון, לא יציב, מתפרץ באלימות ואי-אפשר לצפות איך יגיב ובאיזה מצב רוח יהיה. עולים זיכרונות המנכיחים את הילד מנסה לגרום לאביו להתעורר ולראות אותו. בפגישה זו יכולתי להיווכח כיצד הניסיון המתמשך לחיות ולעצב את עצמו על פי ציפיות משוערות של הסביבה הפך לחוויית מוות בחיים.
על פי ויניקוט, "האדם החי כולו במציאות אובייקטיבית, הוא 'עצמי כוזב' ללא מרכז סובייקטיבי, מכוון כולו כלפי ציפיותיהם של אחרים. האישיות האותנטית נבלמת על ידי צייתנות מסתגלת לסביבה לקויה. הוא נותר תקוע בזמן פסיכולוגי ושאר אישיותו גדלה מחוץ לגרעין חסר, וסביבו" (אצל מיטשל ובלאק, 1995, 193). האם הדימוי של "העץ העקום" בשירו של חגי מבטא את אותה אישיות הצומחת רק בהיקף, סביב היעדר מרכז אותנטי?
בפגישה בחרתי שלא לעסוק בפרשנות של השיר ולתת הכרה למצוקה הגדולה ולסביבה הקשה שגדל בה ולמה שלא היה שם ולא אִפשר לו לגדול באופן אותנטי. עם זה הצבעתי על כך שהצליח לפתח מתוכו הרבה יכולות וכישרונות. כיצד מתוך הסביבה ה"מתה", שלא הכירה בו ולא ראתה אותו, בנה לעצמו חיים. "העץ העקום", כדבריו בשיר, קיבל בזכות קיום. לראשונה אמר לי: "תודה, את גרמת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי".
הרמן (1994, 246–248) מציינת שנפגעי טראומה נעשים מובנים לעצמם כאשר הם מבינים שקשייהם הנפשיים מקורם בסביבה מתעללת בילדות. אין הם צריכים עוד לתלות אותם בפגם הטבוע בעצמי שלהם, וכך נפתחת לפניהם הדרך להענקת משמעות חדשה לניסיונם ולבריאת זהות חדשה לא מוכתמת.
ויניקוט (1960) מתבונן על תהליכי העבודה הטיפולית ורואה שאפשר למצוא התקדמות טובה על ידי הכרה במה שלא היה קיים אצל המטופל יותר מאשר על ידי עבודה פרשנית מתמשכת בהקשר של מנגנוני ההגנה שלו: "הכרות אלה בעובדה חשובה, המובהרות ברגעים הנכונים, מפלסות דרך לתקשורת עם העצמי האמיתי". הוא ממשיך ואומר שאם הדבר אכן יקרה יוכל המטופל להתקיים ולהרגיש ממשי. הרגשת ממשות זו היא חיבור למקורות חיים בתוכו (שם, 213). עכשיו אני מבינה שכאשר אמר חגי שלראשונה הוא יכול להרגיש טוב יותר עם עצמו הוא אמר בעצם – אני מתחיל לחיות.

זעם ממית
בהמשך נגלו לפניי כוחות ההרס הממיתים העצורים בתוכו. חגי הביא לפגישה טקסט ארוך, כתוב בסלנג, של משורר אוסטרלי (Minchin, 2007), המתאר איך הכעס והאלימות מתפרצים מתוכו ללא שליטה כלפי המטפל שלו, עד כדי רצח. כשקרא את השיר נראה היה שחי את הדברים בעוצמה. קולו עלה וירד בשעה שממש "ירק" את המילים הקשות. חוויתי שהוא מטיח בי באלימות את זעמו. הרגשתי מאוימת ועם זה משותקת וחסרת אונים. משהו לא אפשר לי לשקף את תחושותיי, גם לא לעצמי. נמחקתי. רק בין הפגישות יכולתי לחזור ולחבור לעצמי ולרגשותיי ואז לראות את מצוקתו של חגי . נזכרתי בתיאוריו המעטים את אמו :"אימא הייתה האדם שכעסתי עליו, אז לא יכולתי ללכת אליה כשהייתי במצוקה. אין לי לאן ולמי לפנות". תהיתי אם לא היה בהבאת הטקסט האלים רצון לא מודע לבחון אותי אם אשרוד או אהיה כאמו ואאכזב אותו כצפוי בחייו.
אוגדן (2012, 41) טוען שחרדה בלתי מודעת להיבטים של העצמי שהם כה פרטיים וכה מרכזיים עשויה להפוך לתחושה מאוימת של היות האדם חי, עד כי עצם פעולת התקשורת עלולה לסכן את שלמות העצמי. חרדה נוספת היא הפחד של אובדן השליטה בעולם האובייקטים הפנימיים שלו, כשהוא חולק את הידע שלו על אודותיו עם זולתו.
האם ייתכן שחגי מאשר בביטויי התוקפנות כלפיי שהוא חש שנוצרת פה מערכת יחסים המבטאת רגש, וזה מאיים עליו? ואולי הסכנה היא שתיחשף קשת שלמה של רגשות עדינים בתוכו העשויים להציף ולמוטט את מערך השליטה השברירי שהוא מנסה לבנות?

אנשי הנחש
בפעם אחרת בחר לבטא את עצמו באמצעות שיר קשה מאוד שלו שקרא בפגישה – "אנשי הנחש":

עד מתי אבטח בכל יצור נושם?
איזה נחש לא יכיש ואיזה עקרב יחבר לאנוש? וגם אנשים בוגדניים בטבעם, גם אנשי חסד – אפקפק בטיבם
לא פסקה נפשי מלתור אחרי טוב לב
מסע ארוך ומפרך וגם רווי כאב
טמון בכל אדם, כך אומרת העיוורת.
אך בינתי מהאמונה עליי שומרת
על כן אדע להיזהר כמו מלהבה
מאנשי נחש מפוצלי לשון וגם מאהבה.

השיר מביא את סיפור הטראומה. ילד החי בעולם מפוצל של רוע עם אנשי הנחש ואין לדעת מתי תבוא הפגיעה הקשה. אין לדעת במי לבטוח ובמי לתת אמון. בשיחה בעקבות השיר שאלתי: "ומי הם אנשי החסד?" והוא ענה: גם עליהם קשה לסמוך. אני רואה את מה שאנחנו עושים כאן כמסגרת מקצועית [...] אין בינינו קשר אישי [...] משלמים לך, לא? ואם לא, את בטח מרוויחה מזה משהו". חשתי שהוא תוקף שוב את הקשר המתפתח ביננו, את מניעיי ואת כוונותיי בהקשר שלו, ואולי גם תוקף את הרגשות שעולים בו בעקבות התהליך.
אייגן (2004) טוען בהשראת קליין שהחרדה מונחת ביסוד תחושת המוות. מנגנוני הפיצול, לטוב ולרע, שנועדו להגן על הנפש, הופכים גם לתוצאה של פעולת ההגנה, והמטופל עלול להרגיש מפורר, חסר רגש ומרוקן. "לא תמיד ברור אם האדם הלכוד בתוך הפיצול מנסה להשיג מחדש את המגע עם חייו הרגשיים או להכחידו" (שם, 80).
אמיר (2008, 60–68) מתייחסת לדבריו של ביון על ההתקפות על החיבורים. מדובר ב"אימה חסרת שם", שהיא הפחד הנולד מול חוסר הבנה של האם הנחווה כמתקפה. מול מצב כזה מתפתחת בנפש חוויה של כוח הרסני שמטרתו למנוע כל אפשרות של ידיעה עצמית ושל מציאת משמעות ביחסים ובחיים. גם האהבה עצמה עשויה אז להיות מעוררת חרדה קיומית שאין לשאתה.
האם כוחות ההרס בפנימיותו של חגי כה חזקים שחיסלו כל אפשרות לנביטה חדשה של רגש חי בנפשו? שמתי לב שגם בי עולים כוחות "הרס" המטילים ספק בכל מה שהיה כאן. רגשות עלבון ותסכול מבעבעים בתוכי. האם זו הייתה אשליה שנוצר פה קשר? במובן מסוים, כמו חגי, גם אני הבעתי בפנימיותי חוסר אמון בכנות נכונותו ואולי גם ביכולתו לבטא את מלוא עוצמתם של רגשותיו.
השיר "אנשי הנחש" שהביא לפגישה אפשר לחגי לספר לי דברים שאולי לא יכול היה לומר באופן ישיר: על פחדיו בהווה, על חששו מפני הנטישה שלי אותו, ואולי גם על הפחד שלו מפני נטישה חוזרת ומוכרת של רגשותיו שלו אות; ואולי גם על כך שלרגעים הוא חש חיבור אל חוויית התחיוּת, אך מיד עולה האימה מפני המוות הנפשי ביתר שאת.

צעדים קטנים
חגי מתעתד לעזוב את המחלקה לאחר שבעה חודשים, ואני חשה שהזמן קצר. התכוונתי להעניק לו צידה לחיים וקשה לי המחשבה שבסופו של דבר אשאר בעמדת המתבוננת והוא ימשיך בדרכו לבדו. בחרתי להביא למפגש את השיר "קצב חיים כזה" מתוך תקווה שבעזרתו אוכל להנכיח את רגשותיי ולבחון כיצד חש חגי בעת הזאת

ככל שאתה חי יותר הולכים ומתרבים
המפרשים את מעשיך, כמו עובד טלפון
שבפתח העגול מעליו עומדים נותני העצות
וצועקי ההוראות
אך הוא עצמו לבדו במעמקיו (עמיחי, 2004, 102).

הוא שתק זמן מה ואז החל לדבר על הכעס שיש בו, על הציפייה שדברים ישתנו בחייו ועל האכזבה שלו ממה שקיבל: "תראי עם מה אני יוצא, אני בין עבודות, יחסים עם המשפחה לא ברורים, אני צריך תמיכה ועזרה שהולכים ומצטמצמים, ואני לבד". ראיתי שכולו רועד ושאלתי: "מה קורה לך בגוף עכשיו?" "זו הדרך שלי להקפיץ את כדור האש מיד ליד. הכעס הוא כמו כדור אש בידיים שלי, ככה אני רוב הזמן".

לא פגשתי את הכעס שלו באופן הזה עד כה ושאלתי אם זה קשור לפרֵדה המתקרבת. "אני מרגיש מיואש שכל החיים שלי ניסיתי להתנהל נורמלי וקיוויתי שהכול ייעלם וישתנה יום אחד, והנה אני מתחיל להבין שבעצם אני אצטרך להתמודד כל החיים עם התחושות הללו שבתוכי, וזה קשה לי..."
הוא ביטא התפכחות ממנגנוני ההגנה של הפיצול לטוב ורע, והכרה שהחיים הם "גם וגם". האפשרות שדרך הטקסט נוצרת זיקה למציאות בלי שתהיה זהה לו פותחת פתח לחיבור חי לאותו אמצע של "גם וגם" ולהרחבת הביטוי של ה"עצמי האותנטי" בשיח הטיפולי (צורן, 2009). הבנה זו של חגי שתחושותיו יוסיפו ויהיו אתו מעציבה אך מציאותית. יש כאן ביטוי לטרנספורמציה חשובה שקרתה בעקבות הטיפול: מעבר מפיצול למבט שלם יותר המכיל את הגוונים השונים המצויים בנפשו בין הקטבים "רע לי" ו"טוב לי".
אייגן (2004, עמ' 66) טוען ששליטה בכאב היא ציפייה מוגזמת, אך אולי אפשר ללכת בצעדים קטנים ו"לקלף פיסות של השפעות כואבות". פצעים אכזריים לא ייעלמו, אך בתהליך אטי אפשר להביא לצמיחתה של יכולת הכלה שתתרום להמשך ההתפתחות. יכולת הכלה כזאת, אם היא מתרחבת, עשויה לגרום לכך שהרגע הכואב יקבל חשיבות משנית לעומת הריגוש של היכולת לבטא אותו. הדיבור על הפגיעה והביטוי היצירתי שלה עשויים להביא את המטופל למצוא את העצמי שבתוכו.


דיון
מי שלא מוכן בקטן
בגדול לא יכול
כי לפני שרואים את הים
צריך לדרוך על החול
לפני שתינוק הולך
הוא צריך להתאמץ ולזחול
תאמיני שכוכב היה נותן הכול
בשביל לחסוך את כל הטקס של לזהור וליפול
רק להתרסק בלי שום כאבים
מזל שאנשים הם לא כמו כוכבים.

את שירו זה נתן לי חגי כמתנת פרדה. השיר מספר על התהומות המצויים בנפשו ועל הציפיות הגדולות שנכזבו להיחלץ מהם; על המאמץ הגדול להישאר ולהמשיך בדרך; ועל הצורך בהכרה גם בצעדי הבוסר הקטנים. עם זה הוא מדבר גם על התחלה של חיים, על תינוק שמתאמץ לזחול; עדיין לא יודע ללכת אבל ישנה שם תקווה שיום אחד יעמד על רגליו ויצעד זקוף.
החוויות הטראומטיות שחווה חגי בחייו הומרו לכעס, לתוקפנות והרס, לתחושת איון ואף לסוג של הכחדה של העצמי האמיתי. הקושי שלו להתחבר להרגשה של עצמי ולחיות מתוכה מייצג את המוות הנפשי שהוא נושא עמו ושאותו הנכיח בחדר הטיפולים בעוצמה רבה. חוויות אלו הוליכו את שנינו במעגלים חוזרים ונשנים של תחושת מוות–תחושת חיים. נוכחתי שכאשר התבוננתי על מה שקורה לי מולו, יכולתי להבין טוב יותר את עולמו הפנימי המשתנה ללא הרף תוך כדי תנועה מקוטב אחד למשנהו ובכך לסייע לו ולוּ במעט להרגיש חי, ממשי ובעל משמעות –
יכולתי לשקוע, למות, ליפול, לדעוך, אבל ישנו מקצב שלוקח אותי פנימה והחוצה ממצבים אלה, זרימה בין מצבים, זרימה דרך מצבים. אני כן מצליח לגרום למשהו לנוע דרך עולמות של תחושת מוות. משהו דבק, צומח, הבנה עיוורת של הדבר שאנו מתמודדים עמו, של מה שהיננו. הלמטה חשוב באותה מידה כמו הלמעלה (אייגן, 2004, 63).

סיכום
הכתיבה הפואטית, שלה אנו מייחסים חשיבות רבה ככלי ביטוי לנפש, לא הייתה מספקת במקרה של חגי כדי להחיות את הנפש המתה שלו. התהליך הביבליותרפי היה בשבילו מפגש מחודש עם שיריו ופתח להתייחס אליהם באופן שונה, מעבר לתפקידם כ"קפסולות מצוקה" המכילות את כאבו. דרך העבודה על השירים של חגי והטקסטים הנוספים הלך ונבנה הקשר שלנו, צעד אחר צעד. יחד נתנו הכרה לנוכחותם של רגשות החיים בין המילים, ונראה שהתחלנו לחלץ אותם מתוך קברם. משהו בנפש התחיה. הייתה זו ראשיתו של תהליך חיבור לרגשות באופן מודע, שעשוי לשחרר את התלות הרגשית שלו בשיריו ולתחילת ההתייחסות אליהם כיצירות חיות העומדות בעולם בזכות עצמן.

מקורות
אוגדן, ת"ה, 2001. "לקרוא את ויניקוט", בתוך: על אי היכולת לחלום, תל אביב: עם עובד, עמ' 196–216.
–––, 2012. הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תל אביב: עם עובד.
אייגן, מ', 2004. תחושת מוות נפשי, תל אביב: תולעת ספרים.
אמיר, ד', 2008. על הליריות של הנפש, ירושלים וחיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ומאגנס.
גרין, א', 1983. "דיאלוג עם האם המתה", בתוך: מ' גרנק (עורך), האם המתה, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 13–53.
הרמן, ל"ג, 1994. טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.
ויניקוט, ד"ו, 1960. "עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב", בתוך: ע' ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד, עמ' 202–213.
מטרי, י', 2005. בית לנפש, בן שמן: מודן.
מיטשל, ס"א ומ"ג בלאק, 1995. "האסכולה הבריטית של יחסי-אובייקט: ור"ד פיירברן וד"ו וויניקוט", בתוך: פרויד ומעבר לו, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 176–206.
עמיחי, י', 2004. "שעת החסד", בתוך: שירי יהודה עמיחי, ד, ירושלים: שוקן.
צורן, ר', 2009. הקול השלישי, ירושלים: כרמל.

Minchin, T., December 2007. "Interview", Angry (Feet). Archived from the original on 25 June 2008. Retrieved 13 September 2008.