הבהוב המציאות בתוך המדומה":על הפואטיקה של אבות ישורון בהשראת הסזורה של ביון - ד"ר נעמה לב ארי

ד"ר נעמה לב ארי, ראש בית הספר לטיפול באמצעות אמנויות, מכללת סמינר הקיבוצים, naama.levari@smkb.ac.il

כמשורר אוטוביוגרפי (לחמן, 2011, 209) נמשך אבות ישורון (1904–1992) להעיד על עצמו ועל התמות החשובות של חייו בגלוי, בייחוד בשיריו וגם בדברי פרוזה שכתב סביב אירועים בתחנות ספרותיות שונות. אפשר אף לומר כי הוא משתמש בביוגרפיה שלו על גבול האובססיה, כמו היה כותב עצמו עד זוב דם, מתעקש להמשיך את רציפותו של תהליך שכבר נגדע מזמן, לשמור על נוכחות החיים האלה שאבדו, שהוא הולך ומתרחק מהם, בה בשעה שהוא חוזר וכותב ומקרב אותם אליו. נטישה ומוות, אשמה, זיכרון והכרח החזרה – הכול כרוך יחד במקום הסזוריאלי שבין הדיבור לשפה ובין החוויה לאמת הטראומטית.
בריאיון עם בתו הלית ישורון (2011) אמר אבות ישורון: "העלייה לארץ הייתה כמו חתך פתאומי בבשר החי. החתך עצמו נבהל והכחיל. זמן עבר עד שפרץ דם".
בדברים שנשא במועד קבלת פרס ברנר (14.12.1967) אמר: "אדם קם בוקר אחד, עזב את ביתו, משפחתו, ארצו, שפתו, שמו, והלך ועשה לו ארץ אחרת, בית אחר, משפחה אחרת, שפה אחרת, שם אחר. כל המכתבים, הבקשות, הגעגועים, התחנונים, שהריצו אחריו להחזירו ממעשיו, ולהסב את הגלגל אחורנית, נפלו על אוזניים ערלות והתנפצו על לב אבן. כל זה רבץ על כתפיים של איש אחד" (הארץ, 5.1.1968, מצוטט אצל ישורון, 2009, 86).
ובריאיון עם עלי מוהר שכותרתו "כזכוכית בבשר החי" מסביר המשורר כיצד נעשה אבות ישורון: "מן השבירות. שברתי את אמי ואת אבי, שברתי להם את הבית [...] שברתי להם את לשונם [...] יצאתי מן השותפות. וכאשר ירדה עליהם שעת האין מוצא, עזבתי אותם בתוך האין מוצא" (דבר השבוע, 28.8.1970, מצוטט אצל ישורון, 2009, 9).
מעשה ההגירה הפתאומי של אבות ישורון בשנת 1925, נטישת הבית וריסוק משפחתו הם קו שבר פואטי שנמתח בין הביוגרפי ובין ההיסטורי, ומקום להתבוננות פסיכואנליטית בשירתו. ומהי החשיבה בפרדיגמה הסזוריאלית אם לא חיפוש האופנים שבהם נוכחותו וחייו של אדם שאיננו עוד נמשכים למעשה, ועודם מהבהבים ויוצרים אפשרויות פואטיות חדשות בתוכנו על אף חציצת המוות.
מקורה של המילה סזורה בלטינית בשורש שמשמעו "לחתוך". במוזיקה מבטא המושג מרווח או הפסק במהלך הרצף המוזיקלי. ובשירה זהו מושג פרוזודי, המכונה "פסק" או "צזורה", והוא ניכר במקום שהטור מתחלק מבחינה רעיונית-תחבירית, כך שנוצר מתח בין היחידה המילולית ליחידת המשקל. במובן זה מכיל בתוכו המונח "סזורה" את הרעיון שישנה דממה, שאף שהיא חותכת היא חלק מרצף המשכי. אנו מוצאים אפוא את הריתמוס כתכונה מאפיינת של הסזורה, ואת סוג הקשב הייחודי לה, הנדרש לשפה הנפשית, שיש בו כדי לזהות את מה שכמוס בתוך הטונליות, בלי שהוא מקבל בה ייצוג פורמלי (אמיר, 2013, 1). המאמר של ביון (2012) על הסזורה פורסם ב-1977 והתבסס על הרצאה שנשא לפני החברה הפסיכואנליטית בארצות הברית שנתיים קודם לכן, וכן על מאמרים אחרים שלו שנכתבו בשנות השבעים. פרויד (Freud, 1926) אמנם ניסח את רעיון הסזורה שנים רבות לפני ביון, אך אלמלא כתב ביון את כתביו איש לא היה מגלה את ייחודו (ביון, 2012 [1977], 7). המשפט המכונן שלו מאפשר לנו לדמיין שגם כאשר נדמה לנו שדבר נפרד מדבר באופן חד-משמעי, הרי הנתק הזה עשוי לעוור אותנו מלראות את ההמשכיות הרוחשת: "בין החיים בתוך הרחם ובין הינקות המוקדמת ביותר, יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של אירוע הלידה מאפשרת לנו להאמין" (שם, 27).
רגע בראשיתי זה, שיש בו דרמה מלאת עוצמה ומדממת של היפרדות והיבדלות בד בבד עם המשכיות ההוויה, צורב בנו לראשונה גם את ידיעת המוות. כך, נמצא את עצמנו במהלך החיים צוללים במרווחים סזוריאליים בין מצבים ואירועים נפשיים שנראים מופרדים, אך יש ביניהם המשכיות ורציפות: בין האני לזולת, בין מצבי נפש שונים, בין פנים לחוץ, בין שפת אם לשפת אב, בין היידיש של הילדות לעברית של הבגרות, בין קראסניסטאוו – היא הרחם של אבות ישורון – ובין תל אביב – היא המרחב שמעבר לתהום.
תרגום סמנטי של המילה סזורה אינו פשוט, שכן קשה למצוא מילה תואמת אשר תשמר את האיכות הניגודית של קטיעה והמשכיות בו זמנית. הסזורה פועלת עלינו לא רק בהיבט של המשמעות שלה, אלא גם במצלול הייחודי ובזרותה הכוללת. הצורך להתעכב על הזרות שבתוך המוכרות הוא חלק מהחוויה שהמושג מתאר וגם מייצר. כך אבות ישורון, שלא רק מתאר בשיריו ובכתביו מצב סזוריאלי אלא מכונן אותו חווייתית. והחתירה שלו למשמעות, וגם שלנו, אינה חציית הסזורה והגעה לחוף מבטחים, אלא הרחבת אפשרות התנועה והזרימה החופשית בין שתי גדותיו של נהר הזמן והמקום, או בין שני צדדיה של הסזורה. עצם המעבר והזרימה הם שחשובים, ולכן לא מדובר בתנועה קדימה אל עבר פתרון או ריפוי, אלא בתנועה מרחבית המאפשרת, על פי ביון, את המשך החשיבה והתפתחותם של החיים הנפשיים.
אנו מוצאים אצל אבות ישורון את הריתמוס הפואטי והנפשי הזה, של התרפקות תמידית על החתך שנעשה ועל המועד שבו התרחש. המילים והדימויים של העבר חוזרים ונרקמים בהווה, והדמויות של מי שאיננו עוד שבות לדיאלוגים נוספים. ובצד הכמיהה אל העבר ואל מה שאבד, יש גם אימה באפשרות כי מה שנחתך והוסר מתודעתנו ומחיינו באמת ישוב ויקרום צורה אל מול פנינו (ורדימון, 2012).
היריעה הצרה כאן לא תאפשר לי לחלוף על דוגמאות רבות משיריו, ולהביא מתוכם את חוויית השבר המצטברת, החוזרת שוב ושוב כלולאה מלנכולית של אבל נצחי, של מי שלקה בטראומה, ואף חולל אותה. במובן זה השיר "איך נקרא" (1987) הוא דוגמה לטקסט מכונן ביצירתו, באופן שבו הוא נמשך אל מה שחומק מדיבור, מתבונן בו מן הצד, ואורג אותו בהידברות עם הקורא:
איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית,
והבית איננו?
איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית,
ואיש לא חי?
איך נקרא שמהבית כותבים לי,
והמכתב לא נכתב?
והמכתב לא נשלח?
איך זה נקרא? (ישורון, 2009, 268)

השיר, המורכב כולו משאלות, נכתב כשאבות ישורון כבר היה כבן שמונים וחמש, עשרות שנים לאחר החתך הסזוריאלי של הנטישה והמוות. השיר מתאר הוויה מטפורית שבה מכתבים ממשיכים להישלח אל הבן מבית הוריו, אף על פי שבני המשפחה כבר אינם וגם ביתם איננו. באמצעות שני בתי השיר הופך בית ההורים מ"לא חי" ללוע חי, הממשיך לשגר אל הבן ודרך הבן מכתבים, ואלה מגיעים ליעדם.
בשאלה החוזרת "איך" מתנגנת גם מילת קינה עתיקה, "איכה", שבאמצעותה מבכה המשורר את חורבן הבית האישי וההיסטורי. השאלה "איך נקרא" מתייחסת לחיים ולכתיבה, ומשמעותה היא גם "איך זה קרה", שההורים מתו וביתם נהרס, שהם נקרעו ממני, ואין אליהם עוד דרך חזרה (מיטל, 2010). הטקסט מעלה את שאלת המשמעות ועונה עליה בעת ובעונה אחת, בעצם כתיבתו.
"איך נקרא", הוא שואל, וכוונתו גם לשאלה "איך קוראים לזה", מהו השם שאפשר לתת לדבר, איך ואם אפשר בכלל לומר זאת במילים, לקרוא, לכתוב ולהבין. החתך שהשיר הזה ודומיו מתארים – הרס הבית ואובדן בני המשפחה – מצוי במתח עם התחושה שהשפה עצמה אינה יכולה להכיל את השבר הזה. ובכל זאת, השיר נכתב, והוא מעלה את הקריאה לא רק כעניין פרטי של המשורר הבן, הממשיך להיות יעד למכתבי הוריו, אלא גם כחקירה משותפת: איך לקרוא למה שנכחד, איך נקרא גם אנחנו לגורלן של המשפחות ולדימוי שלהן בתוכנו. השאלה מציבה אותנו עם המשורר באותו צד של הטקסט, כקוראים שחוויית הסזורה הזאת מוכרת גם להם.
השאלה "איך נקרא" ארוגה בפואטיקה של הזיכרון: איך אנו זוכרים את המתים ומוסרים אותם הלאה, איך הם ממשיכים לחיות בינינו, לקיים אתנו קשרים, לשלוח אלינו מכתבים ולצפות למענה. במובן זה השיר "איך נקרא" מתכתב עם שירים נוספים, ובכללם השיר "עבודת הזיכרונות" (שני השירים מתוך הקובץ אדון מנוחה, 1990):
מי יעשה את עבודת הזיכרונות?
מי יאר מצוקה
מי יצג הללו בלילה
מי יכול להפסיק כאב?
מי יכול
לעזוב? (ישורון, 2009, 318)

אנו שומעים כאן את החזרה המאגית על השאלות, חזרה שיוצרת אירוע של דיבור בין המשורר והטקסט שלו ובין הקורא הנוכח וכלול בו.
החזרה הריתמית בשני השירים, על המילה (מי) או על הצירוף הלשוני (איך נקרא), מוליכה אותנו קדימה ואחורה בזמן, כהתהוות פואטית המכסה על המקום הסזוריאלי.
כבר בקובץ שלושים עמוד, שראה אור ב-1964 והוקדש כולו להתכתבות עם המשפחה, ובייחוד עם האם, היה המשורר מוטרד מעניין הקריאה במכתבים והדימוי הסזוריאלי שלהם. הבן והאם הופכים בספר הזה לבשר מבשרה של חליפת המכתבים, לאיבריה הממשיכים לקיים אותה. הבן עצמו הופך כך למכתב, מכתבה של האם, הכותבת אותו בלי הרף, גם מרחוק (מיטל, 2010). המכתב, שתוכנו נעלם מאתנו, מחזיק תוכן סמוי, המייצג את האירוע הראשוני המודחק של הלידה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב. "אני בא דרך גשר מילים [...] אני בא דרך גשר של נייר מכתבים של אמי" (ישורון, 2009, 172). נראה שהתפקיד של הטקסט הוא לברוא שפה לכאב, לקשר שהיה, לזיקה החולפת מגוף לגוף, שהשיר משמש לה מתווך.
השאלות המרובות בשיר נותרות פתוחות, ואולי הן משתנות משנה לשנה בנסיבות הביוגרפיה של המשורר. הן נדמות אפוא כחומר פעיל הנוצר בכל פעם מחדש ברגע הקריאה, ובו הוא נחרת בתודעה ובלבם של הקוראים. קריאה זו פותחת את עצמה לא רק לתוכן, אלא לאפקט של החומר שאינו מדובר, לגבולות הפרומים בין אני לאחר, ליחסי משפחה ולקשרים אנושיים בכלל. והשאלות, המופנות גם לנמען שבתוכנו, תובעות תשומת לב לשפה ולזרות כלפי עצמנו וכלפי הקרובים אלינו ביותר.
המשורר ישראל אלירז התייחס פעם בריאיון ברדיו למשמעותה של שאלה בשיר, ודימה אותה לדלת. השיר השואל נתפס כהזמנה, כמו פונה אל הקורא, פותח את הדלת ואומר: בוא, תהיה שותף בשברים שלי, בדברים החולפים המבקשים להיות נוכחים. השאלות המרובות כמו מציירות תנועה, פנימה והחוצה, להביא את הדברים שאינם, להיזכר בדברים שהיו ונגמרו, להעיד עליהם, לעזור להם להגיע אליי שוב ושוב.
בדיבור המשתמש בשאלות אנו רואים פנייה אל הזולת, יציאה מן היחידיות אל האחר, צורך בעיניים אחרות כדי לראות את עצמנו. במובן זה שירתו של ישורון היא שירה דיאלוגית של הבנת האני באמצעות הזולת. השיר עורג אל אחר, והוא פונה לאותו אחר וזקוק לו. בחזרה על השאלות ניכרת תנועה בין החומר שכבר אינו שלו אל החומר שעדיין שלו. והשאלות הנותרות ללא מענה ממחישות שהשפה אינה מצילה מפני הבדידות, השפה אינה מספיקה כדי לנחם, אין בה כדי לפצות על האובדן או להושיע מן האשמה. השיר מאפשר רק לגעת בזיכרון, רק להיות בו, רק לסמן את נקודת השבר או לקחת בידיים את חומרי היצירה הקבועים ולעשות אותם מחדש: "אמי שימשה לי חומר גלם. [...] עשיתי זאת מחרטות. מגעגועים. מזיכרונות שאני זוכר. מדברים שאין להשיב. מיסודם של אמי. מחיים מאיר משמואלאק אחיי, מאחותי לאהטשה" (ישורון, 2009, 275).
דנה אמיר (2009) רואה בשאלה המשולבת בטקסט אמנותי תמרור אזהרה. תבנית עיקשת של שאלות מפעילה בטקסט מתקפה על חיבור, ופוערות שסע נפשי בין השואל לבין עצמו, בין השואל ובין הדבר שעליו הוא שואל, או בינו ובין הנמען שאליו הוא פונה. השאלה היא תמרור אזהרה טרם הנפילה לתהום האין-פשר, או לתהום האין-מילים. היא תמרור המופנה פנימה, אך בו בזמן בוחן את תנאי החוץ. השאלה מצפינה מחשבה, אך בה בעת משמרת את הסיכוי שבתנאֵי הקשב הנכונים היא תשוב ותהיה למרחב מחולל משמעות.
שאלה היא גם פעולה המבקשת לאחות, במונחים של זמן, של מקום ושל סיבתיות, ובמובן זה היא משרתת את הניסיון להשיב את הסדר הלוגי או הפסיכולוגי על כנו. אלא שהשאלות כמו שהן מנוסחות כאן מערערות את אשליית הסדר המתגבש בשני בתי השיר, וממחישות כי אי-אפשר להחזירו ולמצוא הנמקה, אלא לחשוף את היעדרו. השאלות שמעוררות תשוקה להסבר משפיעות על הוודאות הלא מדוברת, זו שנאסר עליה להיחשב, ומצוקת החתך או השסע נשארת בעינה. המציאות הפנימית שבטקסט היא מציאות שאין בה חיבור ואין לה כלים להתמודד עם חיבור. הנפש מתקשה לחבר כדי לא להיפגש פנים אל פנים עם הטראומה של הריק, של היעדר הסיבתיות והיעדר הרצף.
הפואטיקה של אבות ישורון היא פואטיקה של ריבוי ושל חשיפה, של דיבור אותנטי בלתי פוסק ושל עושר מילולי. נראה כי יכול היה למצוא בשפה את הביטוי להגדיר את הכאב ולתת לו שם. הוא כמו נמנע במכוון מן הבחירה, שכן לנפש יש אינטרס להתקיף את החיבור כדי להימנע מכאב. המתקפה על החיבור, שכביכול מצילה אותנו מן המפגש עם הכאב, מעמתת אותנו עם הבלתי נסבל, עם עובדת החור שסביבו התגבשה חוויית העצמי שלנו, עם עובדת היעדר הרצף והשרירותיות של הקיום האקטואלי והנפשי. השימוש שהוא עושה בשאלות עשוי להיות בעת ובעונה אחת מתקפה דינמית על חיבור, אך גם הנכחה דינמית של היעדר הפונקציה המחברת (אמיר, 2009).
אבות ישורון מרבה לשאול בשיריו גם על הסיבתיות, המאפשרת לו לשקוע בחתך האשמה וליפול אל תהום האין-פשר, אבל גם לכונן מתוכה את הריתמוס של ההיזכרות והזיכרון, המשאלה והתשוקה.
איש לא ידע איך
בתחתית הזמן חיה
משפחה עם ילדים
ולא יראה זה את זה לעולמים
איש לא ידע איך
מתחת לזמן למה
אני עליתי על החוף
והם לא (ישורון, 2009, 297)

אחרי העזיבה תמיד בא למה
עזבתני (שם, 319).

שהרי ידוע כי אני הלכתי מהם. ואפילו לא ידעו הם, שמהם אני הולך. עוד יש לי הרבה להסביר. אבל איך אני מסביר? (שם, 155).

במאמרו "התקפות על חיבורים" כותב ביון (2003 [1959]) כי המטופל המתקיף את החיבור מסוגל אולי לשאול "מהו דבר מה", אך לא "מדוע דבר מה". היכולת לשאול מדוע או לכונן סיבתיות, פירושה חיבור וכינון של רצף שיש בו סדר, שדבר נובע בו מתוך דבר אחר. מן הרצף הזה מנסה המטופל המתקיף את החיבור להימנע, מתוך ידיעה שאם יאפשר לעצמו לכונן אותו הוא יכפה עליו מגע עם כאב בלתי נסבל .
השאלות המציפות את עולמנו ואת הטקסטים של המשורר נעות בין שתיקה ריקה לשתיקה טעונה, הרה; והחידה היא כיצד לפרש את השתיקה. עליך לשהות שם די זמן, אומר ביון, להיות מסוגל לשאת אותה, ואת הלחץ הפועל עליך להבין, עד שדבר מה יצוץ ויעלה (אמיר, 2008, 60–68).
רעיון הסזורה של ביון כרוך אפוא גם בשאלת הבחירה. היכן נבחר לעשות את החתך בין כל הפירושים שעולים בדעתנו, כדי לבחור באותו רגע מסוים את הפירוש המתאים ולוותר על כל היתר? על המטפל לבחור פירוש אחד, ובו בזמן לוותר על פירושים אפשריים אחרים. ויתור זה מחייב סזורה – חתך. וכדי לבחור אדם צריך להיות בשל דיו לשאת את הסערה הרגשית הכרוכה בבחירה ואת האבל הכרוך בוויתור.

סיכום
ממצב שפרויד מתאר כתוך-רחמי למצב שהוא מודע ופוסט-סזוריאלי – אדם פוגש בנסיבות שמעוררות בו סערה רגשית או הרגשה של שבר. המידה שבה יוכל להשתמש במצב החדש שנוצר ולצאת ממנו נשכר תלויה ביכולתו לנוע בו, לצלוח את הסזורה החדשה, ולא לקרוס אל תוכה. האירוע שהתרחש עשוי להיות חתך או שבר, אולם הוא יכול להיות גם סזורה – חתך שיש לאחריו המשכיות יצירתית.
התפתחות פסיכואנליטית היא כזו שבה יש לאדם, או למטופל, יכולת גדולה יותר לשאת ספק ולעמוד בסערה ובכאב הכרוכים במפגש עם אמת רגשית, בלי לקרוס לשקר ולהונאה עצמית. הנטייה הטבעית לנו היא לשאוף להגיע לרגיעה, לפתרון של הבעיה אחת ולתמיד, ולהימנע מערעור האיזון הנפשי. ואולם אין כל פתרון סטטי שמותיר אותנו במקום אחד, כי המשאלה לריפוי נושאת גם את הגדה שממולה, היא המשך החקירה של הלא מודע.
הפואטיקה של אבות ישורון מבטאת את האומץ לפגוש שוב ושוב אזורים נידחים בנפש, ואת ההכרח לחזור ולהזין אותם לחומר חיוני המלווה את חייו.

מקורות

אמיר, ד', 2008. "מתקפות על חיבורים כמתקפות על הממד הלירי", בתוך: על הליריות של הנפש, ירושלים: מאגנס ואוניברסיטת חיפה, עמ' 60–68.
–––, 2009. "השאלה כהפעלה של שסע נפשי" (דברים ביום העיון בעקבות תערוכתה של מיכל היימן "התקפות על חיבור"), אוניברסיטת תל אביב ובצלאל ירושלים, 22.4.2009.
–––, 2013. תהום שפה, ירושלים: מאגנס.
ביון, ו"ר, 2012 [1977]. סזורה, תרגום מוער ומאמרים נוספים: ח' אהרוני וא' ברגשטיין, תל אביב: תולעת ספרים.
____, 2003 [1959]. "התקפות על חיבורים", בתוך: במחשבה שנייה, תרגום: א' גיל רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 95–109.
ורדימון, ש', 2012. "חתך שהוא חיבור": רשמים מיום עיון 'על ביון ומעבר לו'", אוניברסיטת תל אביב, 25-26.10.2012, פסיכולוגיה עברית: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2887.
ישורון, א', 2009. "איך נקרא", מלבדאתה: מבחר 1934–1991, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה.
ישורון, ה', 2011. "אני הולך אל הכול" – ריאיון עם אבות ישורון, בתוך: ל' לחמן (עורכת), איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 221–242.
לחמן, ל' (עורכת), 2011. איך נקרא אבות ישורון: כותבים על שירתו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
מיטל, א', 2010. "על מכתבים המגיעים ליעדם בשירת אורי צבי גרינברג ובשירת אבות ישורון", אות 1, עמ' 133–160.

Freud, S., 1926. Inhibitions, Symptoms and Anxiety, SE 20, London: Hogarth, pp. 75–176.