"גריז" - הדיאלוג שלי עם ג'ון טרבולטה - עמי צביאלי

"גריז" - הדיאלוג שלי עם ג'ון טרבולטה ו"הערס מהשורה האחרונה"

מאת עמנואל צביאלי - מטפל בפסיכודרמה
amuna@bezeqint.net

מסע אל תוך ארון הספרים שלי
במפגש הראשון בסדנה בלימודי התואר השני בטיפול באמצעות אמנויות התבקשנו לצאת לטיול דמיוני אל תוך ארון הספרים והחוויות האמנותיות המכוננות בחיינו כאילו מישהו קיבץ אותם במיוחד עבורנו. התמסרנו למסע, דפדפנו והבטנו, נזכרנו ושהיינו שם, מנסים לדלות אירוע משמעותי שיקפוץ ויאמר: "אני כאן ראשון, ואני מבקש מאוד שתוציאו אותי מהארון, תנגבו ממני את האבק, תדברו עליי ותדברו אותי".

האירוע הראשון שצץ במוחי היה הצפייה בסרט "גריז" בקולנוע אור בצפת בשנת 1978.  הייתי אז נער בן 15, וישבתי נרגש בבית הקולנוע שלנו. כיסאות העץ חרקו תחת תנועתם חסרת המנוחה של היושבים באולם. אני זוכר שישבתי במרכז האולם בשורה האחרונה של הגוש התחתון, מהופנט למסך. ה"בקרובים" נגמרו, ואז, זו אחר זו, הופיעו על המסך אותיות ענקיות: .GREASE בראשי מתנגנות עדיין המנגינות. מול עיניי מופיע גל-ים ענק וכחול הסוחף אותי במערבולת חושים אל תוך סרט הנעורים המופלא הזה. מהשורות האחרונות בקולנוע נשמעו שריקותיהם של הערסים, יריקות של קליפות גרעינים וצלילי בקבוקי קוקה-קולה ריקים המתגלגלים במהירות במורד האולם.

לבי פעם בחוזקה ויצא מגדרו אל יופיו עוצר הנשימה של ג'ון טרבולטה, "דני זוקו". אני זוכר היטב את שיערו השחור המשוך לאחור, את עיניו היפות המביטות בתשוקה בלתי מרוסנת אל העולם, את השסע הממיס בסנטרו ואת תנועות גופו האתלטי הרוקד בחופשיות נפלאה. כל אלו הציפו אותי בשמחה ובעונג רב, אך גם בחרדה גדולה עקב המשיכה האסורה והבלתי נשלטת שלי אליו. אוליביה ניוטון-ג'ון היפהפייה זכורה לי בעיקר כמי שהייתי מוכן להיכנס לנעלי העקב הגבוהות שלה, תוך כדי שאני מועד מהן ונופל היישר לזרועותיו החסונות של ג'ון, והוא לוחש לי: You're" the One That I Want"". כשאני חושב על כך היום, הרעש והתזזיתיות באולם הקולנוע היו ביטוי חיצוני לטלטלה הפנימית שעברתי בזמן הצפייה בסרט. המודעות למשמעותם של הרגעים האלו בגיבוש העצמי והזהות המינית שלי הייתה קיימת תמיד בתודעה שלי. המפגש המחודש עם הרגעים ההם בכיתת הלימוד שלנו החל להניע תהליך חקירה והעניק משמעות מחודשת ומורחבת לאירוע הצפייה בסרט.

תהליך זה נוגע במושג "העברה לטקסט " ובביטוין של "תמות זהוּת" אשר נחוו כבר בזמן אמת בצפייה בסרט. בחלקה השני של ההתנסות התבקשנו לדמיין מצב שבו אנו נפגשים עם אחת הדמויות מתוך החוויה האמנותית (ספר, סרט, הצגה, ציור ועוד). אם היה מפגש כזה, לנסות לתאר אותו, ואם לא היה, לנסות ליצור אותו: לדמיין במדויק כיצד נראתה הדמות ולנצל את ההזדמנות כדי לומר לה משהו. מיד חשבתי שאקיים מפגש עם ג'ון ואדבר איתו על הדיסונאנס בין הגבריות המאצ'ואיסטית הנוקשה שלו לבין חופש התנועה הגברי-נשי שלו, אשר השאיר אותי מחוסר נשימה אל מול מסך הקולנוע. המנחה הציעה שאולי ארצה דווקא לשוחח עם הערס מהשורה האחרונה בבית הקולנוע, אמירה שהפתיעה אותי, מעט הכעיסה, אך בעיקר נגעה בנקודה משמעותית מאוד אשר הייתה חבויה מעיניי בתוך הטקסט שבו בחרתי לתאר את חוויית הצפייה ב"גריז".

"אז גבירותיי ורבותיי, אני מזמין אתכם לפגישה מרתקת עם הערס מהשורה האחרונה, קבלו במחיאות כפיים סוערות את שמעון". (נראה לי כי אני מזמין את הקהל מחשש לפגישה האינטימית עם שמעון. זהו חשש שקיים בתוכי לאורך השנים בין המשיכה למקור הכוח והגבריות הערסי לבין הפחד מההרס והאלימות האפשריים במפגש הזה).

"שמעון"
שמעון הוא בחור חסון ורחב כתפיים, ואינו גבוה במיוחד. למעט 60 שכיבות סמיכה שאותן הוא מקפיד לבצע בבקרים, הוא אינו עוסק בספורט וגם אינו מקפיד על תזונה בריאה. עם זאת, הגנטיקה מאפשרת לו לשמור על גזרתו המהודקת. הוא בן למשפחה בת ארבעה בנים ובת אחת, והוא הצעיר מבין אחיו. אביו עובד כאופה בלילות, ואמו עובדת ככוח עזר בבית חולים. הם גרים בשיכון כנען בבית צנוע של 55 מטרים רבועים, ושמעון ואחותו ישנים על הספה הנפתחת בסלון. מאז ילדותו המוקדמת סומן במערכת החינוך כילד בעל בעיות התנהגות קשות, והוריו התנהלו בחוסר אונים מולו והיו מעין נוכחים-נפקדים בחייו. בכיתה י' שמעון נפלט מבית הספר, ומתוך שעמום ומצוקה התחבר לחבורה בוגרת ממנו אשר בראשה עמד ארז, עבריין צעיר, כריזמטי ובעל קסם רב. שמעון, שהיה זקוק לסמכות אבהית מובילה בחייו, מצא איזו הזנה משמעותית בקשר עם ארז ונגרר לפעילות עבריינית, לסדרה של פריצות לבתים וגנבות מכל הבא ליד. הוא הועבר לטיפולו של קצין מבחן לנוער.

המפגש המדומיין
לאחר הקרנת הסרט נשמעו באולם מחיאות כפיים ושריקות התלהבות. הקהל הרב החל לנוע בצפיפות אל עבר המדרגות הצרות המובילות ליציאה לרחוב ירושלים, ואז פגשתי לראשונה את שמעון. חשתי מישהו דוחף אותי בכוח וכמעט מפיל אותי. כשהבטתי בו הוא בדיוק הכניס שתי אצבעות לפיו, שרק בחוזקה לתוך אוזני וחייך אליי חיוך זדוני ומזלזל. גופי רעד מפחד, השתוממתי כיצד הוא מפלס בכוחניות את דרכו למעלה. לבי, שעדיין לא התאושש מיופיו הכובש של ג'ון טרבולטה, הפתיע אותי ופעם שוב בחוזקה למראה פניו השחומות והמסותתות של שמעון.  הנה גם לו יש שסע הורס בסנטר, ועיני השקד שלו שחורות ויפהפיות.

ברגע זה הרגשתי חולשה בגופי וחשתי שכוחותיי נוטשים אותי. רגליי כשלו וצנחתי בחוזקה על המדרגות. התעוררתי שכוב על הספסל ברחבה שליד הקולנוע, הצופה אל הרי מירון. פניי היו רטובות ממים, ולהפתעתי ראיתי את שמעון עומד מעליי בסוודר אדום, מביט בי בדאגה ושואל: "אתה בסדר, אחי?". התיישבתי במהרה ואמרתי: "כן. אני לא מבין מה קרה לי". שמעון התיישב לצדי ואמר: "שמע, בן-אדם, אני מה זה מתנצל שדחפתי אותך. אני קצת בעצבים על העולם. הפחדתי אותך, אה?". הרגשתי שאני נרגע מעט, ואמרתי לו: "האמת שכן".

שמעון חייך חיוך הורס, הניח את ידו על כתפי ואמר: "בן-אדם, אל תהיה כזה עדין, אתה לא תשרוד בעולם הזה. תאמין לי, בינינו, אני כולי רוח וצלצולים. דפקתי לעצמי את החיים עם כל השטויות שעשיתי, ועכשיו אני מתבאס על עצמי רצח. מחר בבוקר אני נוסע עם הקצין המבחן שלי למוסד שפייה. זה מוסד סגור, רחוק מפה, ליד זיכרון יעקב. כוס אמו העולם הזה".

גופי רעד מעט מתחת לכף ידו והאמירה שלו על הנסיעה למוסד חרפנה אותי. באותו רגע הבנתי שהוא נוסע מחר בבוקר עם אבא שלי. הרמתי את ראשי אליו ואמרתי לו בהיסוס: "אני חושב שאבא שלי הוא הקצין מבחן לנוער שלך". שמעון הסיר את היד מכתפי, טפח בשתי כפות ידיו בחוזקה על ברכיו ואמר: "מה אתה אומר, יא בן-אדם, אתה הבן של צביאלי? ואללה, איזה עולם ננסי זה, אה? תאמין לי, אבא שלך זהב, נשמה. איך הוא התעקש עליי, התעקש לעזור לי , לא נלחץ מהעצבים שלי, דיבר אליי והקשיב כמו שאבא שלי הסתום לא עשה בחיים. בזכותו הפסקתי עם הפריצות והתרחקתי מארז המניאק הזה. טוב, לא משנה עכשיו, עזוב. שמע, אני מה זה מתנצל, ואתה, אתה על תהיה חוואף על העולם, אתה נראה לי ילד מה זה טוב. בשבתות אני אהיה כאן. וואלק, אם מישהו יבוא אליך ברע, רק תזרוק לי מילה ואני נכנס באימ-אימא שלו. חייב לזוז, נשמה". שמעון קם ולחץ את ידי בנעימות. הרגשתי את כף ידו הגדולה בידי, והצטמררתי ממגע עורו החלק ומחום גופו.

"להתראות", אמרתי בקול רועד אל עבר דמותו המתרחקת. נשארתי יושב מרותק למקומי ומבולבל עד עמקי נשמתי מעוצמת המפגש, מפחד מהאהבה האסורה שלי לגברים, מפחד מכך שערסים עבריינים מרטיטים את לבי עד כדי חולשה. בקושי הצלחתי לאסוף את עצמי מהספסל ולקום. צעדתי בסמטה החשוכה בדרך לביתי בעיר העתיקה, ובכיתי בשקט ובדמעות רבות על הידיעה אשר התקיימה בתוכי באותם הימים בחיי, כי לעולם לא אוכל להגשים את הכמיהה של גופי ונפשי לשפתיו, למגעו ולחיבוקו של גבר.

העברה לטקסט
"העברה לטקסט" הוא מושג המתאר תהליך של העברה בקריאה ובכתיבה של טקסט אמנותי או טיפולי. בבסיס המושג הזה, היוצא מתוך המודל האינטר-סובייקטיבי, ישנה ההבנה כי כפי שמתקיימת העברה בין מטופל למטפל או בכל דיאלוג אנושי אחר, היא מתקיימת גם בין הקורא- הצופה לבין היצירה. ההעברה משפיעה באופן משמעותי על חוויית הקריאה והפרשנות של הקורא לטקסט הכתוב , המדובר , המצויר , המפוסל וכן הלאה (צורן,2009)

"גם אם הטקסט אינו זולת ממשי, ניתן לראות ביחסי הקורא איתו יחסים אנושיים. לפיכך יש מקום לשאול על אודות האלמנטים ההעברתיים בתהליך הקריאה בטקסט הספרותי, והנחת העבודה היא שניתן לאתר בו יסודות כאלה" (הולנד ,1975). הולנד הגדיר את הגורם המשפיע על האופן שבו מפורש הטקסט כ"תמות הזהות של הקורא". הוא טוען כי המשמעות הייחודית שמעניק הקורא הספציפי לטקסט נובעת בין היתר מחלקים בלתי מודעים בתמות הזהות שלו. תמות אלו התגבשו מיחסי האובייקט של הקורא עם דמויות משמעותיות ומוקדמות בחייו.

כשקראתי את דבריה של צורן, הלכה והתעצמה חוויית הצפייה בקולנוע, שהחלה בשליפה קלילה וספונטנית מבנק הזיכרון. בזמן הצפייה בסרט התרחש רב-שיח לא-מודע ביני לבין יוצר הסרט, ביני לבין ג'ון טרובלטה הרוקד ושר על המסך, ביני לבין הערס מהשורה האחרונה, וכמובן, ביני לבין עצמי. העברות ליצירה הקולנועית החלו להתרחש זמן רב לפני הצפייה בסרט. את כרזות הפרסום שלו ראיתי כבר שבועות לפני כן על לוחות המודעות ברחוב ירושלים. בהפסקות בבית הספר דיברנו על סרט הנעורים המדהים שעומד להגיע, התלהבתי עם כל הבנים מאוליביה ניוטון ג'ון הכוסית, אך חיכיתי בעמקי לבי למפגש עם ג'ון טרבולטה הגבר.

חיכיתי עם בלבול הזהות שבתוכי בסערה גדולה, ובו-זמנית דיברתי על הרצון שתהיה לי חברה כמו לכל הבנים. ברובד עמוק עוד יותר ניסיתי להגדיר את הזהות הגברית שלי גם מתוך יחסי האובייקט המוקדמים והעכשוויים עם אבא שלי. אבי, ניצול השואה הגלותי והעדין, העובד כקצין מבחן לנוער ומטפל במסירות ובאמפתיה בבני נוער עבריינים וקשוחים כלפי חוץ, "ערסים" בהגדרה הסטריאוטיפית. אם אפשר לאגד ולכמת את תמות הזהות שלי, ניתן לומר שהן עוסקות בגבריות מול נשיות ובכוח מול עדנה. אלו תמות הזהות שאותן אני נושא באופן מודע ולא-מודע אל תוך אולם הקולנוע, שאיתן אני מתיישב על כיסא העץ החורק ודרכן אני צופה בחדוות נעורים ביצירה הקולנעית "גריז".

החוויה שלי מהסרט מורכבת. אני זורם עם הקצב והיופי, אך נרקם בתוכי גם עצב ותסכול על הגבר המפונטז והלא מושג הרוקד בשחרור מסחרר חושים מול עיניי. אני מתחבר ליופייה של סנדי ומתפעם מנשיותה וממיניותה המתפרצת על המסך, אך גם חש מאוים מההשתקפות של הרבדים הנשיים שבתוכי, הנתפסים בעיניי כחולשה ואולי אף כסוג של נכות.

הערס היושב בשורה האחרונה נושף בעורפי את קליפות גרעיניו, וחולשתי חשופה לעיניו החדות ממש כמו שקיפותו של בקבוק הזכוכית שאותו הוא מגלגל בחוזקה, כאילו לעברי. אני צופה בסרט עם הסודות שלי, ואני מזהה בריקודו של ג'ון המאצ'ו תנועות שיש בהן מוטיב נשי. שנים אחר כך תידון שאלת זהותו המינית בתקשורת. האם כולם בבית הקולנוע חוו חוויות מורכבות שכאלו? האם היה עוד מישהו מלבדי באולם שהטמין את החוויה הזו בארון הספרים שלו? האם התסריטאי, הבמאי (והמחזאי במקור) כיוונו את הסרט לאמירות בנוגע לזהות ומגדר? האם לפחד של אמי מפני הקשיים הצפויים לבנה העדין בהתמודדות עם עולם גברי וקשוח, יש השפעה על האופן שבו חוויתי את הצפייה בסרט?

התשובה לשאלות הרבות היא כן ולא. אני בטוח כי העברות לטקסט ולדרמה הקולנועית צבעו את חוויית הצפייה במורכבות ובעומק שבו היא נצפתה. עם זאת, אני בטוח, כפי שקראתי במאמר, שתכנים מודעים ולא-מודעים של היוצרים בכל המישורים (טקסטואליים, מוזיקליים וּויזואליים) נחשפו לעיניי, לאוזניי ולגופי כצופה, והשפיעו גם הן על הפרשנות שלי לסרט. מעבר להתאהבות, הייתה לשני גיבורי הסרט כמיהה לשינוי ורצון להגדרה מחודשת של הזהות שלהם.

אין נחת וקבלה את עצמי כפי שאני. זו תמה משמעותית שהייתה נוכחת בסרט, ולא רק בחוויה הסובייקטיבית שלי. ניתן להמשיך עוד את ניתוח ההעברות שלי אל הסרט והשפעותיהן על חוויית הצפייה והפרשנויות שלי. ההעברות לטקסט הזה כנראה המשיכו לאורך חיי, בעיקר באופן לא- מודע. השליפה מארון הספרים אפשרה דיאלוג מחודש בעל מוטיב טיפולי מובהק, הנושא עמו העברות חדשות ומשמעותיות בזמן כתיבת הטקסט הנוכחי.

ביבליוגרפיה

צורן, ר' (2009). חותם האותיות: קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי, כרמל.

קלייזר, ר' (1978). GREASE is the word, פרמאונט, ארצות-הברית (הסרט).