הקשבה לרחשי הגוף הפנימי - מירי עציון חיים

מירי עציון-חיים - מטפלת בתנועה
miri.etzion@gmail.com

מטרתו של מחקר זה הנה לבדוק מה בין טיפול בתנועה ויוגה, מהן נקודות ההשקה, מהן נקודות השוני, אם קיימים חיבורים בין העולמות השונים ואיזו תנועה מתאפשרת במרחב בין שני עולמות אלו. כמטפלת בתנועה צעירה וכן כמתרגלת ומדריכת יוגה, אני תרה אחר השילוב בין שני עולמות אלו בחיי. בראשית דרכי המקצועית אני חווה שני עולמות אלו כשני קטבים, מתקשה לערוך אינטגרציה ולשלבם, ומחפשת אחר התנועה האפשרית עבורי במעברים בין היוגה לבין הטיפול בתנועה. במסע עיצוב זהותי המקצועית אני נתקלת בקונפליקטים, מתח וקושי לצד חזרה לבסיס, לגוף ולנשימה. מתוך סקרנות ועניין אני בוחרת לחקור את התנועה בין העולמות, ואת האופן שבו ניתן לשלב בין יוגה לבין טיפול בתנועה בחדר הטיפולים.

מחקר זה נוגע בקונפליקטים הקיימים באדם, המכילים את נפשו וגופו, ובאים לידי ביטוי בשאיפה ליצירת דיאלוג תנועתי גופי עם קונפליקטים אלו, הן בטיפול בתנועה והן בתרגול היוגה. דיאלוג זה כולל הבנה, קבלה והכלה של קטבים המצויים באופן אינהרנטי באדם, ואת שכלול היכולת לנוע ולעבור בין קטבים אלו. המחקר  הנו מחקר איכותני המבקש לבחון תופעה. עבור מטפלים/ות בתנועה, ובמיוחד עבור מטפלים/ות בתחילת דרכם/ן המקצועית, הוא בעל חשיבות משום שהוא תר אחר עוגנים שבהם ניתן להיעזר במסע המתמשך של בניית הזהות המקצועית המשתנה. הוא מאיר את החיבורים הקיימים ואת המקומות המשיקים בין עולם הטיפול בתנועה לבין עולם היוגה, ובכך מעגן ומבסס את הטיפול בתנועה בידע ובניסיון בן אלפי השנים שמביאה עמה היוגה.

השיטה

במסגרת המחקר רואיינו שתי מטפלות בתנועה, שתי מורות ליוגה ושתי מטפלות בתנועה שהן גם מורות ליוגה, בראיונות עומק פתוחים. המשתתפות במחקר  דיווחו על ארבע תמות מרכזיות שעלו מתוך מסען המקצועי ומתוך התהליך האישי של גיבוש זהותן המקצועית:

החיבור לגוף, שכולל בתוכו תפיסה הוליסטית של גופהנפש ושיח גופי.

יצירת מקום מכיל - דרכים ליצירת תחושת הכלה עם התייחסות לחשיבות התיאום וההתאמה למטופל/למתרגל.

זהות מקצועית מתגבשת בתהליך של שנים, ועוברת דרך הפרדות וחיבורים: הפרדות בין הזהויות השונות, זהות המטפלת בתנועה/המורה ליוגה לבין הזהות האישית וכן בין המטפלת למטופל; וחיבורים המופיעים בניסיון לאינטגרציה בין הזהויות השונות.

נושאים של גבולות וחופש-שיח פנימי, הדיאלוג עם הקונפליקט והצורך בתחושת שייכות.

רקע

היוגה קיימת אלפי שנים כחלק מהתרבות ההודית. הטקסט, אשר נקרא "היוגה סוטרה של פטנג'לי", נכתב לפני כאלפיים שנה על ידי  פטנג'לי, והיווה תיעוד לעקרונות היוגה, שהועברו שנים רבות כתורה שבעל פה (סן גופטה, 1994). תחום הטיפול בתנועה החל לצמוח בשנות ה-40 וה-50 של המאה הנוכחית. מריאן צ'ייס הייתה החלוצה בשימוש בתנועה כמדיום טיפולי במהלך עבודתה בבית החולים סנט- אליזבת בוושינגטון, ארצות-הברית (Chaiklin & Schmais, 1993). מחקר זה בדק אם ניתן להעשיר ולעבות כל אחת מן הדרכים דרך הכלים של זולתה.

הטיפול בתנועה הוא תחום מקצועי שבו משמש הגוף ותנועתו כאמצעי לשינוי רגשי. התפיסה ההוליסטית של גופהנפש עומדת בבסיס תחום ידע זה. בעזרת הטיפול בתנועה ניתן לבחון תהליכים פנימיים אישיים ובין-אישיים וכיצד הם מתבטאים בגוף ובתנועה. הטיפול בתנועה מגביר את המודעות לגוף וליכולות התנועתיות, ועוזר לשחרר חסימות נפשיות המתבטאות בגוף ובדימוי הגוף. טיפול בתנועה מתאים לכל מחזור החיים, מינקות ועד זקנה, במסגרת פרטנית או קבוצתית. זהו מקצוע מתפתח ומתגבש, המבוסס על ניצול ופיתוח כישורים קיימים באדם כדרך להגיע להרמוניה, איזון ובריאות בגופהנפש (Chaiklin, 1975).

היוגה אף היא תורה הוליסטית של גופהנפש. תרגול היוגה מאמן את גופו של האדם כדי לגלות את הבינה החבויה בתוכו, וההנחה היא כי בעזרת גוף בריא ניתן לשחרר את ההכרה (ונקטסאננדה, 2006). תרגול היוגה מתחיל בגוף, כדרך להבין רגשות לא מעובדים והנחות בסיסיות המשפיעות על אופן החשיבה שלנו ועל ההתנהגות שלנו ולהשפיע עליהם. היוגה מספקת הזדמנויות רבות לחקור הנחות בסיסיות אלה. היא מעלה מודעות להווה, משקפת את התחושות המצויות בגוף ומעודדת התנסות בתנוחות חדשות, ובכך מאפשרת טרנספורמציה. בדומה לטיפול בתנועה, גם תרגול היוגה מתאים לכל מחזור החיים, מינקות ועד זקנה, לרוב במסגרת קבוצתית, אך קיים גם במסגרת פרטנית (Pilarzyk, 2006).

הטיפול בתנועה ותרגול היוגה שואפים לייצר שינוי רגשי, קוגניטיבי והתנהגותי. שינוי זה מתחולל  דרך דגש על הגוף הפיזי והגוף הרגשי, ונובע מתפיסה הוליסטית של גופהנפש. הוא  מעודד התבוננות עצמית, מודעות עצמית, קבלה עצמית וקשר עם הגוף ועם העולם (Jeuland, 2007). טיפול בתנועה ויוגה מושתתים על עקרונות דומים, עקרונות של חקר נפש האדם, התבוננות, אי ידיעה ומשחק. הן תרגול היוגה והן הטיפול בתנועה דורשים מקום בטוח ומכיל שמאפשר למתרגלים/ מטופלים ליצור קשר עם צורכיהם ומטרותיהם. רק ביצירת קרקע מכילה יכול להיווצר קשר של אמון ושיתוף פעולה בין המתרגל לבין המורה, כמו גם בין המטפלת לבין המטופל. הבסיס הפילוסופי של שני התחומים נוגע ל"beginners mind". הזהות של המטפלת בתנועה, כמו גם של המורה ליוגה, מתגבשת ומתעצבת כל הזמן. בבסיסן של שתי דיסציפלינות אלה ישנו תהליך של חיפוש וישנן חקירה וסקרנות. יש ההסכמה וקבלה להיות במקום של לא לדעת: לא לדעת מה יהיה בפגישה הטיפולית, לא לדעת עם מה אפגש בתרגול והסכמה לגלות בכל פעם מחדש את הגוף, את העצמי, ולתרגל כאילו זאת הפעם הראשונה (Pilarzyk, 2006).

הבחירה בפרדיגמה האיכותנית נובעת מתוך רצוני להבין את התופעה כפי שהיא מובנת על ידי המשתתפות במחקר, מתוך החוויה האישית-סובייקטיבית של המטפלת בתנועה והמורה ליוגה, וזאת דרך בדיקה של השפה הטיפולית-רגשית ושל מערכת המושגים של המטפלת בתנועה ושל המורה ליוגה (שקדי, 2003).

תוצאות המחקר מתבססות על דברי המשתתפות במחקר. לאחר קריאת הנרטיב הסיפורי האישי שנפרש בכל ריאיון, התגלו נושאים מגוונים ושונים. הממצאים הראו כי ניתן לארגן את דברי המרואיינות סביב ארבעה נושאים מרכזיים.

ממצאים

החיבור לגוף:

תמה שחזרה על עצמה אצל המשתתפות במחקר הייתה הצורך בחיבור פנימי, חיבור לגוף, לרגש, לתודעה. החיבור לגוף הפיזי והרגשי מתקשר להשגת איזון בחיים. צורך זה משתלב בתפיסה ההוליסטית של גופהנפש. בתוך תמה זו קיימות תת-התמות הכוללות את השיח הגופי ויצירת מקום מכיל. תפיסה הוליסטית זו של גופהנפש מהווה את נקודת המוצא שממנה יוצאות המטפלות בתנועה ומורות היוגה.

"... שוב דרך הגוף אתה מגיע לגעת במקומות רגשיים שלך, במקומות רוחניים של עצמך ו... אני לא יודעת, אני מוצאת שזה כאילו נוגע ביצירתיות, נוגע בערך עצמי או הערכה עצמית, בדימוי עצמי אה... ועוד כאלה דברים שהם מעבר לרצון לתרגל את הגוף" (ד', מורה ליוגה).

על בסיס תפיסה זו מתחדד החיבור לגוף הפיזי-רגשי, ומתוכה נוצרת התבוננות בתנועה המתקיימת בין המעטפת, הגוף הפיזי-החיצוני, לבין הגוף הפנימי-רגשי.

 

יצירת מקום מכיל:

אצל רבות מהמרואיינות הופיע הצורך ביצירת מקום מכיל ומקבל כדי שתתאפשר העבודה הטיפולית, ויתאפשר החיבור לגוף, לרגשות, לתחושות ולתודעה. יצירת המקום המכיל נובעת מקבלה, אמפתיה ותנאים חיצוניים המותאמים לצרכים האינדיבידואליים של האדם. בתוך תמה זו קיימות תת-תמות הכוללות את הדרכים ליצירת תחושת הכלה ואת הצורך בתיאום ובהתאמה.

"אני פותחת את הדלת ואני מזמינה, ויש איזושהי הרגשה שהחדר ואני מזמינים בלב רחב את המטופל להיכנס, קודם כול זה הבית שלו עכשיו, זה השעה שלו, זה שלו, מה שהוא רוצה הוא יכול לעשות, כמובן בגבולות... ואני כולי שם בשביל לאפשר לבן אדם להיות כמו שהוא צריך להיות עכשיו באותו רגע" (י', מטפלת בתנועה).

הנושא של יצירת מקום מכיל ומקבל המותאם לאדם שזור כחוט השני לאורך כל הראיונות במחקר. נראה כי הוראת היוגה מביאה עמה הבנה בדבר החשיבות של התאמת הכלי לאדם לשם הנעת תהליכים פנימיים יותר, תוך הקשבה לקצב הפנימי. ואילו אצל המטפלות בתנועה המקום המכיל מקבל ביטוי גם בפן הבין-אישי, בהכנה של המטפלות למפגש עם המטופל ולקשר שייווצר בשעה הטיפולית.

 

זהות מקצועית:

המרואיינות ביטאו התייחסות אל הזהות המקצועית המתגבשת. תהליך גיבוש הזהות נחווה כחלק מתהליך המורכב משינויים ומלמידה. הזהות המקצועית קיבלה ביטוי באופנים שונים, בהתאם לשלב שבו נמצאת כל מרואיינת במסעה לגיבוש זהותה, ניסיונה ואישיותה. תמה זו כוללת את תת-התמות מסע של שנים, Beginners Mind והפרדות וחיבורים. אצל כל משתתפות המחקר ניתן היה לראות את הדיאלוג עם המקום המקצועי. זהותן המקצועית מתגבשת ונבנית כל הזמן. מדובר במסע ארוך הכולל חיבורים והפרדות, קונפליקט לצד סקרנות, אתגר ועניין. ניתן לצייר את תהליך בניית הזהות המקצועית כתנועה במרחב, תנועה המתקדמת ונסוגה, תנועה שמתפרשת לצדדים, למעלה ולמטה, תנועה תמידית ודינמית בין ידיעה לבין אי ידיעה.

"אני מרגישה גם שזה סוג של דיאלוג. אני כל פעם, כל פעם מחדש אומרת לעצמי איך אני לומדת מתוך ההוראה. זה כאילו אין-סופי" (ד', מורה ליוגה).

"המודעות זאת שאלת השאלות, אני חושבת שכדי להיות יותר משוכללת זה עניין של ניסיון, ואז גם לא רק מה שאני רגילה אליו, שזה השכל שלי והמחשבות שלי והמודעות שלי בראש, אלא גם בגוף אני ארגיש יותר מיידית את הדברים, אבל אני עוד לא שם, כל הדבר הזה של 'קאונטר טרנספרס' אה... גופני צריך להיות. אני רוצה להיות ערה לזה, אבל זה תהליך. אני ממש בתחילת הדרך" (י', מטפלת בתנועה).

 

גבולות וחופש:

נושא הגבולות חזר אצל רוב המרואיינות. מצד אחד עלה הצורך בגבולות ובמסגרת, ועלתה החשיבות של קרקע יציבה וגב תומך, שעליהם ניתן להישען ואליהם אפשר לחזור. עולה כי ישנו צורך חזק בביטחון ובתחושה של חלק ממשהו גדול יותר, מכוון ומכיל, ולצדו קיים רצון עז לחופש, לגמישות, לשינוי, לתנועה ולמציאת הקול הפנימי הייחודי.

"... ואני מרגישה שבשנה הזאת היו פעמים שממש הרגשתי שאני מצליחה ואפשרתי משהו, היה קשר טיפולי, זה מה שאִפשר שיהיה קשר, ואני אוהבת את הקשר הזה כי הוא נורא חזק ונורא גדול ומשמעותי ובו-זמנית הוא גם... יש שמה גבול, כאילו אין אחר כך, וזאת העבודה, בגלל זה מתאפשרת העבודה, יש בזה משהו נורא מקסים, זה מוזר כאילו (צוחקת) המקום, זה כל כך טוטאלי אבל עם גבול, זה נורא מוזר" (י', מטפלת בתנועה).

שיח פנימי זה בין גבול וחופש מעלה את הקונפליקט המלווה אותנו כל חיינו בין תלות לנפרדות, בין יחד ללבד, בין הצורך לשמירה והחזקה לבין הצורך בעצמאות. תמה זו כוללת את תת-התמות צורך ורצון בגבול, קונפליקט ותחושת שייכות. נראה כי נושא הגבול מופיע בצורה חזקה יותר אצל המורות ליוגה.

"כמו כל תנוחה, מצד אחד את עושה את התנוחה, מצד שני את צריכה להיות נטולת אמביציה, אז זה כלים לחיים בלי אמביציה, לא בלי חלומות... איך את הופכת את הקונפליקטים האלה לדיאלוג" (א', מטפלת בתנועה ומורה ליוגה).

הגבול שהיוגה מספקת, כמו גם התחושה של להיות חלק מתרבות רבת-שנים ורבת-היסטוריה, מקנים תחושת שייכות, ביטחון ושליטה, ומאפשרים חופש, יצירתיות וגמישות בתוכה. כך מתאפשר שיח פנימי עשיר ומרתק, שבו ניתן להתנסות ולחפש אחר דרך אישית וייחודית בעולם.

 

דיון

העיסוק בחשיבות המקום המכיל הופיע בספרות המקצועית וקיבל ביטוי גם בראיונות. המורה ליוגה מכוונת ליצירת סביבה שבה המתרגלים יכולים לבחון את מחשבותיהם ואת רגשותיהם העולים לפני השטח בעת התרגול, וזאת באופן מיטיב, חומל וללא שיפוטיות (Jeuland, 2007). תחושת קבלה של המורה ליוגה את תלמידיה מופנמת במתרגל - "האיכות הלא שיפוטית הזאת מאפשרת למתרגל לשחרר אחיזה מציפיות, שלפיהן גופו צריך להגיב אחרת, או להיות אחרת, ומעודדת קבלה עצמית" (Pilarzyk, 2006, p.9). גם בשעה הטיפולית מופיעה החשיבות של המקום המכיל. המטפלת בתנועה מהדהדת את תנועה היוצאת מהמטופל. הסמליות בטיפול בתנועה מאפשרת אמצעי שדרכו המטופל יכול להיזכר שוב, לחוות שנית ולהתנסות מחדש, וזאת באמצעות הגוף והתנועה. המטפלת בתנועה מקבלת את המשמעויות הסמליות של המטופל, וכך המטופל חש שהובן. חוויה זו מובילה את המטופל להמשיך ולהביע את עצמו בצורה סימבולית (Chaiklin & Schmais, 1993).

 

אחת הדרכים החשובות המאפשרות את קיומו של הטיפול, כמו גם את תרגול היוגה, היא הקשר האמפתי בין המטפלת/מורה ליוגה לבין המטופל/המתרגל. מריאן צ'ייס התייחסה לחשיבות הקשר האמפתי ולאופן שבו המטפלת מביעה אמפתיה בתנועה. צ'ייס טוענת כי תגובה תנועתית הדומה לתנועת המטופל מפזרת את תחושת הניתוק, ומצליחה ליצור חיבורים וקשרים היכן שהמילים כושלות (Chaiklin & Schmais, 1993). אורית גרוס (2005) מוסיפה כי "קשר אמפתי עם האחר הוא תנאי יסודי והכרחי בכל עבודה טיפולית" (עמ' 197). על ידי אמפתיה גופנית ומודעות לתהליכי העברה נגדית גופנית, המטפלת אוחזת בעמדה מחזיקה ומכילה (Wyman-McGinty, 2007). יצירת מקום מכיל ומקבל נעשית באמצעות יצירת מקום מוחשי וקונקרטי המעוגן בגבולות ה-"Setting", וכוללת בין השאר מקום קבוע וזמן קבוע. לכך מצטרף המקום הסימבולי, מרחב שבו עולמו הפנימי של המטופל יכול לבוא לידי ביטוי בתנועה ובמילים. המטפלת יוצרת מרחב פוטנציאלי שמטרתו לקבל ולשקף את התנסות המטופל, וכך מבעים מהעולם הפנימי של המטופל יכולים לעלות ולהתבטא בקשר (Wyman-McGinty, 2007).

 

ליווי ותמיכה גם הם חשובים לשם יצירת מרחב פתוח, המזמן את הלא ידוע והלא-מודע להופיע. נקודה זו, שהופיעה בראיונות, מהווה חידוש ומחדדת את חשיבות הקשר הטיפולי. בתהליך הטיפולי המטפלת בתנועה מעבדת יחד עם המטופל את החומרים הלא מודעים שעולים. Wyman-McGinty (2007) מתייחסת ללא-מודע הגופני וטוענת שללא-מודע הגופני יש אפשרות לעלות בחדר הטיפולים, באמצעות התנועה האותנטית. כך התכנים יכולים לעלות למחשבה, ומשם המטופל יכול לחלוק את המחשבה עם המטפלת. תפקיד המטפלת הוא לעזור למטופל המתנועע להישאר עם הממד הנסתר. עקרון הליווי והתמיכה קיים גם אצל מורה היוגה. "מורים ליוגה צריכים להכיר את כל תפקודי הגוף, עליהם להכיר את ההתנהגות של התלמידים ולדעת איך להגיב... על המורה להיות בהיר, חכם, בטוח בעצמו, מאתגר, מתחשב, זהיר, חיובי, מעודד, מבין, יצירתי, נאמן ומסור ללא סייג ללימוד הנושא, תומך, מצפוני, ביקורתי, מחויב, מלא שמחה, צנוע ושליו" (אינגאר, 2008, עמ' 174).

 

הקשבה והיענות לצורך

היבט נוסף בדרך ליצירת מקום מכיל ומקבל קשור ליכולת ליצור תיאום עם צורכי המטופל/מתרגל. נושא זה הופיע בסקירה הספרותית וקיבל חיזוק בראיונות. נקודת המוצא הן בטיפול בתנועה והן בעולם היוגה היא כי לכל אדם צרכים, רצונות ומטרות שונים. המוקד הוא האדם, הריקוד או התנועה הם האמצעי. בחדר הטיפולים עובדים בצירופי תנועה שכבר קיימים אצל הפרט, ולא במסגרות קבועות מראש (Chaiklin, 1975). בטיפול ההבנה והחשיפה של צרכים ייחודיים אלו חיוניות. כאשר המטפלת מודעת לצרכים הייחודיים של הפרט אותו אדם לומד להפנים זאת בתוכו. כך האדם לומד לפעול ללא הנחה מוקדמת שלפיה אחרים מודעים לצרכיו, מסכימים איתם, או יכולים למלא אותם. גם בתרגול היוגה ישנו דגש על הדרך האישית של כל מתרגל, ביחס ליכולתו ולמגבלותיו ברגע נתון. רק דרך יצירת דיאלוג של האדם עם גופו ובחינה אילו הנחות מנחות אותו יוכל המורה לזהות את מגוון האפשרויות שיתאימו למתרגל (Pilarzyk, 2006). פן חדש ומעניין שהופיע יחד עם נושא המותאמות, מתייחס לקצב הפנימי הייחודי של כל אדם. נושא זה עלה בהקשר של תרגול היוגה, והאיר את חשיבות המודעות לקצב הפנימי כדבר המשפיע על תחושת ההכלה ועל היכולת להתחבר לגוף הפנימי.

 

קשר מטפלת-מטופלת

נקודה משמעותית וחדשה שעלתה בראיונות עם המטפלות בתנועה מתייחסת לקשר בין המטפלת בתנועה לבין המטופל כמנוע של התהליך הטיפולי. למטפלת בתנועה יש תפקיד בתיווך, עיבוד ושיום התכנים שעולים אצל המטופל. הקשר עצמו מהווה את הכלי שדרכו נעשית העבודה הטיפולית (הדר-חרש, 1997). גם בתרגול היוגה קיימת התייחסות לקשר בין המורה ליוגה לבין המתרגל. "היחסים בין המורה לתלמיד הם יחסים מורכבים ומלאים. אלו יחסי קרבה שבהם המורה רוצה לעזור למתרגל ורוצה בטובתו, אך לצד הקרבה על המורה לשמור גם על מרחק" (איינגאר, 2008, עמ' 174). בדומה לטיפול בתנועה, גם בתרגול היוגה ישנה חשיבות לקשר בין המורה ליוגה לבין המתרגל. היחסים המתוארים אינם סימטריים. אלו הם יחסים של מורה ותלמיד, שבהם למורה יש תפקיד ואחריות. יחד עם זאת, ניתן לראות שוני מובהק הקיים בקשר בין המורה ליוגה והמתרגל לבין המטפלת בתנועה והמטופל, והוא היעדר העיבוד המשותף. בשונה מהשעה הטיפולית, שבה העבודה נעשית במסגרת של יחסים בין-אישיים, מתרגל היוגה מעבד לבדו את התכנים שעולים אצלו תוך כדי התרגול ובעקבותיו.

סיכום

מחקר זה השווה בין עולם הטיפול בתנועה לבין עולם היוגה. המחקר השתמש בראיונות עומק עם מטפלות בתנועה, מורות ליוגה ומטפלות בתנועה שהן גם מורות ליוגה. הראיונות אפשרו מציאת נושאים משותפים וחקירה של המסע האישי-מקצועי של כל אחת ממשתתפות המחקר. המחקר נעשה מתוך עניין, סקרנות ורצון כן להתוודע לדרכים נוספות ואפשרויות חדשות שבהן אינטגרציה כזאת אפשרית, ולנסות להבין ולחדד את התנועה המחשבתית שאינטגרציה כזאת דורשת.

מתוך הממצאים עלו נושאים מספר המלווים כל אחת ממשתתפות המחקר בדרכן האישית-מקצועית. התפיסה ההוליסטית של גופהנפש היוותה מקום שממנו יוצאים לתנועה ולטיפול. תפיסה זו היא בבסיס הפילוסופי הן של הטיפול בתנועה והן של היוגה. מתוך תפיסה זו יוצא שיח גופני-רגשי ונוצר מקום לתנועה הדדית מתמשכת, מזינה ומוזנת. עיקרון חשוב והכרחי שהופיע הן בטיפול בתנועה והן בתרגול היוגה, הוא יצירת מקום מכיל ומקבל עבור המטופל/מתרגל. הדבר נחווה כתנאי הכרחי לשם יצירת קשר בעל אמון המאפשר צמיחה והתפתחות. לעיקרון זה התווסף נושא התיאום לצורכי המטופל/מתרגל וליכולותיו. מורות היוגה אף הוסיפו התייחסות חשובה שנוגעת לקצב הפנימי של המתרגל, ולצורך להתאים את התרגול הגופני לקצב ולמנגינה האינדיבידואלית.

 

זהות מקצועית

נושא נוסף שנבדק במחקר זה מתייחס לתהליך בניית הזהות המקצועית. תהליך זה נחווה כמסע ארוך ומתמשך, המשלב למידה וניסיון יחד עם עמדה לא יודעת. לכך מצטרפים קונפליקטים שקיימים באדם מרגע היווצרו. קונפליקטים אלה כוללים את הקטבים ואת התנועה ביניהם ואת השאיפה לחיבורים והפרדות, שלעתים מתקיימת בו-זמנית באדם. המשתתפות במחקר חידדו את חשיבות פיתוחה של היכולת להקשיב למתחים הטבועים בנו, בגוף, בתנועה, ביחסים בין-אישיים ובחיים, ולהכיל אותם. לכל אלו מצטרפת ההבנה של מקומו הצנוע של האדם בעולם, המתחברת לעמדה הצנועה של המטפל בטיפול, ומתוך כך הבנת הצורך של האדם בתחושת שייכות. החיפוש אחר הזהות המקצועית קשור בעמדה דואלית של ידיעה ואי ידיעה ובקונפליקטים התוך-אישיים והבין-אישיים שנעים בין רצון וצורך בגבול לבין רצון וצורך בחופש, שחרור ואינדיבידואליות. קונפליקט ההיות עבור האחר - המטופל/המתרגל בקשר, מבלי לאבד את זהות העצמי, מתואר כמשהו דינמי, שעמו האדם מתמודד בכל פעם מחדש, וכל אלו מדוברים בשיח גופי-תנועתי-רגשי.

מתוך המחקר עלה כי הטיפול בתנועה ועולם היוגה מכילים בתוכם, באופן אינהרנטי, את מרכיבי החיים. הקונפליקטים המאפיינים את נפש האדם ושיח הקטבים באים לידי ביטוי בגוף ובתנועה. השאיפה לאחדות הניגודים, להרמוניה, לאיזון ולאינטגרציה עומדת לצד השהייה בקצוות, ההתמזגות והנפרדות, המתחים, חוסר השליטה והתמודדות עם שינויים. כל אלה מהווים חלק בלתי נפרד מנפש האדם ונמצאים בלב לבם של עולם הטיפול בתנועה ועולם היוגה. הם מכילים בתוכם את שאלות החיים, ולא פחות חשוב מכך, את הדיאלוג המתמיד עם מקומות אלה.

"הקונפליקט הוא טוב. אם את מתבוננת בו, הוא הופך לדיאלוג בין הכוחות המנוגדים, כי בלי שיהיה לך כוח פה ואת מושכת את הצד השני ובלי שיהיה את הקונטרה הזה, אין חיים, נכון?" (א', מטפלת בתנועה ומורה ליוגה).

 

מחקר זה עשוי לתרום להעמקת ההבנה של מקצוע הטיפול בתנועה ולהרחבתה. המחקר מצא כי קיים קשר בין עולם הטיפול בתנועה לבין עולם היוגה שנוגע במהות, בגרעין שממנו יוצאים לתנועה ולתרפיה. הדבר עשוי לתרום למטפלות בתחילת דרכן המחפשות ידיעה וּודאות אל מול חוסר הידיעה, חוסר הניסיון והחרדה המצטרפים לכך. תרגול היוגה יכול להוות כלי נוסף לעבודה במרחב הטיפולי-תנועתי ולבנייה של המכל הפנימי של מטפלת בתנועה בראשית דרכה. הטיפול בתנועה הוא תחום צעיר יחסית, ולכן יכול להתרחב ולהתבסס במפגש ובדיאלוג עם הידע והניסיון בן אלפי השנים של עולם היוגה.

 

לצד כל אלו, שוני מהותי שהופיע בין הטיפול בתנועה לבין היוגה טמון באיכות הקשר בין המורה ליוגה והמתרגל לבין המטפלת בתנועה לבין המטופל, ונוגע לנושא העיבוד המשותף. הקשר שנרקם בין המטפלת בתנועה לבין המטופל מושתת על יחסים בין-אישיים שבהם תהליך עיבוד התכנים שעולים נעשה במסגרת התהליך הטיפולי, בעוד שמתרגל היוגה מעבד לבדו את התכנים שעולים בו במהלך התרגול ובעקבותיו.

 

ברמה האישית מחקר זה פתח בפניי את האפשרות לחבר בין שני העולמות הנוכחים בחיי. מחקר זה תרם לעיצוב הזהות המקצועית שלי כמטפלת בתנועה בתחילת דרכה וכמתרגלת ומדריכת יוגה, ופרחיו ופירותיו עוד עתידים להיוולד. מגבלות המחקר הזה נעוצות בעצם היותו מחקר איכותני בעל מספר משתתפות מועט, וכן בכך שהוא מחקר סובייקטיבי התלוי בזמן ובמקום שבהם נערך. מכיוון שדבר מרכזי שעלה במחקר נגע באופי התהליכי של גיבוש הזהות המקצועית, יהיה זה מעניין לחזור אל משתתפות המחקר בעוד שנים מספר לראיונות המשך, ולבדוק היכן הן ממקמות את עצמן במסען המקצועי-אישי.

 

ביבליוגרפיה

איינגאר, ב. ק. ס. (2008). עץ היוגה. רמת-גן: אסנה הוצאה לאור.

גרוס, א. (2005). מבוא לטיפול בתנועה. בתוך:אור ואמיר , בשפה אחרת: תרפיה באמנויות - סיפורי טיפול. בן שמן: מודן.

הדר-חרש, ב. (1997). הגישה הטיפולית לגוף: מה בין פסיכואנליזה לבין טיפול בתנועה ואנליזה ביואנרגטית – חלק ב'. בתוך שיחות, כרך י"א (3), עמ' 213-206.

ונקטסאננדה, ס. (2006). קסם היוגה. תל-אביב: תמר הוצאה לאור.  

סן-גופטה, א. (1994). יוגה סוטרה של פטנג'לי. ישראל: אור-עם.  

שקדי, א. (2003). מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני – תיאוריה ויישום. תל-אביב: הוצאת רמות- אוניברסיטת תל-אביב.

 

Chaiklin, S. (1975). Dance Therapy In: Arieti, S. (ed). American hanbook of Psychiatry. Volume 5 chapter 37. New York: Basic books.

Chaiklin, S. & Schmais, C. (1993). The Chace Approach to Dance Therapy In Sandel, L. Chaiklin, S. Lohn, A. (ed). Foundation of dance/movement therapy: the life and work of Marian Chace. Maryland, USA: Marian Chase Publishers. Pp. 75-111.

Jeuland, W. C. (2007). Yoga and psychotherapy. International Association of Yoga Therapists. Journal Yoga Therapy Today. Issue Volume 3, Number 2 / June. Pp. 15-17.

Pilarzyk, T. (2006) Applying psychotherapeutic principles to yoga. The Journal of the International Association of Yoga Therapists, February, Pp. 9-11.                         

Wyman-McGinty, W. (2007). Merging and Differentiating In Authentic Movement: Moving the Body, Moving the Self, Being Moved. Patrizia Pallaro (ed). A Collection of Essays, Volume 2, Chapter 5. London: Jessica kingsley Publishers.