הטיפול באמנות כחוויה הורית מיטיבה - רז סופר

רז סופר - מטפל באמנות
RazSofer@hotmail.com

אל מרכז ההורים והילדים (1) מופנות משפחות שבהן התפקוד המשפחתי לקוי. הגישה המערכתית שנהוגה במרכז מדגישה את הצורך בטיפול בכל המערכת המשפחתית כדי ליצור את הקרקע לשינוי. בגישה זאת מטרת הטיפול באמנות בילדים היא לחשוף את הילד לחוויה של קשר עם מבוגר מכיל וסמכותי. הטיפול באמנות מאפשר חוויה מתקנת של הורות מיטיבה, שנעה בין מרחב פוטנציאלי יצירתי לבין מסגרת ברורה ורציפה. במאמר זה יתואר תהליך טיפולי בילד במסגרת זאת, ויידונו ההיבטים ההוריים של הטיפול באמנות.

התעללות בילדים מוגדרת כהתנהגות הרסנית שיטתית חוזרת של ההורה או הדמות המטפלת, הפוגמת בתחושת הזהות וההערכה העצמית, בתפקוד הרגשי והאינטלקטואלי ובסיכויי הילד ליצור קשרים בין-אישיים בהווה ובעתיד (2). גם חשיפה של ילדים לאלימות במשפחה והקושי של ההורים לפתור בעיות בצורה עניינית ובריאה עלולים לגרום לנזקים נפשיים חמורים וארוכי טווח (3). הילד הלכוד בסביבה פוגענית, מזניחה ומתעללת עומד בפני משימות הסתגלות אדירות (לואיס-הרמן, 1994). עליו למצוא דרך לתת אמון בבני אדם שאינם ראויים לאמון, לשמר את תחושת הביטחון במצב שאיננו בטוח, ליצור את תחושת השליטה במצב בלתי צפוי והרגשת כוח במצב של חוסר ישע. כל זאת הוא נדרש לעשות באמצעות מערכת בלתי בשלה של הגנות פסיכולוגיות ואמצעי הגנה יצירתיים והרסניים כאחד. כתגובה מתפתחות שלוש צורות הסתגלות עיקריות, צורות פסיכולוגיות המקנות גם אמצעים להתמודדות וגם מראית עין של נורמליות: פיתוח הגנות דיסוציאטיביות, פיתוח זהות מקוטעת וּויסות פתולוגי של מצבים רגשיים (4).

בעבודה טיפולית עם ילדים פגועים על הטיפול ליצור מודל חלופי של יחסים אינטימיים כמקור לרווחה ולביטחון. הזמינות הרגשית וההיענות האמפתית מעניקים חוויה הורית אחרת מזו שהילד חווה עד כה, המעוררת ומשקמת את התפתחותו (5). התקווה היא שעם עצמי בעל ערך ויכולת, יהיה הילד חזק יותר בהתמודדותו עם המערכת הביתית ועם העתיד לבוא בחייו.

האחזקה ההורית בטיפול מוגדרת, בין היתר, על ידי מידת ההקפדה של המטפל על המסגרת הטיפולית, הנדרשת להיות יציבה אך לא נוקשה. זהו צעד ראשון בתהליך של בניית אמון. את הברית הטיפולית יוצר המטפל יחד עם המטופל, והיא מהווה את תשתית הדיאלוג בין המטפל למטופל, הבנויה על גמישות ומרחב תנועה בתוך המסגרת הטיפולית. היצירה היא חלק מהברית הטיפולית, היא שותפה מרכזית המתווכת וממקדת את התהליך, והיא מנכיחה את הקשר הבין-אישי ואת העבודה הפנימית של המטופל. היצירה יוצרת מרחב סימבולי, שבו ניתן לערוך בביטחון חוויות והתנסויות שונות, כלומר שיקום המרחב הפוטנציאלי (ויניקוט, 1995). המטפל מלווה כהורה את הילד בתהליך זה, כמשתתף-מסייע (אוקלנדר, 1995 ) בתהליכי היצירה.

המעבר לשימוש בחומרים והברית הטיפולית

אלון (שם בדוי) הופנה לטיפול פרטני באמנות כשהיה בן שבע ותלמיד כיתה ב', כחלק מתוכנית הטיפול המשפחתית במרכז הורים ולילדים. הטיפול התקיים אחת לשבוע במשך שנה. על פי דיווחי העובדת הסוציאלית ומדריכי המועדונית שבה הוא משולב, הוא מתואר כילד בעל חיוניות רבה וקסם אישי, בוגר לגילו, שלעיתים מופיעות אצלו בעיות התנהגות מינוריות, בעיקר כשהוא נגרר לעימותים עם הילדים האחרים, וגם אז מדובר בעיקר על אלימות מילולית.

משפחתו של אלון מונה חמש נפשות - זוג הורים הנשואים למעלה מעשור ושלושה אחים. בין האחים קיים הפרש של כשנה, ואלון הוא הצעיר ביניהם. זוג ההורים מתקשה לתפקד הן כהורים והן כזוג נשוי, ואין ביכולתם ליצור מבנה משפחתי מאורגן ולהפוך לדמויות הוריות משמעותיות, מכילות וסמכותיות. ידוע על אלימות במשפחה: מריבות בלתי פוסקות בין האחים הכוללות אלימות, אך בעיקר התפרצויות זעם של האם וחוסר יכולת של האב להתמודד עמן שלא על ידי אלימות. האלימות כלפי הילדים באה לידי ביטוי בטיפול הפרטני באמנות באח הבכור וגם, באופן מובלע, בטיפול באלון. בעקבות הטיפול המשפחתי דווח שחלה ירידה משמעותית ברמת האלימות המשפחתית, בעיקר של ההורים כלפי הילדים.

הטיפול המשפחתי במרכז הורים וילדים ארך למעלה משנה וחצי: תחילה המשפחה שולבה במרכז הורים וילדים, כחצי שנה בטרם הטיפול הפרטני של אלון, והדגש היה על טיפול ההורי, מתוך צורך להעניק להורים הכוונה, ייעוץ וכלים להורות. לאחר כחצי השנה הוחלט להוסיף טיפוליים פרטניים באמנות לאח הבכור ולאח הצעיר, אלון. לאחר כחצי שנה נוספת הוחלט להאריך באופן חריג את הטיפול במשפחה במרכז, בשל ראיית החשיבות של המשך הטיפולים הפרטניים לשני האחים הגדולים ואלון, וזאת למרות אכזבת המרכז מנכונות ההורים ומהתקדמותם בטיפול המשפחתי. במסגרת הארכת הטיפול המשפחתי במרכז הוחלט על טיפול פרטני באמנות גם באח האמצעי.

כבר מתחילת המפגשים עם אלון הניסיון ליצור חוויה הורית מיטיבה היה המטרה הטיפולית המרכזית, ודרש שילוב בין התנהגות סמכותית והכלה. אלון העמיד אותי במצבים שבהם היה עליי לעמוד הן על גבולות המפגש והן על גבולותיי האישיים, ובאותה נשימה להראות ולהוכיח לו שאין הדבר גורע מקבלתי אותו. את תהליך התקדמות העבודה של אלון עם חומרי היצירה ניתן להגדיר כתהליך חניכה, שבו, דרך פיתוח מיומנויות, למד אלון לעבוד בחופשיות ובביטחון. ההפרדה שעשיתי בין תוכן המפגש והיצירה הנתון לבחירתו של אלון לבין התגייסותי לעזרתו בעת העבודה עם חומרי האמנות, יצרה מודל מאפשר ודינמי של קבלה אמפתית ועידוד לעצמאות.

תחילה, בשל חוסר האמון הטבוע בילד, הוא התקשה לעכל את השונות של החוויה הטיפולית, והתמקד בחקירת החומר ובבחינת המטפל והמסגרת. כשפעולות החקירה הראשוניות עברו מכלי יצירה רישומיים פשוטים לחומרים מורכבים יותר ונשלטים פחות, כגון גואש, עלו התכנים והדחפים הפנימיים, ההרסניים והתוקפניים. העבודה עם צבעים וחומרים נוזליים נושאת עמה סיכונים וסיכויים רבים, והיא מעוררת מגוון של תחושות ורגשות, הנעים בין אי נחת, חרדה, כעס ותוקפנות לבין שחרור, סקרנות, עוצמה ויצירתיות (אורבך וגליקמן, 1997). עם ההתפרקות הכאוטית נוצר גם הצורך באיסוף, בהגנה דרך יצירה שגרתית ונוחה יותר (קרמר, 1980). הילד הפגוע מיטלטל בין דפוסי העבודה ומחפש אחר האיזון בין הביטוי העצמי הראשוני לבין תהליכים משניים (6), המציעים ארגון וקוהרנטיות.

עם הפנמת תהליכי היצירה ודרכי העבודה הילד מתרגל פעולה בתוך מסגרת, התייחסות והתארגנות במרחב. בהתאם מתפתחות היכולות לתכנון, שליטה, איזון וּויסות. נרכשת תחושת הישג וערך עצמי, המקנים את הביטחון ואת האומץ להרחבת מעגלי ההתנסות ולעבודה רגשית מעמיקה יותר. בעת בנייה בתלת-ממד התמרון בין הרצונות הפנימיים לבין האילוצים והנסיבות גובר, הביטוי הופך ליותר מעוצב ומתפתחת היכולת ליצירה שלמה המשלבת ומתקשרת ברמה הראשונית והמשנית. הילד מתרחק מעט מסבך רגשותיו ותחושותיו, ומתמודד עם הדברים שיצר, וכך נוצרות התבוננות, חשיבה ומנטליזציה.

המטפל כמשתתף-מסייע הוא קודם כל קשוב למטופל (7), ומתוך כך הוא תורם את חלקו בהצעה, בהעלאת האפשרות, החשיבה והתהייה. המטפל מציע למטופל את החומרים, דרכי העבודה ותוצאות אפשריות, והוא מעודד את המטופל לסמוך על עצמו ולעבוד מתוך אמונה ביכולתו האישית, וכן לראות את הערך החיובי של העשייה ושל התוצרים השונים ולהכיר בו. כך המטופל גדֵל ומפנים שיש לו גם חופש בחירה וגם אחריות למעשיו. דרך בניית האמון הפנימי נבנה האמון הבין-אישי, ונוצרת אינטימיות של שותפות לעשייה, כשהמטפל מתפקד כשוליה של המטופל. המטופל עובר מהתייחסות לשימוש במטפל (ויניקוט, 1995) לבקשת תמיכה ועזרה ממנו.

אמון וחרדה

החל מהמפגש הראשון אלון התמסר למפגש וליצירה. עם זאת, הוא הפגין כל העת תחושה של חוסר אמון וחרדה מתמדת מאכזבה ומפרידה. כבר במפגש השני, כשאמרתי לו שזהו הציור האחרון להיום, נבהל אלון וחשב שזהו הציור האחרון בכל המפגשים שלנו. לאחר כמה מפגשים הוא הביע חשש כי המפגשים בינינו עומדים להסתיים, ופנה לארוז בבהילות את עבודותיו השונות. פעמים רבות ניסה אלון לעמוד על כמות הפעולות והתוצרים שהספיק ליצור במפגש, והיה עסוק באיסוף כלל עבודותיו, בספירתן, בסקירתן ובסידורן.

בבואו למרכז הקפיד אלון לומר שלום ולחבק את כל האנשים. ניתן היה לחוש את הערכתו למה שסביבת המרכז העניקה לו, את הצימאון שלו לסביבה תומכת. חשתי כי מבחינתו, המפגש עמי היווה הזדמנות לדבר על מה שהוא לא היה יכול להעלות בדעתו. לא היה באפשרותו לנסח את רצונותיו ממני או אפילו לחשוב עליהם, אלא רק להביע צורך רב בהתייחסות, תשומת לב, קשב והתמסרות. הוא ניגש למפגשים כאדם רעב המבקש להשיג כמה שיותר בטרם זה יילקח ממנו. כל הפרעה יצרה והעלתה חרדה ותסכול בשל חוסר האמונה הנטוע בלבו והחשש מהרגע שבו הכול יתהפך. המפגשים בינינו היו בשבילו שיעור באמון, בהכרה באפשרות שמישהו יכול להיות איתו, לעזור לו ולאחוז בו.

לאלון היה חשוב שאראה אותו, שאקבל אותו גם מלוכלך. הקושי שלו היה לא רק בחרדות הנובעות מהחסר הרב בחייו, אלא גם מאי היכולת להחזיק את המלאות שהעניקה לו החוויה הטיפולית. הוא היה זקוק לי לצדו ברגעי האימה, כשהוא לא ידע כיצד לעכל את תחושת היכולת וכשפחד מהרס התלווה לתחושה זו. בתום המפגש הרביעי, טרם הסיום, לאחר שרבנו כביכול על כדור השוקולד הדמיוני האחרון (אשר תחילה היה כדור חמר), ואשר תמיד נשאר אצלו לבסוף, יצא אלון מהאוהל והתחיל בהשתוללות של אכילה של עוד ועוד "כדורי שוקולד". מרוב "שוקולד" התלכלכו לו השפתיים, והוא החל ללקק את עצמו. כששאל אותי אם אני רואה את ההתלכלכות שלו, אמרתי לו שכן. הוא התכסה כולו ב"שוקולד", ו"אכל" מכל איבר בגופו ומכל מקום בחדר. "אכילתו" התחילה להיות הרסנית כביכול, ובעקבות זאת הוא החל להרוס את החדר ואת המרכז ואף "להרוג אותי". הוא הדגים בפניי עד כמה הוא מלא ועד כמה קשה לו לצאת כך מהחדר.

ריפוי הפיצול - סמכות והכלה בגוף אחד

בזכות הגבולות הברורים והרצף של מסגרת הטיפול מתאפשרות בניית האישיות והתפתחותה. גבולות הנם אמצעי חשוב ומרכזי העוזר לנו לנהל את חיינו. בעזרתם אנו תוחמים, מבדילים ומגדירים תחומים רבים. ללא גבול קשה לקבוע מידתיות, וכתוצאה מכך, אנו נתונים לאי סדר, חוסר ידיעה, מתח ותסכול. גבולות חשובים להתפתחות הילד - הם מרכיב הורי מרכזי המסייע לארגון עולמו. בעזרת הצבתם מתפתחת העצמאות האישית, ומתאפשרים הגנה מדחפים תוקפניים, היכולת לדחיית סיפוקים ומעבר לסדר ולארגון. החזקת הגבולות יוצרת את הסמכות, אך גם את ההכלה. חוסר גבולות, מעבר לתחושת הכאוס, יוצר גם תחושה של הזנחה ושל חוסר אכפתיות. הילד חש בודד וחסר ואונים מול גירויים מאיימים ומציפים, פנימיים וחיצוניים. הצבת גבולות מעניקה לילד תחושה שיש מי שמכוון אותו ודואג לו. כשילד יודע שנעצור אותו כשהוא מבצע פעולות אסורות, הוא יכול לממש בביטחון את סקרנותו לנסות דברים חדשים. דרך הגבולות נלמדים מושג האחר, משמעות הזולת וגבולותיו. הורה המבהיר לילדו את צרכיו האישיים ואת החובה לכבדם, מעניק לילדו יכולת להתייחס לאחר וגם יכולת לטפח את הגבולות האישיים, הפנימיים שלו. רק מול גבול ברור יכול הילד לחוש את גבולות הכוח והרצון העצמי שלו, לבנות את הנפרדות, את האחרות ואת הייחודיות שלו. ללא תחושת מסגרת הילד עלול לחוות תסכול רב וחוסר ערך, המובילים לבסוף להרס ולתוקפנות.

הרס ותוקפנות

הרס ותוקפנות היו מרכיב מרכזי בדיאלוג הטיפולי של אלון ושלי, הן כדחף בלתי נשלט והן כאמצעי טקטי. הילד שחווה התנהגות פוגענית מצד הוריו, מנסה להכחיש את התוקפנות העולה בו, אך הוא גם לומד שאלימות יכולה להיות אמצעי ואף צורת תקשורת. כמו כן, פעולות תוקפניות מקנות, ולו רק באופן זמני, תחושת כוח ושליטה. במפגשים הצעתי לאלון פעם אחר פעם דרכי התמודדות אחרות שאינן תוקפניות או הרסניות כדי לפתור בעיות ולגשר בין רצונותיו לבין המציאות. לא אחת השתמש אלון בבובות ובדמויות שונות כדי להביע דרכן תוקפנות, ולעתים הוא הביע באמצעותן תוקפנות כלפיי, באופן עקיף או ישיר יותר. לעתים קרובות הוא דרש ממני ציות, להיות קהל ממושמע בהצגה שהוא הכתיב, והיה לו קשה להתמודד כשהעליתי את האפשרות שיש לי רצון משלי. כשאלון הביע תרעומת הוא הסביר זאת לעתים קרובות בסירוב שלי או של האובייקט להישמע לרצונותיו. במצבים אלו עלו לא אחת קולות לא נעימים, משפטים תוקפניים וקללות אשר נשמעו ככאלה שאלון ספג בביתו ואולי אף היו מכוונים אליו.

פיצול

הדמות ההורית המופנמת של ילדים שחוו התעללות היא מבלבלת, והיא מטשטשת את ההבחנה בין טוב לרע. הילד הנותר ללא תחושת עצמיות או ביטחון פנימי, נע באופן קיצוני בין תלותיות להתנגדות, ולרוב דורש חיזוקים וניחומים ממקורות חיצוניים ונאחז בהם, חיזוקים אשר אינם מספקים את החלל הריק שבתוכו. מתוך תחושות של דיספוריה, בלבול, ריקנות ובדידות, הילד מחפש נחמה. לא אחת הדרך להרגיע את הטלטלה הרגשית שבה הוא נתון היא מלחמה במציאות.

קיומם של תכנים חיוביים ושלילים בכפיפה אחת היה קשה לאלון. בעולמו היה קיים פיצול בין תחושות קרבה, חיבה ואהבה לבין תחושת אי סיפוק, רוגז וכעס, ובכל המקרים הייתה הפגנה של אי מידתיות, איום ואלימות. בשליש האחרון של המפגשים אלון פיתח מנהג להקדיש פרק זמן מיוחד במפגש כדי להתחבא בחדר ולגרום לי לחפש אותו - משחק בעל אופי רגרסיבי במיוחד. כשיצא ממקום מחבואו, התייחס אל עצמו כ"אלון האחר", שכעת עליו להתחבא ולצאת שוב כדי לחזור לעצמו. "אלון האחר" לרוב נע בין דמות כעוסה, מרוגזת ועצבנית לבין דמות מתחנחנת, מתחככת ומבקשת קרבה באופן לא נעים. משחקים בין דמויות שונות ותנועות קיצוניות בין מצבי רוח היו אופייניים למפגשים בינינו.

לא בקלות קיבל אותי אלון כאדם בוגר אשר איתו הוא נפגש באופן מוגבל הכפוף למסגרת מסוימת. תחילה הוא כלל לא פנה אליי כאל אדם מבוגר אלא כאל ילד, שכן בעולמו לא הייתה קיימת הבנה של הפער בין ילד למבוגר, במיוחד כאשר זה מצייר ונהנה עמו. מתוך עמדה זו, בפנייתי אליו כדמות סמכותית, המורה לו בין השאר על זמן המסגרת, היה פער בלתי ניתן לגישור. בעולמו לא הייתה קיימת חפיפה בין סמכות לבין הכלה.

הטיפול כמתנה

במפגש ה-22 ביקש אלון ליצור בפלסטלינה סלסילת פירות לחג השבועות. את גושי הפלסטלינה המשומשת שהצעתי לו הוא ניסה למעוך ולשטח בדרכים שונות ומגוונות, המערבות פעלתנות רבה הנעה בין פורקן והשתוללות לביו עבודה מסודרת, ריכוז והשקעת כוחות. בהמשך העבודה הפלסטלינה המשוטחת הפכה לכרית שאותה הוא עטף בהרבה ניירות צבעוניים. בסוף המפגש הוא ביקש לשמור אותה בחדר מבלי שאראה, וכשעצמתי עיניים התקשה להאמין לי. במפגש הבא הכרית העטופה הפכה להפתעה, לסוג של מתנה, שבמשחקיות רבה אלון התלבט לאורך המפגש אם לפתוח אותה או לא. כשלבסוף פתח אותה, הוא רצה לשטח את הפלסטלינה שבה. הוא הלם עליה באגרופו והדבר הכאיב לו. לכן ביקש שאעשה זאת במקומו. כאשר נעניתי לבקשתו, זה מצא חן בעיניו. כך הפכתי ל"סוג של פטיש" בשבילו, כשהוא מורה לי היכן לדפוק וברגע האחרון הוא מסיט את אצבעו. הרבה הומור, משחק ואינטימיות ליוו פעילות זאת, ובסופה התעייפנו שנינו והייתה תחושה של פורקן בחדר.

בחמשת המפגשים הבאים אלון יצר עוד ועוד מתנות עטופות בסרט קשור עשוי מנייר. הוא דיבר על כמות המתנות הרבה שהוא יוצר במפגש ועד כמה היא רבה בהשוואה לכמות שילדים אחרים יוצרים. הוא התייחס לכך כאל שיא, ודאג שוב ושוב לספור את המתנות ולעמוד על הישגיו. רבות התלבט ושיחק בשאלה האם לפתוח או לא לפתוח את המתנות. כשפתח אותן התלהב מהפלסטלינה, ליטף אותה, הרגיש את נעימות חלקותה וחזר לפעולות השיטוח השונות. כל העת היה חשוב לו לארוז את הפלסטלינה בסוף המפגש ולהחביא את "המתנה העטופה" בחדר. לבסוף ביקש שאכתוב על העטיפה הגדולה, המכילה את כל המתנות שיצר עד כה, את שמי ואת שמו, משום שזאת מתנה שאני מעניק לו. הוא ביים טקס שבו מוענקות לו המתנות כביום הולדת, ואני צילמתי אותו פותח אותן.

סיום הטיפול

לאחר כשנה של טיפול פרטני עם אלון היה נדרש לסיים את הטיפול, בשל סל טיפולים שונים שאותו קיבלה משפחתו של אלון במרכז הורים וילדים למעלה משנה וחצי. מול התחושה הקשה של אי הגעה לתוצאה המיוחלת עם ההורים, בלטה במרכז ההתקדמות של העבודה הטיפולית עם האחים, שפחות ופחות רבו וכעסו זה על זה בתחומי המרכז כבעבר ויותר ויותר עבדו, שיחקו ופעלו יחדיו בשיתוף. כמו כן דווח כי חלה התקדמות בהתנהגותו ובתפקודו של אלון במערכות בית הספר והמועדונית.

עם התקדמות המפגשים החל אלון להביא, נוסף על רעיונות מה ליצור, גם תכנונים כיצד ליצור, שעליהם חשב בטרם עת. במפגש האחרון אלון הופתע לראות את פריסת עבודותיו והתרכז בכדור נייר שיצר במפגשים קודמים ורצה להגדילו. שיחקנו בו כדורגל, והוא רצה לשחק עד שמישהו משנינו יגיע ל-50 נקודות, כלומר שהמשחק יימשך ויימשך. לאחר זמן מה הכין לעצמו "שוערים", בובות שהפכו לאוהדים שלו ועוד אחרים מדומיינים שבין השאר שרקו לי בוז. כשהפגנתי את תחושת העלבון שלי, הוא סיפר שהאוהדים עברו לאהוד אותי ולבוז לו. הוא סירב מתחילת המפגש לארגן ולארוז את עבודותיו והעדיף לשחק. כשהובלתי אותו לעשות זאת, הופתע מהעבודות שלא היו. סיפרתי לו שחלקן נהרסו ושאת חלקן הוא הרס בעצמו. חלק מהעבודות הוא החליט לזרוק לפח, ואת הרוב שמר וסידר בארגז שהכנתי לו מראש. לאורך כל סדרת המפגשים האחרונים הייתה השוואה של הטיפולים ותוצרי האמנות בין האחים, שהמפגשים הטיפוליים שלהם חלו באותה שעה. בתום המפגש אלון היה גאה מאוד במצבור עבודותיו הארוזות, וכבר רצה לפתוח אותן ולהראותן למשפחתו.

סיכום

אל מרכז ההורים והילדים מופנות משפחות שבהן התפקוד המשפחתי לקוי. הגישה המערכתית המובילה את הטיפול במרכז רואה צורך בטיפול בכל המערכת המשפחתית כדי ליצור את הקרקע לשינוי. תחת מערכת זאת הטיפול הפרטני באמנות בילדים נדרש על מנת ליצור מודל אחר של מבוגר בעל סמכות והכלה. דרך התנועה בין הצירים של הברית הטיפולית כמרחב מאפשר לבין המסגרת הטיפולית כמודל לסמכות, יוצר הטיפול הפרטני באמנות חוויה המדמה הורות אחרת לילדים אלה.

התקדמותו של הילד בעבודתו היצירתית יוצרת את ההתקדמות הטיפולית - דרך פעילויות חקר והתנסויות מקדימות אל עבר ההתפרקות הכאוטית והיצירה הסטריאוטיפית לשם הגנה ועד היכולת ליצירה שלמה (קרמר, 1980). האמון הטיפולי מושג בשל רכישת האמון העצמי, הביטחון ביצירה ותחושת הנוחות, וכן הידיעה כי ביכולת הילד לדבר ולתקשר את רגשותיו, ושיש מי שמקשיב לו. לא קלה הדרך עד שנוצר האמון. על המטפל לעודד ללא לאות את המטופל ליצור. עליו להפגין את הרצון המתמיד שלו להבין את המטופל ואת הערך הייחודי של כל מעשיו. על בסיס שיגרת העבודה המשותפת מתפתחת האינטימיות הטיפולית. הקשר נבנה דרך העיסוק ביצירה, והמטופל גדֵל בעזרתה. עם הזמן המסגרת לא תהיה עוד מלאכותית, אלא חלק מהותי מאופי המפגשים, כשמתנהל דיון על נסיבותיה וההתנהלות סביבה. המפגשים הופכים ממפגש לא ברור - מאיים הן בשל מה שמתאפשר בו והן בשל מה שלא - לכלי בשימוש הילד, כלי שהילד יודע כיצד להשתמש בו באופן אישי כפי שמתאים ונכון לו. באופן זה מתאפשרת ההתבגרות של המטופל, המפנים את הערכים ההוריים שהמטפל העניק לו, ומבקש את המטפל כאדם שניתן להיעזר בו ולנהל עמו דיאלוג בונה ומפרה.

כשתחושת האיום מוּסרת נוצרת היכולת להיפתח לחוויה הטיפולית ולהתמסר אליה. שיח של חוסר שליטה, תוקפנות והתפרקות מומר בשיח אישי ובין-אישי מובנה, מתחשב, מקשיב ומתקשר. ביטחונו העצמי של הילד מתחזק, ונוצרת תחושת ערך הן בעקבות היצירה האמנותית והן בעקבות האינטימיות הייחודית שנוצרת עם המטפל. נבנה דימוי מופנם של ערך, יכולת ומסוגלות ושל קשר אישי, אשר ביכולתו לכפר על הערך הפגום שקיבל הילד הפגוע עד כה.

הערות

1. מרכז הורים וילדים הוא מרכז טיפולי כוללני למשפחות עם קשיים בתפקוד ההורי ומצבי סיכון של ילדים, המופנות באמצעות אגף רווחה ובריאות קהילתית בוועדת החלטה. למעט מקרים חריגים, משך הטיפול במרכז נע בין שנה לשנה וחצי. למשפחות המטופלות ילדים בגילים חמש עד 12 עם בעיות רגשיות והתנהגותיות, שהוריהם מתקשים להעניק להם את התנאים הנדרשים להתפתחותם התקינה, אך הם בעלי יכולת לשפר את תפקודם כהורים ומביעים מוטיבציה לכך. מטרת המרכז היא לאפשר את המשך גדילתם של הילדים במשפחתם תוך הבטחת שלומם והתפתחותם התקינה, לצמצם את מצבי הסיכון של הילדים ולשפר את רווחתם, וזאת תוך שיפור ושיקום התפקוד ההורי והיחסים הבין-משפחתיים השונים. המרכז מעוצב כבית ופועל בשעות שונות בהתאמה לצורכי הילדים וההורים. לכל משפחה מגובשת תוכנית טיפול לפי צרכיה, הכוללת טיפול פרטני וקבוצתי לילדים ולהוריהם, תוך שימוש בכלים טיפוליים מגוונים כגון הדרכה הורית, טיפולים באמנות וטיפול עם בעלי חיים. בטיפול מעורבים העובד הסוציאלי של המשפחה ממחלקת הרווחה ושירותים אחרים בקהילה (בית הספר, המועדונית ועוד). המשפחה והגורמים המטפלים שותפים לבניית תוכנית הטיפול, להערכת ההתקדמות ולגיבוש תוכנית המשך בסיום הטיפול במרכז.

2. המאמר "רוחות רפאים בחדר הילדים" (Fraiberg, Adelson, & Shapiro, 1975) מתאר את הדרכים שבהן הורים מעבירים דפוסי התקשרות וטיפול לקויים בילדים מדור אחר למשנהו על ידי כך שהם מגלמים מחדש עם ילדיהם את האירועים הקשורים לחוויות היחסים המוקדמות הבלתי זכורות שלהם, של חוסר אונים ופחד. הילד, הניצב חסר אונים מול התנהגות ההורה, גדֵל ללא הכלים והיכולת לווסת את רגשותיו או לחוש אמפתיה כלפי אחרים. הוא מקבל את השיוך השלילי של ההורה, ומפנים באטיות תחושה של חוסר חשיבות עצמית ושל היותו לא ראוי לקבל אהבה, הפנמה אשר עלולה לשבש את תהליך ההתפתחות הבריא. תהליך זה עשוי להוות קרקע פורייה להפרעות במערכות יחסים ולבסוף להנצחתן של פסיכופתולוגיות מדור אחד לזה הבא אחריו.

3. על ההשפעות השונות של חשיפה של ילדים לאלימות בין הורים והקושי של ההורים לפתור בעיות בצורה עניינית ובריאה ניתן לקרוא בהרחבה  בזומר, א' (1997). האם חשיפת ילד לאלימות בין ההורים מהווה התעללות נפשית?. נייר עמדה אשר הוגש למועצה הלאומית לשלום הילד כסיוע לפרקליטות מחוז תל-אביב. אוחזר מ- http://www.maytal.co.il/Hebrew%20articles/חשיפת ילד להתעללות.pdf

4. עוד על מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים של ילדים בסיכון ניתן לקרוא בהרחבה בגולדשטיין, ש' וריטבו, ב' (2006). איתור ילדים בסיכון - מערך הטמעה. ירושלים: עמותת אשלים, ומשרד החינוך.

5. על פי פסיכולוגית העצמי (קוהוט, 2005), המטפל נדרש להיות זולת-עצמי (Self-object) למטופל, מתוך הבנה שהתהליך הטיפולי אמור לספק למטופל השלמה של חסרים התפתחותיים שנגרמו מחמת כשל אמפתי מתמשך של הורים ודמויות משמעותיות אחרות.

6. נוי (1999) מגדיר "תהליכים ראשוניים" ו"תהליכים משניים" כשני אופני חשיבה מקבילים, אשר לכל אחד מהם מסלול התפתחות עצמאי. בעוד התהליכים המשניים הם בעלי אוריינטציה למציאות (סביבה וזולת), התהליכים הראשוניים מרוכזים סביב העצמי. בהתאם לכך מתפתחות גם שתי מערכות ארגוניות נפרדות עם כלים המותאמים לפונקציות הייחודיות להן. גם הקומוניקציה מתפתחת בשתי מגמות במקביל. בסיס הקומוניקציה הראשוני הוא פרה-ורבלי, והוא כולל הבעות גופניות וביטויים חושיים, רגשיים. זוהי השפה האמפתית, הייחודית בין הורה לילדו, שפה של הבנה ללא מילים. פגיעה התפתחותית פוגמת בתקשורת זאת, ביכולת הילד להעביר ולדבר את רגשותיו ואת חוויותיו, והדבר מותיר אותו בתחושת בדידות רגשית גוברת והולכת.

7. ליווי הורי קשוב הנו היבט חיוני להתפתחותו התקינה של הילד, בעיצוב המשמעות שנותן הילד למתרחש בתוכו ומחוצה לו (עופרים, 2002). הליווי מחזק את ההקשבה הפנימית של הילד, את המשמעות שהוא נותן לעצמי המתהווה. אולם בתהליך שאינו תקין תיתכן נטייה מוגזמת של הילד לרָצות את האנשים שבהם הוא תלוי על ידי קליטת ציפיותיהם והיענות להן על חשבון התפתחות העצמיות שלו. ההקשבה יוצרת מכל פנימי להחזקת החוויות, ועל כן היא כה חשובה ליצירת חיים נפשיים ולהתפתחות.

ביבליוגרפיה

אורבך, נ' וגלקין, ל' (1997). רוח החומר, טיפול באמנות מהלכים והתנסויות, כרך ג: טפול באמנות - חומרים וכלי עבודה. קריית ביאליק: הוצאת אח.

אוקלנדר, ו' (1995). אשנב לנפש - שיח יצירתי עם ילדים. חיפה: נורד.

ויניקוט, ו', ד' (1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

לואיס-הרמן, ג' (1994). טראומה והחלמה. תל-אביב: עם עובד.

נוי, פ' (1999). הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות. בן שמן: מודן.

עופרים, י' (2002). "ההקשבה בהורות ובטיפול כמכל מחיה וכהכנה ליכולת לשחק". בתוך: אמיליה פ' (עורכת). המשחק - מבט מהפסיכואנליזה וממקום אחר. תל-אביב: משכל.

קוהוט. ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה?. תל-אביב: עם עובד.

קרמר, א' (1980). אמנות כתרפיה לילדים. תל-אביב: דביר.

Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro. (1975). "Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant-mother relationships". Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14, 387-421.