עם ד"ר סוזן הוגן - מטפלת באמנות וחוקרת תרבות פמיניסטית - דפנה רחביה- הנאור

במה אישית - ריאיון עם ד"ר סוזן הוגן
ראיינה וערכה: ד"ר דפנה רחביה הנאור
Dafmarh@gmail.com

סוזן הוגן, מטפלת באמנות ומרצה ללימודי תרבות ותראפיה באמנות באוניברסיטת דרבי שבאנגליה, מטפלת במסגרת פרטית ומתמחה בנושאי מגדר. עבודותיה האקדמיות עוסקות בהשפעות היסטוריות-סביבתיות-חברתיות של ייצוגים חזותיים וייצוגים של מגדר בחברה המערבית. במיוחד מתמקדים מחקריה בדרך שבה הפסיכיאטריה מציגה את הנשים, במיקומו ובניתוחו של הדימוי הוויזואלי, בסוגיות מגדר בטיפול באמנות ובחוויות של היריון ולידה בהיבט אנתרופולוגי, חברתי ופמיניסטי. ריאיון זה נערך בהערכה ובהוקרה לתרומתה לתחום הטיפול באמנות, למחקרה הביקורתי בנושאי מגדר ולרגל צאתו לאור של הספר שערכה, "פגישה מחודשת עם גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות".

REVISITING FEMINST APPROACHES TO ART THERAPY""
VISIONS OF DIFERENCE""

דימויים של שונות
במהלך חיפושיי אחר מנחה ללימודי הדוקטורט התודעתי לעבודותיה של סוזן הוגן, שהובילו אותי לאוניברסיטת דרבי באנגליה, שם מנחה הוגן סטודנטים לתואר שני ושלישי. במהלך לימודיי הזמינה אותי הוגן לתרום פרק לספרה החדש ,שלקראת הוצאתו לאור ישבנו יחדיו לשיחה שהתפתחה לריאיון זה.

עבודתה של סוזן הוגן רלוונטית, לדעתי, לקהל המטפלים באמנות הישראלי, במיוחד לאור הסלמת אירועי אפליה נגד נשים. אפליה כנגד נשים רווחת בכל רחבי העולם ולא רק בישראל, אומרת סוזן, גם בבריטניה יש עוד הרבה לעשות למען שמירת זכויותיהן של הנשים ושל קבוצות מיעוט שונות. "פמיניזם מותקף גם כאן, הוא מושווה לתפיסות קיצוניות על ידי אלה המעוניינים לערער את כוחו, מה שגורם לנשים לפחד מלנקוב ולהשתמש בשם המפורש – 'פ' (פמיניזם). נשים צריכות להיות ערניות לנוכח מתקפות חוזרות ונשנות עליהן. רב המרחק להשגת שוויון זכויות כל עוד הטיפול בילדים עדיין נתפס כחובת האישה, ומעסיקים אינם מוצאים לנכון למצוא פתרונות הולמים לנשים עובדות. כל עוד יש פורנוגרפיה והעלמת עין מזנות, הפחתת ערכה של האישה באופן כללי עדיין קיימת".

אחד הכוחות הפוליטיים-תרבותיים בישראל שמפלה נשים הוא הדת. שיח ציבורי שנפתח בישראל בסוף 2011 התייחס לגבולות ההפרדה בין נשים לגברים במרחב הציבורי הישראלי, ועיקרו הדרת נשים. נימוקים דתיים אינם יכולים להיות מוחלים על המרחב הקולקטיבי המשותף בכפייה, ובוודאי שיש מקום ל"התחשבות וסובלנות, הן כלפי הערכים הליברליים והדמוקרטיים והן כלפי האמונות והערכים הדתיים" ( האגודה לזכויות האזרח ,2011). הדתות לאורך ההיסטוריה השפיעו על מציאות האדם ועל אורח חייו ועיצבו אותם. גישות פילוסופיות, ערכים, יחסים חברתיים-תרבותיים, מנהגים, השקפות על החיים, רובם מושפעים מתפיסות דתיות (הנטיגנטון, 1996; הוק, 2000). במיוחד ברצוני להתייחס לתפיסה ולדרכי חשיבה לגבי הכתבת המראה ונוכחות האישה במרחב הציבורי. במובנים רבים השפעות אלה הובילו להיעלמות, למחיקה ולפגיעה בנוכחות האישה. דת הנה שיח המנותב בעיקר דרך תפיסה וראיית עולם פטריארכאלית (הוק, 2000). אחד המוקדים המרכזיים בשיח זה הוא הפחד מהמבט הגברי הארוטי. במילים פשוטות, קיים פחד מהתחושות המיניות המתעוררות בגברים כלפי נשים. במקום לברר את המיניות של עצמם, הם משליכים את הפחד על נשים ודורשים מהן להיעלם מנגד עיניהם. כך, לדוגמה, דורשים מנשים לפנות את המרחב הציבורי מנוכחותן, כמו לעבור לצד האחורי של האוטובוס, לעמוד בתורים נפרדים במרפאות, סניפי דואר, קלפיות, רחובות, במות ומופעי תרבות וכנס רפואי בנושאי גניקולוגיה ( כנס פוע"ה, 2012), לעמוד בקודים של לבוש ומראה, כמו לכסות לחלוטין את כל גופן ושיערן, וכן הדרישה למחוק נשים משלטי חוצות. כל אלה הן דוגמאות של דיכוי נשים בישראל המוכתב  על ידי המיעוט הדתי ומדגים את חוסר יכולתו להתמודד עם סוגיות של מיניות גברית. נשים אשר הפנימו את השיח הדכאני הפטריארכאלי המופנה אליהן, מקבלות דרישות אלה בטבעיות וללא עוררין כחלק מ"טבע" היותן נשים. הוגן מכנה תופעה זו של דיכוי עצמי "מאזוכיזם קולקטיבי" (הוגן, 1997; 2012). השיח הפטריארכאלי מעלה לזירה יחסי כוחות שאינם שוויוניים שדוחקים ומדכאים את האישה, מוקיעים את הופעתה ומנתבים את מיקומה בעולם. מציאות כפויה זו המוכתבת לנשים במרחב החברתי והתרבותי היא תוצר של יחסי כוחות פוליטיים. המצב האישי הוא אכן פוליטי (הוגן, 1997).

זהותה של התראפיה באמנו
הספר בעריכתה של הוגן מעודד את המטפלים באמנות לפתח הבנות תיאורטיות פמיניסטיות ביקורתיות כדי לראות איך הפרט מושפע מהתרבות ומהחברה. כמטפלים באמנות, טוענת הוגן, עלינו להיות מודעים להפחתה בערך הפרט בשיח הקיים, בין אם מדובר בסוגיות מגדר, מעמד וגיל ובין אם מדובר בסוגיות גזע או לאום, ולהשפעה שיש לכך על מצבו הנפשי של המטופל. היצירה והדימויים שעולים בה הם המקור לחיזוק ולהעצמת דימויה ומקומה של האישה בחברה, להבדיל משימושם כמסמני הפתולוגיה הממוקמת בה. האתגר של המטפל באמנות הוא לבחון באופן ביקורתי איך כוחות סוציו-פוליטיים משתמשים בגופה של האישה כשדה לפעולה, ואיך כוחות אלה מופנמים ומוטמעים בהווייתה. סוזן הוגן מקדמת תפיסה שוויונית בין המינים תוך ביקורת השיח החברתי-תרבותי הקיים. תרומתה לתיאוריה ולמעשה של התראפיה באמנות נפרשת במאמריה ובספריה.

אני מוצאת את ספריה הקודמים וכן את ספרה הנוכחי מעוררי חשיבה והשראה. ספרה הנוכחי במהדורתו המחודשת, "פגישה מחודשת עם גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות", הנו אוסף מאמרים חשובים שנכתבו על ידי מטפלים באמנות. המאמרים פורשים גישות תיאורטיות מגוונות ומעשיות לטיפול באמנות ולהבנת סוגיות הקשורות בנשים. הפרקים דנים בנושאים כגון תיאוריות פמיניסטיות של התפתחות, ההיסטוריה של התיאוריות הפסיכולוגיות, ניתוח ביקורתי של תיאוריות חברתיות, סוגיות במגדר, העצמה, מיניות, היריון ולידה, בריאות נפשית של נשים, הזדקנות, קונפליקטים, המבט הגברי וגזענות. המבוא הפותח בספרה נקרא "דימויים של שונות", ובו היא מדגישה את הריבוי בגישות השונות למגדר ואת חשיבות הבנת המשמעויות השונות של הדימוי ביצירה ביחס למערכת ולסביבה שבה הוא נוצר. רעיונות אלה נחקרים בספר ושזורים לכל אורכו.

ריאיון זה מאפשר לי, כתלמידתה לשעבר של סוזן, להביע את הערכתי העמוקה לעבודתה.

סוזן, אנא הציגי את עצמך לקהילה הישראלית של המטפלים באמנות, וספרי לנו קצת על התפתחותך המקצועית.

"כתבתי רבות על הקשר שבין האמנות והשיגעון ועל תפקידה המרפא של האמנות. כמו כן, אני מתעניינת בטיפול בנשים במסגרת הפסיכיאטרית, נושאים שבהם עסקו רבים ממאמריי. במיוחד הושפעתי מעבודתה של חמותי האנתרופולוגית, פרופסור מארי דוגלאס. ייחודו של מחקרי נובע מהחיבור שמצאתי בין אנתרופולוגיה חברתית ורעיונות חברתיים לטיפול באמנות. עבודותיי מציבות אתגר לתיאוריות פסיכולוגיות פשטניות, וכך אני מקווה שגם ייזכרו בעתיד.

"ההתפתחות המקצועית שלי היא טיפוסית למדיי. כמו כל מטפל באמנות בריטי, עשיתי את התואר הראשון שלי בתחום האמנות. לאחר מכן, בשנות ה-80, בתום לימודי התראפיה באמנות, המשכתי ללמוד לשלושה תארים נוספים, שבאחד מהם למדתי להכיר את עבודותיהם של סוציולוגים פמיניסטיים. לאחר מכן פניתי ללימודי הדוקטורט בהיסטוריה של התרבות, ובחנתי דרך האמנות את ההיסטוריה שמאחורי הרעיונות הפולשניים של הפסיכיאטריה. אחר כך, ודי לאחרונה, למדתי סוציולוגיה ושיטות מחקר במדיניות חברתית. 

"מוקדם יותר היה לי עניין מיוחד בעבודה קבוצתית ובלמידה חווייתית, וזאת בעקבות עבודתי עם פסיכיאטר יוצא דופן בשם פיטר אדוארד ,שעבד בשעתו עם מקסוול ג'ונס, שידוע במיוחד כמפתח גישות טיפול בקהילה ומקושר ל'תנועת הקהילה הטיפולית' בבריטניה. כעת אני מרצה ללימודי תרבות ותראפיה באמנות באוניברסיטת דרבי, ועד לאחרונה הדרכתי  ב'קבוצות סגורות' את החלק ההתנסותי של הכשרת המטפלים. הדרכה זו מבוססת על הגישה האינטראקטיבית-קבוצתית בטיפול באמנות שתוארה על ידי פרופסור דיאן וולר בספרה על מודל עבודה זה (וולר , 1993). עכשיו רוב זמני מוקדש להדרכת סטודנטים לתואר שני ולדוקטורט.

"נוסף על כך, ערכתי קבוצות טיפול באמנות לנשים בהיריון ולנשים לאחר לידה, שהעניקו תמיכה והזדמנות לבחון את השינויים החלים בזהות העצמית ובמיניות כתוצאה מחוויית ההיריון והאימהות".

אנו, המטפלים באמנויות, למדנו רובנו תיאוריות פסיכודינמיות. למרות רגישותנו הרבה לבעיות שמקורן חברתי ותרבותי, אנחנו לא במיוחד מיישמים הבנות אלה בפרקטיקה המקצועית שלנו. מה הביא אותך לנקוט עמדה וגישה חברתית-תרבותית בעבודתך הטיפולית?

"לעתים קרובות נעשה שימוש שגוי במושג 'פמיניזם'. פמיניזם הוא ערך עקרוני שתומך בשוויון זכויות חברתיות, פוליטיות ואחרות לנשים השוות לאלה של גברים. במיוחד מתמקד הפמיניזם בשאלות של שוויון. כתיבה אקדמית מההיבט הפמיניסטי מהווה שיטת מחקר הבוחנת את תפקידו של מגדר (ביחסי כוח) בחברה. מודל זה של ניתוח רואה את הבניית המגדר במיקומו ההיסטורי והגיאוגרפי, ולפיכך נתון לשינויים. במושגים של טיפול באמנות פמיניסטי מדובר בעיקר בהגברת המודעות לבעיות של נשים ולשנאת נשים הקיימת בשיח (Misogynist Discourse), במיוחד השיח הפסיכיאטרי השלילי, המדבר על חוסר 'יציבות' של נשים. כשמשתמשים בתראפיה באמנות בגישה מובנית, יש לעתים אפשרות להציע התנסויות שיכולות לעזור למשתתפים להתייחס למגדר ולנטיותיהם המיניות של המשתתפים. לדוגמה, אני מציעה סדנה שבה אני מבקשת מהמשתתפים להביא תמונות מכל מקור שהוא (עיתונים, ספרי אמנות, כתבי עת וכו') של גבר, אם המשתתף הנו גבר, ותמונה של אישה, מהנשים. אם הם רואים את עצמם כהומואים, לסביות או טרנסג'נדרים, הם ישקפו זאת בתמונה על פי בחירתם. אני מבקשת מהם להביא תמונה אחת שהם אוהבים ואחת שגורמת להם לחוש אי נוחות. התמונות האלה מהוות תשתית למפגש הטיפולי, ונוצר תהליך המאפשר לתהות על השאלה איך מיוצגים נשים, הומואים, לסביות וגברים, וכן לבחון כיצד מרגישים המשתתפים לגבי התמונות המקיפות אותנו בחיי היומיום שלנו.

"יש מטפלים באמנות אשר עובדים עם קבוצות נשים בלבד, וכך מתאפשר לנשים לבחון היבטים ייחודיים בחוויותיהן, כמו היריון ולידה (הוגן, 2003 ; 2008 ;2011), או בטראומה קולקטיבית, כגון סרטן השד או אונס (מלקיודי,1997 ), או החוויה של הזדקנות ( הוגן ובורנר, 2011). בכל אופן, שמירה מתמשכת של מודעות פמיניסטית הנה ללא ספק היבט חשוב המעיד על טיפול טוב, ובכלל, צריך להיות חלק אינטגרלי בהכשרה של המטפלים באמנויות (הוגן, 2011 ב', עמ' 87).

"במאמר שלי 'בעיות של זהות' (בגישות פמיניסטיות לטיפול באמנות), אני נותנת דוגמאות של מושגים פסיכואנליטיים רדוקטיביים אשר מטפלים באמנות צריכים במיוחד להימנע מהשימוש בהם. בפרק בשם Mad Bad and Generate, המופיע בספרי 'האמנויות מרפאות. ההיסטוריה של התראפיה באמנות' (Healing Arts. History of Art Therapy), אני ממשיכה את ביקורתי לעומק".

ספרך "גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות" פורסם לראשונה ב-1997. מה הכוונה ב"גישה פמיניסטית" כשמדברים על טיפול? ואיך נכנסת הגישה הפמיניסטית לטיפול?

 "נתתי מספר דוגמאות בתשובתי הקודמת לשאלה איך המטפלים באמנות יכולים לגשת לסוגיות של נשים באופן ישיר דרך הטיפול באמנות. בהתייחס לספר 'גישות פמינסטיות לתראפיה באמנות' התעניינתי בזמנו בעבודתו של פוקו וברעיון של 'פירוק' השיח, כפי שזה משתקף בבירור במאמרי. בכל אופן, התעניינותי בחוסר שוויון החלה שנים קודם לכן. כשהשלמתי את התיזה על מגדר, כוח ודינמיקה של ארגונים בלימודי התואר השני, קראתי לראשונה חומרים פמיניסטיים חברתיים של כותבים כמו ליפמן-בלום וסילביה וובלי. מארי דוגלאס הכירה לי את התיאוריות של הסטרוקטורליזם והפוסט-סטרוקטורליזם, כך שרציתי לבחון רעיונות אלה לעומקם ולראות עד כמה הם מעשיים להבנת התראפיה באמנות, ואני עדיין חושבת על זה!"

סוזן, בפרק "בעיות של זהות", הפותח את ספרך "פגישה מחודשת עם גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות", את שואלת "האם מטפלים באמנות מחריפים את עוצמת סבלם של מטופליהם כשהם מפרשים את חווית המטופל בגרסה משלהם למציאות?".

"פיתוח מודעות ביקורתית הנו קריטי. עד כמה אנחנו יכולים להבין את הנורמות אשר מקיפות אותנו, זו שאלה חשובה וקשה אשר אני חוזרת אליה בעבודותיי שוב ושוב. אנחנו כולנו רוויים בתרבות; וזהו אחד הנושאים המדוברים ב'פגישה מחודשת עם גישות פמיניסטיות לטיפול באמנות', וכן במאמרי האחרון, שיצא בספרה של הלן ברט "תראפיה באמנות ופוסט-מודרניזם" (ברט, 2012), ובו אני מתייחסת לשאלה זו שוב כדי לטעון לחשיבות הפמיניזם. במקרה זה אני בוחנת את השיח ואת הטיפולים סביב היריון ולידה ואת ההשפעה שיש לכך על נשים".

כיצד המטפלת באמנות יכולה לפתח מודעות ורגישות לסוגיות מגדר כאשר היא עצמה חלק מהשיח, ולפיכך מקבלת את תפקידי המגדר באופן ביולוגי-טבעי? איך מטפלים באמנויות יכולים להתעלות מעל מושגים פסיכואנליטיים רדוקטיביים בתהליך שיקוף וניתוח ייצוגים בטיפול באמנות?

"אני חושבת שיש להתייחס לבעיות אלה באופן מפורש במסגרת הכשרת המטפלים באמנות, אחרת אנחנו עושים עוול למטופלים הפוטנציאליים שלנו; אני שמחה לומר שברחבי העולם משתמשים ב'גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות' כטקסט מרכזי בלימודי התראפיה באמנות. ארצות-הברית במיוחד גילתה פתיחות לגישה זו. לא כל כך ברור לי עד כמה התקבל ספרי 'סוגיות מגדר בתראפיה באמנות', שהיווה המשך לספרי זה. כפי הנראה, הוא מצוטט הרבה פחות".

 אני בהחלט מסכימה שספרך "גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות" וכן ספרך "סוגיות מגדר בתראפיה באמנות" הנם בעלי השפעה רבה בהגברת המודעות של המטפלים באמנויות להשפעת יחסי כוחות המגדר על שפה, תקשורת ודימויים חזותיים, וכן להבנת הלחצים שנשים ואף המטפלות באמנות עצמן שרויות בהם וסובלות מהם. בשם עצמי אני יכולה לומר שספרייך הם אבני דרך ששינו את הבנתי ואת גישתי לטיפול באמנות. מדוע בחרת להוציא את הספר במהדורה מחודשת?

"במקור רציתי להוציא לאור מחדש את 'גישות פמיניסטיות לתראפיה באמנות'. הרגשתי שערכם הרב של המאמרים יישאר בעינו עוד זמן רב, אבל בכל זאת חידוש הספר מאפשר לכמה מהכותבים לעדכן את החומרים שלהם, וכולנו יוצאים נשכרים מכך. לגבי המאמרים שלי המופיעים בספר, לא הרגשתי צורך לחדש אותם מלבד פרק המבוא, שאמור לשקף את התוכן השונה של הספר. כמו כן, יש פערים בספר שעליהם נתתי את דעתי במבוא, והבולט שביניהם הנו היעדר פרק על טיפול באמנות באלימות במשפחה. לשמחתי, הצלחתי להוסיף מאמר בלתי מתפשר ועוצמתי העוסק בנושא זה, למרות  שהספר במהדורתו הקודמת כלל פרק חשוב בנושא של זהות וצבע: Black on black art therapy: Dreaming in Colour , שנכתב על ידי ג'יין קמפבל ודוריס אברה גאגה (1997; 2012), מאמר שקודם בספר הנוכחי לאור חשיבותו ההיסטורית, וכן רציתי לעשות משהו שישקף את הזהות האסייתית. עצה נוספת שנתתי לכותבות הלסביות שתרמו לספרי היא שהן יכולות להרגיש יותר חופשיות במתן ביטוי לזהות הלסבית שלהן בכתיבתן. שלוש מהכותבות בספרי הן לסביות, אך אני מניחה שאפשר לקרוא את הספר במהדורתו הקודמת והקורא כלל לא יהיה ער לכך! יהיה מעניין לשמוע אם תתעורר מודעות רבה יותר לזהות הלסבית בקריאת 'פגישה מחודשת עם גישות פמיניסטיות'... הייתי אומרת שרק הפרק של מאגי ג'ונס כתוב בפתיחות בגרסתו הראשונה, ורוזי מרטין, למרות שהיא ידועה בכתיבתה על הזהות הלסבית, לא כתבה על כך באופן מפורש במאמר המקורי שכתבה.

"יש גם את תרומתך שלך, דפנה, שהיא תוספת חדשה לספר. הפרק שכתבת דן במושג ה'הביטוס' על פי בורדייה, וביעילות השימוש בו למטפלים באמנות המעוניינים לנתח ולהבין באמצעותו את האופן שבו תחושת העצמי נוצרת ונשמרת; זהו פרק מעורר מחשבה, המהווה אתגר ליישומים פשטניים של התיאוריה הפסיכואנליטית. אינני יודעת איך יתקבל פרק תיאורטי שכזה; נצטרך לחכות לביקורות! עם זאת, החלק הזה הוא אקדמי, ואני חושבת שזה חשוב לחשוב על תיאוריה בטיפול באמנות".

לסיום המפגש שלנו, ספרי לנו, בבקשה, על כיוונים ותוכניות שיש לך לעתיד.

"לצערי, יש לי יותר דברים שברצוני לעשות מהזמן המצוי בידי. יש לי ספר חדש בעריכה משותפת עם עמיתים, 'מדריך למתחילים בתראפיה באמנות', בהוצאת רוטלדג'. היה לי מהנה מאוד לכתוב לקהל היעד הזה. הגשתי הצעה לספר חדש בהוצאת רוטלדג', ואני מצפה בהתרגשות לשמוע מהם. אני עובדת על ספר נוסף שמתייחס לייצוגי הזדקנות של נשים, והמבוסס על מחקר משותף עם אוניברסיטת שפילד שבאנגליה. יש גם מספר מכרזים למימון מחקרים שאני מקווה לזכות בהם, כך שבמידה מסוימת זה מצחיק לחשוב שכוחות חיצוניים יכתיבו לי את המחקר שאעשה בשנים הקרובות. חלק מהמכרזים הממומנים מעוניינים במחקר בתראפיה באמנות, אחרים בסוגיות נשים, ועוד אחרים מתייחסים בהרחבה לנושאי בריאות ואמנות. אז עד כאן תשובתי היא מעשית. כמובן שאני כל הזמן חושבת על תחום התראפיה באמנות, בעיקר על נשים בהיריון ואימהות חדשות, נושא שכל הזמן חוזר. אני בהחלט חושבת לכתוב יותר על נושא זה".

תודה לך, סוזן, על הזמן שהקדשת לנו, ועוד יותר על מחקרך ועל תרומתך לקהילת המטפלים באמנות ברחבי העולם.

דפנה רחביה הנאור, עורכת הריאיון עם פרופסור סוזן הוגן, בוגרת המרכז להכשרת מטפלים באמנות של סמינר הקיבוצים, סטודנטית לשעבר בתוכנית לדוקטורט באוניברסיטת דרבי, אנגליה. עובדת כפסיכותרפיסטית באמנות בפיטסבורג, פנסילבניה, ארצות-הברית במרכז לטיפולים פסיכולוגיים בגישות שונות, ופעילה כאמנית.

מקורות

האגודה לזכויות האזרח בישראל, ינואר 2011, נייר עמדה "הדרת נשים מהמרחב הציבורי בישראל"http://www.acri.org.il/he/?p=19012

Burt, H.( 2012). Art Therapy and Postmodernism; Creative Healing Through Prism (Ed. H. Burt). London: JK P

Huntington, S.(1996).The Clash of Civilizations and Remaking of World Order. NY:Touchstone Book Pub.

Hogan S. (2012) (Ed.) Revisiting Feminist Approaches in Art Therapy. London: Berg-Hahn

Hogan, S. (2011). Post- modernist but not post- feminist! A post modernist approach to working with new mothers in Burt, H. (Ed.). Art Therapy and Postmodernism; Creative Healing Through a Prism. London: JKP

Hogan, S. 2011. Images of Broomhall, Sheffield. Urban violence & using the arts as a research aid. Visual Anthropology 24:266-280

Hogan, S. & Pink, S. 2010. Routes to interiorities: Art therapy, anthropology & knowing in anthropology. Visual  Anthropology 25: 158-174.

Hogan, S. 2003 (Ed.). Gender Issues in Art Therapy. London: JKP

Hogan, S. 2001. Healing Arts. The History of Art Therapy. London: JKP

Hogan, S. 1997 (Ed.) Feminist Approaches to Art Therapy. London: Routledge

Hooks, B, (2000). Feminism Is for Everybody: Passionate Politics. Canada:South End press.Waller , D. 1993.Group Interactive Art Therapy: Its Use in Training and Treatment. London: Routledge