על התנתקויות - קריאת טקסט בהשראה של ביון - ד"ר נעמה לב ארי

התשוקה אל החומר המבהיר  התבוננות בטקסט בהשראת ביון

ד"ר נעמה לב ארי - ראש המרכז להכשרת מטפלים ביצירה ובהבעה, מכללת סמינר הקיבוציםNaama_lev@smkb.ac.il

קריאה בהתנתקויות מאת תמרה אבנר, זמורה ביתן 2009

טקסט זה, שעניינו סיפורה של משפחה בתהליכי פירוק, ערוך באוסף פרקים קצרים במיוחד, ועשוי כולו כמתקפה על חיבורים. השילוב של שני המושגים - התקפות וחיבורים - זה כנגד זה, כפי שהציבם ביון, מניח בו-זמנית את ההפרדה ביניהם, וגם את האפשרות שיש בקשר ביניהם, האפשרות להצמיח חיבור חדש המחכה לגילויו. כך הם החילופים המהירים בין הדמויות ונקודות המבט, שיוצרים תנועות קצביות ומעברים חדים, ממש כמאבק על תפיסת מקום. הדמויות כולן כמו מנסות לערער על הקיים, אם באופן מודע ואם באופן לא-מודע, לפלס דרך לחדש, להשפיע, לשנות ולאפשר חיבורים חדשים.

הטקסט הארוג בין הדמויות מתנהל בתנועה מן ההווה קדימה, תוך התבוננות במצבים מתפתחים. בו-בזמן הוא נע לסירוגין גם לאחור, חוזר לזמן מוקדם יותר, אל הילדות של דמויות ההורים ואפילו אל הינקות, וגם לעומק – למישור הסב-טקסט של החיים. יש בו חיפוש אוניברסלי אחר משמעות שצומחת ממארג של דברים שקורים לנו ונובעים מתוכנו, גם באופן מודע וגם כרישומים של אנרגיה נעלמת ומסתורית. כל תחנה במכלול האירועים שבו היא ניסיון לגעת, להאיר ולהחזיק, ולו לרגעים, את ההבנה הממהרת לחמוק הלאה, אל האירוע הבא. הטקסט עוסק בקושי המתמשך לפענח את ההתאמות הדרושות לנו, ואת משמעותן של הבחירות שאנו מתנסים בהן בחיינו. עלילתו נוגעת באינטימיות שבין אדם לעצמו, אינטימיות הצומחת ומתבררת בתוך היחסים המשפחתיים המוקדמים והמאוחרים. טיבם של אלה להחליף פנים עם הזמן והנסיבות המשתנות, ולהעמיד בספק את ההישגים שנרכשו ונטמעו בנו.

התנתקויות הוא מסע בחלוף הזמן של אירועי חיינו, ובקושי של כל אחד מבני המשפחה לשאת אותם. בדרך הקונקרטית המרובה משימות קיומיות שאנו צועדים בה בתחנות חיינו, דומה שמפכה מציאות פנימית של תשוקה להגיע לאיזון מפוכח ובעל משמעות. האם האיזון הזה אפשרי? ואולי אנו אמורים רק להקשיב לקולות השונים שבתוכנו - הקול הלירי והאישי, שלעתים מפתיע גם אותנו, והקול המוכר המצוי ביחסים ומושפע מהם? ואולי רק לנוע ביניהם, בין משאלה לחיבור לבין העמדת החיבור בספק? דומה שאפשר רק לפגוש שוב ושוב את הקול הטבעי שלנו ואת הקול של דמויות פנימיות שמופנמות בנו, ולאסוף אותם כמרכיבים בזהותנו.

ההתלבטות בין הקולות היא תמה מרכזית בטקסט, והיא עולה בתמונת החיים המורכבת שבו, שנותנת מקום כמעט מאוזן לכל אחד מבני המשפחה. ההתלבטות ניכרת גם בדרך שבה עלילת הטקסט אוספת ומספחת לתוכה ריבוי דפוסים פואטיים. הטקסט נע בין האמנותי לבין הקונקרטי, בין עושר סוגות ספרותיות לבין מגוון של קולות אנושיים שאנו הולכים ונחשפים לסיפורם. הז'אנרים השונים נוצרים על פי הדמויות, בהתאם לקולות הייחודיים הבוקעים מאופיים וממזגם, שעשויים כמו מפות וסימני הפענוח שלהן.

איש איש והטריטוריה שלו, שהוא נולד אל תוכה, מאמץ אותה, מהגר אליה ועושה בה את ביתו, ובה-בעת כמו זר מביט בה מבחוץ ומשחזר את התאמתה למידותיו. הטקסט בוחן את ההתאמות האלה שאנו עסוקים בהן, שאנו בודקים אותן כל ימינו, מבררים ומבינים לסירוגין, נחים בתוכן לפרקי זמן קצובים, וממשיכים הלאה, אל הבנות חדשות. החיים נדמים כך כיצירה, כבנייה וכפירוק של טקסטים, של מערכות יחסים ושל מקומות, וכהולדה ומיתה של אירועים וזיכרונות.

כך נעים ומתחלפים בטקסט ז'אנרים אפיים וז'אנרים ליריים, בהם : קטעי שירה, ציטוטים ספרותיים ואזכור של מחברים ושל יוצרים, ציירים, שירים וזמרים, פתקים ויומנים, רשמי שיחות, איגרות ומכתבים, דוחות רפואיים, דוחות צבאיים, קטעי עיתונות ועוד. כולם נקשרים אל הסיפור המשפחתי, יוצאים ובאים ממנו ואליו, מחזיקים אירועים ומצבים בחיי הדמויות. הערבוביה הזאת מתגבשת לסימפוניה של קולות, הם אבני הדרך העלילתיות שנחשפות לפנינו גם בדיאלוגים בין הסוגות והז'אנרים השונים. הדמויות משוחחות את עצמן ואת ההרגלים שלהן באופן טקסטואלי, במעשים של כתיבה וקריאה. הן משוחחות גם עם הקרובים להן, וכן עם עצמן,בדיאלוג בין קולותיהן הפנימיים. עלילת הטקסט נעה ומתקדמת במארג משולב מישורים סיפוריים בין הקונקרטי למטפורי, בין ניסוחי המטלות של היום-יום לבין היצירה האמנותית המתהווה לפנינו.

הריבוי הטקסטואלי מוליך, כאמור, לאפיון ולהיכרות עם הדמויות השונות, הדוברות כל אחת את שפתה הייחודית. הטקסט הבנוי מעברים דינמיים בין דמות לדמות נדמה כך כזירת התגוששות מילולית בין שפות ובין תמות זהות.

האם יש מנצחים ומנוצחים בתוך זירת ההתגוששות הזאת? נראה כי הטקסט מחזיק איזו משוואה ללא פתרון. בכל אחת מן הדמויות יש איכות שעשויה להיות מקור של הזדהות, אך בו-בזמן הן מחזיקות את האיכות האוקסימורונית של הפירוק והחיבור, כך שהן יוצרות מרחב שיש בו תנועה תמידית.

אודי, למשל, פותח את הרומן בקול טוטלי ונחוש, קול ערכי ומוסרי שנוח להסכים עמו:

"וואנס התחייבת - אתה חתום. בתים לא מפרקים. פשוט, בית לא מפרקים. נקודה. וואנס אתה נשוי - זה לכל החיים. מפה אתה מתחיל לעלות בסולם עד הסוף. אל תחשוב אפילו שיש לך אפשרות לעמוד ולהביט למטה, להסתכל מסביב לראות אם זה מתאים לך או לא. זהו." (עמ' 7).

מילים אלה מזמינות מיד התייחסות וקביעת עמדה רגשית, איש לנוכח ניסיון חייו והמקום שלו מול עמדות אפשריות אחרות. האם אודי מתבצר בצרכים הפרטיים שלו אל מול האופציה של ההתחשבות בזולת? ואולי להפך, אפשר שדווקא תפיסת המכלול המשפחתי כהכרח קיומי היא ביטוי של ויתור על מקום פרטי ופנייה אל המרחב המשפחתי. לצד התכנים, הנחושים במקרה זה, עומד גם הסגנון האישי של האדם, סגנון הדיבור המחזיק את העולם הפרטי. הטון והריתמוס הופכים גם הם מרחב התבוננות בטקסט זה. אודי הוא קול גברי מובהק, כמו מזוהה עם הגוף הגברי: "אני אומר, אני חוזר ואומר, זה לא יימשך ככה. נקודה." (עמ' 90).

ואילו יעל מבטאת קול נשי, קולה כדמות הגוף הנשי, רך ועגול, זורם ביצירה בלתי פוסקת, מכוון פנימה אל מכל של מסתורין, דימוי הרחם כמקור של מטפורות:

" עד ששאלת, היינו שנינו כמו הסלע הזה ליד המזח, כל אחד משקיף לים ולשמש מזווית אחרת, אבל האזוב והחלזונות גדלים עליו פרא שווה בשווה מכל צדדיו. המשכתי את המטפורות המטורללות שלי וליוויתי אותן בתנועות גדולות ומוגזמות של הזרועות והידיים. אבל האמת - התכוונתי לכל מילה". (עמ' 9-8).

אי אפשר שלא להימשך גם אחר יעל, ולהזדהות עם הדיוק הלשוני והרגשי שלה.

שני הקולות כה מובחנים, ואולי המתח הזה מחזיק את המשיכה לדיאלוג משותף ביניהם.  אבל אולי זה גם הפשר למרחק ביניהם שנפער עם השנים, כי נדרש מאמץ גדול להחזיק אותם ביחד. ובכל זאת , אין זו רק משוואה של שני כוחות, אלא גם רשת של יחסים נוספים והשפעות סביבתיות שזורמות מן האחד אל האחר, מנסות להבקיע אל תוך עולמו.

אולי לא מקרי אפוא הוא הדבר כי בלב הטקסט, ממש באמצעו (עמ' 157-156), אפילו אודי הנוקשה, הכביכול חד-ממדי, נופל אל רגע של ערפול חושים, רגע של תשוקה, שהוא כה זר לדפוסים המוכרים לו עצמו ולסביבתו. ומכאן ואילך המשפחה מתפרקת, ואודי מאפשר במעידתו את רגע השינוי, שאצל יעל החל הרבה קודם.

יעל, אשתו של אודי, עוסקת באמנות, בשפה ובעריכה ומבינה בהן, ואלה הם תחומי קיום מנוגדים להוויה הצבאית של אודי, שיש לה שפה וחוקים משלה. היא נוטה גם להתבוננות עצמית כבר בראשיתו של הטקסט, כשאודי עדיין עוסק באופן אינטנסיבי בשגרת החיים הצבאיים שלו. הכמיהה לחיים אחרים והתסכול לנוכח חיי השגרה מלווה אותה הן בתפקוד המעשי והן במחשבות ובתהליכי בירור שהיא עורכת עם עצמה. היא מחפשת את המילים החסרות בדיאלוג המשפחתי, למשל בעריכת מדרשי שמות, כמו מעמידה מילה ומתבוננת בה, כך - "מועקה", "פער", "גלמוד" ועוד. יעל עסוקה במרחב המילולי והטקסטואלי, ואילו אודי מתכנן מהלכים ומעשים.

אודי מזוהה עם היציבות והאחריות, ואילו יעל כמהה להתחדשות ולסערה של רגשות. אך מה למערבולת של אהבה אצל מחויבויות היום-יום, ומה לכמיהה אל המגע החדש אצל היש והמוכר המתמשך, שצריך להחזיק אותו לפעמים גם בשביל השקט הנפשי של הילדים.

במובן זה דמותה של יעל מהדהדת דמויות רומנטיות קלאסיות, כמו אמה בובארי, שנסחפת אחר ההתרגשויות שבמפגשים רומנטיים אסורים, או אחר דימויים של מאהבים, והיא נכזבת בכל פעם מחדש. כן היא מהדהדת את דמותה של חנה גונן, שהטקסט כולו מתייחס אליה ולקונפליקט שבתוכה. למשל, בדרך שהוא משלב, ולו בנגיעה, במחשבותיה של יעל, את נוכחותם של שני הרומנים של עמוס עוז, מיכאל שלי וסיפור על אהבה וחושך (עמ' 98). חנה גונן נעה בין עולם מיתי ואגדי לבין עולם רציונלי ואפי, ואינה מצליחה לגשר על הפער הזה בחייה. יעל מצטרפת אל המעגל של נשים שנמשכות אל תופעת החיזור, אל הקסם שבניגון המלטף שלו, אל המגע המדויק בעור הגוף, אל הפגישות החטופות שיש להן טעם משכר. ומה תעשה הכמיהה הפנימית הזאת אל מול שגרת הכביסות, הבגדים שצריך לקפל בארון, השניצלים שיש לטגן, אספות הורים בבית הספר ועוד שרשרת ארוכה של מטלות חיי היום-יום.

כל אחת מן הדמויות נדמית כמכל של חיבורים ומתקפות על חיבורים, מכל שיש בו תנועה בין כוחות משיכה מנוגדים. ואולי הרחקתם זה מזה היא סוג של הגנה, שנועדה למנוע את החיבור שאי אפשר לעמוד בו? תלות ויחסי גומלין נאבקים אפוא מול אשליית הלכידות הזוגית והמשפחתית. במובן זה אודי ויעל עומדים כנטועים על שתי כפות מאזניים, ממש כמו מיכאל וחנה. אודי הוא איש הצבא המובהק, זה שיודע להסביר דברים בצורה ברורה ומובנת, זה שיכולנו בקלות לראות בו גם אדם אפור, שעולמו הרגשי מוגבל ולא מעניין. אבל אודי הוא גם האחראי למסירות ולנאמנות המשפחתית. ואילו יעל סוחפת את הקורא אל תוך הרובד האמנותי, שיש בו סוג של סטייה מן הנורמה.

לצד האפיון הרומנטי שלה, יעל מחזיקה בקולה גם ניסיון רחב ועמוק יותר למצוא דיוק ופשר בעולמה. רגישותה והיצירתיות שבה מאפשרים לה את תנועת ההתחקות אחר סימן למקור כוח בחיים, שהוא מעבר לאהבה הארוטית. אפשר שהיא מחפשת אחר אותו מקום אותנטי, מוחשי ומופשט כאחד, מקום או דימוי של בית, שאפשר פשוט להיות בו באופן המלא והשלם ביותר. יש בה התשוקה להסביר את המציאות הפנימית והחיצונית, לתת לעצמה דין וחשבון על החיים המזומנים לה. כך היא גם מנסחת את הקושי בתנועה האוניברסלית, היא תנועת היחסים בין אדם לאדם ובין זמן לזמן.

התנודות הרגשיות וחילופי העמדות בין ה"אני" המורכב והמסתעף לבין ה"אחר", הם לב הטקסט. המעברים בין תחושת הסובייקט לבין תחושת האובייקט שבכל אחד מאיתנו צומחים וקמלים לסירוגין לאורך תחנות חיינו. כך אודי ויעל, וכך גם אצל ילדיהם. אופיר הצעיר, שיש לו, ולא במקרה, לקות שפתית, הוא מורכב ומסובך בתגובותיו הרגשיות; ומאיה הבכורה, רגישה ובוגרת בניסוחיה הלשוניים, היא הילדה הטובה והנוחה. גם אופיר ומאיה, בדומה לדמויות האחרות בטקסט, מובחנים באיכותם הלשונית, והם מבררים את עולמם, את עצמם ואת מערכות היחסים שלהם באמצעות הלשון והדיבור.

יוצא אפוא שגם אם יש לך קול שאתה ממש גר בתוכו, קשה מאוד להתנהל בו ובאמצעותו באופן מלא. תמיד תהיה שם הסביבה בנטייתה להעיר ולתקן אותו, לשנות ולהתאים אותו לציפיות , לנורמות או לצרכים של בעלי עניין. אנו נדונים להיות מוסטים מקולנו הטבעי בשרשרת של התחלפויות בלתי פוסקות, מן הראייה של האחד אל ההבנה של השני וחוזר חלילה. תנועת המתקפה הזאת על הקול האישי שלנו היא גם ההתנתקות מעצמנו וגם מן הזולת הגורם לשינוי. אבל בה-בעת היא גם הניסיון הנואש להתמזג בו, וליצור את החיבורים האנושיים שאנו מתחקים אחריהם לאורך חיינו.

במובן זה כותרתו של הטקסט – התנתקויות - והעלילה כולה ממחישים את התנועה הרגשית של המתקפה על החיבורים כמצב אנושי דינמי ומתמשך. זמן ההתנתקויות נמצא בתנועה מתמדת שנועדה, בין השאר, ליצור חיבורים חדשים.

הטקסט מציג לפנינו וריאציות של דפוסי דיבור ומגוון של אופני מחשבה והתנהגות. לא מן הנמנע שיש בו מן החיפוש גם אחר המשותף, הוא הצורך באהבה ובהשתייכות, או הצורך להיות מובנים במרחב ההתקיימות שלנו. הטקסט מחזיק את התשוקה הטבעית לנו לחיבור אנושי משמעותי, והוא מתאר את אירועי החיים השגרתיים שמתנפלים על החיבורים האלה, ומערערים את עוצמתם ואת נחישותם.

מקורות

ביון, ר. ו. (1967) [2003]. " התקפות על חיבורים", במחשבה שנייה (מאנגלית: איריס רילוב, עריכה מדעית: פרופ' יולנדה גמפל וגלית גמפל), תולעת ספרים, תל אביב.