קתרזיס ונרטיבים של לבדיות ביומני מתבגרות - ד"ר בירי רוטנברג

יומני היקר: קתרזיס ונרטיבים של לבדיות ביומני מתבגרות[1]

ד"ר בירי רוטנברג-רוזלר, התוכנית לביבליותרפיה, סמינר הקיבוצים. (birirot@gmail.com)
פרופ' שפרה שיינמן, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה.
פרופ' עמנואל ברמן, המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה.

הקדמה

מטרת המחקר שלפנינו היא להאיר את החוויה הסובייקטיבית ואת כוחה המרפא של הכתיבה היומנית בגיל ההתבגרות. במרכז המחקר יומניהן של שלוש נערות, לירון, יפעת ורותם, כיום נשים בגילים 27-25. מפאת קוצר היריעה, נציג כאן שני יומנים מתוך השלושה: היומן של לירון והיומן של רותם. עם זאת, בסיכום יובאו מסקנות שעלו מתוך שלושת ניתוחי היומנים. מאמר זה מציג מודל לקתרזיס יומני אשר בוחן את תהליך הכתיבה היומנית. המתודולוגיה היא איכותנית, ומבוססת על מחקר אסתטי-נרטיבי אשר במסגרתו נותח הטקסט היומני באמצעות מודל הקתרזיס היומני. יתר על כן, נערכו שני ראיונות עומק עם כל כותבת, אשר הוסיפו להבנה של תהליך הכתיבה היומנית מנקודות מבטן הסובייקטיבית. ממצאי המחקר מצביעים על קתרזיס חלקי בכתיבה היומנית ועל כוחה המרפא של הכתיבה. חוויית הכתיבה היומנית חושפת נרטיבים אשר מבטאים את החוויה הגופנית והאסתטית של הכתיבה היומנית: בדידות, יחסים עם הורים, מיניות, לבדיות והצורך בשיח עם אלוהים.

עור הנייר הדק של היומן נושם לרוב את האוויר הדחוס של המגירה או עליית הגג. נזכר או נשכח, היומן ממשיך את קיומו כייצוג פיזי ופנימי של גיל ההתבגרות. מה מכיל היומן? מהם הסודות, רגעי המרפא ותחושת הגוף אשר אפשרו לכותבת לחוות רגעים משמעותיים בתהליך הכתיבה? מה טמון בתהליך הכתיבה היומנית? מטרתו של מחקר זה היא להאיר את תהליך הקתרזיס שבכתיבת יומניהן האישיים של נערות מתבגרות, תוך ניסיון להבין את מהותה של החוויה הסובייקטיבית של הכתיבה ואת האיכות המרפאת של כתיבת יומן בתקופת ההתבגרות.

פעולת כתיבת היומן מתרחשת לרוב בתוך חדר, לבד, כמעט בחשאי, מדי יום ביומו כחלק משגרת החיים של המתבגרת. כתיבה ייחודית זו היא פעולה של יצירת משמעות בעלת מאפיינים גופניים, רגשיים וקוגניטיביים. כתיבת יומן בגיל ההתבגרות מאפשרת לימים תהליך קריאה ייחודי: הכותבת המתבגרת הופכת לאישה הקוראת את עצמה, לאישה המקיימת דיאלוג פנימי עם עצמה כמתבגרת. במחקר זה התבוננו באיכות הדיאלוגית הטמונה ביומנים תוך שימוש במושג הקתרזיס כמכיל את הרכיבים הדיאלקטיים של תהליך הכתיבה. מהם, אם כן, מאפייניו של הקתרזיס היומני?

המונח "קתרזיס" מופיע לראשונה בפרק השישי של ספרו של אריסטו "פואטיקה", בהקשר של רגשות החמלה והפחד המתעוררים לנוכח השפעתה הרגשית של הטרגדיה (Schonmann, 2006). נקודת מבטו של אריסטו על אודות טבעו ותפקידו של הקתרזיס שנויה במחלוקת פרשנית (Abdulla, 1985). בתחומי ידע שונים הקתרזיס מבטא תהליך של שינוי פנימי אשר מעורר את הצופה/המטופל/הקורא ויוצר היטהרות רגשית, קוגניטיבית ומוסרית. לעומת זאת, תחומי ידע אחרים מדגישים מרכיבים ותנאים שונים לתהליך יצירת הקתרזיס. בדרמה הקתרזיס מוגדר כחוויה אסתטית של הצופה, המתרחשת כאשר מתקיים בין הצופה לבמה רוחק אסתטי אופטימלי. המונח "רוחק אסתטי אופטימלי" "מתייחס לנקודה הנמצאת בטווח האמצע של שני קיצונים. זהו במהותו מנגנון פסיכולוגי הבא לידי ביטוי בצופה למול כל יצירה אמנותית כאשר הוא צופה באובייקט אמנותי המעורר רגשות בשל דמיונו למשהו במציאותו של הצופה" (Schonmann, 2006, p.134).

בתחום הפסיכולוגיה המונח קתרזיס מדגיש רכיבים דיאלקטיים של תסכול והרגעה (צורן, 2000; פרנצי, 1930; ברמן, 2003), והממד המילולי של קתרזיס נתפס כאינהרנטי לחוויה הטיפולית Freud) .(and Breuer, 1895 גישה שונה לקתרזיס כאל כלי טיפולי בין-תחומי הוצעה על ידי שף Scheff,) (1979 כקתרזיס יומיומי. קתרזיס זה הנו תהליך ליניארי בעל ארבעה שלבים, אשר יוצר שינוי פסיכולוגי. שלבים אלה כוללים מאורע מלחיץ, רוחק אסתטי אופטימלי, מרכיב גופני-רגשי ומרכיב קוגניטיבי-רגשי.

הקשר בין קתרזיס לבין כתיבת יומן נראה כמובן מאליו, ולמרות זאת נכתב אך מעט על אודותיו. תחום הכתיבה היומנית זכה אף הוא להתייחסות מועטה בתחום הידע של כתיבה-תרפיה. ההמשגה התיאורטית של הכתיבה היומנית מתמקדת לרוב בשלושת המאפיינים העיקריים של כתיבה יומנית: דיאלוג פנימי – הכותבת יוצרת שיח בינה לבין עולמה הפנימי; דיאלוג מתמשך - הכותבת יוצרת שיח עם סיפור עברה והטרנספורמציה, המשתקפת בנרטיב של הכותבת, בחוויותיה ובנקודת מבטה כלפי עצמה(DeSalvo, 1999) . בספרות ישנה פרספקטיבה רווחת לגבי שלושה סוגי כתיבה: כתיבה תיאורית, שבה הכותבת מתארת את אירועי חייה, והיא הנפוצה ביותר; כתיבה אקספרסיבית, אשר בה הכותבת מבטאת את תחושותיה ואת מצביה הרגשיים וכתיבה רפלקטיבית, שבה הכותבת מנסחת מחשבות ותובנות על אודות עצמה. שילובן של הכתיבה התיאורית והכתיבה האקספרסיבית נמצא כתורם לרווחת גופה ונפשה של הכותבת(Pennebaker, 1997) . תיאוריות על כתיבה יומנית בגיל ההתבגרות עוסקות במאפייני הכותבת ולא בתהליך הכתיבה עצמו. רוב הכותבות הן נערות בנות 14 עד 16, אשר מתייחסות ליומן כאל חבר דמיוני ואוביקט מעבר. כמו כן, לרוב ביומניהן הן מדווחות תחושות אמביוולנטיות של בדידות ולבדיות(Sosin, 1983; Seiffge-Krenke, 1995, 1997) .

מתבגרות המדווחות על תחושות של בדידות לעתים קרובות מציגות את ההיבט החיובי של הבדידות, היינו לבדיות (Wiseman, 1995). לבדיות מאפשרת למתבגרת לחוות זמן איכות עם עצמה, מאפשרת לה מרחב למחשבה ולהנאה ממסעה הפנימי לגילוי מחודש של זהותהMarcoen and) Gossens, 1993) תחושת הלבדיות עשויה להעשיר את חוויית הכתיבה היומנית בכך שהיא מאפשרת לכותבת פרספקטיבה רפלקטיבית חדשה. בגיל ההתבגרות קולה הפנימי של הנערה הוא קול אותנטי, חזק ולא מתפשר, בהשוואה לקולה המושתק כבוגרת (Brown and Gilligan, 1992). קולה הכתוב מביע את נעוריה כתקופה של התפתחות רגשית וקוגניטיבית. כמו כן, הקתרזיס בכתיבה היומנית משקף את האופן שבו הכתיבה היומיומית הנה דרך ליצירת נרטיב המסייע לכותבת לעבד את משברי היומיום Speedy, 2004; Schafer, 1993)).

מחקרים שונים מצביעים על כך שמתבגרות כותבות יומנים נמצאו כבעלות יצירתיות יתרה, שהתבטאה במקוריות, באסטרטגיות לפתרון בעיות, בזרימה גבוהה יותר של רעיונות וביכולת גבוהה של לקיחת תפקידים. הכתיבה היומנית מפתחת את יכולת המתבגרת לראות דברים דרך פרספקטיבות שונות ולהיות רגישה יותר לסביבתה. מתבגרות שכתבו יומן נמצאו כבעלות יכולות אמפתיות גבוהות ומוכנות רבה לקרבה. כמו כן, מתבגרות שכתבו יומן שבו פנו לדמות דמיונית, נטו יותר לבקש עזרה ולהתייעץ בעת מצוקה. יתרה מזאת, מתוך המחקרים הוכח באופן נחרץ כי מתבגרות לא פנו ליומן או לדמות דמיונית בשל בידוד חברתי (Seiffge-Krenke, 1995, 1997).

הבאת היומן על ידי המתבגרת לטיפול יכולה להפחית את חרדתה מהטיפול ולסייע לה לפתח מודעות לגבי הנושאים שמעסיקים אותה. תוכני היומן יכולים לעזור למטפלת להבין את המודע ואת התת-מודע של המתבגרת. כאמור, בשל מורכבות הכתיבה היומנית בגיל ההתבגרות, ישנה חשיבות רבה לכך שהמטפלת תבין ברגישות ויצירתיות את היומן של המטופלת (Sosin, 1983; Ryle, 1983).

הטיפול בביבליותרפיה מציע להציב במרכז הדיאלוג הטיפולי תהליכי קריאה וכתיבה בטקסט ספרותי ולראות בהם ערוץ מרכזי שדרכו מתקיים הדיאלוג הטיפולי (צורן, 2005). מחקר זה מעוניין לבחון לראשונה את האפשרות של הצבתו של הטקסט היומני במרכז הדיאלוג הטיפולי בין הביבליותרפיסטית למתבגרת. "הטקסט הספרותי מהווה מעין קול שלישי בדיאלוג שבין המטפלת למטופלת, והדיאלוג הטיפולי מתרחש דרכו ובאמצעותו" (שם, עמ' 235). בהמשך לכך, מטרתו של המחקר לבחון באופן תיאורטי את התנאים המאפשרים להחיל את הטקסט היומני כקול שלישי בדיאלוג הטיפולי.

הכתיבה היומנית במחקר זה נתפסת כחוויה אסתטית המתרחשת בחיי היומיום, ותהליך הקתרזיס נתפס כמרחיב את הידע על אודות כוחה המרפא עבור המתבגרת ומשמעות חוויית הכתיבה עבורה.

מודל הקתרזיס היומני כתהליך רב-שלבי

בניתוח קולות ההתבגרות הכתובים של נשים צעירות התמקדנו בחוויית הכתיבה היומנית הסובייקטיבית ובכוחה המרפא. לאור זאת, אנו מציעים מודל של קתרזיס יומני (רוטנברג-רוזלר, 2005) הכולל פרספקטיבות חדשות על אודות קתרזיס, לבדיות וכתיבה יומנית בגיל ההתבגרות תוך אינטגרציה עם תיאוריות שונות על אודות קתרזיס המתבססות על המודלים של שף (1979Scheffe, ), עבדוללה (1985Abdulla, ) וכתיבה יומנית Pennebaker, 1997; DeSalvo, 1999; Sosin,) (1983. המודל לקתרזיס יומני הנו רב-שלבי:

שלב ראשון: תיאור המצוקה - הכותבת תבטא מצוקה או מצב לחץ באמצעות כתיבה תיאורית.

שלב שני: קתרזיס גופני-רגשי - הכותבת תבטא פירוק רגשי באופן מילולי וגופני באמצעות שימוש בכתיבה אקספרסיבית ובדיאלוג פנימי. הכותבת מבטאת את תחושותיה באמצעות שמות פועל של עשייה ותחושה, שואלת את עצמה שאלות או כותבת לקהל דמיוני.

שלב שלישי: קתרזיס קוגניטיבי-רגשי - הכותבת מביעה את עצמה באופן רפלקטיבי, באמצעות דיאלוג מתמשך, ותרה אחר תובנה לחוויותיה. היא חווה נקודת מבט חדשה ורחבה יותר של עצמה, ומשתמשת לעתים קרובות בשמות פועל של מחשבה, מדמיינת קהל ועורכת דיאלוג עם חוויות מעברה.

מימוש הקתרזיס משתקף בתחושות מיטיבות של תובנות, רגשות חיוביים כגון הקלה, שליטה, הירגעות, שמחה ורצון לתקשר. תחושות אלו מצביעות על קיומו של רוחק אסתטי אופטימלי.

שיטת המחקר

ההיבטים האסתטיים-נרטיביים של הכתיבה היומנית משתקפים בשימוש הן במחקר אסתטי והן במחקר נרטיבי. דרך הידיעה האסתטית הנה ידיעה של העולם המבוססת על איכויותיו האסתטיות-צורניות(Eisner, 1993) . ידיעה זו קשורה למגוון של מצבים בחיים במובן שהחוויה האסתטית היא דרך ליצירת משמעות בחיי היומיום, ולכן אינה מוגבלת לעולם האמנות (Greene, 1995). הידיעה האסתטית מאפשרת להבין את מאפייני ההיבטים האמנותיים והטיפוליים של הכתיבה היומנית. בעקבות דרך הידיעה האסתטית התפתחו דרכי הידיעה נוספות, ביניהן דרך הידיעה הספרותית, דרך הידיעה המוזיקלית ודרך הידיעה התיאטרונית(Eisner, 2004; Schonmann, 2001) . שיטת מחקר זו מיישמת את דרך הידיעה התיאטרונית ככלי לניתוח יומני מתבגרות בהתבסס על מושג הקתרזיס(Schonmann, 2006) .

לצד המחקר האסתטי המחקר הנרטיבי חוקר את הדרך ליצירת משמעות בחוויות היומיום באמצעות סיפור סיפורים(Bruner, 1990) . הנרטיב מכיל את המורכבות ואת הסתירות שבחיים, ודרך הידיעה הנרטיבית מאפשרת לסובייקט להכיר את עצמה Josselson and Lieblich, 1995)) שורשיהם ההרמנויטיים של המחקר הנרטיבי והמחקר האסתטי מעניקים משמעות לחוויה אנושית יומיומית (Josselson,1995, 2004).

ההתייחסות לטקסט היומני במחקר הסתמכה על גישתו של ברמן (Berman, 1993) הגורס כי בקריאת טקסט ספרותי חשוב שלא לאבחן את הכותב במושגים פסיכולוגים נוקבים, משום שההשתהות מול הטקסט הספרותי עשויה לאפשר לבחון איכויות נוספות המהוות חלק מעולמו הפנימי של הכותב. היינו, בניתוח תוכן היומנים נבחנו האיכויות המיוחדות השופכות אור על דמות המתבגרת וכן נבחן כיצד נוצרת משמעות היומן מתוך המילים על פי דרכה של הכותבת (ברמן, 1987).

המחקר מבוסס הן על היומנים של שלוש מתבגרות והן על ראיונות עומק איתן כבוגרות. היומנים נותחו על פי שיטות אסתטיות-נרטיביות שאפשרו טריאנגולציה(Denzin and Lincoln, 2000) . שני מקורות הנתונים שולבו, ונעשה שימוש בשיטות מרובות אשר העשירו את הבנת החוקרים במורכבות, בפרטים ובהקשר (Mason, 2002).

המשתתפות ושלבי המחקר

המחקר התמקד בשלוש נשים בנות 25 עד 27, לירון, יפעת ורותם, וביומניהן מגיל ההתבגרות. כפי שכבר הזכרנו בהקדמה, מפאת קוצר היריעה נביא כאן ניתוח של יומניהן של שתיים מתוך שלוש הנשים שהשתתפו במחקר: לירון ורותם. השגת היומנים ושיתוף הפעולה של הכותבות הייתה משימה קשה בשל החשיפה האישית הכרוכה בהשתתפות במחקר. לפיכך המחקר התנהל בכמה שלבים. ראשית, המשתתפות הסכימו לקחת חלק במחקר לאחר ששמעו עליו ממכרים והביעו את רצונן לעסוק ביומניהן. בשלב הבא, לאחר יצירת הקשר הראשוני באמצעות שיחה טלפונית, התבקשו המשתתפות במחקר לקרוא שוב את יומנן לשם מתן אפשרות נוספת לחשוב על הסכמתן להשתתף במחקר. תהליך הקריאה המחודשת היה מורכב מבחינה רגשית לנשים רבות, אשר בשלב זה הביעו את הסתייגותן מהשתתפות במחקר. מתוך שלב זה נובעת מגבלת המחקר, לאור ההטיה הטמונה בבחירת יומנים של כותבות אשר היו מוכנות להיחשף. ייתכן שהסכמתן להשתתף במחקר נבעה מכך שתוכני היומן היו מעובדים דיים עבורן והעניקו להן תחושה של רוחק אסתטי אופטימלי מיומנן. בשלב הבא נערך מפגש ראשוני עם המשתתפות שהביעו את הסכמתן, ובו הן מסרו את היומן לניתוח. כמו כן הובטחה להן אנונימיות בכל הנוגע לפרטי היומן המזהים, על ידי כך שהפרטים ישונו וייכללו בהסכמתן.

בהמשך היומנים נותחו על פי יחידות תוכן המכילות התייחסות לתחושות גוף ולביטויים אמוציונליים ורפלקטיביים. ניתוח היומנים עמד במרכז המחקר. יחד עם זאת, לשם הבנת חוויית הכתיבה, בשלב הבא רואיינו גם כותבות היומנים בשני ראיונות: ריאיון כללי על אודות חייהן וריאיון אשר התמקד בחוויית הכתיבה היומנית שלהן בגיל ההתבגרות. בשלב האחרון הוצגו למשתתפות ניתוח תוכן היומן והריאיון לשם אישור הנוסח הסופי.

היבטי המחקר האסתטי

ניתוח התוכן של היומנים מבוסס על מודל הקתרזיס היומני, אשר בוחן את ההיבטים היצירתיים-אמנותיים של הכתיבה היומנית ואת איכויותיה הטיפוליות. הטקסטים היומניים נותחו כדלהלן:

ציטוט יחידת תוכן רלוונטית מתוך היומן.

תיאור הטקסט מבחינה ויזואלית מתוך ההנחה כי שינויים בכתב היד מבטאים תהליכים רגשיים, פיזיים וקוגניטיביים Bolton, Allan & Drucquer, 2004)).

3.   ניתוח תהליך הקתרזיס בטקסט על פי המודל לקתרזיס יומני כתהליך רב-שלבי.

דיון על אודות כוחו המרפא הפוטנציאלי והרוחק האסתטי של תהליך הקתרזיס בכתיבה היומנית, כפי שהתבטא ביחידת התוכן המצוטטת.

היבטי המחקר הנרטיבי

שני ראיונות עומק נערכו עם כותבות היומנים, ובמהלכם נכח היומן. הריאיון הראשון היה חצי-מובנה והזמין את האישה הבוגרת לספר את סיפור חייה וליצור שיח עם ייצוגה הפנימי כמתבגרת. ריאיון זה אפשר להבין את חוויית הכתיבה היומנית של האישה מנקודת מבטה הייחודית בהקשר של סיפור חייה. הריאיון השני היווה המשך לראשון והתמקד בניתוח היומן על פי מודל הקתרזיס כתהליך רב-שלבי. התהליך הוסבר לכותבת כדי לאפשר לה להשתתף בתהליך המחקר כשותפה (אלבז-לוביש, 2001). ניתוח התוכן של הריאיון הראשון התבסס על מודל הקריאה והניתוח של נרטיבים אשר פיתחו ליבליך, תובל משיח וזילבר ((Lieblich, Tuval-Mashiach & Zilber, 1998 ואשר מציע גישה הוליסטית לניתוח תוכן הטקסט. ניתוח התוכן של הריאיון השני התבסס על ניתוח קטגוריאלי (שקדי, 2003). הראיונות בוצעו על ידי ביבליותרפיסטית אשר גישרה בין ההיבטים הטיפוליים הרגישים אשר העלו הכותבות לבין פורמט הריאיון האקדמי. שיקולים אתיים במהלך המחקר הדגישו את חשיבותם של חיסיון המידע ופרטיות משתתפות המחקר, כמו גם את עידודן לפנות לטיפול אם עלה בכך הצורך (Kvale, 2003).

ממצאים

יומנה של רותם: "יש לי במה בראש"

יומנה של רותם בת ה-25 נכתב במשך שנה בין הגילים 14-13. היומן תויק בתוך יומן לשימוש יומיומי. הקטע הבא לקוח מאמצע היומן, ומצוטט ברצף שבו הוא נכתב:

  09/01/93    

שלום!

אני עכשיו בחדר, היום, כלומר אתמול שלומית ישנה אצלי- בחיי! אני אוהבת את הילדה הזאת. עכשיו אני קוראת את יומנה של אנה פראנק, וזה נשמע לי נחמד שעוד עשר שנים גם היומן הזה יתפרסם... אבל אני לא כותבת בו עבור מה שיחשבו או מה שיהיה, אלא על מה שעכשיו ומה שבא לי. לתעד את עצמי ואת מה שקורה לי וסביבי.

אז אתמול פגשתי את יובל וחבריו והם היו ממש מתוקים ואחד מהם, אלון, נראה לי רוצה קשר רציני איתי....נראה כבר!

בא לי עוד לכתוב אז אני יעבור דף...

אני לא יודעת אם כתבתי את זה, אבל אני לא חושבת שלבנות בכפר רופין יש ערך לחברות טובה ואני עצובה שאסנת הולכת בעקבותיהם. בינתיים אני ואסנת מסתדרות, אבל אנחנו כבר לא החברות של פעם. הרבה דברים כבר לא מענייניים אותה -- למה אנשים כל-כך מחפשים את השעמום? לי אף פעם לא משעמם – בחיי!! אני יכולה למצוא עניין אפילו בדף הזה אפילו ב... הכול!!!

לפני יומיים דיברתי עם אבי ואמרתי לו שעצוב לי שאנחנו כבר לא ידידים, ודיברנו קצת ועכשיו הכול הסתדר ונראה לי שנחזור אחד לשני. אני מקווה שהיחסים שלי ושל אסנת ישתפרו ושהכול ילך פשוט נהדר.

מזמן לא התפללתי, אז עכשיו אני יעשה או יתפלל את תפילתי:

אלוהים יקר!

המשך להיות טוב אליי ברוב המובנים

עזור לי עם החברות ועם הבנים.

גם עם המורים עזור ושיהיה כבר טוב,

וגם בכדורסל וגם בהכול!

עכשיו אני בגיל של משברים ובעיות

עזור לי לא לעבור את הגבולות

פשוט היה טוב ­– אליי, הקטנה, השולחת לך את אהבתה....

בחיי... ההשתפכות הזאת ממש עזרה לי ועכשיו אני יכולה ללכת לישון בשקט... אנוח לי על משכבי.

אלוהים -

עזור לי להכיר צדדים

שאני לא מכירה

ויותר להיפתח לחברה

ובעיקר -- להיות שמחה.

כן! החזר לי את שמחתי שאבדה!

וגם בדיאטה עזור!          

שלך לנצח ­-

רותם

מראה הטקסט: הכתב צפוף, בגודל אחיד, בדיו אדומה, משתרע על פני ארבעה עמודים.

שלב 1. תהליך הקתרזיס - תיאור המצוקה: רותם מתחילה בכתיבה תיאורית: "אני עכשיו בחדר", וממשיכה בכתיבה רפלקטיבית על אודות היומן של אנה פרנק ויומנה. בדיאלוג מתמשך היא מדמיינת כיצד בעוד כמה שנים גם היומן שלה יתפרסם, ומצהירה כי מטרת כתיבתה היא תיעוד. בהמשך היא מתארת את התרחשויות האתמול ופונה לקהל דמיוני ולעצמה: "לי אף פעם לא משעמם... אני יכולה למצוא עניין אפילו בדף הזה". במשפט זה היא מתארת תחושה של זלזול כלפי היומן.

שלב 2. קתרזיס גופני-רגשי: "מזמן לא התפללתי, אז עכשיו אני יעשה, או אתפלל את תפילתי". בפנייה זו לאלוהים מתחילה רותם את הדיאלוג הפנימי. היא "עושה" את התפילה, ומבטאת באמצעותה את מצוקותיה. "אני בגיל של משברים ובעיות, עזור לי לא לעבור את הגבולות". הפנייה לאלוהים היא בקשה לעזרה, "עם החברות, עם הבנים, עם המורים". ניכר כי רותם חווה פורקן מילולי-רגשי באמצעות הדיאלוג הפנימי שלה עם אלוהים.

שלב 3. קתרזיס קוגניטיבי-רגשי: "בחיי... ההשתפכות הזאת ממש עזרה לי ועכשיו אני יכולה ללכת לישון בשקט... אנוח לי על משכבי". לאחר הפורקן מגיעים "השקט", השלווה, תחושת הקלה ותחושת שליטה מחודשת. רותם מסיימת שוב בפנייה לאלוהים ומבקשת את עזרתו, כך שב"שלך לנצח", לא ברור אם הפנייה היא לאלוהים או ליומן. בצד הדף בתחתיתו היא כותבת באלכסון: "וגם בדיאטה עזור", כדיאלוג מתמשך ביומן.

כוחו המרפא של התהליך: מימוש הקתרזיס הושג בתהליך באופן חלקי. רותם תיארה את קשייה דרך תיעוד אירועי חייה וסביבתה, כפי שהגדירה לעצמה במטרות הכתיבה היומנית. בעמוד האחרון בשלב הקתרזיס היא פונה לאלוהים ומבטאת את רגשותיה באמצעות הדיאלוג הפנימי, שהוא מתווך, והכתיבה האקספרסיבית. הרוחק האסתטי המתקיים בין רותם לטקסט הוא אמביוולנטי, והוא נע בין רוחק אסתטי אופטימלי, בשל תחושת השליטה הרגשית שהיא מתארת, לבין תת-רוחק אסתטי הנובע מתחושת ה"השתפכות": אובדן שליטה וזלזול בכתיבתה. בסיום כתיבתה היא נעה בין תחושת הקלה לבין בקשה להתמלא בשמחה מחדש.

הריאיון עם רותם נפתח במשפט: "אני לא זוכרת בעקבות מה התחלתי לכתוב יומן, אבל אני זוכרת שלא אהבתי ספרים שהם של יומנים... אנה פרנק לא היתה איזו דמות של השראה עבורי". בפתיחה זו תיארה רותם את האמביוולנטיות שלה כלפי הכתיבה היומנית, מאחר שבקטע שלעיל הספר היה מקור להתייחסות. ניכר כי ביחסים שבינה לבין יומנה נעה רותם בין תחושת הפחתה, כפי שציינה בריאיון: "הדף הזה... השתפכות...", לבין היומן כמקור לגאווה בפני קהל הקוראים: "איזו ילדה מיוחדת אני". תוך כדי דפדוף ביומן היא ציטטה משירה של יונה וולך "יש לי במה בראש", והתייחסה לקהל הדמיוני שליווה אותה בכתיבתה: "היומן לא היה מקום מספיק אישי... נורא חייתי את האנשים. אני זוכרת אותם יותר מאשר את עצמי. כי כנראה חייתי יותר אותם מאשר את עצמי". היומן היה אישי, אבל "היה בו משהו ציבורי... והיומן הזה היה בתוך יומן רגיל. משהו שהלכתי איתו לבית ספר. לטיול שנתי. לא משהו שישב בבית... זה היה אני. סוג של כרטיס ביקור. אנשים קראו את זה". רותם נהגה להחליט מי יקרא את היומן, אבל ציינה: "יכול להיות שזה נפל על עיניים שלא התכוונתי. אימא שלי, למשל, מאוד חטטנית, וקוראת הכול ללא בושה. ובאופן כללי יכול להיות שקראה. היא גם סידרה לי את החדר תמיד. יכול להיות שגם היה לי הפחד לא להיחשף יותר מדיי כי היא תוכל לקרוא".

במהלך הריאיון התרגשה רותם מהמפגש שנוצר בין עצמה כיום לבין עצמה כמתבגרת. תוך כדי התלבטות עד כמה לשתף את המראיינת ברגשותיה היא שיתפה: "מה ששמחתי על המפגש איתך זה שהתחלתי לקרוא שוב ביומנים". מתוך קווי הדיוקן של רותם כנערה מצטיירת ה"במה בראשה": יומנה האישי-הציבורי שיקף את תמת הזהות הנעה בין רצון בלבדיות לבין רצון ביצירת קשר עם אחרים משמעותיים. אופיו של היומן כאישי-ציבורי תרם להיווצרותו של תת-רוחק אסתטי במהלך הכתיבה, ובעקבותיו רותם חשה כי אינה חופשייה דיה לכתוב את כל שחפצה.

 יומנה של לירון: "פרפרי הבטן היומניים"

יומנה של לירון, בת 27 כיום, נפרש על פני שבע שנים, מגיל שמונה עד 15. החלק ששימש לניתוח נכתב מגיל 13 עד 14. כל עמוד במחברת היומן נוצל עד תום, ובמסירת היומן לשם המחקר חלקו האחרון היה עטוף ומוסתר.

"היי,                     04/04/91

יש בי שוב פרפרים בבטן, כל הביטחון שהיה בי פעם נעלם, הייתי חסרת ביטחון לחלוטין כל הזמן עם פרפרים בבטן ואז זה נפסק. היה לי ביטחון, כבר לא היה לי בכלל פרפרים בבטן וגם הרגשתי טוב עם עצמי! אבל עכשיו זה חזר, לעזאזל אני כבר שוב מרגישה את עצמי אפס מאופס, אני הייתי דפוקה וטיפשה במקום להסתפק בזה שבני אורי נדב שמים עליי ומתקשרים ומציקים לי, אז כל הזמן רציתי עוד ועוד. לא יכלתי לשמוח בחלקי ועכשיו הכול נלקח ממני, בני כבר לא בקשר, אורי גם, יובל כבר לא בא, איך פעם הוא היה בא כל הזמן עד שהתחלתי לפלוט שטויות. אני כל כך מצטערת אבל הגלגל לא יכול לחזור אחורה. אוי כבר אבוד, אף אחד לא שם עליי או ישים, אני טיפשה ומגעילה, זה מגיע לי, אבל אני עדיין מצטערת, אבל מה עשיתי? נמאס לי ואני אבכה אני ממש אבכה! אבל הדמעות לא יוצאות רק המיצים בבטן פועלים, לא רוצה לסגור אותך וללכת לישון כי אז כל המחשבות האיומות יבואו ואז הבטן פי ארבע תפרפר. אני שונאת את הלילות, אם אני לא עם חברה אני לגמרי תשושה. אז אני נשארת ערה עם כל חשבונות הנפש והפרפרים שנחו קצת אבל עכשיו חזרו. אני שונאת את עצמי, אני לא יוצלח עם טונה פצעים של זיעה על הפרצוף, כמה שיאמרו שאני יפה פשוט עיוורים. לי נמאס מהכול, בעיקר מעצמי, ואני רוצה לבכות, אבל לא יוצאות דמעות, רק כאב מהלב יוצא לו. רק הבטן מספרת את זה, אני מניחה שכאשר אני רוצה לבכות אני לא יכולה. בגלל שזה לא ייצא רק הבטן מגלה. הבטן מגלה מי אני, הבטן גורמת לי להרגיש כמו זבל, הבטן יותר נכון מיצי הבטן. אני דפוקה ומטומטמת ובגלל יובל אני כל כך מצטערת, אוי בא לי לבכות, לא רוצה ללכת לישון ואז הכול יבוא שוב, אתה יודע הסיבה למצבי רוח משתנים בגוף זה בגלל ההורמונים, פעילות מוגברת של ההורמונים בגוף אני שונאת את זה, זה מגעיל שככה הגוף פועל ועל חשבוננו! הורמונים מחורבנים! אתמול חלמתי חלום על יואב. חלום כל כך מוזר, חלום   . אם לא אבכה לא ארגיש טוב עם עצמי. "מחרמנים אתכם" המילים האלה עוד בראשי, למרות שנחזור לא ישימו לב אליי. אוי יומני כמה שאני לא רוצה להיפרד אבל השורות מתקדמות הדף מתקצר ובא לי ללכת ולגמור את כל המקרר ואת כל מה שאכלתי אצל סבתא. אוכל זה נחמה, הוא טוב, אבל... דווקא משוכנעים שאני רזה, אבל זה שטויות. חכו שיראו אותי בבגד ים! טוב ביי מלירון המושפלת שעכשיו מצב רוחה על הפנים, בהחלט בדיכי, שבא לבכות אבל לא יוצא טוב, אז אפרד, ממני המדוכאת".

תיאור הטקסט: שני עמודים כתובים בכתב צפוף ולא ברור, בדיו כחולה בהירה.

שלב 1.ניתוח תהליך הקתרזיס - תיאור המצוקה - בפתיחה מצהירה לירון שרע לה: "יש בי שוב פרפרים בבטן". ביטוי זה חוזר על עצמו כמטפורה למצוקתה. היא כותבת בסגנון תיאורי על תחושתה כי לא אוהבים אותה יותר ומבטאת את עצמה כ"דפוקה, טיפשה, מגעילה".

שלב 2. קתרזיס גופני-רגשי: לירון מנהלת דיאלוג פנימי עם עצמה: "אבל מה עשיתי?". היא אינה מצליחה לפרק את רגשותיה באופן פיזי, כך שהיא מרגישה את הבטן, ואינה מצליחה לבכות. בשל כך, הכתיבה ביומן הכרחית: "לא רוצה לסגור אותך... הבטן פי ארבע תפרפר". המלים הכתובות מאפשרות לפרפרי הבטן להתבטא, במקום להופיע בראשה כ"מחשבות איומות". היא מבטאת את הרגש בצד תיאור גופני, ומשתמשת בפעלים רבים המבטאים עשייה ורגש. לבסוף, התחושות הגופניות אף משתלטות על הרגשות, כך שאף שהיא מזמינה את הבטן לדיאלוג, היא אינה זוכה למענה.

שלב 3. קתרזיס קוגניטיבי-רגשי: לירון ממשיכה בכתיבה רפלקטיבית ופונה אל היומן: "אתה יודע הסיבה ל...". היא מבטאת תחושה של חוסר שליטה הן בכתיבתה על אודות גופה, והן בכתיבתה על אודות החלום שחלמה, שהיא חוששת לפרט. באמצעות הכתיבה הרפלקטיבית היא מנסה להשליט סדר בשינויים המתחוללים בגופה, אולם אף בכתיבה היא נתונה לשליטת גבולות הדף: "והדף מתקצר". תחושת חוסר השליטה ניכרת גם בתשוקותיה לאוכל ולנחמה. העיסוק במראה החיצוני מותיר אותה בתחושות פרידה קשות של השפלה, דיכאון וכישלון. לירון לא מגיעה למימוש השלב, ואין היא חווה הקלה.

כוחו המרפא של התהליך: תהליך הקתרזיס בכתיבתה של לירון מתממש באופן חלקי. היא כותבת דרך ה"פרפרים של הבטן" את הדיאלוג המתקיים בין איבריה: עיניים שלא בוכות, בטן שמפרפרת ופה שרוצה לאכול. כל האיברים אינם מגיעים לסיפוקם, כמו לירון בתהליך הקתרזיס. במהלך הכתיבה היא ממלאת את כל הדף, וגם בשוליים היא כותבת. רצונה לגמור את המקרר ולמלא את הריק שבתוכה מתבטא בניסיונה למלא את הדף הריק עד תומו. ריבוי הכתיבה האקספרסיבית והדיאלוג הפנימי מעידים על תת-רוחק אסתטי אשר התקיים בכתיבה ותרם למימוש החלקי של תהליך הקתרזיס.

בתחילת הריאיון עם לירון היא דפדפה ביומן והגיעה לחלקים המוסתרים: "מעניין אותי לראות מה כתבתי פה. איך הייתי בהיסטריה כשנתתי לך את היומן". לירון קרעה את העטיפה והיומן נחשף. היא החלה להקריא בהתרגשות תוך כדי שהיא אומרת "כתוב פה על האנורקסיה": היום האחות אמרה שיש לי בעיה שאני אוכלת מעט מדי... בא לי למות. נמאס לי יומני... המשפחה שלי מתפוררת. טון הדיבור של לירון משתנה לעצוב ואחר כך לכועס: "תראי, ההורים שלי מה זה דפוקים. הם לא שמו לב לכלום, לא לאנורקסיה. לא לכלום". לירון פיתחה דיאלוג פנימי עם עצמה תוך כדי הקריאה המחודשת ביומן: "זה מצחיק אותי כי אני קוראת שהייתה בעיה, אבל אני מסרבת לקבל את הבעיה. אנורקסיה זה מסמל איזשהו כוח סבל. אני אומרת לעצמי, לא היה לך עד כדי כך כוח סבל".

הקריאה המחודשת ביומן השפיעה גם על יחסיה של לירון עם הוריה: "אחרי הקריאה ביומן, לפני שנתתי לך אותו, התקשרתי לאימא שלי והקראתי לה דברים על האוכל. היא מכחישה ואומרת שזה לא היה. רק אחרי כמה זמן שהתווכחתי איתה היא אמרה שיכול להיות שהיא הייתה במצב כל כך קשה, שהיא לא יכלה לעזור לי". היכולת להקריא לאם קטעים מתוך היומן אפשרה לה לעבד עמה תכנים לא פתורים מגיל ההתבגרות.לירון תיארה את יחסיה עם היומן כמתבגרת: "הרגשתי שזה מישהו שאני יכולה לדבר איתו, לספר לו על האוכל ועל הבעיות האחרות שהיו בחיי. הכתיבה עזרה לי. אני זוכרת שהייתי מרגישה יותר טוב אחרי זה. שהייתי בוכה וכותבת". במהלך הריאיון עולה בה זיכרון הכתיבה: "אני מאוד זוכרת תחושות גוף שהרגשתי בכתיבה. זה היה מין קטע של לבטא את הכאב בכתב... כאילו יש מישהו ששומע ומקשיב, ואולי הדברים יהיו שונים בזכות זה שאני כותבת... ייחוס מיסטי, כמו שיש כאלה שמתפללים לאלוהים. אז אני האמנתי שאני כותבת וזה עוזר". הפחד מקריאתו של אדם אחר את היומן עלה גם בהקשר למחקר: "את יודעת למה כיסיתי את הקטע הזה? כי פחדתי שאם את תראי את הקטע הזה, את תחשבי שאני פחות שווה. ואז כשדיברנו... כבר הרגשתי אחרת". בין לירון לבין יומנה התקיים תת-רוחק אסתטי אשר התבטא בתחושתה: "היומן זה אני". היא חשה חוסר הפרדה בינה לבין הכתוב בו, ועל כן מרחב תהליך הקתרזיס הצטמצם בחוויית הכתיבה שלה. מתוך היומן עולים קווי דיוקנה של לירון כמתבגרת החשה מצד אחד עצב, כאב וייאוש, ומצד שני מחויבות לכתיבה ובקשה לעזרה וליצירת קשר. מערכת היחסים האינטנסיבית, העמוקה והאינטימית שפיתחה לירון עם יומנה סייעה לה בהכלה של קשייה.

דיון

בדיון זה נבחן את ממצאי המחקר המצביעים על קתרזיס חלקי בכתיבה היומנית של גיל ההתבגרות ואת כוחה המרפא של הכתיבה. כמו כן, נדון בנרטיבים המבטאים את החוויות הייחודיות של כתיבה יומנית: בדידות, יחסים עם הורים, מיניות, לבדיות והצורך לתקשר עם אלוהים ועם היומן.

קתרזיס חלקי בכתיבה יומנית בגיל ההתבגרות וכוחה המרפא של הכתיבה

מתוך ממצאי המחקר עולה כי מימוש תהליך הקתרזיס הנו לרוב חלקי. דבר זה משתקף בכך שהטרנספורמציה של הכותבת אינה מושגת בדרך כלל במלואה. מחקרים קודמים תומכים בכך שהכותבות חוות את היומן כמקור לנחמה ולהעצמה אישית, דבר המסייע למתבגרת להתמודד עם אתגרי היומיום (Sosin, 1983; Seiffge-Krenke, 1997) . בהמשך לכך, ממצאי המחקר מדגישים את הפונקציה אשר ממלא היומן כמאפשר לחוש רגשות ומחשבות שקשה לשאתן: אמביוולנטיות, הפחתה בערך עצמית, בושה, קנאה ושנאה. הקתרזיס אינהרנטי לגיל ההתבגרות כתקופה של התפתחות רגשית וקוגניטיבית משמעותית. הכתיבה היומנית מסייעת לפתח דרך יצירתית לחוויית קתרזיס חלקי בחיי היומיום. הכתיבה הנה חוויה יומיומית בין הכותבת לבין עצמה אשר מביאה הקלה ותובנה. בכתיבת היומן המתבגרת עוסקת ביכולתה להירגע ולהתמודד עם האתגרים הדיאלקטיים שהחיים מציבים בפניה.

מודל הקתרזיס היומני המוצע במאמר מצביע על שלושה תנאים מרכזיים המאפשרים את היקרותו של התהליך: ראשית, כפי שנמצא במחקרים קודמים, לרוחק האסתטי תפקיד חשוב בתהליך הכתיבה (Scheffe, 1979; Abdulla, 1985). לסביבת הכותבת ישנה השפעה רבה על יצירת אווירה המאפשרת ומעודדת כתיבה. בשני היומנים (וגם ביומן השלישי, שניתוחו לא הובא כאן) ניכר כי תת-הרוחק האסתטי נמצא בתדירות הגבוהה ביותר, מאחר שפעמים רבות הכותבות חשו כי "היומן זה אני". כפי שלירון כתבה ביומנה: "לפעמים אתה מתבייש גם מעצמך, לכן אתה לא מספר ליומן, כי היומן זה אתה". בתהליך הכתיבה תת-הרוחק האסתטי משתקף בדומיננטיות של הכתיבה הרגשית והתיאורית. לעומת זאת, כאשר הכותבת עשתה שימוש בכתיבה רפלקטיבית, הושג רוחק אסתטי אופטימלי, והשימוש בדיאלוג המתמשך סייע לה להכיל תחושת אמביוולנטיות ולחוש הקלה.

שנית, נמצא כי השימוש בכתיבה רפלקטיבית חיוני ליצירת תובנה ושיח פנימי. הכתיבה הרפלקטיבית מאפשרת לחוות מימוש של תהליך הקתרזיס. ממצא זה מרחיב את התיאוריה של פנייבקר (Pennebaker, 1997), המתמקדת בשימוש בכתיבה אקספרסיבית ותיאורית ובתרומתן לתחושת הרווחה הגופנית והנפשית של הכותב. שלישית, כדי לממש את הקתרזיס היומני, על הכותבת לחוות לפחות שניים משלושת השלבים אשר צוינו במודל הקתרזיס היומני: תיאור המצוקה, קתרזיס גופני-רגשי וקתרזיס רגשי-קוגניטיבי. הקתרזיס הגופני-רגשי הנו בעל חשיבות מיוחדת, בהיותו מאופיין בכתיבה תיאורית ובדיאלוג פנימי עם הגוף. כפי שכתבה לירון: "אני רוצה לבכות, יש בי פרפרים בבטן כל הזמן, ללא הפסקה, אני מרגישה רע, אני רוצה להקיא את הכול". חשיבותו של הקתרזיס הקוגניטיבי-רגשי מתבטאת בכך שהוא מאפשר יצירת פרספקטיבה רפלקטיבית למשבר אשר חווה הכותבת.

החוויה הסובייקטיבית בכתיבה היומנית כמשתקפת בנרטיבים האמביוולנטיים אשר ביומן

הכותבות יצרו לעצמן מרחב פרטי בינות לקירות הנייר של היומן, אשר אפשר להן לבטא ולהכיל את הנרטיבים האמביוולנטיים של נפשן. הנרטיבים האמביוולנטיים משתקפים בחוויית הבדידות ובחוויית הלבדיות, בתמות מיניות של הכותבות כמתבגרות וברצונן ליצור מערכות יחסים משמעותיות עם הוריהן, עם אלוהים ועם היומן עצמו.

מחקר זה מצדד במחקרים קודמים בכך שנרטיבים של בדידות ולבדיות נמצאו משמעותיים בכל שלושת היומנים (Shulman and Seiffge-Krenke, 1997). כמו כן, שלוש הכותבות ביטאו תחושות שליליות כלפי הוריהן, ולרוב כלפי אבותיהן. יומנה של לירון כולל אזכורים רבים להוריה ולבני משפחתה. יומנה של רותם כולל פחות נרטיבים על אודות הוריה. ניתן אולי להבין ממצא זה לאור הריאיון עמה, שבו ציינה כי אמה, אשר קראה ביומנה ללא אישורה, היא "פולשת מנוסה". לירון עוסקת ביחסיה המורכבים עם הוריה באמצעות הכתיבה היומנית ובקריאתה החוזרת של היומן כבוגרת. היא מביעה בכתיבתה את תחושות הבדידות שלה: "היה לי ריב רציני עם אבא ואחר כך השלמנו. אני כבר לא יודעת מי אני. אני מרגישה שכל שאר העולם הוא נגדי". כתיבתה בעבר מהדהדת גם כיום ברגשותיה כבוגרת כלפי הוריה, כפי שהיא מציינת בריאיון: "הם לא שמו לב אליי".

יפעת, שניתוח יומנה לא הובא כאן, כותבת לרוב על אודות אביה והביקורתיות שהיא חשה כלפיו: "זה אבי: ככל שהוא יהיר יותר, המוסריות שלו פוחתת". היא כועסת על כך שאביה קרא את יומנה והכחיש שעשה זאת, אך היא חשה כעס כלפי שני ההורים: "הבנתי שאף פעם לא נבין אחד את השני... בגלל שאני לא יכולה לעזוב את הבית, אפסיק לדבר איתם". כבוגרת, היא מציינת כי הקריאה האסורה ביומן על ידי אביה הייתה חוויה אשר עיצבה את הקשר ביניהם. כל הנשים הבוגרות דנו בהוריהן בהקשר של בדידות בגיל ההתבגרות.

אחרים משמעותיים בחייהן של הכותבות מוזכרים ביומנים בהקשר של נרטיבים מיניים. הכותבות מבטאות בחשאי פנטזיות שלהן וקוראות דרור לדמיונן. רותם כותבת בצורה מפורשת: "וכך מצאו עצמם X ו-Y מתכתבים, מדברים בטלפון ואפילו יצאו פעם יחד ו... התנשקו". לירון דנה באינטראקציה שלה עם בני זוג אפשריים: "הם חושבים שיש לי שדיים גדולים. ישבתי ליד יובל וחשבתי שהוא נמשך אליי. אולי אני מדמיינת". נושא המיניות בדרך כלל מופיע ביומנים בהקשר של תסכול ובדידות, כפי שלירון שבה וכותבת בנרטיב שלה: "אף אחד לא שם לב אליי... אני כלום".

על אף החוויות הרגשיות השליליות הבאות לידי ביטוי ביומן, בולטת גם היכולת הדיאלקטית של היומן להביע לבדיות חיובית ומשאלה ליצירת קשר משמעותי. כל שלוש הכותבות מנסות ליצור קשר עם אלוהים. ממצא זה מתאים לטיעונו של פרויד (1930Freud, ), בכך שהנוכחות האלוהית נותנת לנפשו של האדם תחושה של ישות הורית קיימת שמעשירה אותם ודואגת להם. בהתאם לכך, אלוהים מצטייר כמי שמאזין לקולות הכתובים של הכותבות, כך שמעשה הכתיבה לאלוהים מביע רגשות, תפילות ושאלות. כל אחת מהכותבות יצרה קשר ייחודי עם אלוהים. רותם כתבה: "אלוהים יקר! קודם כל עזור לי היום... תודה על יום שישי היה לי ממש כיף וגם ביום שבת". לאלוהים תפקיד מרכזי גם ביומנה של לירון, והיא אף מבטאת אמביוולנטיות כלפיו: "אני מאמינה באלוהים אבל לפעמים אני כועסת עליו! למה הוא גרם לשואה?! הוא לא חשב עלינו? העם שלו?". כנשים חילוניות, רותם ולירון הבוגרות הופתעו, בקריאתן החוזרת ביומן, מיחסן כלפי אלוהים.

היומן עצמו היה בעל חשיבות רבה לשלוש הנשים. בתחילתו או בסופו של תהליך הכתיבה יש בדרך כלל אזכור ליומן. היחס אליו היה כאל הידיד הקרוב ביותר, אף כי "הוא" לא שמע ולא השיב מעולם. לירון פנתה ליומן במלים "אני אוהבת אותך. אתה כל כך מבין אפילו שאין לך לב או רגשות". ביומנה של רותם ההתייחסות ליומן הייתה שזורה בהתייחסות לאלוהים ולעצמה. היא התייחסה ליומן כאילו "הוא לא היה ממש יומן", כפי שציינה בריאיון. אלוהים והיומן הצטרפו למסעה אל עולמה הפנימי.

תמת הלבדיות עולה מתוך רצונה של הכותבת לתקשר עם אלוהים והיומן, ומשקפת את האפשרויות הגלומות בתהליך הקתרזיס היומני. קולות ההתבגרות הפנימיים של לירון ורותם משקפים גם קתרזיס וגם לבדיות. אף שמערכת היחסים בין כל אישה ליומנה היא ייחודית, במובן מסוים המחקר היווה איחוד בין הנרטיבים המתבגרים והבוגרים. ההשתתפות במחקר הייתה הזדמנות עבור הנשים לקרוא שנית את יומניהן ולהיזכר בנעוריהן. במשך הראיונות נחשפו היומנים, שהסתירו סודות, אירועים ותחושות והתבהרו הנרטיבים האישיים של הנשים.

כוחה המרפא של הכתיבה והקתרזיס החלקי השתקפו בראיונות עם הכותבות. בסופו של הריאיון השני רותם הביעה תחושה של העצמה פנימית בנוגע לכתיבתה היומנית כנערה. למשל, רותם אמרה: "הייתי רוצה להיות אני עצמי שוב". תוך שימוש במתודולוגיה אסתטית-נרטיבית, מחקר זה מציע בפעם הראשונה מודל של קתרזיס יומני המתייחס לכוחה המרפא של הכתיבה היומנית בגיל ההתבגרות ומדגיש את מורכבותה. אף שהשימוש במושג הקתרזיס כמושג מפתח במודל יכול להגביל את הבנת הכתיבה היומנית רק ליסודות הקתרתיים, המודעות למגבלה זו מאפשרת יצירת מושג רב-שלבי ורחב יותר של תהליך הקתרזיס. חוויית הטרנספורמציה של הכתיבה היומנית בגיל ההתבגרות והקריאה היומנית כנשים בוגרות שופכות אור על תהליך הקתרזיס ומעמיקות את הבנת חוויית הכתיבה והקריאה ביומנים.

ממצאי המחקר מצביעים על האופן שבו יוכל הטקסט היומני להיכלל בדיאלוג הטיפולי כקול שלישי (צורן, 2000) המרחיב את תחומי הטקסט הספרותי גם לטקסט היומני הנוצר מתוך החוויה האסתטית היומיומית. הטקסט היומני כקול שלישי מכיל בקרבו את העבר וההווה של המטופלת כמתבגרת וכבוגרת ומאפשר לה מפגש בלתי אמצעי עם עצמה בגבולותיו הבטוחים של חדר הטיפולים. באמצעות יישומי כלי המחקר תוכל המטפלת לנתח את הטקסטים של המטופלת וללמוד דרכים חדשות להתבוננות בה. כמו כן, קריאה משותפת של היומן עשויה להעשיר את השיח ואת הברית הטיפולית בין המטפלת למטופלת. בטיפול מתקיימת מציאות שבה נבחנים האירועים בחיי המטופלת מנקודת מוצא של יצירתם מחדש לכדי סיפור אינטגרטיבי השוזר את העבר וההווה, הילדה והמבוגרת, המדומיין והאמיתי (Schafer, 1993). היומן עשוי לסייע למטפלת ולמטופלת לספר את הסיפור מחדש תוך בחינת האירועים והרגשות המוזכרים בו, לאור המפגש המחודש הכרוך בקריאתו. יתר על כן, קריאה משותפת ביומן, של המטפלת והמטופלת, תוך מתן תשומת לב לביטויים גופניים, עשויה גם היא להעמיק את החוויה הפנימית הטיפולית, ולכלול בה גם דיאלוג גופני (Dosamantes-Beaudry, 1997). במסגרת הטיפול בביבליותרפיה, היוצר אווירה מאפשרת, יוכל כותב היומן להתוודע אל יומנו בדרכים נוספות ולערוך תהליך של תיקון לטראומה ((Meszaros, 1993; Bakal, 1999. כתיבה במהלך הטיפול מעצימה את האפקטיביות ואת התהליכים שעובר המטופל (Ryle, 1983), ומאפשרת לו להתכתב עם הלא-מודע תוך כדי ניסוח סבלו במילים (גולן, 2002).

תהליך הקתרזיס בכתיבה יומנית בגיל ההתבגרות עשוי למצוא ביטוי במהלך הטיפול בביבליותרפיה, לפתוח בפני המטופלת עולם יומני של מציאת כוחות מרפאים, ולאפשר את הרחבת הדיאלוג האישי והטיפולי. התוודעות המטופלת והמטפלת אל מידת הרוחק האסתטי אשר תסייע למטופלת לממש את תהליך הקתרזיס היומני, עשויה ליצור אווירה מעודדת ומאפשרת לכתיבה יומנית כחלק מהתהליך הטיפולי. חוויית הכתיבה היומנית והמשמעות הייחודית המיוחסת לה עשויה לסייע למתבגרת ולבוגרת למצוא מזור ומענה לבדידותן, להבין את השינויים המתרחשים בעולמן ולהתוודע באופן מעמיק לכוחותיהן הפנימיים.

מקורות

אלבז-לוביש, פ. (2001). מחקר נרטיבי-ביוגרפי בחינוך ובהוראה. בתוך נ. צבר בן יהושוע (עורכת), מסורות וזרמים במחקר האיכותי (165-141). תל- אביב: דביר.

ברמן, ע. (1987). פסיכואנליזה וספרות, בחיפוש אחר נקודות מפגש. שיחות, כרך 1 (3), 207- 217.

ברמן, ע. (2003). הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. בתוך ע. ברמן (עורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילדים (60-11). תל אביב: עם עובד.

גולן, ר. (2002). אהבת הפסיכואנליזה: מבטים בתרבות בעקבות פרויד ולאקאן. תל אביב: רסלינג.

פרנצי, ש. (1930). עקרון הרגיעה והניאו קתרזיס. בתוך ע. ברמן (עורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילדים (186-174). תל אביב: עם עובד, 2003.

צורן, ר. (2000). הקול השלישי – איכויותיה המרפאות של הספרות ואפשרויות יישומן בדיאלוג הביבליותרפי. ירושלים: כרמל.

צורן, ר. (2005). מבוא לביבליותרפיה. בתוך א. אור וד. אמיר (עורכות), בשפה אחרת, תרפיה באמנויות-סיפורי טיפול (235-233). מושב בן-שמן: מודן.

רוטנברג-רוזלר, ב. (2005). ביטויי קתרזיס ביומני מתבגרות. עבודת גמר לשם קבלת תואר מוסמך, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה.

Abdulla, A. K. (1985). Catharsis in Literature. Bloomington: Indiana University Press.

Bakal, D. A. (1999). Minding the Body Clinical Uses of Somatic Awareness, New- York: The Guilford Press.

Berman, E. (1993). Introduction, In E. Berman (Ed.), Essential Papers on Literature and Psychoanalysis. New York: New York University Press.

Bolton, G., Allan, H., & Drucquer, H. (2004). Black and blue: writing for reflective practice. In G. Bolton, S. Howlett, C. Lago, & J.K. Wright (Eds.). Writing Cures- An Introductory Handbook of Writing in Counseling and Therapy.Hove and New York: Brunner-Routledge.

Brown, M. L., & Gilligan, C. ( 1992). Meeting at the Crossroads. Cambridge: Harvard University Press.

Bruner, J. (1990). Acts of Meaning. Cambridge: Harvard University Press.

Denzin, N.K., & Lincoln, Y.S. (2000). Introduction: The discipline and practice of qualitative research. In N.K. Denzin & Y.S. Lincoln (Eds.) Handbook of Qualitative Research. London: Sage.

DeSalvo, L. A. (1999). Writing as a Way of Healing: How Telling Our Stories Transforms Our Lives. San Francisco: Harper Collins.

Dosamantes-Beaudry, I. (1997). Somatic experience in psychoanalysis. Psychoanalytic Psychology, 14(4), 517-530.

Eisner. E. W. (1993). Forms of understanding and the future of educational research. Educational Researcher, 22 (7), 5-11.

Eisner. E. W. (2004). On the art and science of qualitative research in psychology. In P. M. Camic, J. E. Rhodes & L. Yardley (Eds.), Qualitative Research in Psychology. Washington DC: American Psychological Association.

Ferenczi, S. (1930). The Principle of Relaxation and Neocatharsis. Interntional

Journal of Psychoanalysis,11,428-443.

Freud, S. (1930). Civilization and its Discontents. London: Hogarth Press.

Freud, S., & Breuer, J. (1895). Studies on Hysteria. New York: Basic Books.

Greene, M. (1995). Releasing the Imagination. San Francisco: Jossey-Bass Publishers.

Josselson, R., & Lieblich, A. (1995). Interpreting Experience, The Narrative Study of Lives, (3). Thousand Oaks: Sage Publications.

Josselson, R. (1995). Imagining the real- empathy, narrative and the dialogic self. The Narrative Study of Lives, (3). Thousand Oaks: Sage Publications.

Josselson, R. (2004) The hermeneutics of faith and the hermeneutics of suspicion. Narrative Inquiry, 14(1) 1-29.

Kvale, S. (2003). The psychoanalytical interview as inspiration for qualitative research. In M. P. Camic, J. E. Rhodes, & L. Yardley (Eds.). Qualitative Research in Psychology: Expanding Perspectives in Methodology and Design. Washington: American Psychological Association.

Lieblich,A.,Tuval-Mashiach, R., & Zilber,T. (1998). Narrative Research, Reading, Analysis and Interpretation. London: Sage Publications.

Marcoen, A., & Goossens, L. (1993). Loneliness, attitude towards aloneness, and solitude: Age differences and developmental significance during

adolescence. In S. Jackson, & H. Rodriguez-Tome (Eds.), Adolescence and Its Social Worlds. Hillsdale, NJ: Erlbaum.

Mason, J. (2002). Qualitative Researching. Sage: London.

Meszaros, J. (1993). Ferenczi’s preanalytic period embedded un the cultural streams of the Fin de Siecle . in A. Lewis & A. Harris (Eds.). The Legacy of Sandor Ferenczi (41-51). London: The Analytic Press.

Pennebaker, J.W. (1997). Writing about emotional experiences as a therapeutic process. Psychological Science, 8, 162-166.

Ryle, A. (1983). The value of written communication in dynamic psychotherapy. British Journal of Medical Psychology, 56 , 361-366.

Scheff, T. J. (1979). Catharsis in Healing, Ritual and Drama. Berkeley and CA: University of California Press.

Schafer, R. (1993). Narration in the psychoanalytic dialogue. In E. Berman (Ed.), Essential Papers on Literature and Psychoanalysis. New York: New York University Press.

Schonmann, S. (2001). Beyond readers theatre: A perspective on research in aesthetic inquiry. Arts and Learning Research Journal, 17(1), 132-154.

Schonmann, S. (2006). Theatre as Medium for Children and Young People: Images and Observation. Landscapes: The Arts, Aesthetics and Education, (4). Springer: Dordrecht.

Seiffge-Krenke, I. (1995). Stress, Coping and Relationships in Adolescence. New Jersey: Lawrence Erlbaum Associates Publishers.

Seiffge-Krenke, I. (1997). Imaginary companions in adolescence: sign of a

deficient or positive development? Journal of Adolescence, 20, 137-154.

Shulman, S., & Seiffge-Krenke, I. (1997). Fathers and Adolescents- Developmental and Clinical Perspectives. New York and London: Routledge.

Sosin, D. A. (1983). The diary as a transitional object in female adolescent development. Adolescence Psychiatry, 11, 92-103.

Speedy, J. (2004). The Contribution of narrative ideas and writing practices in therapy, In G. Bolton, S. Howlett, C. Lago, & J.K. Wright (Eds.), Writing Cures- An Introductory Handbook of Writing in Counseling and Therapy. Hove and New York: Brunner-Routledge.

Wiseman, H. (1995). The quest for connectedness: Loneliness as process in the narrative of lonely university students. In R. Josselson, & A. Lieblich (Eds.), The Narrative Study of Lives: Interpreting Experiences, (3). California: Sage Publications.

[1]  מאמר זה מבוסס על גרסה מוקדמת אשר התפרסמה בשפה האנגלית (בגרסה האנגלית נכלל ניתוח יומניהן של כל שלוש המשתתפות במחקר):

Rottenberg-Rosler, B., Schonmann, S., & Emanuel, B. (2008). Dear Diary: catharsis and narratives of aloneness in adolescents' diaries. Enquire Vol.3. e-version: http://www.nottingham.ac.uk/sociology/enquire/ENQ-Edition-3.php