ביבליותרפיה כנסיעה משותפת של מטופל ומטפלת - נטע לי משיח

נטע לי משיח - מטפלת בביבליותרפיה
netalim@gmail.com

 

מבוא

מאמר  זה הנו תקציר של הצגת מקרה על אודות טיפול ביבליותרפי בגיא (שם בדוי), הלוקה בסכיזופרניה.

היכולת לקיים קשרים המאופיינים באמון, קרבה ואפשרות להיעזר ולהיתמך באחר, הייתה פגועה אצל גיא. הטקסט והמסגרת הטיפולית אפשרו לקשר בינינו להיווצר ממקום של הדדיות, והטקסט שימש בחדר הטיפול ככלי מארגן שניתן היה להיאחז בו ברגעים של התפרקות. בתיאור מקרה זה נעשתה התבוננות דרך שלוש נקודות מבט תיאורטיות נוסף על המבט הביבליותרפי, ותרומתן הייחודית של כל אחת מהן היא להדגיש תהליכים שונים שהתרחשו בטיפול.

סכיזופרניה

כאמור, גיא לוקה בסכיזופרניה, קבוצת מחלות הגורמות הפרעה קשה ביותר בתהליכים פסיכולוגיים בסיסיים של האישיות, והיא בעלת שכיחות של כאחוז אחד באוכלוסייה (מוניץ, 1995). את תסמיני הליבה המאפיינים את הסכיזופרניה נהוג לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: הקטגוריה הראשונה היא תסמינים חיוביים, אשר משקפים הגשמה או עיוות של התפקוד הנורמלי, וביניהם מחשבות שווא, הזיות והפרעות בהלך החשיבה. הקטגוריה השנייה כוללת תסמינים שליליים, המשקפים הפחתה או העדר תפקוד, וביניהם העדר מוטיבציה, נסיגה חברתית, דלות בדיבור, קשיים בריכוז וקשיים בהבעת רגשות (רחמינוב, 2004). כמו כן, ישנן תת-קבוצות למחלה, כסכיזופרניה קטטונית, פרנואידית ועוד, ובהתאם לכך כל תת-קבוצה מתאפיינת בתסמונת קלינית ייחודית (מוניץ, 1995).

בשל הגיוון בתופעותיה של המחלה, רבות הגישות והתיאוריות המנסות להתמודד עמה ולהבינה. קיימות גישות גנטיות, ביולוגיות וגופניות לצד גישות תרבותיות, חברתיות, התפתחותיות, משפחתיות ופסיכולוגיות. כיום מקובלת הטענה כי מדובר במחלה רב-סיבתית, אשר גורמים שונים משתתפים בעיצובה, ואשר כל תיאוריה מתארת, לכל היותר, היבט אחד שלה מיני רבים (שם). בשל כך, הטיפול בהפרעה הנו מגוון. לרוב נהוג לראות הכרח בשילוב תרופתי לצד טיפול נפשי שיקומי. כפי שניווכח בהמשך, הביבליותרפיה היא אחד מסוגי הטיפול אשר נמצאו כיעילים, בין היתר, עבור בעלי הפרעות נפשיות, ובכלל זה עבור בעלי הפרעת הסכיזופרניה.

תיאוריית יחסי אובייקט

 תיאוריה זו הנה תיאוריה פסיכואנליטית המציגה את תהליך התפתחות הנפש של הילד בהקשר ליחסיו עם אנשים אחרים ועם הסביבה. יחסי האובייקט (המונח "אובייקט" מתייחס הן לבני אדם אמיתיים המקיפים את הילד והן לדמויות מופנמות של אחרים) יוצרים תבניות של יחסים המשפיעות על האופן שבו האדם יתפוס מערכות יחסים בבגרות (ברמן-פיק, 1992).

בין מובילי התיאוריה ובולטי האסכולה הפסיכואנליטית מצויים מלאני קליין וממשיכה, דונלד ויניקוט. קליין (2002) הוסיפה לתיאוריה הפסיכואנליטית את העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, אשר מתקיימת לאורך ארבעת החודשים הראשונים לחיי הילד. תחת עמדה זו היא קושרת את חוויית ההזנה הראשונה של התינוק ואת נוכחותה של האם כאלו היוצרות את ראשיתם של יחסי אובייקט. במסגרת חוויית ההזנה התינוק חווה תסכול כאשר האם אינה נענית לדרישותיו באופן מיידי, וכן חווה סיפוק כאשר האם נענית ומספקת לו מזון. כך הילד חווה את האובייקט כמפוצל - טוב או רע, וניגוד זה נובע במידה רבה מחוסר גיבוש האני. תרומה נוספת של קליין הנה העמדה הדיכאונית, אשר מתפתחת במהלך הרבע השני של השנה הראשונה. בתקופה זו היחס של התינוק לאם הופך בהדרגתיות מהיות שד האם אובייקט עיקרי ליחס לאם כאדם, כמכלול הן של היבטים של תסכול והן של היבטים של סיפוק. עמדות אלה, הכוללות מקבצים של חרדות והגנות, עלולות לשוב ולהופיע לאורך השנים הראשונות של הילדות, ובתנאים מסוימים גם בבגרות המאוחרת (קליין, 2002).

ויניקוט (1995), אשר הושפע מקליין, הוסיף כי מערכת הייחוס של הילד אינה טמונה בתהליכים המתרחשים אצל הילד גרידא, אלא מושפעת מתחום היחסים בין הילד לבין המטפלים. האם הטובה, לדעת ויניקוט, מספקת עבור תינוקה את חוויית ההחזקה, הכוללת הרגעה והגנה במצבי מתח ותסכול. ויניקוט (2009) מטמיע את רעיון האם המחזיקה כמטפורה לטיפול, שכן לפיו, המטפל, באמצעות המילים, יודע ומבין את המועקה שנחווית על ידי המטופל. תרומה נוספת של ויניקוט הנה הגדרת המושג מרחב פוטנציאלי, אשר מתייחס למרחב הנפשי שבו מתרחשות התנסויות חיוביות ומספקות, ובו אין הכרח באובייקט ממשי, אלא האדם יכול לנוע בין מציאות לדמיון. מרחב זה מאפשר קיום של יצירתיות האדם. כמו כן, לפי ויניקוט, תפקיד המטפל הוא ליצור אווירה מחזיקה, אשר בה הדגש הוא על יצירת מרחב שבו ניתן לשחק ולגדול מבלי להתחשב רק במציאות החיצונית.

פסיכולוגיית העצמי

היינץ קוהוט (2008), פסיכואנליטיקאי נוסף, פיתח את פסיכולוגיית העצמי, אשר עיקר הדגש בה הוא על חוויית הבידוד והניכור של האדם המודרני במאה העשרים. לטענתו, גורמי הטראומה המקשים על התפקוד בחיים הם כשלים בסביבה ההתפתחותית של הילד בשנותיו הראשונות. החסכים המוקדמים יוצרים תחושה של פגימות וכישלון, ובהמשך מימוש עצמי לא אותנטי. רק בהינתן סביבה תומכת, המתייחסת לעולמו הפנימי של הילד באופן שאינו שיפוטי, הוא יגדל לעבר מימוש עצמי יצירתי ויחווה את עצמו כיחידה מוצקה, הרמונית ולכידה (הומינר, 2004).   

על הביבליותרפיה

ביבליותרפיה הנה תרפיה באמנות הספרות, ובה הקול הספרותי מהווה "קול שלישי" בדיאלוג הטיפולי (צורן, 2009). ייחודו של הטיפול הוא במאפייניו של הטקסט ככלי טיפולי - הוא בלתי תלוי בעולם החיצוני ודורש הפעלת דמיון, רגשות ותובנות כדי להעניק משמעות לעולם המגולם בו. ייחוד זה, הנקרא אי מוגדרות של הטקסט, דומה למושג הפסיכואנליטי "מרחב פוטנציאלי", ואכן, ויניקוט הכיר בקשר שבין התופעות הללו. כמו כן, הביבליותרפיסט הנו קורא מתווך, המגשר בין הטקסט לבין הקורא - המטופל. המטפל מכוון את תהליכי הקריאה והכתיבה בטיפול לתכליות תרפויטיות.

המטופל - תולדות חיים ורקע משפחתי

גיא, בן 29, נולד בחודש השמיני להיריון עם בעיה בקנה הנשימה. בבית החולים בוצעה בו פעולה כירורגית מהירה, וגיא נאלץ לשהות במחלקת המיון של בית החולים במשך חודשיים וחצי מיום לידתו. עם הגעתו לביתו הוא טופל על ידי הוריו סביב השעון תקופה ארוכה, כיוון שנשקפה לו סכנת חיים. בילדותו הוא עבר ניתוחים ואשפוזים רבים, ובגיל 14 הגיע לניתוח באירופה על מנת לשחזר את קנה הנשימה שלו. עד הניתוח, שעבר בהצלחה, גיא הסתובב עם צינור המחובר לקנה הנשימה (טרכאוסטום/קנולה). נותרו אצלו צרידות ניכרת ונשימה כבדה. עקב הבעיה הרפואית גיא לא דיבר עד גיל שלוש. הוא למד במסגרות חינוכיות רגילות, וסיים 12 שנות לימוד ובגרות מלאה במגמה עיונית. גיא סבל מדחייה חברתית לאורך השנים, הן בילדות והן בגיל ההתבגרות, עקב הבעיה הרפואית.

במהלך לימודי התואר הראשון התנסה בחשיש, וכתוצאה מכך חלה ירידה ברמת תפקודו, והוא הופנה לטיפול פסיכיאטרי, ובהמשך עבר כמה אשפוזים בבתי חולים לבריאות הנפש ואובחן כסובל מסכיזופרניה.

תיאור המקרה

בפרק זה אציג את עיקרי הדברים מתוך חוויית הטיפול הביבליותרפי עם גיא, אשר אושפז במחלקת יום בבית חולים לבריאות הנפש במרכז הארץ כלוקה בסכיזופרניה, תוך דיון על אודותם.

מטרות הטיפול היו ראשית יצירת קשר של אמון ביני לבין גיא, ושנית, באמצעות הטקסטים, לאפשר לו "מרחב פוטנציאלי", שכן דרך הסיפור יוכל להיווצר המפגש בין עולמו הפנימי הכאוטי לבין העולם החיצון הממשי. הסיפור יהפוך ל"אובייקט מעבר" שבתוכו יוכל גיא להתוודע באופן הדרגתי לעצמו, וכך תתבהר ותתחזק זהותו העצמית, אשר לרוב היא פגועה בקרב הלוקים בסכיזופרניה.

כבר בפגישתנו הראשונה נוכחתי בפן היצירתי של גיא ובזיקתו לעולם הספרות. כך, למשל, גיא סיפר כי הוא נוהג לכתוב שירים ואולי יביא אותם לפגישות בינינו. נוסף על כך, בחר גיא לתאר את ציפיותיו מהטיפול באמצעות מטפורה - תהליך טיפולי כנסיעה משותפת אשר במהלכה אני אהיה הנהגת, לעתים יהיה ניתן להתחלף, והשירים והסיפורים יהיו תמרורי הדרך.

החל מהפגישה השנייה התוודעתי לסירוגין לתחושותיו הכאוטיות של גיא בעקבות המחלה. כך, למשל, הוא הביע בהלה והסתייגות מכתיבה, וזאת עקב החשש מהריקנות שבדף הלבן. הוא דיבר בין היתר על כוחה של המילה ועל שפת הקודים שהוא שומע בראשו - הברות, רסיסי מידע שהוא צריך לקלוט. אווירת אי ודאות שלטה בחדר הטיפול, ולמרות קושי זה, דרך חוויית אווירה זו, התחברות אל עולמו של גיא, אל רגעי ילדותו, אל הבדידות והריק, הצלחתי להרגיש במידה מסוימת את שעבר על גיא.

באחת הפגישות גיא הביא מחברת שבה מודבקים ציטוטים ותמונות שמצא באינטרנט. הוא חשש להשאירה ריקה. ציינתי בפניו שמתוך החוויה של הפירוק נראה כי הוא מנסה לאסוף את עצמו דרך עבודה שאוספת תמונות וציטוטים מבחוץ, ומארגנת אותם בתוך המחברת האישית שלו. התמה שבלטה מבין דפי המחברת היא הצורך בנראות, בחברה ובקשר. בשלב מסוים במהלך השיח על אודות התמונות והציטוטים מתוך המחברת גיא החל לדבר באופן אסוציאטיבי. שיתפתי את גיא בקושי שלי להבין אותו, בעוד שבתוכי אני רוצה להישאר איתו, להבין את חוויותיו. גיא האט והחל להסביר לי באופן ברור למה התכוון. זה היה רגע משמעותי, הרגשתי שהצלחתי להבין משהו מן הדברים שאמר, כאילו נפתח בינינו משהו חדש.

בעקבות קשייו של גיא, כפי שבאו לידי ביטוי בטיפול, בחרתי להביא למפגשים סיפורים קצרים העוסקים בתקווה, מתוך ההנחה שסיפור קצר יכול לאפשר לנו תחושה של משהו מאורגן יותר. מסגרת הסיפור, המכילה התחלה-אמצע-סוף, יצרה תחושה של סדר וביטחון. נוסף על כך קראנו שירה יפנית ("הייקו"), שדרכה נפתח צוהר פורה לנושאים שונים, והתחושה הייתה פחות מאיימת מאשר בשיחה ישירה. כמו כן, גיא הביע עניין במחזות. יחד קראנו את "ביבר הזכוכית", וחילקנו בינינו את תפקידי הדמויות. לאחר קריאה משותפת של המערכה הראשונה גיא התוודה כי מעולם לא קרא בקול רם. ביררתי איך הוא הרגיש עם זה. הוא ענה כי הוא מאמין שכל אדם מזקק לתהליכי הקריאה והכתיבה שלו חלקים מאישיותו, ואילו הוא חש מונוטוני במהלך ההקראה. לא נעניתי לפיתוי המיידי לשבח אותו, אלא נתתי מקום לכאב, לתחושה שהקול שלו לא אותנטי. ביקשתי ממנו רשות להישאר איתו דווקא היכן שקשה. הוא הוסיף שבזמן ההקראה הוא חש גם חוסר ביטחון, תחושה המוכרת לו עוד מילדותו. הוא דיבר על הקושי להשתייך חברתית ועל הידיעה מגיל צעיר שהוא שונה מאחרים. עוד הוא תיאר כי תחושת חוסר הביטחון מוכרת לו בכל הקשור בחיפוש אחר בת זוג: "הרי אני פגום. אז אם מישהי תרצה אותי, מה זה אומר עליה? שגם היא פגומה?". לגיא, לפי דבריו, יש "רשימת קניות" לגבי התכונות שהוא מבקש שיהיו בבת זוגו האידיאלית. בזמן שגיא תיאר את התכונות הרצויות לבת הזוג האידיאלית, הבחנתי בתפיסה הדיכוטומית של "הכול או כלום" המאפיינת אותו.

פן חשוב נוסף שניכר בטיפול הוא הצורך של גיא לגונן עליי, שכן נדמה לי כי לאורך הטיפול גיא שמר עליי ונמנע מלחשוף אותי לכאב שבחייו. מבטיו של גיא לעברי והעובדה שהוא ציין כי הוא בוטח בי כבר בפגישה הראשונה, הביאו אותי לתובנה כי אני מייצגת את האובייקט הטוב עבורו, וכן כי הוא עושה לי ולטיפול אידיאליזציה. אך לאחר שסיפרתי לגיא כי אני נשואה, בעקבות שאלתו על מצבי המשפחתי, חלה תפנית ביחסו כלפיי ונראה שהוא התרחק. באחת הפגישות דנּו בסיפור "הקוסם מארץ עוץ". גיא התחבר במיוחד לדמותו של איש הפח, אולם הוא לא התקשה להבין מדוע איש הפח משתוקק ללב: "אני הלכתי פעמים רבות אחרי הלב, ובסופו של דבר תמיד נפגעתי".

תמת הקשר תפסה מקום מרכזי במפגשים בינינו, ודרך עבודה עם שירים בנושא גיא ביטא את הצורך שלו בקשר אינטימי ואת החוסר שבחייו. גיא סירב להעמיק, מיעט במילים ובדיבור, ובסיומה של כל פגישה הוא שב והבטיח שיביא שירים שכתב לפגישה הבאה. אולם הדבר לא נעשה. הוא הסביר לי שהוא צריך להרגיש ששיריו מושלמים ולהיות בטוח בכך כדי שיביא אותם לחדר הטיפול.

בעקבות הבנתו של גיא כי הפרידה קרֵבה נראה שהוא התקרב אליי יותר. הוא הביא שירים שכתב טרם הטיפול, והרגיש ביטחון לחשוף אותי אליהם. נראה שמחווה זו טמנה בחובה יותר מהנגלה לעין - חשתי כי גיא המתין לתזמון זה, סיום הטיפול, כדי לחלוק את שיריו עמי על אף ידיעתו כי כעת זמן הפרידה, ולא נותר די זמן להתייחס לכל שיריו. גיא המשיך לטעון תוך כדי שיח על השירים שאִפשר למרחב נוסף בינינו להיווצר, כי שיריו אינם "סגורים" והם עוד זקוקים לעבודה רבה. אמרתי לו: "עצם זה שהבאת משהו 'לא סגור', לא מושלם, אומר המון. הצלחת לסמוך על עצמך, הצלחת לסמוך עליי. הצלחת לשתף אותי במשהו עמוק יותר ככל שהקשר בינינו התחזק".

דיון וסיכום

כבר בפגישה הראשונה גיא התבטא באמצעות מטפורה כאשר התייחס לציפיות מהטיפול. הוא תיאר את התהליך הטיפולי כנסיעה משותפת אשר במהלכה אני אהיה הנהגת, לעתים יהיה ניתן להתחלף, והשירים והסיפורים יהיו תמרורי הדרך. יצירתיות זו של גיא והשימוש במטפורה סייעו ליצירת "שפה" משותפת וייחודית בינינו, דבר אשר מסייע לקשר הטיפולי ושומר עליו (אליצור, 1986).

בעקבות תחושת אי הוודאות והרפיון האסוציאטיבי שאפיינו את המפגשים הראשונים בין גיא לביני בחרתי להביא למפגשים בינינו סיפורים קצרים ("תיבת פנדורה", "העלה האחרון"), מתוך מחשבה שסיפור קצר יכול לשמור עלינו ולאפשר לנו תחושה של משהו מאורגן יותר. ואכן, באותם מפגשים חשתי "מוחזקת" על ידי הטקסט, עטופה בתחושות של ביטחון ורוגע, שייחלתי להן. צורן (2000), בספרה "הקול השלישי", מתייחסת לספרות ולשיגעון כאל "מקום מפגש" של הקורא המטופל עם הטקסט המטפל בדיאלוג הביבליותרפי. הטקסט מספק עבורו "מקום" שבו ה"שיגעון" איננו מוכחש, ויחד עם זאת, בגלל היותו מוכל בתבנית אסתטית מארגנת, איננו מסוכן: "בעצם הטקסט הספרותי פונה אל החלק הבריא של המטופל, שאיננו מתנתק בדיאלוג ממרכיבים 'פתולוגיים' בתוכו, אבל מוצא להם הד, ביטוי וארגון ביצירה האמנותית. הביטוי והארגון מחדש של ה'שיגעון' בתוך תבנית אסתטית מגוננים על הקורא מפני הסכנה שבכאוס, אך לא מכחידים את המרכיב האותנטי שהביא ליצירה ומוכל בה" (צורן, 2000, עמ' 41).

נוכחותו הנפרדת של הטקסט הספרותי בדיאלוג הביבליותרפי כ"קול שלישי" בעל ערכים אסתטיים, הקלה עליי וסייעה לי לחוש נינוחה יותר. חשתי כי הטקסט בחדר הטיפול שימש עבורי משענת. לא תמיד קראנו בו, אך עצם הידיעה שהוא שם עזרה לי ליצור מרחב בטוח יותר. טענתי היא שמסגרת הסיפור, המורכבת מהתחלה-אמצע-סוף, יצרה עבורנו תחושה של סדר ושל ביטחון. ממש כפי שמתייחס ויניקוט (1995) למסגרת הטיפולית (סטינג), כשפוגשים ילד בחדר קבוע בשעה קבועה נוצרת הזדמנות להתפתחות של מבנה וסדר בנפשו של הילד. יתרה  מזאת, גרינברג ומיטשל (Greenberg & Mitchell 1983) מציינים כי ויניקוט התייחס לאם כמקדימה את הארגון ואת ההתנסות באמצעות תפיסותיה המארגנות את התינוק, שמתחיל את חייו במצב שבו קיימות חוויות מפוזרות ובלתי מאורגנות. "הוא לא חייב לדעת על היותו אוסף של חלקים. התינוק הוא בטן מצורפת לחזה, ויש לו גפיים רפויות ובעיקר ראש רפוי: כל החלקים הללו נאספים יחד על ידי האם, המחזיקה את התינוק בידיה, והם מסתכמים לאחד" (ויניקוט, 1995, עמ' 180).

נוסף על כך, הטקסט משמש גם כמקום ה"משחרר" את המטפל והמטופל מהתבוננות על יחסיהם שלהם והופך למרחב ביניים המאפשר דיאלוג שוויוני יותר (צורן, 2009). גיא ואני התבוננו יחד על הטקסטים השונים שהובאו לחדר, ובאמצעותם נוצר דיאלוג בגובה העיניים. העשרנו זה את זה בנקודות מבט נוספות על הטקסט. נוצרה מין תחושה של הפריה הדדית, שעזרה לקשר בינינו להיחוות כשוויוני.

עופרה אשל (1996) מייחסת לחוויית ההקשבה המשותפת של המטפל והמטופל לסיפור כאל תהליך שמעורר תחושה של עלייה פתאומית, פריצה של מחשבה או של הבנה עמוקה וגילוי של קשר חווייתי בין מטפל ומטופל שלא מצריך מילים נוספות. מהמקום הזה, אני מאמינה, הקשר ביני לבין גיא צמח מהר יותר. דווקא הנוכחות של הטקסט, כפי שכותבת צורן (2009), עשויה לאפשר למטופל בתהליך הטיפולי לשאת מצבי עמימות ומורכבות, מה שבדרך כלל מתאפשר בשלבים הרבה יותר מאוחרים בטיפול נעדר טקסט.

המפגשים חלפו, וגיא נראה לי קצת אחרת. נדמה שהפגישות הטובות היו אלה שבהן הטקסט שימש כעוגן, אבל העיקר היה השיח בינינו סביב הטקסט, שיח פחות מאיים משיחה ישירה. הקריאה ביחד יצרה חוויה טובה והדדית, נוצר מרחב פוטנציאלי (ויניקוט, 1995), מקום שהוא לא לגמרי מוגדר, אבל בהיותו לא מוגדר הוא מאפשר להבין דברים רבים ולצמוח.

נדמה כי לאורך הטיפול גיא שמר עליי. הוא נמנע מלחשוף אותי לרע ולכאב שבחייו. הוא העדיף לשמור עליי, על האובייקט הטוב שייצגתי עבורו. בשלב מסוים הוא אף החל להתבונן בתוך עיניי ונראה חופשי ונינוח יותר בחדר הטיפול. חשתי את עצמי כמייצגת עבור גיא את האובייקט הטוב. תיאור זה מתחבר להשקפתה של קליין, שטענה כי העמדה הפרנואידית-סכיזואידית מכילה פיתול באובייקט, שנתפס כטוב או כרע, ולפיכך מצבי רדיפה ואידיאליזציה נוטים להתחלף זה בזה, ואם אחד קיים, הרי שהאחר בדרך כלל אינו רחוק, בהיותו מפוצל ומושלך (שטיינר,1992). במפגשים שהתקיימו לאחר שעניתי לגיא על שאלתו בנוגע למצבי המשפחתי, נראה כי הוא הפך להיות הרבה יותר קונקרטי ומרוחק, ובכל הזדמנות תלה את תקוותו במציאת בת זוג.

לאחר שגיא הבין כי הפרידה קרֵבה, כאשר עדכנתי אותו על כך, נראה שהוא התקרב אליי יותר. הוא הביא את השירים שכתב ועליהם דיבר כבר מהפגישה הראשונה. כתוצאה מכך חשתי כי גיא אמר לי, ללא מילים, כי עד שהוא לא ידע בוודאות שאני עוזבת, הוא לא הצליח להביא את שיריו. הוא הותיר אותי עם חוויה של תסכול - לא נותר לנו כעת זמן לפרידה, ולא נותר די זמן להתייחס, אם בכלל, לכל שיריו. מדוע בחר גיא להביא את שיריו בעיתוי זה? ייתכן כי אקט זה נבע מעמדתו הדיכאונית של גיא, שאותה מייצגת התקדמות התפתחותית, שבה מתחילה ההפנמה של דחפים אמביוולנטיים כלפי האובייקט הראשוני. "התינוק מתחיל להכיר בכך שהשד שמתסכל אותו הוא אותו השד שמספק אותו, והתוצאה של אינטגרציה כזו לאורך זמן היא ששנאה וגם אהבה לאותו אובייקט מורגשת. שינויים אלו הם תוצאה של יכולת מוגברת לאינטגרציה של חוויות, והם מובילים להסטת הדאגה הראשונית מהישרדות העצמי אל האובייקט שהאדם תלוי בו" (שטיינר, 1992, עמ' 87).

בהתאם לכך, גיא בחר להביא לי את שיריו בעיתוי עזיבתי כדי לגרום לי לתסכול, שכן הוא חווה אותי כאובייקט רע אשר נוטש אותו. אך לעומת זאת, הוא גם חווה אותי כאובייקט טוב שיכול להכיל את שיריו הלא מושלמים, דבר שהגיע לשיאו רק בסוף הטיפול.

אסיים בדימוי הקשר של המטפל והמטופל ליחסי אם-תינוק, שבהם עסק רבות ויניקוט (1995): "מה רואה התינוק כשהוא מסתכל בפני האם? טענתי היא שבדרך כלל התינוק רואה את עצמו. במילים אחרות, האם מסתכלת בתינוק ומראה פניה קשור למה שהיא רואה שם (כלומר הוא רואה שהיא רואה אותו)" (ויניקוט, 1995, עמ' 129). האם רואה את תינוקה, מרגישה אותו, מבינה ומספקת את צרכיו מבלי שהוא מסוגל לומר לה אותם. זוהי חוויה של נראות, שיש שם מישהו שמכיר אותי ויודע למה אני זקוק. הזולת הוא הנותן לנו את הקיום במשמעות הנפשית. העצמי שלנו נולד מתוך הקשר עם הזולת. לאורך הטיפול חשתי כמי שמחזיקה את גיא ורואה אותו, גם אם לא תמיד הוא היה מובן או ברור לי. השתדלתי לעשות זאת בהתאם לתפיסתו של קוהוט על אודות משימתו של המטפל, אשר עליו להביע ראייה לא שיפוטית, אמפתית ומדויקת לאורך זמן מספיק, עד שהעצמי הלא מפותח של המטופל יגיע בהדרגה לכלל הבשלה ויהיה לכיד ויציב (הומינר, 2004).

אסיים בזה שלאורך הטיפול הייתי ערה לחיבה של גיא ולרגישות שלו כלפיי, ובניגוד למה שהוא חשב ("אני פגום, מי תרצה אותי"), האמנתי כי יחסו אליי העיד על כך שהוא אכן מסוגל ליצור קשר.   

לסיכום, בתיאור מקרה זה הופנה אור הזרקורים אל זירת הטיפול, שבה "נסעו" מטופל, מטפלת והביבליותרפיה. בדרך שבה "נסענו" מצאנו "אוצרות", ונוצר קשר טיפולי עמוק ומשמעותי.

הקשר היה עמוד התווך של הטיפול כבר מהפגישה הראשונה. הבאת המחברת בתחילת הטיפול והכנסת השירים לקראת סיומו שיקפו את התפתחותו של גיא, ואף שיקפו את התהליך הטיפולי ואת התפתחות היחסים בינינו. נדמה כי גיא בדק אותי לאורך הקשר -  כבר בפגישה השנייה הוא סיפר על השירים שהוא מעוניין להביא לפגישה

הטיפולית, אך במקביל הביע חשש מכך. לקראת סיומו של הטיפול גיא הצליח לסמוך עליי, ובעיקר לסמוך על עצמו, לקבל את ה"לא סגור" ואת ה"לא מושלם" כחלק מחייו.

אני מאמינה שהשעה הטיפולית שבה גיא ואני נפגשנו מדי שבוע העניקה לו "מקום" להיות בו הוא עצמו. "חיבקתי" את גיא בהקשבה, ביכולת להיות איתו באותה חוויה, בדרך שבה ראיתי אותו.

אני מאחלת לגיא שימשיך "לנסוע" בדרך להתפתחות ולהגשמה עצמית.   

ביבליוגרפיה

איזר, ו. (1975). אי מוגדרות ותגובת הקורא בספרות למבנה המשיכה של הטקסט הספרותי, הספרות 21,15-1 , .

אליצור, א. (1986). "לתפוס את הסנאי" – השימוש במטאפורות בתהליך הטיפולי, חברה ורווחה, רבעון לעבודה סוציאלית, כרך ו', 1986, (4), .313-301  

אשל, ע. ( 1996). "סיפורי טיפול", "שיחות" כרך י' (3), יוני:193-182 .

ברמן-פיק, א. (1992). הופעת יחסי אובייקט מוקדמים במסגרת הפסיכואנליטית. מתוך ר. אנדרסון (עורך), מאמרים קליניים על קליין וביון, תל-אביב: מודן, 66-53.

דה-לוקה, א. (2003). הר-אדוני. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

ויניקוט, ד. (1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם-עובד.

(2009). עצמי אמיתי ועצמי כוזב. תל-אביב: עם-עובד.

מוניץ, ח. (עורך) (1995). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. תל-אביב: פפירוס.

מיטשל ס., ובלאק מ. (2006). פרויד ומעבר לו. תל-אביב: תולעת ספרים.

צורן, ר. (2000). הקול השלישי. ירושלים: כרמל.

(2009). חותם האותיות: קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי. ירושלים: כרמל.

קוהוט, ה. (2008). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם-עובד.

קליין, מ. (2002). כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים.

רחמימוב, ר. (2004). מהפכת המוח – תקשורת, מחלות נפש וסמים. תל-אביב: הקיבוץ המאוחד.

שטיינר, ג. (1992). שיווי המשקל בין העמדה הפרנואידית-סכיזואידית ובין העמדה הדפרסיבית. מתוך ר. אנדרסון (עורך), מאמרים קליניים על קליין וביון. תל-אביב: מודן,104-84 .

Bleuler, E. (1950). Dementia Praecox. New York: International University Press.

Greenberg, J., and Mitchell, S. (1983). Objects Relatinons in Psychoanalytic Theory. Cambridge, MA/London: Harvard University Press

Hirsch S., and Barnes, T. (1996). The Clinical Treatment of Schizophrenia with Antipsychotic Medication, Schizophrenia. (Steven R. Hirsch Ed.). Oxford: Blackwell Science Ltd: 443.

Kraepelin, E. (1913). Lectures on Clinical Psychiatry. New York: Williams Wood.

                      McGlashan, T., and Hoffman R. (2000). Schizophrenia: Psychodynamic to Neurodynamic Theories, Comprehensive Textbook of Psychiatry (Sadock, B.j., &

Sadock, V. A. eds.). Baltimore & London: William & Wilkins: 957.

Searles, H. (1965). Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects. New York: International University Press.

 

הומינר, ד. (2004). מפירוש להוויה – על חיפוש "המקום הנכון" בטיפול,www.hespty.co.il