מבט, תיעוד, בחירה: המפגש בין המטופל ליצירותיו עם סיום הטיפול באמנות - טליה קריגר

טל-יה קריגר - מטפלת באמנות
talya_k@yahoo.com

תקציר

מאמר זה עוסק בתהליך הפרידה והסיום בטיפול באמנות. במהלך הפגישות האחרונות נוהגים מטפלים באמנות רבים  להציג לפני המטופלים את עבודותיהם, באופן שמתאפשר מפגש מחודש של המטופל עם עבודות האמנות שיצר.  בבסיס  הצגת העבודות מחדש עומדת המחשבה

 שמפגש זה עשוי לאפשר עיבוד משמעותי וייחודי של תכנים וקשיים המאפיינים את תהליך סיום הטיפול והפרידה. מפגש זה כולל כמה שלבים ומהלכים המתרחשים ברובד האמנותי, כגון תערוכה וסקירה לאחור של היצירות, שיום, תיקון, תיעוד בעזרת מצלמה, בחירה וסילוק. משמעותם של המהלכים אלה תוצג כאן הן מן הבחינה המעשית והן מן הבחינה הנפשית והדינמית, על בסיס מקורות תיאורטיים שונים. כמו כן יודגמו מהלכים אלה באמצעות כמה דוגמאות טיפוליות.

מבוא

במאמר זה בחרתי לעסוק  בתהליך הסיום והפרידה בטיפול באמנות תוך התמקדות בשלבים בחיי היצירה המתרחשים במפגש בין המטופל ליצירותיו. בחירתי בנושא נובעת הן מן הקשיים ומן השאלות שהתעוררו בי לקראת פגישות אחרונות עם מטופלים  במרפאת הילדים שבה עבדתי, והן מתוך העוצמה והפליאה שחשתי לנוכח האופן שבו התנהלו בפועל. בפגישת הסיום הראשונה שחוויתי, של טיפול שנמשך כשנה אך הסתיים טרם זמנו, מצאתי את עצמי מדברת אל המטופלת ואל עצמי ללא הפסק, מסבירה ומפרטת את הישגיה ואת הסיבות לסיום, כששתינו מתקשות להשתכנע. גיליתי שקשה לי להמשיג את החוויה באופן מילולי, והרגשתי שגם עבורה המילים היו פחות חשובות. לעומת זאת, הופתעתי לגלות כיצד האינטראקציה של אותה מטופלת עם יצירותיה בפגישות האחרונות, אִפשרה עיבוד חוויתי שהיה תאים ומשמעותי עבורה. עוד גיליתי, בסופם של טיפולים נוספים, כיצד הפרידה ברובד האמנותי  מתרחשת כאילו מעצמה, על אף הרצון לתכנן והניסיון להשתמש בפרקטיקה סדורה.  להיבטים האלה ולהיבטים אחרים אנסה לתת ביטוי במאמר זה.

 סיום טיפול דינמי - מאפיינים עיקריים

מקורות רבים העוסקים בסיום טיפול דינמי מורים על בעייתיות ואף  מוזרות האופפות את עצם רעיון הסיום בהקשר של טיפול רגשי.

שאלת הסיום העסיקה כבר את פרויד (2003) שתהה אם יש סוף טבעי לאנליזה. הוא אמנם הגדיר תנאים לסיום: כשהמטופל אינו סובל עוד מן הסימפטומים שלו, וכשהאנליטיקאי סבור שכמות מסוימת של חומר מודחק של המטופל נעשתה מודעת ובהירה, וכמות מסוימת של התנגדויות פנימיות הוסרה. בהקשר לכך טוען מיטשל כי כיום ברור שסיומה של האנליזה מאופיין באי שלמות ובהיעדר טבעיות באופן בלתי נמנע.

מיטשל (2003) גורס כי סיום מערכת היחסים הטיפולית הנו השלב המוזר ביותר מבין כל מאפייניו המוזרים של הקשר הזה, והוא מסביר זאת בכך שהקשר אינו נקטע בשל מוות או ניכור, אלא מתוך החלטה.

באום (2006) מונה תגובות אפשריות העשויות להתעורר אצל המטופל סביב סיום טיפול, כגון הכחשה וכעס, עצב, אובדן וחרדה, וכן גאווה והישג, ותחושת בגרות ועצמאות. סביב הסיום עשויה להתרחש התנהגות רגרסיבית, וכן עשויים להופיע סימפטומים חדשים. התגובה יכולה להתבטא גם בהימנעות, אי הגעה לפגישות, הכחשה של רגשות, וכן להביא או לזרז הופעתם של תכנים חדשים. אצל המטפל עשויות להופיע תגובות כגון ספק בדבר היכולת המקצועית, תחושת אשמה על "נטישת" המטופל ודאגה רבה להמשך דרכו של המטופל.

גורקין (Gorkin, 1987) מתייחס לתגובות של המטפל סביב סיום, כגון נטייה לחפש אחר תוצאות מושלמות של התהליך, ואחרי פתרון מוחלט של קונפליקטים, וכן ציפייה לריפוי של המטופל.

באשר לדרכי התמודדות עם הקשיים האלה, באום (2006) מדגישה את חשיבות המודעות של המטפל לכל הרגשות והתגובות העשויים להתעורר הן אצל המטופל והן אצל המטפל. מלבד זאת היא קוראת לייחד מחשבה ותשומת לב, וגם להקצות זמן מתאים ומספיק לעיבוד התהליך. עוד היא מדגישה שחשוב לתת מקום לתגובה הספונטנית של המטופל, ולאפשר ביטוי של כעס ואבל, שייתכן שהם מרמזים על חוויות פרידה קשות ובלתי מעובדות מן העבר.

לניאדו (Lanyado, 1999) עורכת הקבלה בין התהליך ההתפתחותי שבו משחרר ההורה את ילדו האהוב כדי שיגדל ויתפתח, לבין תהליך סיום הטיפול שבו המטפל משחרר את המטופל, ומשתחרר מתפקידו כ-’care-giver’. לטענתה, הקונפליקט בין החזקה לשחרור מופיע בעוצמה רבה  בשלב הסיום, ודורש מודעות, ויתור ועידוד של המטופל מצד המטפל.

דייוויס (Davies, 2005) טוענת כי הבחירה לסיים לתמיד מערכת יחסים הדדית ואוהבת עשויה לחשוף את המטפל והמטופל להתעוררות חוויות של השפלה, שזמנם תם, שאין בהם צורך ושהם לא אהובים. לטענתה בסיום יש מקום להכיר באי המושלמות של הטיפול, לוותר על הערצת העצמי והאחר ולהודות באכזבה תוך שמירה על תחושות האהבה והקבלה שנרכשו בטיפול. דייוויס עמדה על ייחודיותו של רגע סיום הטיפול, הנע בין עבר, הווה ועתיד. ההיסטוריה המשותפת בין המטפל והמטופל צפה ועולה סביב הפרידה, ומתעורר רצון להגדיר את חווית האנליזה, לערוך מחדש את משמעותה כפי שהיא נראית עכשיו, וכן לזכור ולהחזיק אותה לאורך זמן. ההווה בהקשר זה הוא אותו רגע ממשי של פרידה, שבו כל ממדי הזמן, הזיכרונות, הציפיות והאכזבות, וכל רובדי הקשר שנרקם בין המטפל למטופל, נאספים לכדי שטיח ארוג אחד.

סיום טיפול באמנות - מאפיינים ייחודיים

אפשר לראות כיצד היבטים מסוימים המאפיינים את הטיפול באמנות משפיעים גם על תהליך הסיום והפרידה.

הקיום המוחשי של האובייקט האמנותי - היינס (Hanes, 2001) מתייחס לכך שהאובייקט האמנותי הוא בעל קיום מוחשי הנמשך מעבר לפגישה המסוימת שבה נוצר, כך שנשארת רשומה, תזכורת או עדות לפגישה, מצב או רגש כלשהו שחווה המטופל. הנוכחות הממשית של היצירה יכולה לשאת את הזיכרון בדבר נסיבות היווצרותה ומשמעותה לאורך ימים, שבועות ואף שנים. כמו כן, הקיום המתמשך מאפשר למטופל ולמטפל לשוב ולפגוש את האובייקט בהזדמנות מאוחרת יותר.

שבריאן (Schaverien, 1993) רואה באובייקט האמנותי רשומה (Record), המתעדת את חוויית המטופל בפגישה ומשמעותית גם בזיכרונו של המטפל. העובדה שעבודת האמנות נשארת, שיש עדות בעלת קיום חומרי הנושאת את הסימנים שעשה המטופל, מבדילה את הטיפול באמנות מפסיכותרפיות אחרות.

שמירת האובייקט האמנותי בחדר - שבריאן (Schaverien, 1999) מתייחסת לכך שעם תחילת הטיפול המטפל עשוי להבהיר למטופל שעבודות האמנות שייצור במהלך הפגישות יישמרו בחדר במהלך תקופת הטיפול. מתוך כך, הן קיימות ונוכחות עם סיום הטיפול, וכך נוצר מצב המזמן התייחסות ואינטראקציה של המטופל והמטפל למולן.

האובייקט האמנותי כנושא יחסי העברה - מקובל להתייחס אל האובייקט האמנותי הנוצר במסגרת טיפול באמנות כנושא יחסי העברה בין המטפל למטופל. על פי שבריאן (Schaverien, 1999), התמונה שנוצרת ומוכלת בתוך הקשר הטיפולי, מחזיקה חלק מתהליכי ההעברה וההעברה-הנגדית. ההעברה כלפי המטפל עשויה להיות מתועלת גם אל היצירה, וכמו כן יצירה כזאת עשויה לעורר תגובת העברה נגדית חזקה אצל המטפל.

כלומר, בתהליך סיום הטיפול מצויות גם עבודות האמנות, המהוות תיעוד מוחשי של התהליך. אלו הן  אובייקטים האוצרים בתוכם פגישה, חוויה, זיכרון, קשר ויחסים, שהיו מאוחסנים בחדר במהלך תקופת הטיפול וכעת נחשפים מחדש.

בול (Bull, 2008) מציינת את המתח הנוצר לקראת סיום טיפול וטוענת כי לעתים אפשר לראות כיצד המתח הזה בא לידי ביטוי בתוך האמנות, ואף יתרה מזאת – כיצד עבודת האמנות כממד פיזי ומוחשי של הטיפול, משמרת באופן סימבולי ממד נפשי שיכול להמשיך ולהתקיים גם לאחר שהסתיים הטיפול.

מון (Moon, 2000) מציין כי לאורך תהליך הסיום, האמנות מספקת למטופל אמצעי לביטוי הרגשות המורכבים שעשויים לעלות סביב פרידה, ושלעתים קשה לבטאם במילים. כמו כן, תוצרי המסע -  עבודות האמנות, הפסלים והציורים, משמשים כאובייקטים מוחשיים שהמטופל יכול לקחת עמו, כייצוג חיצוני ונראה לעין של חוויות פנימיות.

סיום טיפול באמנות - שלבים בחיי היצירה

אדווארדס (Edwards, 1997) מציין כי מקובל לשאול את המטופל עם סיום הטיפול אם ירצה לקחת את עבודותיו. שאלה זו מזמנת מפגש עם העבודות, התבוננות מחודשת מפרספקטיבה של סיום, וכן התמודדות עם בחירות מוחשיות הנושאות משמעות רגשית. את התהליך שעובר המטופל ביחסיו עם היצירה סביב סיום הטיפול אפשר לפרוט לכמה מהלכים, שחלקם עשויים להתרחש באופן טבעי וחלקם מוצעים כהתערבות של המטפל. המהלכים הם: סקירה לאחור ותערוכה, שיום, תיקון, תיעוד וצילום, בחירה וסילוק.

הסקירה לאחור והתערוכה - זהו השלב שבו עבודותיו של המטופל מוצאות מן הקופסה והתיקייה, מונחות ברחבי החדר, ונתונות לסקירה והתבוננות משותפת של המטפל והמטופל כשהן מוצגות יחד. יש כמה היבטים תרפויטיים המגולמים בקיום תערוכת עבודות האמנות לקראת סיום הטיפול:

התבוננות ברצף: שבריאן (Schaverien, 1999) גורסת כי ההתבוננות ברצף עשויה לחשוף חיבורים וקישורים בין עבודות, ולהוות הזדמנות להעריך מחדש את המשמעויות של יצירות מסוימות בהקשר של אלה שקדמו להן או הופיעו לאחריהן.

תבניות ודימויים חוזרים:  ייתכן שתכנים, צבעים, צורות או דמויות יתגלו כמופיעים שוב ושוב ביצירות שונות, ואולי הופעתם החוזרת מלמדת על נושא משמעותי או סכמה פנימית כלשהי.

דימוי משתנה: היינס (Hanes, 2001) מתאר מקרי טיפול שבהם באמצעות הסקירה הרטרוספקטיבית המטופלים יכלו לראות בתהליך האמנותי עדות חזותית לשיפור במצבם הנפשי ולהכיר בטרנספורמציה שהתרחשה לאורך הטיפול.  שבריאן (Schaverien, 1993) מציינת את הסקירה לאחור של העבודות ככלי החושף התקדמות ושינוי שהתרחשו לאורך התהליך, כאשר שינוי למשל במיקום של אובייקטים על הדף הוא הדהוד של שינוי המתרחש בעולמו הפנימי של היוצר.

זיכרון: סביב הסיום יש לעתים צורך להיזכר במה שהיה בטיפול ואף לנצור משהו ממנו לקראת הפרידה. שבריאן (Schaverien, 1999) טוענת כי התמונה מציעה אפשרות להשיב משהו מן העבר אל ההווה, להחזיר לאווירה מסוימת שהייתה או לעורר תגובה ישנה. עם זאת, ודווקא בשל כך, ייתכן שיהיה קושי לפגוש מחדש יצירה מסוימת, או שהיא פשוט תישכח, ואז יהיה מעניין לראות מה המפגש המחודש בשלב התערוכה יעורר אצל המטופל.

קשר בין מטפל למטופל: ההיסטוריה המשותפת מתועדת על ידי עבודות האמנות והחשיפה אליהן מחדש בשלב התערוכה עשויה להציף רגשות הנוגעים לקשר שנרקם, כחלק משמעותי בעיבוד הפרידה. שבריאן (Schaverien, 1993) רואה ברצון של המטופל להתבונן בעבודות כרצון לראות את המטפל, כלומר להיזכר בנוכחותו או בהכלתו בזמן יצירת העבודה, כחלק ממערך יחסי ההעברה שנוצרו במסגרת המשולש מטפל- מטופל- יצירה.

ייצוג חזותי של חלקי הנפש, ואף ייצוג של האינטגרציה שהתרחשה בטיפול: היצירות השונות, המבטאות רגשות, תקופות וצדדים שונים בחיי המטופל, מובאות יחדיו בהקשר, זמן וחלל אחד, וכולן מעשה ידיו של המטופל. אם בתחילת הטיפול המטופל נחווה כבעל מהות מפורקת וסטראוטיפית, בסיומו הוא עשוי להציג את עצמו כבעל מורכבות, ריבוי ועושר של אופני ביטוי, שכולם נכנסים תחת מסגרת אינטגרטיבית של ארגון העצמי (מיטשל, 2003). טיפול באמנות יכול לשמש מרחב מעברי שבו המטופל יכול להחצין פיצולים, דחפים ופנטזיות לכדי צורה מוחשית. תיעול החלקים ההרסניים אל העשייה הבונה והיצירתית מפגיש על גבי מצע אחד את הטוב ואת הרע שבעצמי ובייצוגי האובייקט ובכך מקדם תהליך אינטגרטיבי (Mcmurray & Schwartz-Mirman, 2001).

תומפסון (Thompson, 2009) מתאר קיום תערוכת עבודות מטופלים במסגרת פסיכיאטרית. לטענתו התכנון וההכנה של התערוכה הביאו מטופל מסוים להתקרבות לכדי אינטגרציה של התכנים, הרגשות וייצוגי העצמי השונים. איסוף העבודות והצבתן בתערוכה אפשר לו לתפוס וליצור חיבורים בין חלקים פנימיים של העצמי. אותו מטופל בחר יצירות חדשות וישנות, שביטאו תקופות שונות מחייו, והציב אותן זו לצד זו בתערוכה לכדי קומפוזיציה משותפת. טענתו של תומפסון נתמכת בחשיבתו של יונג שראה ביצירה כלי ייחודי לארגון ואינטגרציה, בפרט בהתייחסו לתהליך האינדיבידואציה. זהו תהליך שבו הגורמים הפנימיים המנוגדים עשויים לבוא במגע זה עם זה, באמצעות יצירה ודמיון, באופן שייצור איזון, חיבור וויסות (סטור, 1983).

הממד האסתטי:  מטופלים שנכחו בהצבה של יצירותיהם בגלריה במסגרות פסיכיאטריות דיווחו על תחושות העצמה והערכה עצמית שחשו בראותם את היחס שזוכות לו היצירות  (Thompson, 2009). לעומת הבידוד שקדם לכך, החשיפה למבט של הקהל, והקבלה המגולמת במבט זה, יצרו גאווה והגבירו את הביטחון העצמי אצל המטופלים (Busuttil, 1990). הצבת העבודות בחדר עשויה לדמות   תערוכה חשובה במוזיאון או גלריה, תוך התייחסות למטופל כאמן, ויכולה אף להיחוות כרגע חגיגי וטקסי. יצירותיו של המטופל ממלאות את החדר, ועשויות לעורר אצלו תחושת הספק וגאווה על כל מה שיצר, סימן לכך ש"עבד" בטיפול, ואף העצמה של נוכחותו, בבחינת "אני יוצר משמע אני קיים".

שיום - בתוך תהליך הכנת התערוכה יש גם אפשרות לתת כותרת ליצירת המטופל, אם לא ניתנה בעבר. נראה כי למתן השם יש משמעות רבה כאמצעי המעלה את הדימוי לרובד מודע יותר ואף כדרך לקיים סגירה של התהליך. על פי בטנסקי (Betensky, 1995) לעתים המילה מאפשרת גשר אל המודעות, המחשבה, השיחה, והופכת את הדימוי לבהיר ומובחן יותר. שבריאן (Schaverien, 1999)  מתארת את המעבר המתרחש בחיי היצירה, מקשר של הזדהות וקִִִִִִרבה בין המטופל ליצירתו, לנפרדות וכניסה של מילים. לטענתה המילים נוטות לקבע משמעות ובכך למנוע עמימות או אפשרות לפירושים אחרים, אך יש רגעים שבהם הן עשויות להוסיף ממד של הבנה לתוכן התמונה.

תיקון - במפגש המחודש עם העבודות עשוי להתרחש גם תיקון פיזי שלהן, או עריכת שינויים. ייתכן שהזמן ותנאי האחסון השאירו את אותותיהם על העבודות, וייתכן כי המטופל שיבחין בכך יפנה להדבקה, לתיקון או לבנייה מחדש של חלקים שונים. מנגד, ייתכן שהוא יבחר דווקא להשאיר את הדברים שהתקלקלו כמו שהם. עוד ייתכן שהמפגש עם העבודות יעורר ליצירה דווקא בשלב התערוכה והסיום, ואולי יבחר המטופל ליצור יצירה חדשה מעבודות קודמות. בהקשר לכך מעניין לראות את תגובותיו כמלמדות על מידת הקבלה והנטייה לשלמות, ואת הרגש שמתעורר כלפי האובייקט האמנותי. נדמה כי התיקון הפיזי עשוי לבטא תיקון פנימי, כאשר המטופל מחבר או בונה דבר כלשהו מחדש באופן סימבולי דרך האמנות.

תיעוד וצילום - במהלך תהליך סיום הטיפול עשוי להתבצע גם תיעוד בעזרת מצלמה. המטפל יכול להציע למטופל לצלם את העבודות וליצור מהן אלבום. את הצילום עצמו יכולים לבצע המטופל או המטפל, וכך גם לגבי הכנת האלבום. ווייזר (Weiser, 1999) מתארת את הצילום כזיכרון קפוא, רגע שאמנם היה בעבר, אך כשאנו מתבוננים בו בהווה אנו חוזרים אליו, וחשים כאילו התמונה חיה מול עינינו. תגובה זו נובעת, לטענתה, מכך שהמוח לא אינו מבדיל תמיד בין התבוננות בדבר עצמו לבין צילום שלו. כך למעשה נוצרת אשליה של מציאות, אותה המציאות שהמצלם בחר לקבע ולהנציח. כך גם אפשר ללמוד על הדברים החשובים בעיניו, ועל האופן שבו הוא מקטלג את המציאות, מאחסן מידע ומקודד את החוויה.

ווילר (Wheeler, 2009) מכנה את הצילום "מלכודת מציאות" (reality-trap) אשר לוכדת אמת וזיכרון, ונותנת אישור מחדש למשהו שהתרחש בעבר. הצילום נתפס כאקט אומניפוטנטי, מניפולטיבי, כשפיסת המציאות שנבחרה חושפת את השקפת הצלם ביחס למה שנכלל בתמונה ובעולם. התמונות שנוצרות הן עדויות לתכנים, לתבניות ולדינאמיקה הרוחשים בנפשו של המטופל, ומסייעות לחקירה והבנה לאורך התהליך. המטופל בוחר כיצד לתפוס את המציאות, כיצד לשמר את הזיכרון של עבודת האמנות, כשהשליטה בידיו. כל בחירה ביחס לקומפוזיציה עשויה ללמד על הבניה מסוימת של עולמו הפנימי, ושל היחסים שבתוכו. לכך מתווספת האפשרות ליצור אלבום מן התמונות שמצלם המטופל, המאגד חוויות ותחנות חשובות, ונראה כעין יומן מסע שהמטופל לוקח אתו הביתה.

בחירה וסילוק - לרוב נשאל המטופל, עם סיום הטיפול, אילו עבודות ירצה לקחת הביתה, ומה ירצה להשאיר, ואולי את חלקן אף ירצה לזרוק. ייתכן שהבחירה תלווה בניפוי ובמשא ומתן עם עצמו או עם המטפל. לצד האפשרות לשאת עמו ייצוג מוחשי של החוויות, נדמה שהיציאה מתוך המכל השמור והלא שיפוטי עשויה להכניס ממד של חשיפה, ביקורת ואף סכנה לשלמות היצירה, כשהיא תבוא במגע עם העולם שמחוץ למכל הטיפולי. יתכן ושיקולים אסתטיים ייכנסו למשוואה כך שהמטופל יעדיף לקחת איתו את מה שנתפס יפה וטוב. ייתכן גם שהמטופל יעדיף להיפטר מעבודות המסמלות דבר כלשהו מאיים שקשה להישאר במחיצתו.

בהקשר לכך יש להתייחס למושג הסילוק (disposal). שבריאן (Schaverien, 1999) התייחסה לסילוק כשלב האחרון בחיי היצירה, שיכול לקבל ביטויים שונים; למשל, הרס היצירה הנובע מהשלכה של חלקים שליליים אל האובייקט האמנותי, או הפקדת החלקים האלה לשמירה אצל המטפל. על פי שבריאן הסילוק בתהליך הסיום מתרחש על רקע נסיגתה של ההשקעה הרגשית ביצירה. נראה שהבחירות של המטופל מה לעשות עם העבודות, מה לקחת ומה להשאיר, את מה לזרוק וממה להתעלם, מה לתת למטפל כמתנה או למשמרת, כמו גם הדרך שבה הוא אורז את עבודותיו ונושא אותן החוצה, יכולות ללמד על המקום שבו נמצא המטופל לקראת סיום. הבחירות עשויות לשקף את יחסיו ואת רגשותיו כלפי עבודות האמנות שיצר, את מידת הקבלה והאינטגרציה, ולספר מהן ההכנות הדרושות לקראת המעבר מתוך המכל החוצה.

דוגמאות טיפוליות

אציג כאן כמה דוגמאות מעבודתי במרפאת ילדים, המדגימות כיצד השלבים השונים שתוארו כאן באו לידי ביטוי במפגשים האחרונים של הטיפול. כל השמות שונו בשל שמירה על סודיות.

רונה: "כן-לא-אולי"

לאורך הטיפול ברונה (שם בדוי), בת 10, נראה היה שהיא נעה בין שליטה וחרדה לבין העזה ושחרור גדלים והולכים, וכן בין עולם של ביקורת ודרישות גבוהות לבין עולם של דמיון ומשחק. לקראת סיום הטיפול, ערכנו פגישת תערוכה ובה הצעתי לה להציג את עבודותיה ברחבי החדר. רונה הוציאה באטיות ובהיסוס את העבודות מן הקופסה והתיקייה בשהן היו שמורות, כשהיא אינה מראה רגש רב לנוכח המפגש עם העבודות. היא ציינה כמה עבודות שהיא אוהבת ותרצה לקחת – רובן עבודות משמעותיות גם בעיני, שהיו בהן משחק ויצירה משותפים. רונה השקיעה מחשבה בבחירה, והשאירה עבודות רבות בתוך התיקייה. כששאלתי מדוע השאירה אותן הסבירה שעבודה אחת ריקה מדי, ובאחת הקווים חדים מדי, והאחרת היא רק משחק, ולכן אין טעם להציג אותן. כך נוצרות בחדר שלוש ערימות של עבודות; "כן", "לא" ו"אולי", ואנו משאירות את ההחלטה הסופית לפגישה האחרונה. בפגישה האחרונה כמה עבודות מערימות ה"לא" וה"אולי" עוברות אל "היכן". היה נראה שהמפגש עם העבודות הוליך את רונה לסקירה ולבחינה של החלקים שבאו לידי ביטוי בטיפול, ובמשא ומתן ביחס לקבלה שלה אותם עם הסיום.  ייתכן שהזמן והאפשרות להשהות את ההחלטה אפשרו לרונה להתחבר גם לעבודות הפחות יפות או ייצוגיות, ולהפחית מעט את הציפיות והביקורת העצמית.

תומר: "תערוכה ב-5 דקות"

טיפולו של תומר (שם בדוי),  בן 9, הסתיים בשל עזיבתי את המרפאה לאחר כ-20 פגישות, כשלתחושתי שלב הסיום הגיע בעיצומו של תהליך התמסרותו של תומר לטיפול לאחר קשיים והתנגדויות רבות. הצורך והתקווה שלי לשוחח עמו ולעבד את הסיום נתקלו בהתעלמות ואדישות, לצד התקפות אלימות שבאו לידי ביטוי במשחק. הצעתי ליצור תערוכה בכמה פגישות לקראת סיום התקבלה ליחס צונן. בפגישה האחרונה, כ-5 דקות לפני סיום, הזכרתי לתומר שעלינו להעביר חלק מיצירותיו לקופסה אחרת כדי שיוכל לקחת אותן. למרבה הפלא, הפעולה הטכנית של העברת היצירות התפתחה לכדי תערוכה ספונטנית שבה תומר הציג את עבודותיו לראווה, נזכר בהן והכריז בגאווה את שמן, בעודי עומדת מן הצד, מתפעלת, נזכרת אתו וכותבת את השמות שהמציא. היה נדמה שהתערוכה, כאקט שיש בו העצמה וגאווה על ההספק, וגם אפשרות להיזכר בתהליך הטיפול דרך התבוננות בעבודות, מתרחשת מתוך דחף פנימי ברגעים האחרונים של הטיפול, על אף ההתנגדויות שקדמו לכך. גם השיום נבע ברגעים אלה באופן ספונטני מדמיונו של תומר ונראה כבעל תפקיד של הקניית משמעות וסגירה.

משה: "חשיבותה של כוס מיץ"

בתהליך סיום הטיפול של משה (שם בדוי), בן 11, היה אפשר לראות כיצד הצילום מאפשר לו לספר משהו חשוב על הטיפול. משה הגיע מרקע סוציו-אקונומי קשה, עד כדי חסך בצרכים בסיסיים. בפגישתנו הראשונה סיפר שהוא לא אוהב לשתות מים, והחלטתי להכין לו כוס מיץ שתחכה לו על השולחן בתחילת כל פגישה. לקראת סיום הטיפול, הצעתי למשה לצלם את עבודותיו וליצור מהן אלבום. הוא הציב את עבודותיו על השולחן, פעם בנפרד ופעם יחד. כוס המיץ עמדה סמוך ליצירות, ושאלתי אותו אם ירצה שאזיז אותה או שהיא גם קשורה לתמונה. משה אמר שהיא קשורה ושילב אותה בתמונות כשהוא מייחד מחשבה למיקומה בתוך המערך שיצר. בחירתו הייתה אינדיקציה למידת חשיבותה של כוס המיץ הזאת בשבילו, אולי כהזנה או סיפוק לחסך בסיסי, כשהוא בוחר לכלול אותה באלבום הזיכרונות שלו ומבקש לשמר ולהנציח את קיומה בחדר.

 דיון וסיכום

במבוא התאורטי סקרתי התייחסויות שונות לקשיים אפשריים סביב  סיום הטיפול. חשוב לציין כי הפרקטיקה שהוצגה כאן, המתבססת על המפגש המחודש של המטופל עם יצירותיו, אינה טוענת להעלמתם של קשיים אלו, אלא פותחת מרחב נוסף לעיבוד תהליך הסיום. 

נראה כי באמצעות המפגש עם האמנות, הגישה אל החוויות המשותפות נפרסת לנגד עיניהם של המטפל והמטופל באופן מוחשי, ותגובותיו ובחירותיו של המטופל הן שסוללות את הדרך לאותו סיום טוב דיו. אף שהפרקטיקה שתיארתי חולקה לשלבים, בפועל, כל חלקיה עשויים להתרחש במקביל ואין מדובר במשימות סדורות אלא בהצעות שמעלה המטפל לפי הזמן והצורך.

אפשר לראות כיצד רעיונותיה של  דייוויס (2005 ( בדבר חיבור בין נקודות על ציר הזמן של הטיפול, ובדבר הצורך לאזכר חוויות והיסטוריה משותפים ולנצור את זיכרונם, כתחנות חשובות בתהליך הסיום, הומחשו בקיומה של התערוכה. נדמה כי התערוכה נותנת לכך ביטוי חזותי, ואוצרת בתוכה רגעים וזיכרונות המשותפים למטפל ולמטופל. בהמשך לכך, אפשר לסכם ולקבע את משמעותם של הרגעים האלה על ידי שיום היצירות, לסמן מה חשוב מתוכם על ידי הבחירה והסילוק, להנציחם ולשמרם על ידי הצילום.

וכן, נדמה כי המפגש עם יצירותיהם של המטופלים גורם להם לחוש שהם נוכחים, יצירתיים ומוכשרים ברגע התערוכה, כשכל עבודותיהם ניצבות סביבם. ההתייחסות אל המטופלים כאמנים חשובים הראויים לתערוכה משלהם, תורמת להיווצרותו של מעמד חגיגי וטקסי, שתואם את חשיבותו של רגע הפרידה. לחלקם הגאווה והמסוגלות באו לידי ביטוי גם באלבום שיצרו, שנראה בעיניהם רשמי ומקצועי.

האפשרות לחוות ולעבד את סיום הטיפול גם בעזרת עבודות האמנות לימדה אותי בהדרגה לוותר על השאיפה לניהולו של סיום מושלם, ועל ההשקפה ולפיה סיום טיפול הוא נקודה סופית וגורלית. גיליתי שאין ביכולתי לתכנן, אלא רק להציע, לפתוח נתיבים לפני המטופל, להיות ערה לצרכיו ולתחושותיי ולבטאם ככל האפשר. מתוך ההתנסות והחקירה שהובאו כאן, למדתי לסמוך גם על יצירות האמנות כנוכחות נוספת המכוונת את הדרך הנכונה לסיים ולהיפרד.

 

 

of Occupational Therapy. December 53 (12).

Davies, J. m. (2005) “Transformations of Desire and Despair: Reflections on the Termination Process from a Relational Perspective”. In: Psychoanalytic Dialogues, 15(6):779-805.

Edwards, D. (1997) “endings”. In: International Journal of Art Therapy, 2:2. 49-56.

Gorkin, M. (1987) The uses of countertransference. New York: Jason Aronson pub.

Hanes, M. J. (2001) “Retrospective Review In Art Therapy: Creating a Visual Record Art Therapy, vol.40, November of The Therapeutic Process”. In: American Journal of.

Lanyado, M. (1999) “Holding and letting go: some thoughts about the process of ending therapy”. In: Journal of Child Psychotherapy, vol. 25 no.3, 357-378.

Mcmurray, M. & Schwartz-Mirman, O. (2001) “Integration and working through in art therapy”. In: The Arts in Psychotherapy, 28, 311-318.

Moon, B.L. (2000) Ethical Issues in Art Therapy. Charles C. Thomas pub.

Schaverien, J. (1993) “The Retrospective Review of Pictures: Data for Research in Art Therapy”. In: Payne, Helen (Ed.) Handbook of Inquiry in the Arts Therapies: one river, many currents. London: Jessica Kingsley pub. 91-103.

Schaverien, J. (1999) The Revealing Image: Analytical Art Psychotherapy in Theory and Practice. London and Philadelphia: Jessica Kingsley Pub.

Thompson, G. (2009) “Artistic Sesibility in the Studio and Gallery Model: Revisiting Process and Product”. In: Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 26(4), 159-166.

Weiser, J. (1999) PhotoTherapy Techniques: exploring the secrets of personal snapshots and family albums. Vancouver : PhotoTherapy Centre Press.

Wheeler, M. (2009), 1992 Dissertation: “Phototherapy - A First Attempt to Consider the Use of Photographs in Art Therapy”. University of Sheffield Library, University of Derby 2009 workshop reader.

באום, נ' (2006). "סיום מאולץ של קשר טיפולי". בתוך: חברה ורווחה, כו, 355-375.

מיטשל, ס' א' (2003). תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים.

סטור, א' (1983). הדינאמיקה של היצירה. תל-אביב: ספרית פועלים.

פרויד, ז' (2003) .הטיפול הפסיכואנליטי. תל-אביב: עם עובד.