רשמים מכנס מקצועי - ד"ר אורית ויסמן

טעימות מן הכנס השנתי של האיגוד האמריקאי לטיפול בתנועה ומחול, ספטמבר 2011

‘Creating the Mind-Body Mosaic: Theory, Research and Practice in Dance/Movement Therapy’

ד"ר אורית ויסמן - ראש המסלול לטיפול בתנועה ומחול במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין.
oritw@netvision.net.il


מדי שנה בסתיו מתקיים בארה"ב כנס של האיגוד האמריקאי לטיפול בתנועה ובמחול. לא מדובר כאן בכנס של טיפול באמנויות בכלל, אלא בכנס ייחודי למקצוע שלנו, כנס שמשמש מקום מפגש מקצועי למאות מטפלות בתנועה ובמחול הנוהרות אליו מכל רחבי ארה"ב והעולם.

השנה מצאתי את עצמי נוטלת את הצלחת הטיבטית הקטנה שלי ואת שלל רעיונותיי וטסה לשם כדי ללמוד ולהתעדכן, לשתף בנושאי החקר שלי וגם לשהות בקרבם של עמיתים שמיסדו את המקצוע שבו אני עוסקת זה שנים כה רבות והוא מרכז חיי המקצועיים.

הכנס נמשך שלושה ימים. קדמו לו יומיים של סדנאות. ההיצע היה רב.  ניכר היה כי יש ניסיון לאקדמיזציה של המקצוע תוך ניסיון לשמור על האופי המעשי והיצירתי שלו. הרצאת המליאה:

The need to be seen - from Winnicott to the mirror neuron system DMT comes of age

הייתה של ראש האיגוד הנכנסת, סוזי טורטורה שעובדת בעיקר עם הגיל הרך ומעיסוקה אתם שואבת את מסקנותיה. לאחר הכנס נותרתי עם שאלות רבות שעדיין ממשיכות להדהד בי, כמו השאלה על מקומו של  הטיפול הדינאמי בתנועה ומחול, מקומה של היצירתיות, מקומן של שיטות התצפית בתוך קשר טיפולי רגשי ועוד. אין לי ספק שההשתתפות בכנס כמוה כלמידה ארוכת שנים. אתייחס כאן למקצת החוויות שזכיתי להן במהלכו.

ביום השני של הכנס, העברתי סדנה בתנועה וכותרתה:

 Mismatches between word and gesture - a realm to be discovered

סדנה זו היא תוצר של מחקר שערכתי במסגרת עבודת הדוקטורט שלי ופורסם כספר בנובמבר 2010. אחד הממצאים המרתקים נגע במשמעות העמוקה של אי התאמה בין שפה מילולית לבין תנועה גופנית. צפיתי במפגשים בין קבוצות יהודים וערבים שדיברו על הקונפליקט היהודי-ערבי והבחנתי שבמקרים מסוימים, בעת שהאדם מצוי בתוך סיטואציה של קונפליקט, הוא יבצע "אי התאמה" בין המילה ובין הגוף. המחקר שלי התרכז במקרים מאוד מסוימים של אי התאמה, בכינויי גוף ובמקום. אחת המסקנות התייחסה לחשיבות שיש למקרים אלו בתוך הטקסט. מעניין לציין כי הן הדוברים והן הנמענים אינם מבחינים בביצוע אי ההתאמה ואינם מודעים לכך. עובדה זו אינה מפחיתה מחשיבותה של תופעה זו בטקסט.

הסדנה שקיימתי בכנס נועדה לבחון את התופעה במסגרת סדנאית. מסגרת זו כללה את הצגת הנושא דרך  הרצאה שארכה כ-20 דקות ולאחריה סדרה של התנסויות מהן: התנסות דרמתית והתנסות בתנועה אותנטית.  התגובות הראו כי הנושא רלוונטי למטפלות בתנועה ומחול ומסייע להעמיק את ההבנות בעבודתן המקצועית. מצאתי שיש מקום להמשיך ולפתח את הנושא על מנת לבדוק את משמעותו בסיטואציות נוספות ורחבות יותר.

פאנל: Profiles of Dance Movement Therapists

מקצוע הטיפול בתנועה ובמחול התמסד בארצות הברית כשתי קבוצות "דור שני" כהגדרתן, החליטו להקים את האיגוד האמריקאי לטיפול בתנועה ובמחול שפועל עד היום. תלמידותיה של מרי וויטהוז כמו ג'ואן חודורוב ותלמידותיה של מריון צ'ייס, כמו שרון שייקלין, דחקו במורותיהן להקים גוף שיאגד מטפלות בתנועה ומחול. עוד מורה שהניחה את היסודות להקמת התחום היא בלנש אוון (לא אוונס כפי שנהוג לעתים לכנותה), אשר שהייתה גם מורתה של יונה שחר-לוי שלנו. לאחר הפסקת הצהריים בשבת התאפשרה לנו פגישה עם סיפורן של נשים מופלאות אלו בפאנל:

Profiles of Dance Movement Therapists

שם למדנו על הקשר ההדוק בין תחילתו של המקצוע שלנו לבין פעילות פוליטית ודאגה לחלש בחברה, הקשבנו לסיפורה המופלא של קלייר שמייס על אודות מאבקיה להכרה במשמעות התנועה הגופנית, נדמה שבכל דור  שוכחים משמעות זו.

 "כמה פעמים המציאו את הגלגל הזה מחדש?" היא אמרה.

לקול צחוק הקהל, סיפרה שמייס באהבה כיצד מריון צ'ייס הייתה אוספת את הנעליים של המטופלים ומחלקת להם סיגריות כשהסתיימה פגישה הטיפולית. היא נתנה את הרקע להיווסדות האיגוד ותיארה כיצד הן דרבנו את מריון צ'ייס להקים את האיגוד כשאמרו לה כי חברות הקבוצה ממערב ארה"ב עומדות להקדים אותן. ג'ואן חודורוב שישבה בקהל הצטרפה לדיון ואישרה בהתרגשות את הסיפור.

שמייס הדגישה את הקשר ההדוק שיש בין התחום שלנו לבין תחום חקר התקשורת הלא מילולית כמו מחקרים מצולמים מוקדמים של

A. Kendon and A.E. Scheflen

שפרחו בתקופה ההיא עקב הכנסת המצלמה ככלי מחקר. שמייס עצמה לימדה כדורעף וריקוד מודרני בהנטר קולג' עד שהחלה ללמד טיפול בתנועה ומחול. הדור הזה, הוא גם הדור שהתמודד לראשונה עם שאלות מורכבות הנוגעות להכשרת מטפלים.

זכות גדולה הייתה לי לשמוע את דבריה של

איליין סיגל, שעל אף מחלתה הגיעה לכנס ונשאה בו דברים.

היא נעזרה באישה שאחזה בשבילה את המיקרופון. דבריה נשמעו בקושי אבל מילותיה נקלטו היטב: 

 "תמיד, ועוד מאז שהייתי ילדה, אהבתי לעשות את ההפך מן המצופה ממני".

מעניינת ביותר הייתה התייחסותה לנושא "תנועה-מילה". היא טענה כי אנו, בתחום הטיפול בתנועה ומחול, עושים אותה טעות שעושים העמיתים שלנו מתחום הטיפול בדיבור. הם אינם מקשיבים לביטוי הגופני ואנו איננו מנסים להקשיב גם למילים בדרך פרשנית. טענתה זו שימחה אותי, שכן סוגיה זו, שאפשר לכנותה גם "חנק דיכוטומי" עומדת בלבו של התחום שלנו. במובנים רבים כל כך אנו מצויות במלכודת הדיכוטומיה ואיננו משחררות את עצמנו לתפיסה הוליסטית שבה הן למילים והן לתנועות מקום ייצוגי, פרשני, רלוונטי ביותר להבנת האדם והקשר הבין-אישי.

איליין סיגל היטיבה לעורר צחוק נעים בקהל, בין השאר כשסיפרה שמריון צ'ייס הנחתה אותן במפורש שלא להשתמש במוסיקה עם קצב אפריקאי, אך כל תלמידותיה עשו זאת.

השפעתה של מלחמת העולם השנייה על תפיסת עולמן של נשים אלו הייתה ניכרת. מרי וויגמן ותלמידותיה היו מקור עשיר ללימוד ולהשראה.

דרך הסיפורים נחשפנו לכוחות הפועלים במקצוע שלנו. דור המייסדות "הדור הראשון" לא רצו לשתף פעולה זו עם זו. הן מיאנו  לחשוף את התיאוריות שלהן כי חששו מאי הבנה ומפני רידוד והשטחה של העוצמה שהייתה בשיטה שהן העבירו הלאה והמשיכו לפתח עם תלמידותיהן. התלמידות הן שאזרו אומץ, חיברו כוחות, פרסמו את החשיבה ואת השיטות בטיפול בתנועה ומחול שפותחו, והקימו את האיגוד שפועל עד היום.

עוד פאנל חשוב ביותר עסק במודל של ג'ודית קסטנברג:
Clinical and cultural challenges and the Kestenberg Movement Profile (KMP
)

כל מי שמכיר את הספר החשוב

The Meaning of Movement; Developmental and Clinical perspective of the Kestenberg Movement Profile

יזהה את הדמויות שהשתתפו בפאנל, המרצים העוסקים במחקר ובפיתוח תורתה של ד"ר קסטנברג. היו:

Susan Loman, K, Mark Sossin, Silvia Birklein, Susanne Hastie, Janet Kestenberg Amighi.

מהם למדתי על מחקרים אמפיריים מרתקים ועל דרכים שונות לפתח ערוצים חשובים במקצוע שלנו. סוזן לומן בהרצאתה:

Adjustment, trust and hold

התייחסה להיבטים שונים באיכות המוטורית בקשר הדיאדי, שדרכם אפשר לתכנן התערבויות יעילות לשיפור הקשר. ומרק סוסין ריתק את הנוכחים כשהביא חידושים עדכניים במחקרים שבהם משמש מודל קסטנברג לניתוח אינטראקציות גופניות ויוצק משמעות לתהליכים שמתגלים באמצעותם.

Janet Kestenberg Amighi

הציגה פיילוט שנועד לבדוק אפשרויות של למידת שיטת קסטנברג לדוברי שפות זרות, היא בדקה את המשמעויות המטפוריות של מושגי השיטה כפי שהם נחווים בקרב דוברי שלוש שפות זרות: ספרדית, פרסית (שפה אינדו-אירופית) וערבית. ראיתי בכך ניסיון מעניין והעלתי לדיון תובנה שעלתה בי ונוגעת לרלוונטיות של השפה שבה נוצר מודל הניתוח התנועתי. ככל שאני מצויה בתחום ההכשרה של מטפלות בתנועה ומחול, אני מכירה בחשיבות המרכזית של השפה שבה מתוארות, נאמרות, נכתבות ומדוברות וממנה בוקעות התנועות הגופניות. למשל, לדוברת עברית, אין המילה

Force

שווה למילה "כוח" או "כוחיות", או לחלופין, למילה "עוצמיות" שהביאה לנו יונה שחר-לוי. אין לי ספק שראוי להמשיך ולחקור היבטים מרתקים אלו של קשר תנועה - שפה.

נשף הסיום המסורתי היה חוויה לעצמה. לאחר ארוחה דשנה, התקיים במקום טקס חלוקת מלגות ופרסים שונים. אחריו, עלו נשים רבות לחדריהן במלון להחליף את שמלות הנשף בבגדים נוחים יותר. על הבמה התמקמה תזמורת של כעשרה נגנים, עם זמר בעל קול עמוק ועוצמתי. את גבולות האולם הרעידה מוסיקת סול ורוק קלה ומוכרת, המוני מטפלות ומטפלים בתנועה ומחול נסחפו לתוך רחבה ענקית ל-כ 4 שעות של ריקודים. האנרגיה הייתה אדירה, חשנו שמחה לשמה. חוויה אדירה. זכורים לי כמה רגעים מופלאים, למשל, כל הגברים המטפלים יצרו מעגל ריקוד ענק ואנחנו, הנשים הקפנו אותם במעגלים נוספים. או רגע אחר, שבו לקראת סיום, הזמר שלא הכיר ולא האמין לאנרגיה שנוצרה שם, קפץ מן הבמה והחל לשיר בין הרוקדים ורקד מתוכנו.

בין ריקוד לריקוד, ישבתי רגע לשתות מים, נגשה אלי אישה ובעיניים ממזריות סיכמה עבורי את הכנס

   "These people take their work too seriously!”

היא כבר החלה להתרחק ממני, אך למראה פניי הצוחקות, שבה והוסיפה:

"I think they’re trying to heal themselves…”

אלו היו ימים של שמחת יצירה, ריקוד, למידה וטיפול שחוברים יחד במקצוע הזה: טיפול בתנועה ומחול.