הטיפול באמנות כ"מכל פוטנציאלי"- יהודית הולר

יהודית הולר - מטפלת באמנות
judo@zahav.net.il

במהלך לימודי נחשפתי לתיאוריה של ויניקוט (1995) לגבי "המרחב הפוטנציאלי" ונוכחתי לראות כיצד תיאוריה זו מתחברת בצורה טבעית ליצירה האמנותית ולתחום הטיפול באמנות. במסגרת עבודתי המעשית במרפאת ילדים ונוער במרכז הארץ, הייתי עדה להיווצרותו של מרחב  פוטנציאלי מיוחד, מכל מיוחד -  "המכל הפוטנציאלי". המכל נוצר בחדר הטיפול באמנות, דרך המגע של אור (שם בדוי*) עם החומרים השונים, ובאמצעות התהליך היצירתי שאפשר לו תקשורת חווייתית ורגשית. המכל הפוטנציאלי שהתפתח ונבנה במרחב האמנותי, ניחן הן באיכויות ההכלה המתוארות על ידי ביון (1967), בתכונותיו של האובייקט המתמיר של בולס (1987) ובאיכויותיו של המרחב הפוטנציאלי של ויניקוט (1995).             

הטיפול הרגשי כמכל

מטרי (2005), מציין כי רווחת הבנה פסיכואנליטית מקובלת בדבר הצורך בקיומו של מכל לנפש כדי לשמור ולאפשר את התקיימותם וצמיחתם של תהליכים נפשיים חיוניים. מכל זה יכול להתממש בטיפולה המסור של האם ויכול להתממש במסגרת הטיפול הרגשי בעזרת המטפל. לנדאו (1993), סוקר את פונקציית ההכלה של האם ושל המטפל מתוך התייחסות לרעיונותיהם של כמה תיאורטיקנים. לפי ביון (אצל לנדאו 1993) מתרחש בדיאדה הראשונית, של אם ותינוק, תהליך של מכל ומוכל. כאשר היכולת של האם להיות פתוחה להשלכות התינוק, להכילן ולעכלן עבורו (היכולת ל reverie), מאפשרת לתינוק להתמודד עם תסכול, פחד וחוסר סיפוק מידי. היכולת של האם ל- reverie מאפשרת לתינוק להפנים חוויה מתוקנת, ובהמשך מאפשרת לו להפנים יכולת הכלה שהופכת לחלק מעצמו. תהליך זה מאפשר לתינוק לפתח יכולת לשינוי של חוויית התסכול והאין, כאשר בתהליך זה מתרחשת למידה מתוך התנסות, המאפשרת התפתחות וצמיחה נפשית. 

לנדאו (1993), מציין שרעיונותיו של בולס לגבי האובייקט המתמיר מרחיבים את מושג המכל של ביון. האם מהווה אובייקט מתמיר עבור התינוק, אובייקט שמשנה את העצמי של התינוק. בהקשבה מתמדת, בשותפות פעילה של האם ובשינוי מתמיד. כאשר האובייקט המשמש כמכל, לא זו בלבד שהוא קיים נוכח, קבוע ויציב, מעבד את ההשלכות  ומחזירן מעובדות, אלא גם מהווה רכיב פעיל המאפשר ליצור משהו שעדיין לא קיים. מאפשר את מימוש הפוטנציאל הפנימי.

אכן נראה כי אפשר להתייחס לשני היבטים מרכזיים של ההכלה האימהית וההכלה הרגשית בטיפול, ההיבט המחזיק, השומר והמגן וההיבט הטרנספורמטיבי המאפשר התהוות, התפתחות וצמיחה.

המרחב הפוטנציאלי כמאפשר את ההיבט הטרנספורמטיבי של ההכלה

ויניקוט מונה שלושה אזורים של פעילות מנטלית: אזור המציאות הפנימית, אזור המציאות החיצונית ואזור ביניים – המרחב הפוטנציאלי. ויניקוט רואה באזור ביניים זה "אזור נפש שלישי" הממוקם בין המציאות הפנימית ובין המציאות החיצונית, ובו מתרחשת החוויה הסובייקטיבית (ויניקוט, 1995).  המרחב הפוטנציאלי נוצר מן המרחב הפיזי והנפשי שבין האם לתינוק,  במהלך התפתחות בריאה מפתח הילד יכולת משלו ליצור "מרחב פוטנציאלי".

הקשר בין מטופל למטפל מקביל לקשר תינוק-אם, גם כאן, במרחב האנליטי, עשוי להתקיים המרחב הפוטנציאלי,  שבו נוצרת החוויה הטיפולית. קיומו  של מרחב זה תלוי בכך שהמטופל יחוש בטוח וקיים בזכות מהימנותו של המטפל, והתאמתו לצרכיו של המטופל (אוגדן, 2003).

וויר (1995) מציינת כי יש לראות את התיאוריה של ויניקוט לגבי "המרחב הפוטנציאלי" כבעלת השפעה חשובה על הבנת ההבעה האמנותית. " קשרו הראשון של התינוק עם המציאות הוא ברגעי אשליה, כשהוא רואה את עצמו כשלוחה של אימו. לכן חייב להיות זמן שכזה במשך יצירת עבודת האמנות, שבו נחווית תחושה של היות האמן ועבודתו גוף אחד. בהדרגה ובהמשכיות, עד לסיומה, ניתנות לחלקים המרכיבים של עבודת האמנות צורות נפרדות. לכן נראה לי שהפוטנציאל ליצירתיות של הפרט טמון בתחום שבין מיזוג להפרדה. במילים אחרות, ככל שהפרט מסוגל לנוע מרצונו בין תחומי המיזוג וההפרדה (ולעתים להכיל שני מרכיבים אלה בו-זמנית), כן יוכל להיעשות ליצירתי יותר." (וויר, 1995, עמ' 137).

המרחב הפוטנציאלי הוא מרחב המאפשר לנו לחוות, להתנסות ולהיות יצירתיים. זהו מרחב המאפשר לחוות את החופש להיות ולהתהוות.

תהליך היווצרותו של המכל הפוטנציאלי בטיפול באור

הקשר הטיפולי עם אור נוצר בהדרגה, במקביל ובאמצעות העבודה האמנותית. אתמקד כאן בהצגת תהליך היווצרותו של מכל העבודות, המסמל בעיני את התהוותו של "המכל הפוטנציאלי" בטיפול.

אור בן ה- 9 הוא בן זקונים להוריו ונולד שנים מספר  לאחר מות אחיו . הוריו ראו בו מקור של  אור, לאחר האסונות שפקדו את המשפחה. שני הוריו סובלים מהפרעת חרדה המשולבת עם דיכאון ומטופלים רק באופן חלקי.

אור הופנה לטיפול עקב רגישות גבוהה, חרדתיות, חוסר בטחון עצמי, קשיים ביצירת קשרים חברתיים והשלטת רצונו והתפרצויות זעם בבית. ההורים סיפרו שהוא קשור מאוד לבני משפחתו, אינו אוהב ללכת לבית הספר ואינו נפגש עם חברים.  אור אובחן במרפאה כסובל מהפרעת חרדה חברתית ומחרדת פרידה.

חדר הטיפול באמנות

חדר הטיפול באמנות  מהווה את המסגרת הפיזית לטיפול, ובסיס משמעותי לתהליך.

לפי Brown (2008) לחלל הסטודיו, חשיבות מרכזית בטיפול. לדבריו, הסטודיו משרת שתי  פונקציות עיקריות: ראשית, הסטודיו משמש מסגרת הקונקרטית שבה תהליכים יכולים להתרחש, ושנית , הסטודיו יכול לשמש כאובייקט מעבר המגשר בין המציאות הפנימית לחיצונית.

הטיפול באור נעשה בחדר הישיבות של המרפאה, חדר בינוני בגודלו.  לאורך קיר אחד של החדר יש ספרייה. לאורך שני קירות נוספים מוערמים כיסאות. בחדר יש ארון קטן, פתוח, ובו משחקים וצעצועים. במרכז החדר שני שולחנות גדולים צמודים זה לזה. על השולחן האחורי מסודרים חומרי האמנות, שהבאתי מראש, מארון המצוי מחוץ לחדר הטיפול.

בתחילת הטיפול ולאורך מפגשים רבים,  נהג אור ,בתחילת כל מפגש, לעבור ולסקור בעניין רב את החומרים השונים ולבחור באילו חומרים הוא מתכנן להשתמש. בהמשך הוא גם נהג למסור לידי את החומרים השונים, כדי שאניח אותם בשבילו על שולחן העבודה.

מרקמן-סינמנס (2004) מציינת כי בטיפול באמנות החומרים, השימוש בהם והתוצר הם הרחבה של המכל, כאשר סיפוק החומרים והעזרה הטכנית שמציע המטפל למטופל הם ביטוי מוחשי להכלה של המטפל.

שלב של חוסר ביטחון

השלב הראשון של הטיפול אופיין בתחושה של חוסר ביטחון. במפגש השני אור אף ציין ש"הכול נופל כאן".  במפגשים הראשונים היו לאור קשיים בחיבור ובהדבקה של חומרים שונים. אור ניסה לחבר פונפונים באמצעות דבק סלוטייפ והשתמש בכמויות גדולות כל כך של דבק פלסטי עד שהחלקים שחיבר נזלו יחד עם הדבק. בשלב זה, היה נראה שאור אינו מעוניין לקבל עצות או כל עזרה ממני והוא אף ביקש ליצור בלי שאתבונן בו כשהוא יוצר והראה לי את היצירות רק בסיום העבודה.

התנהגותו  ודבריו של אור המחישו לי את הצורך בביסוס זהיר והדרגתי של תחושת הכלה בקשר ההולך ומתהווה.

הכלה באמצעות שיקוף

בהמשך רצה אור שניצור זה לצד זה, כשהוא נותן לי הנחיות ואני יוצרת בדיוק כמוהו  ("עכשיו אני אעשה משהו ואת תעשי אחרי").  בתחילה יצר אור בחומרים נשלטים, טושים, מדבקות, נצנצים ומנקי מקטרות. 

היצירות שיצרתי בהנחייתו של אור, שיקפו את יצירותיו והיוו סוג של  mirroring.

ויניקוט (1995) מייחס חשיבות רבה לתפקיד האם כראי לילדה. הוא מציין כי בהתבוננותה של האם בתינוקה ובילדה היא משקפת ומחזירה לתינוק את העצמי שלו. לגישתו, תפקיד המטפל לשקף את מה שהמטופל מביא.

יצירת העבודות תוך שיקוף עבודתו של אור, הייתה הכרה בעבודתו, נתנה תוקף ליצירתו וחיזקה אותה.  נראה כי השיקוף שידר לאור קבלה של עבודותיו ומתוך כך קבלה והכרה בו.

העבודה בגואש

בשלב זה בחר אור לצייר בגואש.  העבודה של אור בצבעי הגואש הייתה אימפולסיבית, לא מאורגנת, מוצפת ומציפה. אור בחר לעבוד במכחול נפרד לכל צבע, וצלחת נפרדת לצבע השחור. הוא מזג צבע רב לקרטון הביצים וגם ערבב שם צבעים. בתחילה יצר על בריסטול שלם, מסביב לקרטון הביצים שהחזיק את צבעי הגואש.   

במפגשים הבאים בחר אור שוב לעבוד בצבעי גואש. בהכוונתי, הוא בחר מצע, להגן על השולחן. הוא בחר בבריסטול שחור, כמצע ועליו הניח בריסטול לבן בגודל  1/2 גיליון, שעליו עבד. אור ערבב צבעים בצלחת וגם שפך צבע אדום ושחור היישרעל גיליון הציור. הפעם הוא בחר לעבוד עם פונפונים במקום מכחולים. אור לקח את הפונפונים, טבל אותם בצבע, סחט, מרח ושוב טבל בצבע.  הוא ביקש שגם אני אעשה כמוהו. הבנתי שחשוב לו שארגיש את התחושה הראשוניות,הרגרסיבית הזאת עמו יחד ונעניתי לבקשתו.

תוך כדי עבודה בגואש הציע אור שנשתה את ה"מיץ" שנוצר בצנצנת המים ובסיום אחת הפגישות מרח את ידיו בצבע גואש שחור.

 אור שבדרך כלל מיעט לספר על עצמו, דיבר בשטף רב במהלך העבודה בגואש, הוא סיפר על פחדיו מג'וקים, על כך ששמע רעשים בלילה, על סיוט שהיה לו ועל השינה במיטת אחותו הגדולה.

במהלך העבודה של אור בגואש נעתי בין הרצון לאפשר לו לחוות את החמרים ואת התחושות, לבין הרצון לגונן, לאסוף ולשמור. הרגשתי צורך להבהיר את גבולות ה- setting  ("אפשר ליצור ולעבוד תוך שפיכת ומריחת צבעים. אך אי אפשר לבצע דברים שעלולים להזיק, כגון שתיית צבע".)

"כחומר רב פנים, מהווה הגואש מטפורה לטווח רגשות עצום. הוא נושא עימו סיכונים והרבה סיכויים, וכל פעולה בו עשויה לבטא העצמה ויזואלית לשפת הציור ולעולמו הפנימי של המצייר. העבודה עמו מעוררת  חוויות ותחושות דרמטיות כמו למשל שחרור, ... כעס ותוקפנות... הגואש מהווה מראה לכוחותיו וליכולת היוצר לצייר ציורים גדולים בצבעים דרמטיים, במברשות ובמכחולים רחבים, ובכך מאפשר למטופל מפגש עם כוחות פנימיים" (אורבך וגלקין,  1997 עמ' 46). 

היה נראה שהחומר סופג ומכיל את רגשותיו של אור וההתנסות החושית אפשרה לו גם התחברות לחלקים היצריים שבו.

לצבע הגואש יש חיים משלו והוא מאפשר ומזמין התנסויות. נראה שאור התחבר לגואש והוא אפשר לו שחרור וביטוי של רגשות, תחילה באופן תחושתי ובהמשך גם באופן מילולי. 

לדברי שבריאן (1992), בתהליך היצירה האמנותית לא מתקיימת הפרדה בין הממשי ובין הייצוג הסמלי. הכול נתפס כחלק אינטגראלי של תהליך אחד. האובייקט והסובייקט אחד הם, ולשניהם איכות טרנספורמטיבית ומשתנה. זאת גם כוחה של התרפיה באמנות, אפשר בה, בשלבים המוקדמים של החוויה, להשתמש באובייקטים שונים על מנת לתווך ולגשר בין העולם הפנימי לסביבה. לאחר מכן, בשלבים מאוחרים יותר, תיהפך גם המילה לנגישה ומתווכת.

תפקידי ביצירת מכל מחזיק וסופג

בכדי לשמור בארון את היצירה של אור שהייתה מוצפת בגואש, קיפלתי והידקתי את קצות הבריסטול השחור, כך שנוצר כעין מכל שהחזיק את הציור.

נראה לי שהפעולה של קיפול דפנות המצע והידוקן נבע לא רק מן הצורך הטכני לשמור את העבודה המוצפת בגואש בארון, אלא ביטאה גם את הצורך שלי להכיל, להחזיק ולגונן.

הגואש התייבש והעבודה נדבקה למצע בשל הגואש שנזל. אור בחר להשאיר את היצירה במצב זה ולא להפרידה מן המצע, מן המכל.    

בהמשך, בחר אור לאחסן במכל זה יצירות שונות שיצר. הוא שמר במכל זה יצירות, "צעצועים" ו"בובות" שיצר. הוא שמר בו גם "דברים מקולקלים" כמו יצירות שלא צלחו וגם חומרי גלםואביזרים, ששימשו בשלב מאוחר יותר בטיפול  למשחקי תפקידים, שיזם אור.

בטיפול באמנות נהוג להשאיר את היצירות לשמירה בידי המטפל לאורך התהליך הטיפולי, עובדה זו יכולה לחזק ולהעצים את תחושת ההחזקה והביטחון של המטופל.

לא פעם כשנשאתי את המכל, שהתמלא בעבודות, לחדר הטיפול  הרגשתישאני נושאת בידי את המכל הטיפולי. ראיתי בו סימבול למכל הפוטנציאלי שהתפתח בין אור וביני במהלך הטיפול.

כשהמכל התמלא עד גדותיו בעבודות, שאלתי את אור אם נראה לו שהמכל הפתוח מתאים לשמירת העבודות. הוא השיב ש"אין מה לדאוג".

נראה לי שדבריו אלה של אור מדגימים כיצד הצליח לעבור ממצב של חוסר ביטחון שבו הרגיש  ש"הכול נופל כאן", למצב שבו הוא מרגיש מוכל ויכול לעסוק בביטחון בתכנים משמעותיים עבורו.

דבריו אלו שיקפו במידה כלשהי גם את מצבו של אור מחוץ לחדר הטיפול, שכן במהלך הטיפול חל שיפור של ממש בתפקודו החברתי של אור הוא הופיע בהצגה  לפני חבריו לכיתה והוא נענה ואף יזם מפגשים עם חברים מכיתתו.

במהלך הטיפול באור נוכחתי לראות שהטיפול באמנות, על מאפייניו השונים, סיפק הכלה ותמיכה הן לאור כמטופל והן לי כמטפלת ואפשר את היווצרותו של  ה"מכל פוטנציאלי" שבו התקיים מפגש בין מרחבי הביניים של שנינו.

מכלול המרכיבים, חדר הטיפול באמנות שאפשר לאור כניסה למקום מאפשר ובטוח, שבו סיפקתי את חומרי היצירה והעזרה שנראתה לי מתאימה; המגע של אור עם החומרים השונים, שזימנו לו אפשרות למגע עם חמרי הנפש; האמנות והתהליך היצירתי שעודדו את ההיבט הטרנספורמטיבי של ההכלה ואפשרו תקשורת חווייתית ורגשית ברמה האישית וברמה הבין אישית; היצירה שסיפקה לאור מקום בטוח לחשיפת עולמו הפנימי ומכלי העבודות ושמירת העבודות על ידי כמטפלת. כל אלה חיזקו ואפשרו, לדעתי, את הפנמת חוויית ההכלה הכוללת ותמכו במימוש הפוטנציאל של אור להתהוות, להתפתחות, לצמיחה ולשינוי.

* הפרטים שונו כדי למנוע זיהוי

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת'  (2003 ). מצע הנפש. תל-אביב:תולעת ספרים בע"מ.

אורבך, נ',גלקין, ל' (1997). רוח החומר טיפול באמנות - חמרים וכלי עבודה, כרך ג.  קרית ביאליק: הוצאת אח.

בולס, כ' (1987). צילו של אובייקט: פסיכואנליזה של הידוע הלא נחשב. הוצאת דביר.

וויר, פליסיטי (1995). "תפקיד ההבעה הסמלית בהקשר לתרפיה באמנות: גישה קלייניאנית." בתוך: תרפיה באמנות התפתחויות חדשות – תיאוריה ומעשה (128 - 148). תל-אביב: הוצאת אח.

ויניקוט ,ד'ו' (1995).  משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד

לנדאו, מ' (1993). מחשבות על מכל ומוכל. שיחות, כרך ז (2)    103- 110.

מטרי, י' (2005). בית לנפש - החיפוש אחר העצמי האמיתי והמרחב הנפשי. בן שמן: מודן הוצאה לאור.

מרקמן-סינמנס, ד' (2004). "התיאוריה הקלייניאנית וטיפול באמנות חזותית" : טיפול באמצעות אמנויות 3 (2), עמ' 51-45.

נצר, ר. (2004)  מסע אל העצמי בן שמן: מודן.

Brown, C (2008) Very toxic-Handle with care:.Some aspects of the maternal function in art therapy. International Journal of Art Therapy, June 2008 13(1) 13-24

Bion,W.R (1967) Second thoughts. New York

Shcaverien, J. (1992). The Revealing Image: Analytical Art Psychotherapy in Theory and Practice.  London: Tavistock