בדידות פוגשת בדידות - בדידות כנקודת מפגש במערכת היחסים הטיפולית ובאמנות - איתן גילור

זכרונות ילדות דומים של מטפל ומטופל בני דורות שונים יצרו נקודת מפגש במערכת היחסים הטיפולית
מאת איתן גילור, מטפל באמנות
rolig@netvision.net.il

 

מאמר זה חוקר את תחושת הבדידות כחוויה מגדירה ומעצבת, אל מול הכמיהה לבוא במגע עם אחר. המחקר מתייחס לתחושה זו כפי שהיא באה לידי ביטוי בקודקודי המשולש הטיפולי – המטופל, המטפל ויצירת האמנות – ובמרחב שביניהם, תוך בחינה עיונית והתייחסות לתהליך הטיפולי. המאמר מבוסס על עבודתי מאז שנתי הראשונה כמטפל.

המצע העיוני מתמקד בשני נושאים מרכזיים. האחד, מקומה של חוויית הבדידות בהתפתחות וביצירה; השני, המפגש בטיפול על-פי גישות פסיכודינמיות בנות זמננו, ההתייחסותית והאינטר-סובייקטיבית. תיאור המקרה יתאר טיפול בן שנה באדם הסובל מסכיזופרניה פעילה ומאושפז זה 40 שנה במערכת הפסיכיאטרית. תיאור המקרה כולל התייחסות לחוויות הבדידות של המטופל והמטפל וליצירת הקשר בטיפול. לאור הגישות ההתייחסותיות, נדון כאן במפגש של בדידות האחר.

על הבדידות

כשבדידות אינה פחד

נולדת שירה

כשהיד אינה רועדת

כשהגרון אינו מתכווץ

(כשבדידות אינה פחד, מאת נתן זך)
 

בדידות: היות בדד וגלמוד; יחידות, פרישה מן החברה

בדד: לבד, יחידי

(מילון אבן שושן, 1964).

תחושת הבדידות מוגדרת כסובייקטיבית. אין פירושה בהכרח הימצאות לבד, אלא חיים ללא יחסים חברתיים מסוימים, או עם יחסים חברתיים לקויים.

מלאני קליין (2002) מתארת איך במצב של בדידות נתפש האובייקט הפנימי כאילו הוא וחלקים שלו שהושקעו באחרים עומדים בפני סכנת הרס. התוצאה המאפיינת את הבדידות היא תחושה של היחלשות עצומה של העצמי. לדברי הפסיכולוג-הפילוסוף האמריקני הדגול ויליאם ג'יימס (1890), "יש לנו נטייה מולדת לגרום לאחרים להבחין בנו ובאופן חיובי. אי-אפשר להמציא עונש שטני יותר מלשחרר אדם אל חברת בני אדם שאינם מבחינים בקיומו" (ע' 293).

בספרות, בהגות ובפסיכולוגיה התפתחה אבחנה בין משפחות שונות של בדידות, השלילית (Loneliness) והחיובית (Solitude). בעברית חסרה אבחנה ברורה בין המושגים הללו, ולכן בחרתי להשתמש במושג לבדיות, המקביל למושג האנגלי "Aloneness". אדיר כהן (2003א) טוען כי לבדיות יכולה להיות חוויה מלאה, עם חיי נפש עשירים ופתוחים לעולם. לעומתה, בדידות היא חוויה של ריקנות, הסתגרות ומצוקה.

ויניקוט (1958) טוען כי היכולת להיות לבד נלמדת באמצעות החוויה של להיות לבד בנוכחות אחר. חוויית הלבד שהוא כותב עליה היא חווית הלבדיות, לא הבדידות. לטענתו, היכולת להיות לבד היא הבסיס שעליו בנויה האפשרות ליצירת קשר עליו. ויניקוט מנשיח שכדי לפתח קשר, יש לדעת איך להיות לבד עם אדם אחר, ולשם כך יש לדעת איך להיות לבד עם עצמך. רק בתוך יחסים אינטימיים תיווצר הזדמנות להיות לבד אשר במסגרתה יכול להתקיים חיפוש אמתי אחר העצמי. ויניקוט וכהן טוענים למעשה שמצב הלבדיות מאפשר את גילוי העצמי.

בדידות ויצירה במחלקה פסיכיאטרית

במחלקה הפסיכיאטרית עולה תחושת הבדידות מכמה סיבות. ראשית, בגלל יחס החברה, אשר משתמשת בשעירים לעזאזל כדי להגדיר את הנורמליות. מישל פוקו (1992) טוען כי באמצע המאה ה-17 תפס המשוגע את מקומו של המצורע מבחינת התייחסות החברה לפרט. המשוגע, כמו המצורע לפניו, היה לקו הגבול בתפישת האדם וביצירתו של סדר חברתי. כשם שהרחיקו מצורעים מן החברה, כך בודדו את מי שהוכרזו כמשוגעים. עם זאת, תחושת הבדידות, והניכור, עלולה לפגוע בבריאות הגופנית והנפשית ובכך להחריף את המחלה. תומס אוגדן (2003) מציין כי חוויית הבדידות נוצרת לראשונה בעמדה הדיכאונית. אם החוויה נמשכת לאורך זמן, נדרש הפרט לשאת את נוכחות החסר מבלי למלא אותו בהשלכות של העצמי, ולכן נוצרים אובייקטים פנימיים רודפניים המרכיבים את המשאלות, ההזיות והפרנויה. ככל שפרט לוקה יותר בנפשו, כך הוא נוטה להתרחק מהזולת ולצמצם את קשריו החברתיים.

כהן (2003ב) מתייחס לטיפול בהבעה ויצירה במחלקה לחולים פסיכיאטריים, וטוען כי הביטוי של המתרחש בתוכנו עשוי לסייע הן לשחרור והן להגברת המודעות העצמית. כשאדם נאבק בתחושה של בדידות וסגירות, ברגשות של תסכול וחוסר אונים, צער או זעם, כאב או פגיעה, דחייה והרחקה – על אף שלעתים הוא חש עצמו משותק על-ידי המשבר, חנוק ומיוסר – עדיין הוא מסוגל להתנסות בביטוי עצמי.

ספאניול (2002), מטפלת באמנות שפעלה בבית-חולים פסיכיאטרי, מתארת את הכלי של הטיפול באמנות כאמצעי משמעותי ליצירת קשר עם אנשים בודדים המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. העבודה האמנותית מאפשרת להם לחוש תקווה ולקבל תחושת משמעות ומטרה. היא מציינת שלושה תנאים הכרחיים ליצירת אמון במטפל: אותנטיות, יצירתיות והחלמה. האותנטיות מתייחסת לקשר העמוק שבין המטפל לבין המטופל, קשר המאפשר מידול לקשרים אחרים. היצירתיות מתייחסת למגע של המטופל עם האמנות ולמודעות המטפל לכוחה של האמנות בחייהם של חולים במחלות נפש. ההחלמה מתייחסת לאמונה של המטפל שאנשים עם מחלות נפש יכולים ליצור חיים מלאים במשמעות ובמטרה.

כוחה של האמנות החזותית בולט במיוחד כשהוא בא לחזק את התחושה של העצמי השביר אצל מטופלים וליצור אצלם זהות. ספאניול מתארת ארבעה מוקדי זהות בתהליך חיזוק העצמי. המוקד הראשון הוא ההגדרה העצמית, המתייחסת לגרעין העצמי. השני הוא העצמי החברתי, המתאר את מקומו של האדם במערכות היחסים. השלישי הוא העצמי השאפתני, המתייחס לאדם כסוכן יעיל בעולם, בעל תפקידים ופעילויות המבוססים על יכולותיו. המוקד הרביעי הוא העצמי בעל הערך, המתייחס ליכולת של האדם לתת משמעות וערך, והוא נובע מערכיו ואמונתו.

השימוש הטיפולי באמנות מאפשר לאנשים הסובלים ממחלת נפש לפתח ולחזק את הקשר שלהם עם עצמם, עם אחרים ועם סביבתם, ולהשיג תחושה של מטרה ומשמעות (פראלי-האנסן, 2001).

החוויה המשותפת בקשר מטפל-מטופל

אבחנה מרכזית של ארון (1996) היא בין המושגים הדדיות וסימטריה. הוא מתאר את המפגש הטיפולי כמפגש אשר שני הצדדים בו תורמים ונתרמים. עם זאת, הוא מדגיש גם את המקומות שאינם סימטריים.

להדדיות בקשר הטיפולי שלושה מאפיינים. האחד, היצירה של ויסות הדדי המתייחס לשליטה מתמשכת שמפעילים אנשים אלה על אלה כחלק ממערכת היחסים ביניהם (לאור, 2007). השני, ההכרה ההדדית (Mutual Recognition), שמשמעה זיהוי של חלקי האישיות של האחר והכרתו כסובייקט (ארון, 1996). השלישי, ההשפעה ההדדית של המטפל והמטופל. כאמור, כל קשר בין השניים (כולל פרשנות) חושף משהו על המטפל כמו על המטופל. ההדדיות אינה מעיבה על ההבדלים המהותיים בין מטפל למטופל. חוסר הסימטריה הוא משמעותי להצלחת הטיפול, והוא מוגדר באמצעות תפקידו של המטפל ואחריותו על המטופל, ובאמצעות המטרה הטיפולית. תפקידה של האסימטריה הוא לשמור על ההדדיות במרחב הטיפולי (לאור, 2007).

רעיון ההדדיות מתאר שינוי מהותי בתפישה של תפקיד המטפל. לא עוד איש מקצוע יודע כל, אלא משתתף היוצר עם המטופל את החוויה. למעשה, היות המטפל חלק מהחוויה, חלק מהסיפור, היא זו שמאפיינת את תפקיד המטפל בתפישה זו. מארודה (2004) מתייחסת לחוויה המשותפת ככלי הכרחי לקידום הטיפול. היא מתארת את הצורך בחוויה משותפת, כאב משותף, פגיעוּת משותפת ואף טירוף משותף כדי לאפשר טיפול, בעיקר אצל חולים המאופיינים במצב סימביוטי. שיתוף זה מאפשר אמפתיה ראשונית.

מעורבות זו של המטפל האינטר-סובייקטיבי מנוגדת לרעיון המטפל הניטרלי (סטולורו ואטווד, 1992). המטפל מכיר בעולם הבין-אישי שלו ובחלקים האינטר-סובייקטיביים שהוא ממשיג בטיפול. מטרתו היא לחקור את האינטר-סובייקטיביות של המטופל באופן מגַדל אשר מאפשר התפתחות ויוצר סביבה מתקפת ומתכווננת שהמטופל יכול לחקור בה את החוויה הסובייקטיבית שלו.

למטפל אין ידע קודם, אלא אחריות יתרה. אל לו לכפות על האדם הגדרה או מחשבה. הוא צריך להיות מוכן למפגש ייחודי ולהשתנות בהתאם למפגש ולמטופל. הפרשנות נועדה להעמיק ולחזק את הקשר (ברמן, 1997). ארון (1996) מרחיב תובנה זו וטוען כי כל פרשנות מספרת לנו משהו גם על המטפל, ולמעשה היא סוג של חשיפה עצמית של המטפל. בהסתמך על ויניקוט, הוא טוען כי הפרשנות היא יצירה משותפת של המטפל והמטופל ואין לדעת לאן תתפתח. למעשה, אפשר לומר שכל ביטוי יצירתי במפגש הטיפולי הוא סוג של פרשנות.

אינטר-סובייקטיביות בטיפול באמנות

הרבה מהרעיונות על טיפול באמנות ואינטר-סובייקטיביות עומדים בבסיסה של שיטת הטיפול של מטפלים באמנות רבים. לטענת סקייף (2001), הסיבה לכך היא שהטיפול באמנות מיקם את עצמו בשלב מוקדם בתוך העולם הבין-אישי. משנתו של ויניקוט ורעיונותיו אודות תופעות המעבר והמרחב האפשרי היו מרכזיים בהבנת תפקיד האמנות ביחסים הטיפוליים. שבריין (1995) דנה ברווח שבין העצמי לבין האחר, בין המודע ללא-מודע, המוכל והמיכל, ומתארת את יצירת האמנות כסמל של הרווח שבין השניים, ולמעשה מתייחסת למרחב האינטר-סובייקטיבי. שבריין מקבלת את רעיון האינטר-סובייקטיביות, אך לרוב בשילוב הרעיון של קיום עולם פנימי וייחודי הקודם לעולם החברתי (סקייף, 2001). על-פי הגישה האינטר-סובייקטיבית, החומר – של הגוף או של האמנות – מקבל את זהותו רק דרך היחסים עם העולם. לכן, יצירת אמנות צריכה להיות מובנת כחלק בלתי-נפרד מיחסינו עם אחרים ועם העולם (סקייף, 2001).

בטיפול באמנות, הדימוי הפנימי מקבל צורה תוך כדי עשייה ותלוי בעשייה הזו. אנחנו מבינים את היצירה רק תוך כדי עשייתה, ומשמעותה נקבעת כשהיא משפיעה על החלל האינטר-סובייקטיבי שהיא נצפית בה (סקייף, 2001). סקייף מתייחסת לטיפול באמנות מן הזווית האינטר-סובייקטיבית כאמצעי לתאר דברים לפני עיבודם, כשהם נמצאים קרוב למודע, או לחלופין, כאשר האדם מוצף מכדי להתנסח באופן בהיר. אמצעי נותן ביטוי לגוף ואף קשר של מגע. התנועה והשימוש במגע עם החומר מפעילה בנפש מקומות שאינם תלויים בחשיבה. לבסוף, התוצר הוא למעשה גילום של המרחב האינטר-סובייקטיבי בטיפול.

תיאור מקרה: מפגש בדידויות

אנוש בן חורין! לעולם תאהב את הים!

הים הוא ראי נפשך: אותה הלא תראה,

כי תמיד אל גליו הזורמים אל אין סוף, בעיים

כתהומו רוחך קרבך תהום פרא.

(האדם והים, בודליר; תרגם ישורון קשת)

שוב הבדידות הארוכה

שברה בלילה את רוחי

ימים רבים שלא פקחו אלי עיניים

(בקרוב, מאת אהוד מנור)

מלכי (שם בדוי) הוא המטופל הראשון שלי. הרגשות הסוערים שעולים בכל טיפול, החרדה שעומד בפניה המטפל, כמו גם המטופל (מיטשל, 1993), הספקות שעולים בתהליך, כל אלו היו עוצמתיים במיוחד מעצם היות המפגש הזה מפגש ראשוני שמעולם לא חוויתי כמותו. היציאה למסע לא-מוכר ולא-צפוי היה מוזר ומפתיע עשרות מונים כיוון שלא רק המטופל היה לא-מוכר, אלא גם עצם החוויה הטיפולית היתה חדשה לי. לעומתי, מלכי כבר ידע מטפלים רבים.

מלכי נולד בשנות החמשים כבן בכור. הוא חווה קושי ביחסים בין-אישיים וחש מבודד, דחוי ועצוב. הוא מאושפז מגיל 16 לאחר שאובחן בסכיזופרניה לא מאורגנת. מאז גיל 20 הוא מאושפז ברציפות במחלקה הפתוחה אשר בה פגשתי אותו כשהוא בסוף העשור הששי לחייו. ההתדרדרות במצבו הקשתה עליו ליצור קשר. הווייתו המרכזית היתה בדידותו. התנועה שלו היתה נוקשה ואטית, דיבורו לרוב לא מובן והתנהלותו מוזרה ולעתים אף מאיימת.

נפגשתי אתו מלכי לטיפול פרטני של פעמיים בשבוע במשך עשרה חודשים בלבד. במהרה התרשמתי שהוא נבון מאוד, בעל אוצר מלים רחב ויכולת גבוהה, אך לא תמיד זמינה, ליצור שיחה ממוקדת ורציפה. במשך הפגישות השתלבו השיחות והיצירה אלה באלה: לעתים אני מציע לו לצייר את התכנים שהוא מעלה, ולעתים הדימויים העולים בציור מובילים את השיחה. החוויה בטיפול היתה של נסיעה ברכבת הרים, הכוללת נתקים בין חלקי השיחה, תחושה של קיטוע, גם בפגישות שהצליח לשמור על רצף ומיקוד.

בדידותו אמנותו: ביטויי בדידות בתהליך האמנותי

תיאורי הבדידות של מלכי מגוונים ורבי-פנים. את הבדידות הזו פגשתי כבר בציוריו הראשונים, ציורים של נופים מדבריים בצבעים חומים-צהובים ובהם מיעוט אלמנטים. מלכי מצייר איש בלב ים. האדם יושב בסירה, אוחז בהגה, אך לדבריו אין לו יעד. בציור אחר מופיע כלב כלוא בתוך שתי גדרות. ראשו מושפל. גם בחלומות שחלק עמי הוא נמצא בלב ים, בודד, כשרק הגלים מקיפים אותו. תחושה זו של בדידות מלווה את תיאורי היחסים המשפחתיים ואת היחסים עם מטופלים אחרים ועם הצוות. הם עולים דרך האמנות והשיחה, וכן בחוויה האינטר-סובייקטיבית בטיפול עצמו.

לאחר פגישה אשר קשיי התקשורת בה עם מלכי הטרידו אותי מאוד, וחוסר הארגון שבו הציף אותי מכדי לסדר את מחשבותי במלים, התיישבתי עם חומרי האמנות ויצרתי. ציירתי את המחסום המבודד המפריד בינו לביני. מחסום זה הוא מערכת של שתי חומות הגנה המקיפות את מה שבתוך ראשו ומונעות ממני לראות ולהיות חלק מהעולם שלו. העולם שבפנים הוא מורכב וצבעוני, בעוד מבחוץ המציאות מטושטשת ולא מעידה על הפנים. בציור יכולתי לבטא גם את מה שמתחולל בתוכו. אך האם במציאות אני מצליח לחדור את החומה ולראות אותו בבדידותו?

בדיעבד למדתי שאני מוצא את החומות האלו גם אצלי. החומה הכפולה יוצרת חיץ כפול: אחד כלפי הסביבה החיצונית והשני כלפי פנים. במלים אחרות, היכולת להבין את התהליכים הפנימיים או להיות מודע אליהם. נקודת מבט זו איפשרה לי להבין את הצורך העז שלו להבין את עצמו, את הפלאים, את מחלתו, את הווייתו בעולם? התחושה שלי היא שכמוני, הוא חיפש הסבר, ניסה להבין את הדברים.

בפגישה אחרת הוא סיפר לי על חלום שלו. מלכי נמצא במבוך שפזורות בו אסלות רבות. במבוך מסתובבים מטופלים מהמחלקה והוא מדבר אליהם ללא מלים, ובסוף החלום הוא מגיע לחוף הים. מיד הוא עבר לציור ספונטני בעקבות החלום. החלום היה לסיפור המתפתח תוך כדי סיפורו וציורו. הוא צייר ארנב חסר-עיניים והוסיף לפניו דרך ארוכה. בסוף הדרך הוא צייר שרבוט מופשט והסביר כי השרבוט הוא ציור כמו של ציירים. בעבר הוא הסביר לי שההפשטה היא עניין של הרוח, של הנפש.

הדרך של הארנב העיוור הובילה אותו אל מקום גבוה יותר, רוחני יותר. אז הוסיף מלכי מכשולים ממשיים בדרכו: שולחן ועליו אגרטל עם פרחים ועגלון המצליף בסוסו. העגלון מבקש כי יפנו לו את דרכו. מלכי ואני קמים ומדמים את העגלון, הארנב והשולחן, ומאפשרים לעגלון לעבור. אנו צוחקים יחד. כשמלכי חוזר להתיישב ליד הציור, הוא מצייר שני שחקני מטקות בחוף הים. כמו בחלום, הוא יוצא למסע, כשהממשי מפריע לו בדרך לייעד הרוחני. בסוף הדרך נמצא הים, הבולט בציורים אחרים של מלכי כממלכת הבדידות. הוא מסיים את דרכו בים, אך בציור ובטיפול, שלא כמו בחלום, הוא נמצא שם כחלק מצמד. הציור בטיפול, בשונה מהחלום, מבטא את התחושה המתמשכת של הגילוי והיחד.

קשר בצל פרידה: התפתחות הקשר הטיפולי

בפגישתנו השנייה סיפר לי מלכי על אחד המטופלים האחרים במחלקה. תוך כדי השיחה הוא צייר. הוא תיאר בעצב מטופל שמתקרב אליו ומתרחק, מתקרב ומתרחק. מלכי אמר לי "הוא משלה אותי", ומספר לי בכך על כמיהתו לקשר ועל אכזבתו, ואולי על החשש מכך שגם אני מטפח בו אשליות. כשהוא אומר לי את הדברים האלה, משהו קורה בציור. הוא מצייר קו נוסף לאורך הקו הראשון, ומעבה את קו המתאר של אחד העצים – כאילו יש בינו לבין העולם שסביבו שתי מערכות הגנה במקום אחת, כמו הגדר הכפולה סביב הכלב, כמו חומות ההגנה הכפולות. הוא זקוק להגנה זו כהגנה בפני האשליה שבקשר.

שבוע לאחר מכן אני הלכתי לחפש אותו כדי שייכנס אתי לחדר. הוא נסער מפגישת מחלקה שהרגיש בה דחוי. הוא מסכים לבוא אתי, אך אחרי צעדים משותפים אחדים הוא מסתובב ובורח. אני חוזר אליו, הוא מצטרף אלי ובורח וחוזר חלילה. הוא מגלם בהתנהגותו נטישה ושיבה. הוא המשיך וברח מפגישותנו לא פעם בתחילת הטיפול. עם הזמן הבחנתי שככל שאני ממשיך לקיים אתו קשר – גם אם הוא נעמד, גם אם הוא הולך אל הדלת, גם אם הוא רץ – אם אני ממשיך לדבר אתו, לשאול אותו שאלות, להתעניין, הסיכוי שייעלם פוחת. הייתי שואל אותו שאלה כשהוא כבר מחוץ לדלת, והוא היה חוזר כדי לענות לי. הייתי משקף את תחושותיו, והוא לא היה יוצא מהחדר. עם הזמן הפסיק לברוח מהטיפול.

תהליך העבודה עמו חשף בפני עולם של ביטויים ומלים אשר היו בעיניו כבעלי כוחות פלאיים. הוא קרא להם "פלאים", והיה חוזר עליהם בכתיבה, בדיבור ובאמנות, כקוסם הממלמל קסם או כאחוז דיבוק האוחז במלים שהן שרידים למה שאיבד. מלכי ייחס כוחות לעצמים ולמלים, וכן גם לעצמו. לפלאים של מלכי יש משמעות רבה ביחסיו עם הסביבה. לתפישתו, הם מאפשרים לו להטיב עם הסובבים אותו. בציוריו הוא מתאר קבוצות אנשים משתאים ממעשיו ומטובו, אך לעתים, כמו במציאות, הם מתכחשים לנתינה שלו ומתעלמים ממנו. הוא צייר את משה רבנו מנתץ את לוחות הברית ותיאר בפירוט רב את תסכולו מכך שהוא (כמשה), לאחר דין ודברים עם אלוהים, מנסה להיטיב עם העם, שלא רואה את ניסיונותיו לעשות למענו ובוגד בו. כך גם מלכי, שמנסה באמצעות הפלאים שלו, וקשריו למעלה, להיטיב עם המטופלים האחרים. הוא זוכה מהם ליחס מזלזל, יחס של רדיפה והתנכלות, לא להכרה שהוא מייחל לה.

אישיותו של משה מגלמת בעוצמה גם את חוויית הנטישה והדחייה של מלכי. משה רבנו ננטש כילד על-ידי אמו, ושוב על-ידי אלה שגידלו אותו כשמצא את ייעודו. במדבר הוא ננטש על-ידי העם הסורר. בדמי ימיו הוא ננטש כשהוא צופה לבדו מפסגת הר נבו על הארץ אשר אליה הוביל את עמו.

מלכי מתאר את עצמו הולך בחצר בית החולים ומסביבו אין איש. הוא רוצה מישהו לדבר אתו ואין איש. הוא מצייר את עצמו הולך לבדו על הדשא בבית החולים, ואני מציע לו לצרף אליו מישהו. הוא מוסיף דמות, אך היא קווית ונחבאת. נראה כאילו הדמות הנוספת חולקת עם הראשונה את נעליה. היא אינה מארחת לה לחברה, אלא משתתפת אתה בחוויית הבדידות. אולי זהו תפקידי. תחושת הבדידות רק מתעצמת כשהיא עולה על הנייר. היא הביאה אחריה תחושת ריקנות.

הקושי להבינו עמד במרכז השיח בינינו. כדי להבינו נדרשה ממני הקשבה מאומצת, כאילו האזנתי בחשאי מאחורי דלת. המאמץ להאזין התיש אותי לפעמים ולא פעם הרגשתי חולשה במפגשים. לעתים הייתי מוצא עצמי נתלה בחלקי משפטים שהבנתי, אך הוא מזהה זאת וכועס. לעתים, כשביקשתי שיחזור על דבריו, או שואל "מה?", הוא היה מחקה אותי בלעג. הלעג מופנה כלפי מתוך הציפייה שאבין אותו תמיד. הוא היה רגיש מאוד לכל ביטוי של קשר ותקשורת. הוא העיר לי פעם על כך שידיי משולבות, והסביר שזה סימן לחוסר הקשבה. בפגישה נוספת דיברנו על הקושי להבין אותו. הוא היה מבולבל ולא ממוקד. דיבורו התערפל והתבהר חליפות. לדבריו, מידת הבהירות של דבריו תלויה במצב הרוח שלו. השקיעה בתחושת המוות, הרגע שהבדידות בשיאה, הביאה את מלכי להיות לא-מובן, מנותק. ככל שהרגיש חי יותר, דיבורו היה מובן יותר. אני מבין דרכו שדיבורו המעורפל הוא דרך להתנגדות. הוא אומר, "אני לא דורש הבנה, אבל אני רוצה שיבינו אותי".

הוא היה מתוסכל מחוסר ההבנה שלי, ואני גם, מאותם טעמים ממש. היה בי רצון עז להכיר אותו ולעזור לו, אך קושי זה יצר מכשול עצום. הקושי לא התמצה בהבנה של התוכן; הוא התפשט אל תוך החוויה כולה ויצר נתקים עצומים. קושי זה והרגשות הכבדים שהוא מביא אתו העלו גם אצלי תחושה קשה של בדידות. בדידות בתוך הקשר נוצרה מהיותי לכוד בין רצון להבינו לבין הידיעה שגילוי רצון זה רק יבליט את הקושי שלו.

מפגש בדידויות - מפגש מכונן ופרידה

כחודשיים לפני סיום הטיפול מצאתי את החוט המקשר בין חלק ניכר מהפלאים של מלכי: "תעלומת האיש הכפול". תגלית זו היתה מרגשת ומסעירה מבחינתי, כיוון שהיא נגעה לא רק בטיפול של מלכי, אלא גם בי עצמי. מלכי תיאר את עצמו יושב לבדו על הדשא וקורא את הסיפור הזה. בחיפוש באינטרנט מצאתי כי קיים תחת שם זה קומיקס שהופיע בשער האחורי של החוברות לנוער "הארץ שלנו". את הקומיקס כתב פנחס שדה על-פי הסיפור "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומר הייד" (מאת הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, שפורסם בשנת 1886).

התימה העיקרית של הסיפור הוא המאבק הכושל ביצר הרע. המאבק בין הטוב והרע נוכח מאוד אצל מלכי. הפלאים שייכים לטוב; הריקנות לרע. עם זאת, הניסיונות ליצור אבחנה ביניהם קשה ומערערת. גיליתי כי מקורם של פלאים רבים ודימויים שהעלה בציוריו ב"תעלומת האיש הכפול".

למרות שנות דור המפרידות בינינו, הזיכרון הישן שלו נגע בזיכרון ממשי משל עצמי: אני יושב במקום מבודד בבית סבתי שבכפר ובידי כרכים של "הארץ שלנו", חוברות אגודות לספר עב-כרס שליווה אותי ימים ארוכים ורבים שבהם שהיתי בבדידות. בדידותי שלי שם היא בשבילי ארץ לא נודעת. בילדותי ובנעוריי בחרתי לבלות שם זמן רב, אך מעטים הזיכרונות שנותרו לי, והכרכים הכתומים ביניהם.

סבתי. הסיפור בעברית מנוסח בעברית גבוהה בששה-עשר פרקים מצוירים בעמוד האחורי של כל חוברת. זה היה אמצע השנה אשר בסופה ידעתי כי איאלץ לסיים את הטיפול, כך שבנוסף להתרפקות האישית שלי על מדרונותיו התלולים של הזיכרון, ראיתי בכך הזדמנות ליצור דבר משמעותי בקשר עם מלכי ולהצטרף לעולם פנימי יותר שעוד לא זכיתי להכיר.

באחת הפגישות שדיברנו בה על בדידותו, נתתי לו את הפרק הראשון. הוא הביט בו בפליאה והתלהבות. הוא הקריא לי את הסיפור שלוש פעמים, עוצר מדי פעם ומתבונן בתמונות כאילו היו פלא. הוא מספר לי שחלם על הכרכים הכתומים. הבאתי לו את צילומי הפרקים השונים במשך מפגשים אחדים. הוא היה נרגש מאוד. לפתע קם וגילם ביוזמתו קטעים מהסיפור.

ניסיתי להתעמק אתו בדימויים שעולים בסיפור. הוא הביט בפרקים וצייר. מצד אחד, הוא הפגין יכולת התבוננות וחשיבה; מצד שני, הציורים שלו היו מפורקים יותר מכפי שאני רגיל לראות אצלו. התלבטתי אם לפירוק היה קשר למגע הישיר עם הזיכרונות והפלאים או עם אירועים אחרים שאירעו באותה תקופה. הסיפור הביא גם זיכרונות ילדות של משחקי עמודו ואבן נייר ומספריים. הוא ביקש ממני דף שחור וכתב עליו באותיות דפוס לבנות משפטים של ילד: "אני מקשט את הסוכה", "אני הלכתי לבית הספר", "אבא שמח מרוב טוב". אני נזכר בלוחות השחורים והישנים של בית הספר שכתבו עליהם בגיר לבן. הוא נזכר באלבומי התמונות שהיו עשויים מאותו נייר שחור.

המשיכה העזה לסיפורים האלה, אולי כשרידים של התקופה האחרונה לבריאותו והבדידות הקשה שחש כל חייו, התחברו אלי פעמיים. פעם אחת היתה במובן הממשי של החוברות; פעם שנייה בתחושת הבדידות שאיפיינה את ילדותי, שאת רובה ביליתי לבדי בכפר. המפגש בין התחושות שהאדם חווה לרוב בגפו מאפשר להתייחס לבדידות לרגע כאל זיכרון טוב, וחשוב מכך, כזיכרון משותף שחולקים זה עם זה. לרגע היתה תחושה שאנו לא לבד. עם כל המרחק האדיר בגיל ובבריאות הנפשית, יכולתי לראות את הזיכרון של הילד היושב לבדו על הדשא ובידו חוברת כתומה של "הארץ שלנו" ואיש אינו רואה אותו, איש אינו יודע מה עובר בראשו, ואין עד לבדידותו.

השיחה בעקבות הסיפור חזרה לכך שאין הצילומים דומים למה שזכר. קיים שוני פיסי, אין ההעתק המצולם חלק מחוברת, לא בגודל ולא בנייר. יש גם שוני פנימי, בחוויה שלו. החוויה שלו ואופן זכירתו את הסיפור הם פנימיים, ואילו הצילומים הם חיצוניים. לעתים אפילו אמר שהוא כתב בעצמו את הסיפור וצייר את הציורים. הוא לא אמר את זה מתוך מגלומניה, אלא כנראה מתוך הזיכרון העז של הסיפור והחוויה ששוכנים בתוכו. עם זאת, תחושה זו מצביעה גם על חווייתו הייחודית, על המקומות שאין אנו חולקים, הדברים שאין אני מסוגל להבין.

העיבוד של "תעלומת האיש הכפול" הביאה אותנו לסופו של הטיפול, ובדרך זו נפרדנו. קשה היתה לי ההתמודדות עם הפרידה. ידעתי שמלכי חווה פרידות רבות. הוא חווה מצבים רבים שהרגיש בהם נטוש, אם כאשר אישפזו אותו ואם במשך אשפוז של כמעט 40 שנה, כל פעם כאשר מטפל סיים את העבודה אתו. עלה בי חשש רב מהתסוגה שתיווצר לאחר הפרידה. כשהודעתי לו שהפרידה מתקרבת, הוא אמר לי שהוא מצטער על כך, חייך חיוך גדול, ואמר שהוא יבכה.

נקודות השקה בין מטפל למטופל וחוויית הבדידות

מעורבותי בתהליך היצירה של מלכי נבעה מהתחושה שהוא זקוק למטפל שיילך אתו יד ביד. נסיגה פנימה בעולמו הסובייקטיבי היא מאיימת ומעוררת תחושת כיליון. כמטפל, הטיפול היה דרך שצעדנו בה יד ביד. רק בדרך זו יכולתי להיות בתוך החוויה שלו, גם אם לעתים הדבר היה כרוך במחיר אישי של בלבול, תסכול, חוסר ארגון ותחושה של איבוד הדרך. מצד שני, הדבר איפשר את הכוונון הרגשי שמתאר סטרן (2005). רגשותיו, שלא פעם חדרו לתוכי, איפשרו לי להצליח להכילו גם כשהוא נסער וכועס, ואף לסייע לו לווסת את רגשותיו. הכוונון הרגשי יצר את הפתיחות הרגשית שאיפשרה לי להיכנס לעולמו. ההשפעה ההדדית זה על רגשות זה היא למעשה יצירת הוויסות ההדדי, אחד ממאפייני ההדדיות בקשר טיפולי (ארון, 1996).

המסע המשותף במצב של יחדיות ( jointness), אשר סטרן מכנה Moving Along, הוא מסע שהמטפל והמטופל לומדים להכיר בו את עצמם ואת האחר. על-פי סטרן, הלימוד הזה הוא הוא מהות הטיפול, והוא נובע מתפישת האדם ככזה הנטוע תמיד בתוך מערכת אינטר-סובייקטיבית. נקודת מבט זו איפשרה לי לראות שלמרות הקשיים בתקשורת המילולית, הקשר המלווה בכוונון רגשי איפשר למלכי להכיר את עצמו דרך המסע המשותף. המפגש שלי עם עולמו של מלכי איפשר לי להכיר לא רק אותו, אלא גם את עצמי, והוא איפשר למלכי להכיר את עצמו דרכי.

מארודה (2004) מתארת את הצורך בחוויה משותפת, כאב משותף, פגיעות משותפת ואף טירוף משותף כדי לאפשר טיפול, בעיקר אצל חולים כמלכי, המאופיינים במצב סימביוטי. שיתוף זה מאפשר אמפתיה ראשונית. לטענתה, המטפל לאו דווקא מרגיש את הצורך בשיתוף כזה, אך המטופלים זקוקים לתחושה זו כדי לתת למטפל להצטרף לעולמם. החוויה המשותפת של מלכי ושלי מסייעת על-פי בלאק (2003) ליצירת שינוי ולחשיפת רגשות, הזדהויות ותכנים שלא היו נגישים קודם. הדבר התאפשר באמצעות הכניסה למרחב ייחודי ולא מוגדר השייך לשנינו. על אף הקושי להזדהות עם מטופל שמצבו כה קשה, נמצאה נקודת השקה אותנטית ומרכזית בזיכרון המשותף של ילדותנו הנפרדת.

רגעים בטיפול, כמו המחזה משותפת של חלום שהביאה לא רק תכנים אלא את ההנאה המשותפת של היצירה (הדרמטית והפלסטית) יחד, כמו גם דימויים באמנות שייצגו את שנינו, הם זמן שסטרן (2005) מכנה "רגעים של מפגש". באופן העוצמתי ביותר היו השיחות על "תעלומת האיש הכפול" רגעים של מפגש. הסיפור היה לשער למרחב מעברי, מרחב ללא אבחנה בין הקיים לנוצר מאין: הפנטסיה נעשית לחלק מהמציאות, המציאות הסובייקטיבית של כל אחד מאתנו נפגשת עם רעותה. סטרן מגדיר את המרחב שנוצר כמרחב פתוח (Open Space) שמתאפשר בו מגע אינטר-סובייקטיבי אותנטי. המגע הקרוב בין המטופל ובין המטפל מאפשר בנייה של אמון בקשר הבין-אישי (סטרן, 2005). החוויה האישית שלי איפשרה לי להכיר מתוך חוויה ישירה חלק מהתחושות שלו אל מול השורות של הסיפור. הם איפשרו לי לגעת בחוויה (experience near) עוד לפני הניסיון להבינה כדי לפרש את המטופל שלי.

תיקוף

חוסר תיקוף מתמשך גורם לתחושה חזקה של בדידות, תחושה שלפי סטולורו ואטווד (1992) נמצאת בבסיסן של כל סוגי הפתולוגיה. התיקוף הרגשי איפשר לי כניסה אל עולמו של המטופל שלי תוך הבנת החוויה הסובייקטיבית והדהודיה. חוסר היכולת של הסביבה לתקף את התהליכים הפנימיים השכליים והרגשיים ואת השלכותיהם על היחסים יצר קושי גם בהבנה שלו את עצמו, קושי שאני מכיר גם מעצמי.

"אני לא דורש הבנה, אבל אני רוצה שיבינו אותי", אמר לי מלכי. הציפייה למפגש בין-אישי של כיוונון רגשי הוא כוח מבריא שעמד במרכז הטיפול, כמו גם הידיעה ההתייחסותית המרומזת (Implicit Relational Knowing), המתייחסת ליכולת ליצור קשר מיטיב, גם אם לא מילולי. ציפייה זו היא ציפייה מולדת, והיא קיימת גם אצל מלכי, על אף הפגיעה הקשה שלו (סטרן, 2005).

על-פי סטולורו ואטווד (1992), תיקוף סובייקטיבי כולל שלושה רבדים. העלאת רצונו של מלכי שיבינו אותו הוא חלק מעולמו הסובייקטיבי, והוא הרובד הראשון. כמטפל באמנות, התיקוף יכול להיווצר גם מעצם התבוננותי על יצירה במהלך יצירתה, התבוננות שאיפשרה למלכי להסתכל עליה כמשהו חיצוני לו. בצל קשיי התקשורת, הבנתו היא סוג של תיקוף, דבר המעניק קיום ממשי יותר לתכנים הנפשיים והשכליים.

ההנכחה של תפישת עולמו הייחודית נתנה למלכי תחושת הכרה. תיקוף התפישה איפשר את חיזוק תפישת העצמי בכך שאיפשר למטופל להסתכל על עצמו מעיני האחר. זה התבטא בשינוי הדרגתי של דמות האנוש בציוריו. בעוד שציור דמויות האדם העלה את תפישת העצמי כסובייקט, ציורי הפנים התייחסו לרוב לתפישת האחר. בתוך המרחב הטיפולי, האחר היה לבעל תכונות ייחודיות משלו, רגישות משלו ומתוך כך הוכר כסובייקט.

ברגעים הרבים שלא יכולתי להבינו חשתי תסכול על שאיני יכול להעניק לו את מה שהוא רוצה, את הדבר שהוא זקוק לו. כאשר ביטאתי את רגשות שנינו בקול, יצרתי למעשה תיקוף ברובד השני, של עולמי הסובייקטיבי כמטפל על מחשבותיי ורגשותיי. פרנצי מגדיר אותם כפרשנות (ברמן, 1997) שלא נועדה להפוך את הלא-מודע למודע, אלא להעמיק ולחזק את הקשר בכך שהיא מראה למטופל כי מנסים להבין אותו ואת רגשותיו. קשיים רבים שעלו במפגש עם מלכי הם קשיים שהכרתי בעצמי, אך לא הבאתי את כולם אל המפגשים, ולא באופן מילולי. עם זאת, התחושות שסבבו אותנו בחדר היו של שיתוף. אני חושב שהאמפתיה שנוצרה נוצרה בעקבות זיהוי תחושות אלו בתוכי.

הנוכחות של החוויות, הרגשות והמחשבות של מלכי ושלי ותיקופן, בין אם עלו באופן מילולי או לא, יוצרים מפגש אמתי ויוצרים הכרה הדדית שהיא ממאפייני ההדדיות בטיפול (ארון, 1996). מקלפלין (1981) מוסיף ומתאר את שני הצדדים ככאלו החווים בדידות. הברית הטיפולית ביניהם מתעצבת במשך הטיפול בהתאם לתחושת האמון הנבנה בין המטופל והמטפל ובהתאם לנקודת המבט המשותפת שלהם על התהליך המשותף. נקודת מבט זו איפשרה לנו את המסע המשותף.

העובדה שדיברתי על הקושי שלי להבין אותו יצר תיקוף משמעותי גם ברובד השלישי, הוא השדה הסובייקטיבי שנפרש בין העולמות הסובייקטיביים של מלכי ושלי. נואל-האל (1995) טוענת כי מטפל המתפקד כעד וכשותף מאפשר לשחזר ולתקן מקומות שנפגעו ולחזק את כוחות הנפש. אותה פגישה איפשרה לו להגיע במסענו למקומות חדשים ולדבר על זיכרונות ותובנות שנעלמו לו. עוד מעט אני אעלם לו, כמו הזיכרונות, התובנות והמטפלים האחרים ששימשו כעדיו והלכו. במחשבה זו אני בוחר שלא לשתף אותו. הוא היה זקוק לתיקוף שלי כדי להגיע למקומות שלא נגענו בהם קודם, ומחשבותיי עלולות לערער את הביטחון שצבר.

עצבותו נוגעת בעצבותי, בדידותו בבדידותי, התחושות שלנו משפיעות אלו על אלו, שנינו משתתפים בתהליך ומשפיעים זה על זה. כך תיאר ארון (1996) את המאפיין השלישי של ההדדיות בטיפול. עם זאת, האחריות שאני לוקח על עצמי, מתי לשתפו בעולמי הסובייקטיבי ומתי לא, היא סימן לאסימטריה שארון מתאר. ובכל זאת אני מטיל ספק ביכולת שלי ליצור הפרדה מוחלטת בין התכנים שאני מביא למפגש ואלה שאני מדיר ממנו. האם מטפל, אחראי ככל שיהיה, יכול לבחור תמיד אלו תחושות יעלו בטיפול ואלו יוחבאו מעיני המטופל? האם זה אפשרי כאשר נמצאים מול מטופל החווה את מטפלו באופן סימביוטי כל כך? האחריות של המטפל על-פי סטולורו ואטווד (1992) היא לגעת בחוויה (experience near) ולהיות מוכן למפגש ייחודי ולהשתנות בהתאם למפגש ולמטופל. אחריות זו עלולה, לדעתי, לערער את השליטה בתכנים שעולים בעולמו הסובייקטיבי של המטפל ומתוכו.

סיכום

תמונה עולה בדמיוני לאור דיון זה: דימוי של קשיש מעוטר בזקן לבן ארוך ומרשים שידו מונחת מול עיניו ועליה צרצר ארוך רגליים והם מביטים זה לעיני זה מבט ממושך של סקרנות והתפעלות מגילויו של עולם חדש. גם אם שונים הם זה מזה בכל היבט, הקשר שנוצר בין שני השותפים הוא קשר הדדי של למידה והערכה. זה הרעיון המרכזי של הקשר הטיפולי שתיארתי מעלה. מחד, מטופל שפגיעת הנפש שלו קשה מאוד ובאמתחתו עשרות שנים של ניסיון טיפולי; מאידך, מטפל בתקופת הכשרתו שאלה צעדיו הראשונים. ועם כל אלה מביא עמו הטיפול חוויה ייחודית, סוערת ומרגשת של למידה של אדם את רעהו ולמידה של אדם את עצמו שהלכה והתגברה עם ההיכרות ועם הקשר והאמון שנבנה.

התהליך הטיפולי והרצון הכן להתקרב ולאפשר לעצמי להזדהות הביא אותי לחשוף חלקים פגיעים שלי שלא מנעתי מלהכניס לחדר הטיפולים. הבאתם המהימנה אל החוויה המשותפת נועדה לחזק את המטופל ולתת לו את תחושת הנראות שהכמיהה אליה טמונה בתוכנו. החקירה המשותפת של חוויית הבדידות באמצעות מלים ודימויים יצרו גשר בינינו. יכולנו במסגרת הטיפול לפתח חוויות ביחד וליצור באמצעותן תחושה מחוזקת של העצמי. כל גשר נוסף מאפשר גם גשרים נוספים, ויתכן וזה אף איפשר את הקשר הזוגי שהתהווה באותה תקופה בין מלכי לבין מטופלת אחרת, ואיפשר בעתיד קשרים מיטיבים אחרים עם דמויות מטפלות ואחרות.

שנה לאחר תום הטיפול אני יודע שלמדתי והתפתחתי כאדם וכמטפל כתוצאה מחוויה מסעירה זאת. נכנסתי אל הקשר עם ציפיות נמוכות מאוד ליצור שינוי באישיותו של מטופל כרוני או במצבו, אך עם נכונות מלאה לתת את כל שביכולתי. אני מקווה שהצלחתי ליצור שינוי ולהשיב לו כגמולו על מה שלימד אותי, לתת לו תקווה ולשחרר אותו מעט מעול הבדידות.

מקורות

אוגדן, א' (2003). מצע הנפש, תל אביב, תולעת ספרים

בן שושן, א' (1964). מילון חדש, תל אביב, המילון החדש

ברמן, ע' (1997). הדדיות ואינטרסובייקטיביות במפגש הטיפולי: הרקע ההיסטורי של הפסיכואנליזה

ההתייחסותית. שיחות − כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך י"א, חוברת מס' 3, יוני 1997

ויניקוט, ד' ו' (1995). משחק ומציאות, תל אביב, הוצאת עם עובד

כהן, א' (2003א). סיפורה של הבדידות, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, ספרי חמד

כהן, א' (2003ב). בדידות כגורל, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד

לאור, א' (2007). המטפל, המטופל וה-setting הטיפולי: בנייה הדדית של ה-setting כגורם טיפולי,

מתוך שיחות − כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך כ"א, חוברת 2, מרס 2007

מיטשל, ס"א (1993). תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תולעת ספרים

נואל-האל, פ' (1995). תרפיה באמנות: דרך לריפוי הפיצול, תרפיה באמנות – התפתחויות חדשות תיאוריה ומעשה, קרית ביאליק, אח

סטרן, ד' (2005). עולמם הבין-אישי של תינוקות, תל אביב, פסיכה

פוקו, מ' (1992). תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים, כתר

קליין, מ' (2002). כתבים נבחרים, תל אביב, תולעת ספרים

 

Aaron L. (1996) A Meeting of Minds: Mutuality in Psychoanalysis, New York, The Analytic Press

Black M. J. (2003) Enactment – Analytic Musings on Energy, Language, and

Personal Growth, Psychoanalytic Dialogues, Volume 13, Number 5, 16 October 2003, pp. 623-655

Farrelly-Hansen, M. (2001) Spirituality and art therapy, London and Philadelphia, Jessica Kingsley

James, W. (1980) The Principles of Psychology, vol. 1, New York, Henry Holt

Maroda K. J. (2004) The Power of Countertransference: Innovations in Analytic Technique, Routledge

Mclaughlin J. T. (1981) Transference, Psychic Reality and Countertransference, Psychoanalytic Quarterly, 50,pp. 639-664

Schaverien, J. (1995) Desire and the Female Therapist: Engendered Gazes in

Psychotherapy and Art therapy, London and New York, Routledge

Skaife S. (2001) Making Visible: Art Therapy and Intersubjectivity, in Inscape, Vol. 6 No. 2, pp. 40-50

Spaniol, S. (2002) Art Therapy with Adults with Severe Mental Illness, from Malchiodi, Handbook of Art Therapy. New York, Guilford

Stolorow R. and G. Atwood (1992) Context of Being: The Intersubjective Foundation of Psychological Life, New Jersey, The Analytic Press

Winnicott D. W. (1949) Hate in the Countertransference, International Journal of Psychoanalysis, Vol. 30, pp. 69-74       

Winnicott, D. (1958) The Capacity To Be Alone, in The Maturational Process and the Facilitating Environment, New York, International Universities Press