ייצוגים של בית, אם וילד בטיפול באמנות במסגרת פנימייה - הדס אלול

הדס אלול, מטפלת באמנות
elulh@zahav.net.il

 

ייצוגי בית, אם וילד הם מהייצוגים הראשונים והטעונים ביותר. בית אינו רק מבנה או מרחב מוחשי אלא משמש כביטוי לעצמי ומסמל את המשפחה והקשרים עמה, ואולי גם את המרחב הבטוח או הבית במציאות. ייצוג של אם וילד מתארים קשר ראשוני של הילד עם סביבתו ועם דמויות ראשוניות ואת היחסים בין ההורה והילד בהווה. בעבודה זו אחקור את דימויי ה"בית" ו"אם וילד" בטיפול באמנות במסגרת פנימייה, ואתאר את הקשרם לנוכחות הבית והמשפחה בטיפול.

הסקירה הספרותית תכלול שלושה גופי ידע עיקריים: פנימיות שיקומיות בישראל והקשר בין הורה לילד לצוות הטיפולי בפנימייה; ייצוגים של בית, אם וילד כסמל באמנות ובתיאוריות פסיכולוגיות; והמאפיינים של טיפול באמנות במסגרת פנימייה שיקומית. לסיכום, אקשר את הסקירה הספרותית לעבודת הטיפול באמנות ואדון בייצוגי בית, אם וילד המבטאים את חוויית העצמי של הילד, את קשריו הראשוניים של הילד עם סביבתו ואת החוויה הפנימית המתרחשת בתוך הבית − כמייצגים את ההורה והקשר בינו לבין הילד, ואת הסביבה שהילד גדל בה.

מבוא

פנימיות לילדים פותחו בישראל עוד לפני קום המדינה כמוסדות חינוכיים אשר קלטו ילדים עולים או פליטים ושימשו אמצעי להטמעת הילדים בחברה ולבניית סדר חברתי חדש. החינוך הפנימייתי זכה להערכה חברתית גבוהה. הוא נחשב לחינוך אידיאולוגי אשר הכשיר את הצעירים לתפקידים חברתיים בארץ (מסינג,2005).

מאמר זה מתייחס לפנימייה שיקומית. היא מיועדת לילדים עם פוטנציאל תקין שהיה הכרח להוציאם מבתיהם משום שגדלו בתנאים לקויים (דולב וברנע, 1996).

פבר (מתוך בן נתן, 2000) סוברת שתהליך הוצאת הילד מביתו הוא תהליך טראומטי וקשה. עם זאת, ככל שהילד והוריו יהיו שותפים בתהליך ההחלטה בדבר הצורך ליציאה מהבית ובחירת המקום המתאים לילד, יש סיכוי טוב יותר להסתגלותו של הילד במקום החדש.

בשנים האחרונות נבחנה החשיבות שבשמירת הקשר בין הילד למשפחתו בתקופת שהייתו בפנימייה. נמצא שהיעדר קשר כזה עלול להוביל לדיכאון ולתחושות אשמה הן אצל הילד הן אצל ההורה (דולב וברנע ,1996). על כן, פנימיות שונות בעולם שמו להם למטרה לשלב את משפחת הילד בתהליך הטיפולי כדי ליעלו. נראה כי הקשר בין ההורים לצוות הפנימייה חשוב מאוד בטיפול בילד ובשיקום המשפחה. שיתוף הפעולה בין הצדדים מקל על הסתגלותו ותפקודו של הילד, על משפחתו ועל צוות הפנימייה.

ילד בסיכון אשר הוצא מביתו והועבר לפנימייה הוא ילד אשר עבר פגיעות קשות בנפש ובגוף. הוריו מוגדרים כחסרי מסוגלות הורית, כלומר כמי שאינם מסוגלים לגדלו ואף עלולים להזיק לו. פגיעה של הילד מתבטאת בקשיים ביכולת התקשרות attachment capabilities)) או בקושי לשמר יחסים רגשיים עם הזולת.

שני סוגים של התנהגות מאפיינים ילדים אלה. יש ילדים "לוחמים" אשר חשים איום בכל צעד ושעל ויבחרו להגיב ולפגוע לפני שייפגעו, ויש ילדים "בורחים", החיים גם הם במצב של עוררות תמידית. קו הרצף הוא קצר (בן נתן,2000). הרמן (2005) מתארת את מאפייני הילדים הגדלים בסביבה פוגעת ומתעללת כילדים המפתחים קשרים פתולוגיים עם הוריהם ומתאמצים לקיים קשר מיטיב עמם גם אם קשר זה פוגע ברווחתם.

חוויית הפרידה ההדדית המתקיימת במעבר הילד לפנימייה היא עוד נדבך בתהליך של פרידה, נטישה, חוסר יציבות וניתוקים אשר נחוו כבר בעבר. הרגשות השולטים בחוויה הם רגשות של אשמה, כאב, תוקפנות, פחד לאהוב, פחד להיות נאהב ובושה. צ'לקין (1999) מתארת את הילד אשר נאלץ להיפרד מהוריו כמי שחש אובדן ונטישה ועובר תהליך של אבל. לייטנר (מתוך צ'לקין,1999) טוענת כי על אף הקשר הלקוי בין הילד להוריו, הוריו הם חלק בלתי-נפרד מעולמו וכל ביקורת או התקפה על ההורה נחווית כהתקפה על הילד עצמו.

ייצוגים של בית

קרנברג (1986) מצביע על ההשקעה הרגשית בחדר, בית וסביבה יחד עם חוויות יחסי אהבה, ועל תהליכי אבל מכאיבים הכרוכים בניתוק מאובייקטים דוממים השייכים לאנשים שנאהבו ואבדו. לדבריו, יצירת דימוי פנימי של הסביבה שיש בה יחסי אהבה לאובייקט מביאה להיווצרות תחושת קביעות ביחסים אלה. מטרי (2005) מתאר את משמעותו של הבית מהבחינה הנפשית. הבית הוא הצורך העתיק והאוניברסלי להשתייך למקום מוכר, להרגיש חלק ממשהו, וזאת כנגד תחושת הבדידות והנפרדות המלווה אותנו פעמים רבות במהלך חיינו.

פרויד (אצל פלד ושוורץ, 1996) טוען שהבית הוא רק אחד הסמלים של הגוף המופיעים במחשבות הלא-מודעות של הנוירוטים ובחלומותיהם. עם זאת, הוא כותב: "השכיחות שבה משמשים בניינים, מקומות, ונופים כתצוגות סמליות של הגוף, ובמיוחד של איברי המין, ראויים לבטח למחקר מקיף עם דוגמאות רבות".

יונג (מתוך קופר, 1974) מתאר באוטוביוגרפיה שלו חלום של בית אשר לפירושו מסמל את חיי הנפש שלו: "היה לי ברור שהבית ייצג מעין דימוי של הנפש, כלומר של מצב המודעות שלי באותו זמן, עם תוספות לא-מודעות. המודעות יוצגה על-ידי הסלון, הייתה בו אווירה של מקום שגרים בו, על אף סגננו העתיק. קומת המסד ייצגה את הרמה הראשונה של הלא-מודע. ככל שהלכתי עמוק יותר, כך הייתה הסצינה מנוכרת וחשוכה יותר. במערה גיליתי את השרידים של תרבות קדומה, כלומר את עולמו של האדם הפרימיטיבי שבתוכי". יונג התייחס לביתו האישי, בכך שבמהלך חייו הוא שינה אותו, בהתאם לסמלי בית חלומותיו, וכהצהרה של העצמי שלו והשינויים שחלו בו (שם, 1974).

ויניקוט (מתוך מטרי, 2005) כתב על האפשרות שבכל אחד מאתנו יש בית פנימי. בית זה דומה במהותו אצל כולם. כולם מתחילים מאותו בית. אנו פועלים מאותו הבית ופותחים את ביתנו לזולת. התחושות הייחודיות שאדם יכול להרגיש בביתו – ביטחון, חמימות, יציבות, אהבה והגנה – מאפשרות משחק, הנאה, שמחה, שימוש יצירתי בקשר עם האחר ובאמנות.

מילון הסמלים של סירלוט (1971) מציע כמה פירושים לסמל שמייצג את הבית. על-פי המיסטיקה הוא הצד הנשי של היקום; בית קיבול, מאגר של חוכמה ושל מסורת; סמל אדריכלי שלכל חלק בבית הקשרים משלו; גוף האדם, מחשבותיו או חייו; שכבות שונות של הנפש.

בציורי ילדים מתואר בית לרוב כתבנית בעלת ריבוע אשר מעליו גג משולש. קלוג (1969) בדקה יותר ממיליון ציורים של ילדים מ-30 מדינות והגיעה למסקנה שאף כי בכל מדינה מקובלת צורת מגורים אחרת, תבנית הבית חוזרת על עצמה, אם כי המידות היחסיות של הבית משתנות על-פי היחס המשתנה של הילד כלפי ביתו.

  מלקיודי (2004) מתארת את ציורי הבית כראי לציורים סביבתיים. הילד מתאר לא רק את הבית הפרטי עצמו, אלא גם את מה שמתרחש בתוכו ומחוצה לו. ציורי הבתים מגלמים את ההתרשמות שיש לילדים מחיי המשפחה.

מחקרה של מסינג (2005), הבודק את ייצוג הבית באמנות על-ידי ילדים שחוו יחסי אובייקט פגומים והוצאו לפנימייה, מעלה כי ייצוג ביתם באמנות שיקף מגוון רחב של רגשות קשים. בין הרגשות היו תוקפנות, חרדה, פחדים, חוסר אונים וחוסר ביטחון, היוצרים מצב של הסתגרות.

ייצוג אם וילד

בשלב הראשון של חיי הילד מהווה האם את הבסיס להתפתחות הקשר של התינוק עם העולם. ויניקוט (2005) תרם תרומה בעלת ערך להבנתנו את התפתחותם של יחסי אם-ילד (יחסי אובייקט) וחשיבות הסביבה החיצונית הממשית בגדילת הילד. הנחתו היא שהאם היא הסביבה הראשונה של הילד, שאינו יכול לחיות ללא דאגה אמהית. הוא טבע את המושג אם טובה דיה בהתייחס לאם שיכולה להציע תמיכה והגנה לתינוק כדי לאפשר לו התפתחות תקינה.

קליין (מתוך דורבן, 2002) מתארת את הקשר הראשוני של התינוק עם אמו דרך השד, אשר מספק לתינוק את צרכיו ותשוקותיו. "ברגעי העונג השלמים של התינוק מתקיים לא רק שובע וסיפוק של תחושת הרעב, אלא גם תחושה של איחוד מושלם עם האם המניקה או המאכילה, הנתפשת בדמיון התינוק כאובייקט אידיאלי" (מטרי, 2005, ע' 239).

ביון (מתוך פרוני, 2007) רואה את תפקידה המרכזי של האם ביצירת מיכל להכלה. הוא טבע את המושג מיכל ((container וטען שההקשבה האמהית יוצרת בית קיבול פנימי להחזקת החוויות של הילד. האם מכילה את הרגשות הלא-נסבלים של התינוק, ומאפשרת להעניק לרגשות אלה תכנים ומשמעות. היא מחזיקה בשביל התינוק את השלכותיו והפרשותיו, ומאפשרת לו להתפנות לחייו.

נוימן (מתוך באומן, 2009) מתאר את התינוק והאם כאחד – מצב שהוא מכנה "המציאות האחדותית" – במצב של התמזגות מוחלטת: האם היא חלק בלתי-נפרד מן התינוק. תלות מוחלטת באם הגדולה הזו והגנה מוחלטת שלה פוטרת את התינוק מכל חרדה שהיא. נוימן מתאר את הקשר שנוצר כהתלבטות בין הנטייה להישאר ביחסים הראשוניים לבין הכוח הבין-אישי של העצמי המדריך אותו לעזוב ולהתקדם.

מילון הסמלים של פישמן (2002) מתאר את האם כסמל אמביוולנטי. מצד אחד, האם המזינה, היוצרת, המגינה, מספקת החום והמקלט, האמא של האדמה והטבע. מצד שני, "האם האיומה", המחריבה, בעלת כוחות של הרס ומוות. האם מסמלת את הירח, הזמן, ההתחדשות המתמדת. באלכימיה, האם הגדולה היא סמל דינמי של אש, חום ושינוי הצורה. בבודהיזם ובטאואיזם האם מסמלת את העיקרון הסביל והקבוע, את התבונה וההבנה.

יונג (נצר, 2004) מתייחס לארכיטיפוס של  האם הגדולה כמסמלת את הלא-מודע הקיבוצי; האם הטובה שבתוכה נמצא המיכל האמהי, הרחם שהתהליך הביולוגי של בריאת החיים מתפתח בו. תפקידה של האם הגדולה הוא לשמור, לגונן ולהכיל. כאשר מתקיים המיכל האלכימי, יכולים להתאפשר שינוי, התפתחות וצמיחה של החיים האורגניים והנפשיים. גם בחיי הנפש ובפסיכותרפיה, ההכלה, שהיא אמהית בטיבה, היא הבסיס לאפשרות של גדילה והשתנות נפשית.

טיפול באמנות במסגרת פנימייה

הטיפול באמנות בילדים בכלל וילדי פנימיות בפרט הוא תרומה ייחודית הנשענת על הרעיון שטיפול באמצעים לא-מילוליים מתאים במיוחד לילדים. יכולת הניסוח של ילדים לגבי חוויות ותהליכים רגשיים מהעולם הפנימי והבין-אישי שונה מזו של מבוגרים. ילדים החוסים בפנימיות סובלים במיוחד מחסכים ומפגיעות הן בתחום הרגשי והן בתחום הקוגניטיבי, ולעתים פגיעתם תתבטא בקשיים מילוליים הן בתקשורת בין-אישית והן בתקשורת תוך-אישית (גנוסר וברונו,1994). שאל-שפילקה (1998) מציעה הסבר תיאורטי אחר לייחודיות הטיפול באמנות עם ילדי פנימיות. לדעתה, בטיפול באמנות החוויה התחושתית והמגע בחומרים הם כחוויות מיכל. לשון אחר, במצבים מסוימים יכולה חוויה כזו להיות מעין "זכרון של הורים", ולזכרון זה משמעות קיומית בעבודה עם מטופלים בפנימייה.ילדים שעברו התעללות מתקשים לעתים לשחק. הטיפול באמנות עשוי לעזור להם לשוב ולשחק ולהשפיע על החלמתם בכוחות עצמם. בנוסף לכך, הציור והמשחק מאפשרים לילד לעבד קשיים שהיו כואבים מכדי לציינם במלים. הילד נעזר ב"מרחב המשחק", וכן ב"מרחב הביניים", שהיה הכרחי להתפתחותו, שנחסמה או עוכבה (בניסטר, 2006).

מטפלים העובדים עם ילדים אשר הוצאו מביתם עשויים לחוש בעוצמה רבה את ההרגשה הכרוכה בהיות הילד עזוב ונטוש. כאשר ירצו ליצור קשר עם הילד, הם ייתקלו במצבי רוח תנודתיים, התכחשויות לרגש וניסיון לשלוט באמצעות התנהגות סחטנית. הילדים מפעילים את רגשות הכעס והשנאה שלהם על דמויות הוריות בצוות המנסות לתקשר אתם. התנהגות זו היא דפוס התנהגות מופנמת (קייס ,1993). היחסים מובעים בטיפול כיחסי העברה, ובטיפול באמנות כיחסי העברה "מורחבים".

מתוך סקירתי את מאפייני הטיפול באמנות בפנימייה עולה שהטיפול באמנות הוא דרך לקשר בין המטופל לעולמו. מתוך הטיפול עולים דימויים, סמלים, מטאפורות, חלקם מופשטים וחלקם ממשיים. הטיפול באמנות מאפשר למטופל אשר עבר טראומות קשות בחייו לבטא את כוח היצירה המרפא הטמון בו. הביטוי באמנות מאפשר לילדים לספר על עצמם ועל עולמם הפנימי באמצעות חומרים.

תיאור הטיפולים

הטיפולים מתקיימים בכפר הילדים (פנימייה) אשר מתגוררים בו ילדים בעלי פוטנציאל תקין אשר מסיבות שונות אינם יכולים להמשיך לחיות במשפחתם הביולוגית ורשויות הרווחה הפנו אותם לכפר. בכפר שוהים 90 ילדים גילאי ארבע עד 18, השוהים במשפחתונים. הפגישות עם המטופלים הן פגישות פרטניות והן חלק מהמערך הטיפולי של הכפר.

דוגמה 1

רקע. א' הוא הבן הצעיר למשפחה בת ארבעה בנים. שני אחיו מתגוררים בפנימייה אחרת ואח נוסף נמצא אתו בפנימייה, אך לא באותו המשפחתון. א' יוצא לביתו אחת לשבועיים. יש לו קושי בתחום הרגשי ויכולת מועטה להתמודד עם לחצים. הוא מתקשה להיות בסביבה מאתגרת ומבקש לעצמו סביבה קבועה ומוכרת ככל האפשר. הוא מתקשה ליצור תקשורת מספקת וקשרים משמעותיים עם הזולת. קשריו עשויים להיות מרוחקים וקרבה עלולה להיתפש כמאיימת. לא' חסרה הפנמה של משפחה, ויחסי האובייקט הראשוניים שלו פגועים. כמו כן, האינטגרציה בתפישת האובייקט והאינטגרציה בתפישת העצמי פגועות.

מהלך הטיפול. העבודה הראשונה שבה עולה ייצוג הבית נעשתה אחר שלב ההיכרות והברית המתחילה להיווצר בינינו. א' מתחיל לבנות בתים מקפא (גיליונות מוקצפים). תהליך העבודה מתרחש במשך שש פגישות. בתחילה א' בונה חדר ולתוכו הוא מכניס כיסא ושולחן. הבנייה מתבצעת עם דבק פלסטי וסיכות תפירה. במפגש השני א' מפרק את הבית ובונה בית חדש, והפעם הוא משתמש בדבק חם. א' מדביק את הכיסא והשולחן על הגג ומבקש את עזרתי ביצירת דימוי של עכבישה. לאורך המפגש הוא נעזר בי ומתאר אותי כפועלת והוא המהנדס.

א' מכנה את הבית בשם "בית רפאים". בפגישה הבאה הוא יוצר בית נוסף ואומר: "בניתי לי עוד בית רפאים", ומבקש ממני לעזור לו ביצירת עכבישה נוספת. אחר כך הוא מפסיק לעבוד על הבית. הפגישה הבאה מאופיינת במלל רב. התנהגותו מאופיינת בחוסר מנוחה, ונראה שדבר מה מטריד אותו. כל ניסיון מצדי להבינו נתקל בתוקפנות.

בפגישה הבאה א' מחבר את שני הבתים למשטח אחד ויוצר משאריות עץ שער וגדר. בפגישתנו האחרונה הוא צובע את המשטח והגדר. הוא בונה דימוי של בית פרוץ, בעל פתחים גדולים, חלקו מסורג, ועל הגגות החשופים ישנן עכבישות. דימוי העכבישה הטווה את קוריה המופלאים הוא סמל של אומנית. אך היא גם מסמלת תוקפנות, הרס וחורבן, והיא ציידת היוצרת מלכודות לטרף.

הכסא והשולחן מעופפים בעליית הגג, הבית ריק ומעורר בי מועקה. בשלב מוקדם אני מבינה שהייצוג של הבית הוא כאוטי, קשה, מאיים, לא-יציב והרוס, ומקשרת את הייצוג לסיפור החיים הקשה שלו.

במפגש הרביעי א' משוחח אתי על נושא של אלימות במשפחה, והדבר מעורר בי חשד שדברים קשים מתרחשים גם בהווה. לאחר ימים אחדים מדווח לי שא' עבר חוויה קשה במשפחתון שבו הוא גדל. רק לאחר גילוי הסוד והטיפול של צוות הפנימייה במקרה חוזר א' ועוסק בהמשך בניית הבית, ומחברו לקרקע. הוא מחליט ליצור שער וגדר וצובע את הסביבה של הבית. בהמשך המפגשים א' יוצר בחומרים מגוונים ושונים.

התימה בטיפול מתמקדת בקשרים. בשנה השנייה של הטיפול הבאתי לחדר בלוק איטונג, והצעתי לא' ליצור בו. הוא שמח להצעתי, ביקש את עזרתי בהחזקת הבלוק, ואמר שהוא הולך ליצור משהו כהפתעה. העבודה התבצעה ללא מלים, ובסיום הפגישה התגלה דימוי נוסף של בית. ייצוג הבית השתנה: הפעם הבית בנוי מחומר חזק, בלוק בנייה שאינו רעוע ומתפרק. א' לא יצר פתחים לבית, וחשוב לו שהבית יפוסל בצורה סימטרית. הוא משקיע עבודה רבה בשיוף המבנה ובליטושו.

דוגמה 2

רקע. נ', בת 14.5, נולדה בקזחסטן, בת בכורה למשפחה של שתי בנות. אחותה הצעירה ממנה בשנה נמצאת אתה בפנימייה. באוגוסט 2004 נמסר דיווח ראשון למחלקת הרווחה בעירה על הזנחתה וחשד לסיכון. לאור מצבה ותפקודה הבעייתי במסגרת הלימודית, בריחות מבית הספר,  בעיות בקשר המשפחתי, התנהגות תוקפנית, תפקוד חברתי לקוי, גניבות, התנהגות מינית חריגה, שתיית אלכוהול והתנהגות אובדנית, הוצאו נ' ואחותה מביתם והופנו לפנימייה. אביה של נ' נפטר לפני שנתיים לאחר מחלה קשה. לנ' יש קושי בתחום הרגשי וקושי להתמודד עם מצבים חברתיים.

מהלך הטיפול. הטיפול באמנות עם נ'  החל באוקטובר 2007 ונמשך עד היום. התימה המרכזית העולה בטיפול היא הקשר שלה עם אמה. בחרתי להציג כאן ארבע עבודות שנוצרו בשנת הטיפול הראשונה, המתארות את התימה.

נ' המשיכה בנושא גם בשנה השנייה, באופן מילולי. בחודש הראשון לטיפול יצרה נ' מיכל. תוך כדי העבודה תיארה נ' את אמה וחברה לחיים ואת הבית החדש שיגורו בו, אשר בקרוב גם היא ואחותה יגורו בו. המיכל בנוי מעיסת נייר. נ' מחליטה לצבוע את החוץ בצבע ורוד כהה ואת הפנים בתכלת, צבע היוצר תחושה של רוגע. בתוך המיכל היא מציירת שני עצים ושני פרחים, שייתכן כי הם מייצגים לה קשר בין שניים.

בעבודתה השנייה, כחודשיים מתחילת הטיפול, נ' בונה עוד מיכל. במפגש הראשון היא מבקשת ליצור מיכל עגול מעיסת נייר, וצובעת אותו בידיה בצבע שחור. עם שאריות הצבע היא מציירת ציור קשה. יתכן שציור זה מתאר את הפגיעה שחוותה. בפגישה הבאה נ' צובעת את פנים המיכל בצבע אדום ומדביקה בתוכו צילומים מעיתונים של תינוקות, ויד של תינוק המחזיקה יד של אם. בתוך המיכל היא מדביקה תמונה של תינוק בוכה. מחוץ למיכל היא מדביקה תמונות של אם וילד המתארות קשר חזק הרמוני, חם ומיטיב.

לאחר חודש נ' יוצרת עבודת קולאז' עם צילומים של אם וילד המתארים יחסי קרבה ואהבה. נ' כותבת ליד התמונות המודבקות: "אהבה של אמא", "חיבוק של אמא שתמיד מאחור", "שמחה של בת ואמא" .

חודשיים לאחר מכן נ' יוצרת עבודה נוספת ובוחרת לצייר בהשראת רפרודוקציה של קלימט,  "אמא וילד" (1905). נ' עובדת בצבעי אקריליק על קפא בגודל 30X30 ס"מ. בסיום הציור היא מוסיפה על הציור כיתוב מתוך יומנה האישי:

את תמיד לידי כדי לעזור ולתמוך בי ואת תמיד תהיה אחרי והיחידה בחיי ואין מישהו שתאהב אותי יותר ממך כי את אחת ויחידה בחיי, את גידלת אותי ואת הבנת אותי בכל רגע את השמחה שלי אותי ולידי צחקת ושמחת ביחד איתי אין כמו אמא שנאהב אותך ותנשק ותחבק תבין. בכל רגע עוזרת ותומכת בי. אני מתגעגעת עליך לצחוק שלך מחיבוקים החמים את חסרה לי ברגעים העצובים שתמיד היית יכולה להצחיק אותי ולתמוך בי אין לך מחליפה כי את אחד ויחידה האהובה עלי. אני אוהבת אותך אמא

נ' מציירת ילד הנשען על אמו בעיניים עצומות ואמו מניחה את ראשה עליו ועוצמת גם היא את עיניה. הבחירה בייצוג של דימוי אם וילד מאפשרת לבטא אמת שקשה להביעה בדרך תיאורית או ריאליסטית. ייתכן שנ' בוחרת בדימוי המייצג לה אשליה ותקווה של איחוד ביניהן. אני מוזמנת להיות נוכחת בחוויה שאין לה קיום ממשי. התחושות שאני פוגשת בעצמי תוך ההתבוננות בעבודותיה הן תחושות של עצב, כעס, תסכול וחוסר אונים, הנובעים בחלקם מהעברה נגדית.

בריאן (מתוך דאלי, 1995) מתארת מצב שהאובייקט הנוצר בטיפול מסוגל להתמלא בכוח. המטופל מעביר אל היצירה (האובייקט) תכונות ומצבים, ומכאן שהיצירה מהווה בשבילו קמע.

דימוי האם והילד מייצג לנ' את הקשר בינה לבין אמה. הוא נע בין השאיפה והרצון להתמזג עם אמה, אך גם מייצג קשר שלא תמיד היה מיטיב.

דוגמה 3

רקע. ד', בן שבע, תלמיד כיתה ב', הגיע לפנימייה ביולי 2008. הוא בן בכור במשפחה, ויש לו אחות בת חמש המתגוררת אתו בפנימייה. אביו מת באחרונה ממחלה ואמו חולה במחלת נפש. בעקבות מות האב, הוצאו שני הילדים מביתם בפתאומיות בצו בית המשפט. האם השתחררה מאשפוז והיא חיה בגפה בביתה. ד' מבקר בבית אחת לשבת שנייה.

מצבו הרגשי של ד' מתעתע. כלפי חוץ הוא מקרין חוזק וכוחות ונאבק לשמור על שפיותו; בתוכו יש כאוס גדול, בוחן מציאות ברמה מדאיגה. בטיפול עולה העיסוק במוות, במחלת אמו, במזון, בפחדים בלילה מחושך ובמשאלות של חזרה לבית לאחר החלמת האם.

מהלך הטיפול. ד' נפגש אתי פעמיים בשבוע. בתחילת הטיפול הוא מצייר שני בתים. על הבית השמאלי מופיע כתם כהה המצויר בצורה אקספרסיבית. שני הבתים מרחפים, ומתוארים בפרטים מעטים. הפרטים הנוכחים בציור מתוארים בצורה ביזארית. הציור מצויר בקווים ספונטניים ולא מעובדים. התחושה היא של ריקנות גדולה: בית אחד מחוק ולעומתו בית אחר, קיים אך לא יציב.

בציור אחר הוא מבקש דף גדול וגירי שמן צבעוניים. הוא מתאר ים, מחפר בעבודה על החול, פרפר, שתי דמויות, עץ ושני בתים. הוא מספר על בית אמו הממוקם בסביבת הים. בציור הזה שני הבתים מרחפים מעל קו האדמה. הבתים מתוארים ללא פרטים רבים, ומצוירים בקו ספונטני. את הבתים הוא ממקם בצדו השמאלי של הדף.

בהמשך מבקש ד' לעזור לו ליצור בית בשלושה מימדים. הוא בוחר לעבוד עם קפא, ואנחנו עובדים בצוותא. במפגש הראשון הוא מסיים את החלק התחתון של הבית וצובע את פנים הבית בצבע שחור ואת קירותיו החיצוניים בצבע צהוב. בפגישה הבאה הוא מבקש לבנות עוד בית, וצובע אותו באותם צבעים.

בפגישה נוספת ד' מבקש שנוסיף גדר לבית וגג משולש. את הגג הוא בוחר לא לצבוע, ואת הגדר הוא לא מסיים. גם כאן הוא יוצר שני בתים. לבית הוא יוצר דלת גדולה ודואג שתהיה אפשרות לסגור אותה. כמו כן, לבית ארבעה חלונות קטנים.

יתכן שהבחירה הצבעונית משקפת את מצבו הנפשי. השחור בתוך הבית מקושר להיבט השלילי של האם הגדולה, מסמל את הריק, ומופיע במשמעות של צער, סבל, בושה ועצבות. הצהוב שבחוץ מסמל את אורה של השמש: אמונה וטוב לב (פישמן, 2002). בהמשך משמש הבית את ד' כמקום פרטי השייך לו. ד' שומר בתוך הבית פלסטלינה צבעונית, גולות ועוד דברים.

במשך העבודה מתאר ד' את ביתו כבית מפחיד. הוא מתאר את ההתרחשות בביתו סביב מות אביו, ואת חצר הבית כשדה שזוחלים בו נחשים. בשביל ד' הבית הוא מקום מפורק ואמורפי  שלא מספק הגנה ומבטא תחושה קשה של אובדן, כאוס וחרדה.

דיון

במאמר זה הצגתי שלושה מטופלים המתגוררים וגדלים בפנימייה שיקומית. חווית הבית והמשפחה היא חוויה נפשית ופיסית מורכבת בשבילם. כל אחד מהם נושא עמו את ייצוג הבית והמשפחה הפרטית שלו. מבחינתם הבית אינו רק קורת גג ומקום לסיפוק הצרכים הגשמיים, אלא גם כמיהה לדמויות משפחתיות והשתייכות משפחתית. כותבים שונים התייחסו להיבטים שונים בחוויית הייצוג של בית, אם וילד. אתייחס בקצרה להלן להיבטים אלה.

1. ייצוג הבית, האם והילד כמבטאים את חוויית העצמי של הילד. יונג וג'ון היל (מתוך מטרי, 2005) מתארים את הבית כייצוג של חיי הנפש והשינויים החלים בהם. בן נתן (2000) מתארת שני סוגי התנהגות של ילדים אשר חוו פגיעה: הילד הלוחמני והילד הבורח. התנהגותו של הילד הלוחמני נובעת מהאיום שהוא חש, לעומת הילד הבורח שחווייתו מאופיינת במציאות לא יציבה, בקו רצף מקוטע ובאי-ודאות.

דוגמאות: א', בעבודתו הראשונה, מתאר בית רעוע ומאיים שהוא מכנה "בית רפאים". לעומתו, ד' בציוריו מתאר בית ללא קרקע, מצויר בקו עקום ולא יציב. בעבודתו בתלת-מימד הבית כנראה מייצג בשבילו חוויה של אובדן. פלד ושוורץ (1996) טוענים שהבית יכול לייצג חוויה של אובדן מאדם אהוב, וייצוגו של בית רעוע מייצג פרידה מקשר. יתכן שבית זה מייצג לד' את העצמי. פנים הבית הצבוע שחור מסמל את הגבול המוחלט שמאחוריו חדלים החיים להתקיים; את הסוף שמאחוריו אין ולא כלום; שלילה וויתור, כניעה מוחלטת או זניחה (לישר, 1986). לעומת זאת, הבית מבחוץ צבוע בצהוב, צבע הנוגד את השחור, ויוצר אתו צבע אזהרה. הצהוב מסמל את האור, העליזות, חומה של אור השמש (שם, 1986). ד' מקרין כלפי חוץ חוזק, אך בתוכו ניכר תוהו ובוהו, חולשה ובלבול רב.

2. ייצוג בית, אם וילד המבטאים את הקשרים הראשונים של הילד עם סביבתו. מסטינג (2005) תיארה עבודות של ציורי בית של ילדי פנימייה שחוו יחסי אובייקט ראשוניים פגומים כבתים המשקפים מגוון רחב של רגשות קשים.

דוגמאות: יתכן שעבודתו הראשונה של א' מייצגת בשבילו בית כדימוי ליחסי האובייקט הפגועים שלו. הבית השני מתואר בצורה שונה. הבית יציב ובנוי מחומרים חזקים. בטיפול מצליח א' ליצור אתי קשרים מיטיבים ומשמעותיים. אני מעורבת בחייו והוא נוהג לשתף אותי בחוויותיו. יתכן שדימוי הבית השתנה בעקבות השינוי שחל ביכולת של א' ליצור קשר עם סביבתו.

3. ייצוג בית, אם וילד כמבטאים את החוויה הפנימית המתרחשת בתוך הבית. מלקיודי (2004) סבורה שציורי הבית של ילדים משקפים לא רק את הבית הממשי אלא גם את מה שמתרחש בתוך הבית ומחוצה לו.

דוגמאות: נ' מכניסה לתוך המיכל שצבעה באדום תמונה של תינוק צורח. יתכן שהמיכל מייצג את ביתה או את המיכל האמהי שמכיל את הצרחה. בתוך הבתים של א' יש חלל ריק, אך בעליית הגג מודבקים השולחן והכיסא. יתכן שדימויים אלה מתארים את חוסר היציבות והתוהו ובוהו המתרחש בתוך הבית. לפי סירלוט (1971), הגג והקומה העליונה מיוחסים לחלק של המחשבה, לשכל, כמו גם למודעות ולתרגולות של שליטה עצמית. יתכן שתיאור הגג של א' מצביע על בלבול המחשבה ואיבוד השליטה על חייו כקורבן להתעללות.

4. ייצוג בית, אם וילד כייצוג ההורה והקשר בינו לבין הילד. ביון (מתוך פירוני, 2007) מתאר את תפקיד ההקשבה האמהית כיוצרת מיכל פנימי להחזקת חוויית הילד, אשר מעניקה לחוויית הילד משמעות ותוכן. נוימן (מתוך באומן, 2009) מתאר מצב של "מציאות אחדותית", התמזגות מוחלטת עם התינוק, חיבוק פנימי וחיצוני, מצב של ביטחון וחיים בתוך האם. הרמן (2005) טוענת שילדים אשר גדלים בתוך סביבה פוגעת ומתעללת יתארו את הוריהם כהורה אידיאלי, וינסו למצוא חן בעיני ההורה. הילד גם יעשה אידיאליזציה של הוריו כדי לשמור על עצמו.

דוגמאות: נ' מייצגת את הקשר עם אמה בעבודותיה השונות. בעבודתה הראשונה נראה כי יש רצון, משאלה, פנטזיה ליצירת קשר: דימוי של שני עצים, שני פרחים על רקע תכלת. בעבודתה השנייה היא מאפשרת לעצמה לתאר קשר אמביוולנטי. בשתי העבודות האחרונות מתארת נ' את אמה כאם האידיאלית: אוהבת, מחבקת ונוכחת. אחד המאפיינים הבולטים בייצוגי הבית והאם והילד הוא הייצוג הזוגי. א', בעבודתו הראשונה, בוחר לבנות שני בתים. נ' יוצרת שני עצים, שני פרחים, אם וילד ולעתים גם שתי אחיות. ד' מתאר בביתו שתי קומות, ובשני הציורים הנוספים הבית מתואר כזוג בתים. זוג הוא ייצוג של קשר. ייתכן שהזוגיות באה לתאר את הפיצול בין בית ההורים לבין הבית בפנימייה, או כייצוג של העצמי וההורה. יתכן שהייצוגים מתארים לנו את הרגשות המנוגדים הקיימים בילד, ויתכן שהבתים מתארים רצון לקשר מיטיב ומספק.

5. ייצוג בית, אם וילד כמייצגים את הסביבה שהילד גדל בה. קייסי ודאלי (1995) טוענות כי האמנות משמשת כאמצעי תקשורת אשר עשוי לשמש לילד שפה אחרת. באמצעות האמנות יכול הילד לבטא את רגשותיו. תפקידי כמטפלת באמנות הוא לעמוד לרשות הילד, להבין את התקשורת החזותית המתבטאת ביחסי ההעברה בטיפול.

דוגמאות: ד' מצייר צמד של בתים המתוארים בצורה אמורפית ותלושה, ואת הבית השמאלי הוא מוחק בכתם עיפרון כהה גדול. נראה שהוא חש חרדה גדולה הן בסביבה הפנימית של הבית והן בחיצונית. א', בתהליך בניית הבתים שלו, מצליח לתאר את החוויה שהוא חי בה, המכילה קשרים משמעותיים עם הזולת המהווים איום עליו. רק לאחר עיבוד הפגיעות שעבר בחייו הוא מסוגל להצמיד את הבתים לקרקע, ליצור קרקוע, ולבנות גדר ושער, אשר יתכן שהם מייצגים בשבילו את הביטחון.

לסיכום, נראה כי ביצירת הייצוג הסמלי של בית, אם וילד עברו המטופלים תהליכים שונים ומורכבים. ייצוג הבית איפשר לא' לחשוף את סיפורו ללא צורך במלים. השימוש באמנות הקל על פירוק ההגנות וחשף את החרדה. ייצוג האם והילד הוצגו כהגשמת משאלה לנ'. האם של נ' היא נעדרת ולא מתפקדת, ויתכן שנ' משתמשת בייצוגים אלה כפיצוי לקשרים שהיא מייחלת להם. לגבי ד', ייצוג הבית איפשר העלאה של תכנים כאוטיים, תיאור המציאות שבה הוא גדל. תהליך זה סייע לו בתהליך השיקום.

אפשר לומר כי ביטויי הייצוגים איפשרו שחזור של חוויות מן העבר ובחינתן מחדש, עיבודן ולעתים גם אפשרות לתיקונן. ייצוגים אלה תיארו את הקשר עם הבית ועם האם בפרט. במקרים אחדים הם ביטאו משאלה. באחרים הם שיקפו את הבלבול והלבטים הפנימיים.

מקורות

באומן, א' (2009). הפחד מן הנשי,  מתוךhttp://www.jung , הרצאה מתוך כנס על הגותו של אריך נוימן במכון ון-ליר, מכון הנרייטה סאלד

בן נתן , ש' (2000). זמן שאול: סוגיות בקבלת החלטות בילדים בסיכון, תל-אביב

בניסטר, א' (2006). טיפולים יצירתיים עם ילדים שעברו טראומה, קרית ביאליק, אח.

גינוסר, ר' וברונו, ע' (1994). במקום מילים: טיפול ביצירה והבעה בפנימיות לילדים. הכללת ידע שהצטבר במהלך פרויקט תלת-שנתי, המועצה לילד החוסה

דאלי, ט' (1995). אמנות כתרפיה: מספר פרספקטיבות חדשות, בתוך דאלי ועמיתים (עורכים).  תרפיה באמנות: התפתחויות חדשות – תיאוריה ומעשה. קרית ביאליק, אח

דאלי, ט' וקייס, ק' (1993). תרפיה באמנות: עבודה עם ילדים, קרית-ביאליק, אח

דולב ,ט' וברנע, נ' (1996). הערכת צורכי הילדים ודרכי ההתערבות בתשע פנימיות לילדים עד גיל 14, ירושלים, ג'וינט − מכון ברוקדייל

דורבן, י' (2002). על אהבה, שנאה וחרדה: מבוא לחשיבה הקלייניאנית, בתוך מלני קליין, כתבים נבחרים, תל אביב, תולעת ספרים. ע' 7-38

הרמן, ג' (2005). טראומה והחלמה, תל אביב, עם עובד

ויניקוט, ד' ו' (2005). משחק ומציאות, תל-אביב, עם עובד

לישר, מ' (1986). מבחן הצבעים, בן שמן, מודן

מטרי, י' (2005). בית לנפש, בן-שמן, מודן

מסינג, ע' (2005). עבודת תיזה: ייצוגים של הבית כמשקפים את כשל הסביבה המוקדמת במהלך טיפול באמנות עם ילדי פנימייה, אוניברסיטת לסלי

מלקיודי, ק' (2004). הבנת ציורי ילדים, קרית ביאליק, אח

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי, בן שמן, מודן

פישמן, ר' (2002). סימבולים: המילון המלא, הוד השרון, אסטרולוג

פלד, א' ושוורץ, ח' (1996). שימוש באקואנליזה של הבית בפסיכותרפיה, שיחות, י"א ,49-56

פרוני, א' (2007). המשחק, תל אביב, משכל

צ'לקין, א' (1999, מאי). חיבורים חיוניים לשיקום יחסי אובייקט בין ילדים החיים בפנימיות לבין הוריהם, תל אביב, כנס של המועצה לילד החוסה

שאל-שפילקה, ח' (1998). "זיכרון של הורים" − על דרך טיפול באמצעות אמנות במערכת פנימייתית, סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 13, ע' 53-64

Cirlot, J. (1971) Dictionary of Symbols, New York, Barnes & Nobles Books

C. Cooper (1974) The house as a symbol of the self, in J. Lang et al., Editors, Designing for Human Behavior, Washington, DC, Dowden, Hutchinson and Ross

Kellogg, R. (1969) Analyzing Children's Art. Palo Alto, CA, Mayfield

Kernberg O. (1986) Object relations theory and clinical psychoanalysis, New Jersey, Jason Aronson.