ליצור את האהבה תחילה - שיחה עם ד"ר אליאב נהרין - ד"ר נעמה לב ארי

מאת ד"ר נעמה לב ארי - ראש ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות
naama.levari@smkb.ac.il

 

ד"ר אליאב נהרין הוא מחלוצי המטפלים בארץ ביצירה ובהבעה, והוא ממקימי האיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות הבעה ויצירה (יה"ת) והאיגוד הישראלי לפסיכודרמה. הוא גם מורה, מדריך, אמן וחוקר.

 ד"ר נהרין , יליד 1927-2018, סיים תואר שני ותואר שלישי בפסיכולוגיה בארצות הברית. במקביל לכך השלים לימודי טיפול בפסיכודרמה במכון ביקון (Beacon Institute) שבמדינת ניו יורק. במסגרת עבודתו עסק שנים רבות בהוראה באוניברסיטת חיפה, בסמינר אורנים ובמכללת עמק יזרעאל. הוא גם ניהל קליניקה פרטית לקבוצות בפסיכודרמה למבוגרים, קבוצות פסיכודרמה למשפחות ולילדים וכן טיפולים פרטניים.

באחרונה השתתף ד"ר נהרין בשני ימי עיון של חטיבת הפסיכודרמה בסמינר הקיבוצים, והנחה עבודה קבוצתית בחן ובעוצמה הייחודיים לו.

הוא איש גבוה, המיתמר כצמרת של עץ שכל ענפיו כרוכים באמנויות, וכך, תרתי משמע,  גם בני משפחתו. לצד עיסוקיו המקצועיים, הוא גם פסל אמן, ומחברם של שני ספרים. ספרו האחד, "האני היוצר" (1978) מתאר פעילויות באמצעות דרמה. בספרו השני, "במה במקום ספה" (1985), מניח ד"ר נהרין את התשתית המקצועית לעבודה הפסיכודרמטית ומביא לידי ביטוי את מפעלו הרוחני של יעקב לוי מורנו. הוא מפרט את המושגים המרכזיים של התחום ומתאר את שלבי התהליך הטיפולי הפסיכודרמטי. בימים אלה כותב ד"ר נהרין את ספרו השלישי, המציג שיח בין גדולי ההוגים של הפסיכואנליזה, ובו מוצג מורנו כדמות בעלת השפעה מכרעת בתיאוריות הטיפוליות.

כאשר שקד על לימודי התואר השני בפסיכולוגיה בדטרויט בשנות השבעים, לא ידע בדיוק לאן פניו מועדות, עד שביקר במכון הפסיכודרמה של מורנו. אפילו היום, כעבור כמה עשורים, המפגש ההוא מרגש אותו. "זה כבש אותי. סוממתי. הגעתי לעולם קסום, וכשהייתי בתוכו הרגשתי שאין לי צורך עוד בדבר", הוא נזכר. "נמשכתי מיד אל אישיותו רבת ההשראה של מורנו, ורציתי יותר מכל ללמוד, להשתלב במכון ולהיות שותף של ממש למתרחש בו. למרות הקשיים הכלכליים וההתארגנות האישית והמשפחתית, הרגשתי שאני מוכן להיהרג על הדבר הזה".

את מורנו מתאר ד"ר נהרין כמורה של חייו, ואת הקשר ביניהם כאהבה הדדית. במה שהוא מכנה "הצריף של מורנו" הוא חווה לראשונה את הפסיכותרפיה הקבוצתית, את התיאטרון החי ואת היצירתיות הבלתי-פוסקת שבמפגש בין אנשים. הוא ביקר במכון, לסירוגין, לאורך כל שהותו בארצות הברית, מנסה בכל מאודו ללמוד את דרכי עבודתו של מורו. הוא עמד על חשיבות האהבה והשיתוף ההדדיים ככלים הכרחיים בחיים הקבוצתיים, וכן על הספונטניות והיצירתיות ככוחות המובילים את האדם למרחב של ריפוי נפשי. כמו אליס של לואיס קרול, העוברת בנפילה ארוכה לארץ הפלאות, כך אליאב, באמפתיה רבה נכנס עוד ועוד פנימה, הן אל התיאוריות שבספרו עב-הכרס של מורנו "מי ישרוד?" (1934) והן אל החוויות הרגשיות של הפעולה והעשייה שהתגבשו בו.

במה במקום  ספה

ד"ר נהרין מספר כי בעוד אירופה השתאתה במחצית הראשונה של המאה העשרים נוכח פעילותו ופרסומיו המהפכניים של זיגמונד פרויד, פעל מורנו הצעיר ליצירת כלי שאינו נופל בעוצמתו הטיפולית מתורת הפסיכואנליזה של הרופא מווינה. מורנו אמנם הושפע מפרויד, אך הוא מצא דרכי ביטוי חדשות והדגיש כי מעורבותו הספונטנית הפעילה של המטופל היא התנאי להחלמתו, ולא הגאוניות של המטפל. הספה הקלאסית, ספת הפסיכואנליטיקן, מפנה אצל מורנו את מקומה לבמה. הבמה היא מוקד הפעולה, מקום החיווי מחדש של הרגעים החשובים בחיי המטופל.

בספרו "במה במקום ספה" מתאר ד"ר נהרין את הבמה במכון מורנו (ע' 32-30) בפירוט רב. הבמה מוצגת כמקום מקודש שעולים אליו במדרגות של ממש כדי ליצור מרחב חדש, אולי לצורך ירידה אל המעמקים. הבמה היא הסביבה המחזיקה, המאפשרת ומזמנת את ההקשבה, והממקדת את תשומת הלב. ואולם היא גם מרחב מעבר שמאפשר את החוויה ואת התנועה  מן המודע אל תת-המודע.

עם זאת, הוא מטעים, התיאטרון התרפויטי עשוי להתרחש בכל מקום. הבמה של מורנו עברה מן העולם עם מותו ב-1974. התחום המתפתח, המטפלים שהצטרפו אל קהליו והתלמידים הרבים מני אז חוזרים שוב ושוב אל ספריו או אל ספרי ממשיכיו. אבל הטעם הייחודי של השהייה במחיצתו, ההקשבה מול עיניו, לימוד השיעורים מפיו, והחוויה הישירה של קבלת תורה מפי יוצרה שמורים אצל מעטים בלבד. אליאב נהרין הוא אחד מהם, והטעם הזה ניכר היטב בשיחה עמו. את עקבות הקסם של מורנו והמפגש עם אישיותו הייחודית אפשר למצוא גם באחרית הדבר של ספרה של ד"ר עיניה ארצי, "פסיכודרמה" (1991: 153-150) .

במסגרת הניסיון לשחזר את הנחת היסודות של הפסיכודרמה, מספר ד"ר נהרין על עבודה קבוצתית של מורנו בתחילת דרכו בתיאטרון הספונטני בווינה. באמצעות דוגמה לסיפור החלמה של בני זוג, השחקנית הצעירה ברברה והמשורר והמחזאי ג'ורג', והמעקב אחר המפגשים שלהם, הוא מסמן את המרכיבים העקרוניים הכלולים באירוע הפסיכודרמטי הקלסי. מודל זה, שעוצב בראשית המאה העשרים, עבר כחוט השני בתודעתם של תלמידי מורנו, שהיו ברבות הימים מורים גם הם, והמשיכו, איש על-פי נטיות לבו, את דרכו של המורה הכריזמטי. את סיפורם ההתפתחותי של ברברה וג'ורג' ואת שלבי העבודה הפסיכודרמטית עם בני הזוג והקהל הצופה בו אפשר לפגוש בפתח הספר "במה במקום ספה" (ע' 15-12).

אליאב קרא על המקרה בכתביו של מורנו ושמע על כך מפיו, והדגם הסיפורי עובד בדרכו ושולב בספריו שלו. זהו סיפור לדוגמה לתשתית העבודה  בתחום, המתחדש בכל קריאה חוזרת ובכל מפגש.      

גמישות, נדיבות, פשרה

נראה כי מושג הגמישות הוא מוטיב מרכזי בתפישת עולמו של ד"ר אליאב נהרין. בלשונו, "אדם יוצר הוא אדם גמיש". היצירה מאפשרת משחק עם נתונים ועם גבולות שהמציאות הממשית מניחה לפנינו. ממש כמו שאלת הגורל והבחירה, ואולי אפילו כחפיסת קלפים הנמסרת לנו בצאתנו אל דרך החיים, עדיין מוטב להניח כי הכל פתוח.

היצירה מאפשרת הרחבה של המציאות או העמקה שלה מן הרגיל אל הפנטסטי. היצירה אינה בריחה מן המציאות, אלא בנייה של חלופה, מקומית או זמנית, לצורך מטרות מוגדרות. הגמישות עשויה לבוא לידי ביטוי בעבודתנו עם בני אדם, במישור הגלוי לעינינו, והיא מאפשרת הסתגלות קלה יותר אל המציאות ומגע נוח יותר עם הזולת. אם לא כך, נעשה אחרת; אם לא בדרך זו, אזי בנתיב אחר. הגמישות המחשבתית מכוונת גם פנימה במישור הסמוי מן העין אל המנגנונים הפנימיים שלנו. אנו יכולים לאמץ באמצעותה יכולת בחירה בין אפשרויות ותנועה דינמית בין תחליפים רגשיים. הראייה הרחבה אשר מחזיקה בו-זמנית כמה חלופות היא כוח יצירתי שיש בו איכות מרפאת. גמישות היא גם היפוכה של נוקשות. היא מאפשרת הרפיה או שחרור מן ההיאחזות בפתרון אחד שכביכול אין בלתו. עם זאת היא מציעה לנו, ברוחב לב, מעברים דינמיים בין נקודות מבט שונות ויכולת הזדהות עם כמה כיוונים של מחשבות, מעשים ודמויות.

בגמישות וביצירה יש מימד אופטימי. האדם אינו נידון למגבלות העצמי כגורל מוכתב מראש בתכונותיו ובקורות חייו, אלא הוא הסופר של סיפור החיים. גמישות היא כוח, ויש בה להקנות תחושה של בעלות על אירועי חיינו. היא גם מאפשרת היחלצות נוחה מקיבעונות מחשבתיים. גמישות המזוהה עם יצירה, טיפול ואמפתיה נדונה בין השאר בהרחבה אצל שטרנגר (1999). את ספרו מסכם שטרנגר בקריאה ליציאה למסע של יצירה: האינדיבידואליות היא יצירת אמנות, יש ליצור אותה ולא "למצוא אותה" (שם: 250).

להיכנס אל תוך זולת

פשוט, אבל אולי מוזר, השילוב שעושה נהרין שוב ושוב עם מושג האהבה בתחום הפסיכודרמה. השורשים של המעשה הטיפולי, והמערך הרגשי במרחב שבין המטפל למטופל, מזוהים בדרך כלל עם אמפתיה. לא כאן המקום לפרוש מחקרים וכתבים על יעילותה של האמפתיה בטיפול ועל אפיוניה. נזכיר כאן רק את "האמפתיה המדויקת" של קרל רוג'רס כאחד משלושת המאפיינים החיוניים למטפל היעיל, לצד יחס חיובי בלא תנאי וכנות. אמפתיה מדויקת, שיש בה המרחק הנכון בין המטפל למטופל, חשובה במיוחד בתחום הנוכחות המיידית, בנסיבות הכאן ועכשיו של שעת הטיפול. נראה כי "אהבה" במונחיו של נהרין היא החצנה של תפישת האמפתיה או תרגום מעשי שלה.

"לפסיכודרמה נדרשת אהבה  טוטלית בקבוצה", אומר ד"ר נהרין. אני מקדיש כמה מפגשים כדי ליצור את האהבה בקבוצה. עד שלא נוצרת אהבה, אין אפשרות לטפל בבעיה. מי ירים את הבעיה אם אין אהבה, חום ועידוד? צריך כוח כדי להרים את הבעיה, להעלות אותה מן המעמקים אל פני השטח, לשים אותה על הבמה. האהבה נוצרת בפעולה. היא כמו הכנה או הכשרה של הבשלות הקבוצתית. האהבה היא החומר הראשוני, הדבק של הקבוצה, או הדלק של העבודה הקבוצתית".

דומה הדבר לאהבה הנחוצה ממש כמזון לכל בן אנוש. דומה הדבר לאהבה, שהיא תנאי לכל תקשורת רבת-משמעות. 

עריסת הפסיכודרמה: תשתית הוליסטית לתיאוריה חברתית

בהשראתו של מורנו, מתבונן ד"ר נהרין באדם ובמעשה הפסיכודרמטי התבוננות מורכבת שיש בה גם גון פילוסופי. אפשר לייחס הקשרים רבים לביטוי החמלתי, האבהי משהו, עריסת הפסיכודרמה.

בביטוי זה אפשר אולי לדמות תמונה תלת-ממדית, כמו אל תוך גופו של האדם באשר הוא, שעולים  בה קווים, נימים, רשתות של צינוריות וחיבורים. כמו תמונת המוח העשויה גם היא מארג של שבילים עצביים, חלקם ידועים ומפוענחים וחלקם מסתוריים. הכל קשור, דבר משפיע על דבר, מערכת מסועפת של חושים, רקמות, איברים ורגשות; רשת של ביטויים, דימויים ומלים.

  ד"ר נהרין מתבונן באדם העומד מול המציאות או בתוכה, מתחקה אחר שורשיו ושואל את עצמו: מאין אני צומח? לאן אני הולך? מה מזין אותי? מה דרוש לי? אין-ספור המפגשים והחיכוכים בין האדם לבין מעגלי המציאות שלו, הפנימית והחיצונית, מתגבשים כמערכת הוליסטית-דינמית. מצד אחד, רוחשים בה תת-מערכות של גֶנים, תורשה ותוצרים אנושיים. מצד שני, מפעפעת בה התרבות כולה: רחבה,עמוקה, עתיקה ועכשווית, מודרנית ופוסט-מודרנית. הכל זורם ומתגבש לאותה "עריסה", שהיא ספק מטפורה פסיכולוגית ספק מטפורה פילוסופית.

על-פי החשיבה של מורנו, אפשר אולי לראות במארג מורכב זה את השילוב שבין סוציומטריה לפסיכודרמה. בשני תחומים אלה מתקיימים העקרונות הבסיסיים של תפישתו. העיקרון האחד: ביחיד וביחד קיים כוח יצירתי וספונטני; השני: קיימת תנועה בין "מוצר תרבותי שמור" לבין אפשרויות שינוי.

הסוציומטריה צמחה מדאגתו של מורנו לפרט בחברה, ומתוך מחשבה כי לפרט בתוך החברה נחוצה מערכת חברתית תומכת. בלי מערכת כזו ניזוקות הספונטניות והיצירתיות שלו, ונמנעת ממנו התפתחות נפשית וחברתית מלאה.

מורנו ראה את הקבוצה כחברה בזעיר אנפין. התהליך שהקבוצה עוברת מותנה בפעולות הבחירה שעושים משתתפיה. כל משתתף מתייחס אל חבריו, לכולם או אל חלק מהם, באותו האופן שהוא מתייחס אל הקבוצה הראשונית שלו (משפחת מוצא, בית ,ילדים). נוסף לאלה, כל משתתף עומד לרשות חברו כשליח טיפולי שלו, וזהו תפקיד הבא לידי ביטויו המלא תוך כדי הפעולה הפסיכודרמטית (ארצי, 1991).

צומת דרכים ומפגש בין זמנים    

הזמן העתיק, הנגלה בין השאר גם בכתביו של אריסטו, מניח את התשתית הפואטית לז'אנר של הדרמה ושל התיאטרון. הוא פורס את מרכיבי המהלך של היצירה הדרמטית, המציגה מעשים ומאורעות, כרצף של שלבים מתפתחים. שלבים אלה הם החלקים של העלילה, התחנות החשובות שבהן עוברת הפעולה ומתעצבת.

ממש כמו בסיפור החיים שלנו, בכל עלילה יש גיבור המציג את הטעות, הבעיה, הסבל, ההיפוך בתחנת החיים וההכרה. כמוהו נוכח גם הקהל, הקולט בחושיו את פעולות האושר והאומללות דרך חמלה וחרדה. הפסיכודרמה מחזיקה בעולמה הרוחני והמעשי רשמים ומודלים מן התרבות הקלסית של יוון ורומי, בואכה המאה העשרים ואל תפישותיו של מורנו על התיאטרון. תחילה באירופה, ואחר כך בארה"ב, הוא שקד על פיתוח דגמים שונים של אירועים תיאטרוניים. העבר במובן הזה משמש לנו כמאגר של דימויים. אפשר לראות בו באר של שפע יצירתי או רחם ליצירה האמנותית.

"העבר הוא חומר העבודה שלנו", אומר ד"ר נהרין. אנו, הנטועים בהווה, ומציגים כאן ועכשיו את בעיותינו על הבמה, משחזרים נושאים ומיתוסים מוכרים אשר מתחדשים לאורך הדורות. אנו מחזיקים בתוכנו את התשתית הספרותית והדרמטית המוכרת לנו, במודע או בתת-מודע. ההווה מבטא את ההצגה הפרטית שלנו לבעיותינו האישיות והייחודיות, ולאחר הקתרזיס והעבודה החוזרת, אנו מכוונים עצמנו אל העתיד, אל החלופות.

"הפסיכודרמה מציעה אלטרנטיבה מעשית ביחס למחר", הוא מוסיף, וזה כוחה המרפא.  במובנים רבים אפשר לראות בה צומת דרכים בין אתמול, היום ומחר.

לצד העולם הפסיכודרמטי, המתגבש בדמותו של מורנו – ותקצר היריעה מלפרוש את התיאוריות הרחבות שפיתח, עומד גם מרחב עיוני נוסף. 

לשאלתי, בהקשר זה, את מי הוא לוקח מן החשיבה הפסיכואנליטית ונאחז גם בו כמקור השראה, מציג ד"ר נהרין את יונג. "ללא ספק, יונג. הרוחניות, היצירתיות, האהבה, הנגיעה בכל החושים, המיתוסים והאגדות, וההכרה בתת-המודע הקולקטיבי המספק לנו את החומרים של  חיינו".

ביד אחת מחזיק אפוא ד"ר נהרין את יונג, וביד האחרת את מורנו: במה במקום ספה, האמנויות ככוח קיומי, האמונה בטבע והחיוניות הלא-פוסקת. גם בגילו הוא נוהג "לקום כל בוקר ולחבק את העצים".

מלה אישית לסיום: גם למראה נושן יש רגע של הולדת

החוויה המעוררת ביותר במפגש עם אדם בעל שיעור קומה כד"ר נהרין מתפענחת כחידה, שייחודה בתנועה  החמקמקה של צמיחת המוכר מתוך החדש. ואולי החדש מתוך המוכר?

המפגש עם סיפור אחר מרגש במיוחד כאשר הוא מאיר קווים בתוכנו, כמו עוזר לנו להכיר טוב יותר את עצמנו. הרגע הזה, של ההיזכרות, הוא הקסם השביר של המפגש הצומח בתוך אינטימיות: כן, כבר הייתי שם פעם. כן, בעצם אני יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. כן, גם אצלי זה כך.

ההיזכרות היא חזרה על הידוע, והפלא מתרחש כאשר היא מהדהדת את המוכר. ההיזכרות קושרת שני מצבים, כמו אנלוגיה בין מעגלים שיש בהם קו משיק ונוגע. כמו מטפורה, שיש בה העברה ממנו אלי, לחלוק ולהיות עם.

שתי עלילות חיים נפגשו לשיחה, שני עולמות כה רחוקים, שונים זה מזה בכל היבט. זהו המארג הקשרי המעצב ויוצר את תימת הזהות של כל אחד מאתנו. והנה, יש רגע, כאשר ד"ר נהרין מספר על הגמישות כדרך חיים, על הראייה התמידית של כמה אפשרויות רגשיות שקיימות בו זמנית, שבו אני אומרת: יש שותפות, יש חיבור, יש מראה מול עיני. אני קצת הוא, והוא קצת אני.

ואולי זה הרגע האסתטי אשר בולאס (1987) דן בו. מה שמאפיין אותו הוא המספיקות שלו; היכולת שלו להחזיק אותנו בתוכו מבלי שנלך מעבר לו. רגע קסם שמחזיק אותי ואת האחר בסימטריה, במותאמות ובבדידות.

מקורות

ארצי, עיניה  (1991).  פסיכודרמה, דביר

נהרין, אליאב (1978). האני היוצר, מסדה

נהרין, אליאב (1985). במה במקום ספה, צ'ריקובר

שטרנגר, קרלו (1999). אינדיבידואליות: הפרויקט הבלתי-אפשרי, עם עובד

Bollas, C. (1987)  The Shadow of the Object, Psychoanalysis of the Unthought Known, New York

Moreno j. l. (1978) Who Shall Survive? New York, Beacon

תודה לד"ר עיניה ארצי, רכזת חטיבת הפסיכודרמה בסמינר הקיבוצים, על הערותיה החשובות.