טרנספורמציות התפתחותיות - מודל טיפולי בדרמה תרפיה - גדעון זהבי ומיקי לבנה

טרנספורמציות התפתחותיות: מודל טיפולי בדרמה תרפיה יסודות עיוניים, הנחות יסוד ודרכי עבודה
מאת גדעון זהבי
, MA, ומיקי ליבנה, MA
gjz2000@gmail.com

 

טרנספורמציות התפתחותיות (Developmental Transformations)הוא שמו של מודל בדרמה תרפיה שנהגה ופותח על-ידי ד"ר דיוויד רייד ג'ונסון (ג'ונסון, 2000) ב-25 השנים האחרונות בארצות הברית. מהותו של התהליך הטיפולי במודל הזה היא המפגש הממשי הישיר בין המטפל למטופל, או עם קבוצה בתוך מרחב המשחק, כפי שיתואר להלן.

היסודות הראשונים של מודל הטרנספורמציות ההתפתחותיות (טרה"פ) פותחו בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה בעבודה עם אוכלוסייה של הלומי קרב, בנקודת ההשקה שבין טיפול בתנועה לבין דרמה תרפיה (ג'ונסון, 1993). מאז שימשה השיטה כמודל טיפולי במגוון רחב של אוכלוסיות יעד (ג'ונסון, 1984; פורסטר וג'ונסון, 1995; שניי, 1996; סמית, 2000; לנדרס, 2002; ג'ונסון ועמיתים, 2002; גולווי ועמיתים, 2003; ג'יימס ועמיתים, 2005). טרה"פ ניתנת ליישום גם בתחומי חיים לא-טיפוליים, כגון בחינוך, לימודי משחק, אימון אישי וארגוני, תרבות הפנאי ועוד.

במאמר זה ייבחנו ויתוארו מושגי יסוד בטרנספורמציות התפתחותיות כמודל טיפולי. מטרתנו היא להציג את היסודות התיאורטיים, מטרות הטיפול, הנחות העבודה ושיטות ההתערבות בטרה"פ. זאת נעשה תוך כדי המחשת סוגיות שונות באמצעות דוגמאות  קליניות הלקוחות מתוך תהליך טיפולי שביצעה כותבת המאמר במרכז טיפולי במרכז הארץ.

טרה"פ מבוססת על תחומי דעת אחדים ותיאוריות שונות, כגון הפסיכואנליזה (פרויד), פסיכולוגיה התפתחותית (פיאז'ה), תורת יחסי אובייקט (ורנר וסטרן), פסיכולוגיה הומניסטית (רוג'רס), טיפול בתנועה (צ'ייס), התיאטרון העני (גרוטובסקי), משחקי אימפרוביזציה (ספולין), אקזיסטנציאליזם (סארטר), בודהיזם ועוד. כיום טרה"פ עומדת בזכות עצמה ומשמשת שיטת טיפול מרכזית בדרמה תרפיה.

קיימים שני מרכזים עיקריים ללימוד טרה"פ באמריקה הצפונית, ואליהם מצטרף המכון הישראלי לטרנספורמציות התפתחותיות וקבוצות הכשרה בהולנד, אנגליה והמזרח הרחוק.

הנחות ומושגי יסוד

טרנספורמציות התפתחותיות כתיאוריה וכשיטת טיפול מבוססת על שלוש הנחות עיוניות. האחת קשורה לאי-יציבות הקיומית (Instability of being). עולמנו אינו יציב, משתנה ללא הרף ואינו צפוי מראש. דרך משל, הווייתנו בעולם דומה לאי-יציבות שמאפיינת את כדור הארץ עצמו, אשר קרומו נמצא בתנועה מתמדת וליבתו רוחשת ומבעבעת.

ההנחה השנייה קשורה ל"נביעות הגוף" (Emanations of body). היא גורסת שהבסיס לקיומנו בעולם הוא גופנו ומאוויינו. תגובותינו וחוויותינו נובעות מתוכו ומשתקפות בו. אנחנו פועלים מתוך גופנו, דרכו ובאמצעותו.

ההנחה השלישית קשורה לסמיכות לאחר (Proximity to the Other). אנו חווים את הסובבים אותנו כאחר, ואנחנו מתקיימים לצדם ברמות שונות של קרבה ופעולות גומלין.

יחסי הגומלין המשתנים בין האי-יציבות בעולמנו, הוויית הגוף והקִרבה לאחר יוצרים בנו חוויות ברמות שונות של זרימה (Flow), או חסימה (Impasse), ביחס אל עצמנו ואל אחרים. זרימה היא היכולת להתאים ולקשר באופן ספונטני בין עולמנו הפנימי לבין תפקודינו לנוכח נסיבות חיינו המשתנות תדיר. חסימה, לעומת זאת, היא חוויית הקושי וחוסר היכולת להתאים את עצמנו לשינויים המתרחשים בעולם, באחרים סביבנו ובעצמנו אנו.

הנחת עבודה בטרה"פ היא שהאי-יציבות הקיימת מבחוץ ומבפנים, אצלנו ואצל אחרים, מועצמת כשאנחנו נמצאים בקרבתו של אדם אחר. אי-יכולתנו לשלוט בשינויים החלים בנו, בעולם ובאחר גורמים לחוויית חוסר שליטה ומעלים בנו רצון לא מציאותי לאחוז במציאות המוכרת – שכבר לא קיימת, בשל השינוי המתמיד בעולמנו - ולשמר אותה.

בנוסף לכך, הקִרבה לאחר מעצימה את תחושת חוסר היציבות משום שכל פרט שואף, כאדם חופשי, למלא את רצונותיו ומאווייו שלו, ואלה לעולם אינם זהים למאווייו ולרצונותיו של הזולת. מכאן שקרבה ומפגש גוררים בהכרח חיכוך בין אותם הרצונות והמאוויים. כאמור, חוסר היציבות מוביל פעמים רבות לרצון להיאחז במוכר ולקבע אותו, תוך כדי התעלמות מהשינויים המתמידים בחיינו.

הנחת העבודה בטרה"פ היא שהמציאות אינה יציבה ואין צורך או אפשרות לייצבה. התנהלותנו כגוף עצמאי בתוכה מושפעת מהסביבה ומשפיעה עליה, ומעוררת בנו רמות שונות של חרדה מקרבה ומעימות.

מטרתה העיקרית של טרה"פ, אם כן, היא לנסות ולהפחית את רמת החרדה והקיבעון שלנו לנוכח השינויים והחיכוכים המתמידים ובכך לאפשר לעצמנו חוויה של זרימה בין אותם השינויים. במשך הטיפול בטרה"פ לומד המטופל לקבל את הווייתו ואת העולם סביבו כלא יציבים, ומפתח דרכי התמודדות יעילות יותר עם מציאות זאת, מבלי לנסות ולשלוט בה.

ארבעת היסודות של התהליך הטיפולי

התהליך הטיפולי בטרה"פ מבוסס על ארבעה יסודות: מרחב המשחק (Playspace), הוויית גוף (Embodiment), מפגש (Encounter) וטרנספורמציה (Transformation).

מרחב המשחק

מרחב המשחק (Playspace) הוא מקום ההתרחשות של המפגש הטיפולי. זהו מרחב דמיוני, המקובל על המטפל והמטופל כשונה מהעולם האמתי, והמשחק שמתקיים בתוכו נתפש כמייצג מציאות ולא כמציאות עצמה. מרחב המשחק הוא מרחב תודעתי (לא רק ממשי) שבתוכו נפגשים ומשחקים המטופל והמטפל מתוך הסכמה הדדית.

כדי לחדד את הפער בין המציאות היום-יומית לבין מרחב המשחק, יכול המטפל להזמין את המטופל להוריד עמו ביחד מסך דמיוני, ודרכו ייכנסו שניהם למרחב המשחק.  באמצעות פעולת כניסה זו מסמנים השניים את הפער המפורש בן מציאות לדמיון.  בסיומו של המפגש הטיפולי, יכול המטפל לסמן את היציאה ממרחב המשחק אל המציאות בפעולת יציאה משלימה, שבה המטפל והמטופל חוזרים ומעלים את המסך הדמיוני למקומו. תפקידו של המטפל הוא לשמור על מרחב המשחק, וזאת על-ידי שמירת הפער בין דמיון למציאות.

המטפל בטרה"פ הוא בעל תפקיד שונה וייחודי בהשוואה לתפקידו במודלים אחרים של דרמה תרפיה. לאחר שהמטפל מדריך את המטופל פנימה אל תוך מרחב המשחק – על האפשרויות הגלומות בו ועל מגבלותיו – הוא משמש בתוכו בתפקיד של "שחקן". קרי, הוא שותף למשחק של המטופל ואובייקט המשחק שלו (ג'ונסון, 2000). המטפל משול לצעצוע אנושי שהמטופל מוזמן לשחק בו ולחוות היבטים שונים מחייו ומהווייתו דרכו, בעוד שהמטפל מתייחס לדימויים, לתפקידים ולהווייתו הגופנית של המטופל כטקסט לדרמה המאולתרת ביניהם. המטפל שם לב לטקסט הדרמטי שעולה ממשחקו של המטופל ונעתר לו במשחקו (ג'ונסון ועמיתים, 1996). מרחב המשחק, אם כן, הוא מעין במה ריקה שמתגלים עליה עולמו הפנימי, רגשותיו ומערכות יחסיו של המטופל.

מטפלים ומטופלים שונים נוקטים בשיטות שונות לציון הכניסה למרחב המשחק. דוגמא לטקס מעבר מעין זה ניתן לראות בתהליך הטיפולי של רותם (שם בדוי), ילד בן שמונה שאובחן כסובל מ-ADHD וחרדות חברתיות. יועצת בית-הספר ומחנכת הכיתה של רותם הפנו אותו לטיפול בשל מסכת של התפרצויות אלימות, קשיים חברתיים ותפקוד נמוך במישור הלימודי. הוא נולד לאם לא נשואה, מהריון לא מתוכנן, מגבר שהיה אלים כלפיה. בנוסף לכך, חוויית ההתקשרות של רותם בינקותו לא היתה תקינה. בתחילת הטיפול הוא עדיין לא ידע על נסיבות הולדתו ועל טיב הקשר של אמו עם אביו.

רותם ניגש אל ארון הצעצועים ובחר לעצמו רובה צעצוע שבעזרתו נהג לאיים עליי. אני כמטפלת הגבתי בצורה לא דרמטית כשאמרתי: "זה לא ממש מפחיד אותי". בתגובה לאמירתי הרים רותם את ידו השנייה ואיים עלי באמצעות רובה דמיוני. תגובתי היתה: "זה הרבה יותר מפחיד". סצינה קצרה זו שימשה טקס הכניסה הקבוע שלנו אל תוך מרחב המשחק, אשר הגבתי בו באופן דרמטי (לא מציאותי) כאדם מאוים. בטקס המעבר שרותם יצר לעצמו הוא בחן את הגבולות של מרחב המשחק על-ידי החלפת הידיים (זאת האוחזת בחפץ הממשי וזאת הריקה). בכך שהגבתי באופן מובהק רק לחפץ הדמיוני סימנתי לרותם את גבולות מרחב המשחק, כלומר, את העובדה שלחפצים אמתיים אין מקום בתוכו. מנגד, ברגע שרותם הניח את החפץ הממשי, הוא סימן לי שהוא מוכן שניכנס אל תוך מרחב המשחק, וכך התחלנו לשחק.

בטרה"פ אין שימוש בחפצים אמתיים, משום שהכוונה היא להתמקד במפגש בין מטפל למטופל (ג'ונסון ועמיתים, 1996). השימוש בחפצים גורם לקשר שבין המטפל למטופל להיות לאמצעי, והיכולת לקיים טרנספורמציה נפגמת. חפצים, מעצם ממשיותם, אינם משתנים והם צפויים מראש. הם מגבירים את אשליית היציבות בעולמנו ועומדים בסתירה לאיכות הלא קבועה והלא צפוייה במפגש בין מטפל למטופל. בנוסף לכך, חפצים אינם יכולים לעבור טרנספורמציה של ממש. רובה פלסטיק תמיד יישאר חפץ ארוך, קשיח ושביר למדי, ועל כן נדרש להשקיע מאמץ מחשבתי רב בניסיון להתעלם מתכונותיו אלו.

במרחב המשחק שבין המטפל לבין המטופל, וללא חפצים מתווכים, מתקיימים ונחווים שלושת היסודות הנותרים: הוויית גוף, מפגש וטרנספורמציה.

הוויית גוף

במהלך מפגש טרה"פ מצוי גופם של המשתתפים ברמות שונות של תנועה, פעולה דרמטית ופעילות גומלין עם האחר. הבדל עיקרי אחד בין טרה"פ לשיטות טיפול אחרות הוא שהמפגש בין מטפל למטופל מתרחש במשחק תוך שימוש תמידי בגוף. המטפל שואף לקיים את פעילות הגומלין המילולית בתוך מרחב המשחק, כלומר בהקשר דרמטי ותוך הבעה גופנית. לדוגמה, אם המטופל ידווח על עצב, כעס, או התמרמרות, המטפל יעודד אותו לתרגם תחושות אלה למצב דרמטי שאפשר לשחק אותו באופן ממשי ודרכו מתאפשר השינוי.

מפגש

תשומת הלב של המטפל ושל המטופל מופנית למתרחש ולעולה במפגש עצמו, ולא לתכנים האישיים ולתהליכים הפנימיים שהמטופל עובר. במשך המפגש משמשים המטפל והמטופל זה לזה כעדים, מצד אחד, וכאובייקט משחק, מצד שני. כאמור, היכולת לשהות בקרבה לאדם חופשי אחר – לשאת את רמות האי-יציבות הכרוכות בכך, להכיל את האחר ולחלופין, להיות מוכל על-ידו ברמות קרבה הולכות וגדלות – היא אחת המטרות הטיפוליות בטרה"פ.

בתחילת הטיפול, מרחב המשחק של רותם ויכולתו לשאת קרבה היתה נמוכה כל כך עד שחזר על אותה סצינה שוב ושוב בשינויים קטנים. בסצינה הדרמטית הרג רותם והשמיד אותי עשרות פעמים, כ"מפלצת" או כ"חייל", ובכך כנראה קבע שאין בהווייתו אפשרות לקיום משותף של שנינו במרחב המשחק. יכולתו של רותם להרפות בהדרגה מגילום תפקידי "התוקף" ו"השולט" בדרמות ששיחקנו איפשרה לי לגלם דמויות שונות מזו של "הקורבן", ובעיקר איפשרה לשנינו להתקיים זה לצד זה במרחב המשחק מבלי שנידרש להשמיד זה את זה. עם זאת, היעתרותי לרצונו של רותם לחזור ולגלם את תפקיד התוקף במפגשים הראשונים בינינו, ונכונותי לחזור ולגלם בדרמה את תפקיד הקורבן, איפשרו למפגש להתקיים ברמת האינטימיות שהיתה נוחה לרותם באותה עת. 

טרנספורמציה

הקולות, התנועות, הדימויים, התפקידים והסצינות הדרמטיות שעולים במשך המשחק נמצאים בטרנספורמציה מתמדת. הטרנספורמציות נובעות מההקשרים הפרטיים או הקיבוציים של המטופל. השאיפה היא להתנתק ולהשתחרר מהחוויות שכבר נחוו, ולהתמקד בהווה ובעיקר במתהווה. מרכיב הטרנספורמציה בונה את ביטחונו העצמי של המטופל בנוגע להתמודדות עם הלא-נודע ומאפשר, בשלבי משחק מתקדמים יותר, להתמודד עם רגעים ומצבים דרמטיים רב-מימדיים, רב-משמעיים ועמומים יותר ויותר.

פגישת הרקע

המפגש הטיפולי מתרחש, אם כן, במרחב הבין-אישי שבין המטפל לבין המטופל, אך קודמת לו פגישת הרקע (Intake). המפגשים הטיפוליים נפתחים בשיח מילולי מעמיק שהמטפל מתוודע בו לסוגיות הרגשיות שבבסיס הפנייה לטיפול, להיסטוריה ההתפתחותית והמשפחתית ולאבני דרך רגשיות ואחרות בעברו של המטופל: טראומות, מוות, חתונה, לידה ועוד. המטפל מתעניין גם בהיסטוריה הטיפולית: טיפולים קודמים, משכם והחוויה בתוכם; בהיסטוריה הרפואית: שימוש בתרופות, סמים, מגבלות גופניות ועוד. המטפל לומד גם על יחס המטופל למגע. בתום פגישת הבירור חותמים המטופל והמטפל חוזה טיפולי.

במאמר מוסגר, מגע גופני מנקודת המבט של טרה"פ הוא חלק בלתי-נפרד מההוויה האנושית, ולכן טבעי שיתקיים גם במרחב המשחק (ג'ונסון, 2000). המגע בין מטופל למטפל יתרחש בתוך המציאות הדרמטית, ולרוב ישרת את המצב הדרמטי ויהיה חלק בלתי-נפרד ממנו. עם זאת, ובשל רגישות הנושא אצל רבים מהמטופלים, המטפל ישאל תמיד לעמדתו של המטופל בנוגע למגע גופני קודם לתחילת הטיפול, וינהג בהתאם.

המטפל כאובייקט משחק

במפגש משתתפים המטפל והמטופל באלתור דרמטי חופשי. חומרי האלתור משתנים ממטופל למטופל והמטפל אינו מתכנן או מכתיב אותם. רצוי שהמפגש יתרחש בחדר ריק מאבזרים. המטופל מוזמן להשתמש במטפל כראות עיניו וללהק אותו לתפקיד, ללהק אותו כחפץ, כמצב רוח, כחיה ועוד. המטופל לא מחויב להסביר את רצונותיו. תפקידו של המטפל הוא לנסות ולהבין מהו התפקיד הדרמטי שהוא נדרש לגלם.

רותם ואני מסתובבים בחדר.

רותם משמיע קולות: ששש...

אני חוזרת על הקולות. קצב התנועה בחדר גובר והקולות דומים לטפטוף מים.

רותם: בואי מהר, הכל מתמלא מים.

מטפלת: הצילו, הצילו. אני לא יודעת לשחות.

רותם: בואי. אני אעזור לך. יש לי פה סירה.

מטפלת: איזה מזל שהיית פה.

רותם: תיזהרי, הכל מלא כרישים.

מטפלת: איי, איי. מישהו נגס בי...

תפקידו של המטפל בטרה"פ שונה מתפקידו בשיטות טיפוליות אחרות. תפקידו המרכזי הוא לקיים את מרחב המשחק. בשלבים הראשונים של הטיפול הוא מזמין את המטופל להצטרף אליו ולהיכנס למרחב דמיוני, ומדגים את האפשרויות הטמונות במרחב ואת מגבלותיו. במפגשים הראשונים עם רותם, למשל, המטפלת, שהיתה מודעת לצורך של רותם לבטא בפועל את תוקפנותו, הזמינה אותו ל"קרב" במרחב המשחק. ההזמנה ויצירת הסצנה הדרמטית במרחב המשחק איפשרו לרותם להביע את כעסיו ותוקפנותו בהקשר דרמטי ודמיוני.

רותם מסתובב בחדר ומתאגרף באוויר. הוא קופץ במקום.

המטפלת:  וכרגע עולים לקרב, מצד אחד...

רותם: רוקי האיום.

המטפלת: (משמיעה את שאגות הקהל המשולהב) ומהצד השני...

רותם: שולי החלשה.

מטפלת: (משמיעה את קריאות הבוז של הקהל)

בתחילת הקרב התנסו רותם והמטפלת בדרכים שונות של לחימה מדומה, תוך כדי שמירה על חוקי בטיחות בסיסיים, קרי: "כשיש כאב פיסי, אין משחק".

בטרה"פ המטפל משמש למטופל אובייקט משחק. הוא שותף פעיל לטרנספורמציות המתרחשות בחדר, ואישיותו ונוכחותו בהחלט משפיעות על תוכנן. המטופל מוזמן לשחק במטפל כאוות נפשו.

רותם: (יורה שוב במטפלת)

מטפלת: שתי דקות מאז תחילת המשחק ואתה שוב הורג אותי. אולי תיתן לי הזדמנות להיות פה קצת?

רותם: טוב, אז את לא מתה, רק פצועה.

מטפלת: איי, איי. רופא, עזרו לי...

רותם: (מגלם את הרופא) כן, מה קרה?

מרחב המשחק

המטפל מהווה שותף למסעו של המטופל ותפקידו לאפשר קיומם של זרימה וחסימה במשחק. הוא שומר על מרחב המשחק, ובה בעת מנסה לאפשר הרחבה של אותו מרחב. הטרנספורמציה הטיפולית שחלה במטופל מקורה במפגש עם המטפל: יכולתו המתפתחת של המטופל לשאת בנוכחותו של אדם נוסף בחדר, יכולתו להיות נצפה ויכולתו לפתח יחסים קרובים עם אדם הרואה אותו כפי שהוא באמת.

ג'ונסון (1998) מתאר את התהליך הטיפולי בטיפולים באמנויות בכלל ובטרה"פ בפרט מנקודת מבט פסיכודינמית, ומציין שהפעולה הטיפולית נסמכת בעיקר על תהליך ההשלכה. הוא מונה שלושה שלבים בתהליך: החצנה (externalization), טרנספורמציה (transformation) והפנמה (internalization). מרחב המשחק הוא המקום האסתטי, הדמיוני והמטפורי אשר הפנים והחוץ, האני והאחר, יכולים לשמש בו כחומרים למשחק ולעבור את לטרנספורמציות והפרידה, לקראת הפנמת התהליך הפסיכודינמי אצל המטופל.

מרחב המשחק דומה באיכויותיו הדינמיות למרחב המעבר (transitional space) של ויניקוט (1953). בתוך מרחב המשחק, המכיל את תופעות המעבר (transitional phenomena), נוקט המטפל בשתי עמדות מנוגדות. קודם מתאים המטפל את משחקו לתפישת העצמי של המטופל, באמצעות עמדה של אשליה (illusion), ובכך מאפשר את חיזוק חוויית העצמי אצל המטופל. אחר כך, על-ידי הימצאות במצבי משחק של שבירת האשליה (disillusionment), מתאפשרת חווית הנפרדות בין מטופל למטפל, חווית הנפרדות בין האני לאחר, והפנמתה (ויניקוט, 1953, 1971). במלים אחרות, המטפל במרחב המשחק נע בין התכווננות למטופל לבין חוסר התכווננות מכוּונת, וביניהם מתאפשר התהליך הטיפולי (סטרן, 1985).

תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית הם מרכזיים לתהליך הטיפולי בטרה"פ (ג'ונסון, 1991), בדומה לטיפולים פסיכודינמיים אחרים. עם זאת, בשל היות המפגש הטיפולי בטרה"פ ישיר, אלתורי ורב-תמורות, המטפלים במודל נדרשים להכשרה ממושכת. ההכשרה מאפשרת להם להגיב למתרחש בכאן ועכשיו של מרחב המשחק, המבטא את עולמו הפנימי של המטופל.

חמשת ממדי המשחק

במשך המפגש עוקב המטפל אחר חמישה מימדים של משחק אשר באמצעותם הוא יכול להתערב בנעשה כדי לשמור על הזרימה במשחק. באמצעות מימדים אלה יכול המטפל להתאים את עצמו לרמת המשחק של המטופל ולאפשר זרימה והרחבה הדרגתית של המרחב תוך העלאת הרמה המשחקית בחמשת המימדים (גולווי ועמיתים, 2003). חמשת ממדי המשחק תואמים את המודל ההתפתחותי-קוגניטיבי של פיאז'ה (1951) ואת המודל של וורנר וקפלן (1964). הם משמשים בטיפול קבוצתי ופרטני כאחד. חמשת ממדי המשחק הם:

עמימות - Ambiguity: המטפל אינו קובע את הצורה במרחב (עמידה זה לצד זה או מול), את הפעילויות (חימום הגוף, מתן הנחיות, כגון "בוא נבחש עכשיו את כל המרכיבים בכף גדולה"), ואת התפקידים (מפלצת וחייל, או מורה ותלמיד) המשוחקים ברגע נתון.

מורכבות - Complexity: מספר המרכיבים הקיימים במשחק בו-זמנית הוא הקובע את רמת המורכבות במפגש (מורכבות של הצורה במרחב, הפעילות והתפקידים).

אמצעי ההבעה - Media of expression: מימד זה מתייחס למיקום ברצף ההבעה ההתפתחותי  במשחק. הרצף ההתפתחותי הוא מתנועה לקול, לדימוי, לתפקיד ועד להמללה.

התיחסות בין-אישית - Interpersonal Demand: המידה של פעילות הגומלין הבין-אישית שדורש המטופל (יצירה או אי-יצירה של קשר עין, מידת הקרבה או הריחוק הפיסי בין מטופל למטפל), ומידת הקרבה והריחוק האסתטי המתקיימים בגילום התפקידים במפגש. גילומם של חפצים דוממים – צמחים, חיות, או דמויות דימיוניות (כמפלצות או גיבורי-על) – מרוחק יותר ברמה האסתטית מגילום של דמויות אנושיות או של עצמנו אנו.

הבעה רגשית - Affect Expression: המידה שהמשחק והדימויים המועלים בו הם בעלי גוון אישי ומידת עוצמתם.

במפגשים הראשונים שלי עם רותם היתה רמת העמימות נמוכה. ההוראות שנתתי לרותם היו ברורות, והמורכבות שלהן היתה נמוכה אף היא.

במפגשים המתקדמים, ההוראות וההצעות שהעליתי פחתו באופן משמעותי. במקביל עלתה רמת הנוחות והחופש שרותם חווה ברמות גבוהות יותר של חמשת ממדי המשחק.  כך קרה שבמפגשים המתקדמים ניכרה זרימה מלאה יותר בין סצינה דרמטית אחת לאחרת, דימוי נבע מתוך תנועה ותפקידים דרמטיים עלו מתוך הדימויים באופן חופשי וזורם.

לסיכום, חמשת המימדים מתקיימים בו-זמנית במרחב המשחק, ותפקידו של המטפל להתאים את רמת המשחק בכל אחד מהחמישה לרמת משחקו של המטופל. זאת, כדי לשמור על הזרימה המשחקית במפגש ובכך לשמור על מרחב המשחק עצמו. חשוב להדגיש שהמטפל מתערב בתגובה למשחקו של המטופל, ועל בסיס זה קובע את רמת המשחק בכל מימד ומימד. בדרך כלל קיימת עלייה ברמת המשחק במשך מפגש נתון, ובוודאי שבמשכם של מפגשים אחדים. אם המטפל מזהה חסימה במשחק, הוא יבחר בדרך כלל להוריד את רמת המשחק במימד זה או אחר לרמה התואמת את רמת המשחק של המטופל באותו הרגע. 

עם זאת, המטפל לעולם ינסה להעלות בהדרגה את רמת המשחק כדי להרחיב את מרחב המשחק של המטופל. כאמור, השימוש בהתערבויות אלו דורש הכשרה ממושכת כדי שלא יפגמו ביכולת ההקשבה, ההתמסרות והספונטניות של המטפל בעת המפגש.

בנוסף לחמשת ממדי המשחק, עומדות לרשות המטפל עוד 12 שיטות התערבות במרחב המשחק (ג'ונסון, 1991), שלא יפורטו.

דיון

הטיפול ברותם נמשך שמונה חודשים. במפגשים האחרונים של הטיפול עלו תימות של סיום ונטישה במשחק בינינו. קטעי הטיפול הבאים לקוחים מתוך המפגש האחרון.

רותם: (לאחר הכניסה למרחב המשחק) שוב את פה?

מטפלת: כן. היית מאמין?

רותם: טוב. אז מה עושים?

מטפלת: נראה לי שממתינים.

רותם: הוא כבר עבר? (טרנספורמציה).

מטפלת: לא יודעת.

רותם: אני מאחר.

מטפלת: כן, גם אני.

רותם: יו, מתי הוא יגיע.

מטפלת: אני פה כבר שעות.

רותם: באמת?

המטפלת: האמת שכבר שמונה חודשים, אבל מי סופר.

רותם: נראה לי שהוא לא בא היום.

מטפלת: ככה זה.

רותם: כן, לפעמים הוא לא בא.

מטפלת: אז מה עושים?

רותם: הולכים קדימה.

מטפלת: (מתחילה לצעוד במקום - טרנספורמציה).

רותם: (כמפקד בצבא) קדימה צעד!

מטפלת: ימין, שמאל, ימין.

רותם: חייל! מה אתה עושה?

מטפלת: חשבתי שצועד.

רותם: רד ל-20.

מטפלת: (יורדת לשכיבות סמיכה) היה ברור שבפגישה האחרונה אני אעשה לפחות דבר אחד לא בסדר ואתה תגרום לי להזיע!

רותם: (טרנספורמציה) חשבת שתתפטרי (ממני) כל כך בקלות?

מטפלת: זה בקלות?

רותם: סוף סוף נפטרתי ממך!

מטפלת: סוף סוף נפטרתי ממך!

רותם: אני שונא אותך.

מטפלת: אני שונאת אותך.

רותם: אני שונא לבוא.

מטפלת: אני שונאת שאתה בא!

רותם: (קופץ על המטפלת ומחבקה חיבוק גדול - טרנספורמציה)

רותם: תגידי, כמה זמן לא ראיתי אותך?

מטפלת: באמת המון זמן. איך גדלת?

רותם: את יודעת, אני כבר בן עשרים, נשוי עם שלושה ילדים, מרוויח מלא כסף.

מטפלת: איך הזמן רץ.

רותם: ומה אצלך?

מטפלת: אתה יודע, אותו דבר.

רותם: עדיין באותו מקום?

מטפלת: היית מאמין?

רותם: את זוכרת איך היינו משחקים אז, כשהיו לי בעיות?

מטפלת: כן, היית בא אלי והורג אותי.

רותם: לא תמיד. לפעמים רק פוצע.

מטפלת: נכון, נכון.

רותם: טוב, אני חייב לזוז.

מטפלת: תשמור על עצמך.

רותם: גם את. ביי. (מושיט יד)

במשך שמונת חודשי המפגשים עם רותם חל שינוי בחייו. מחוויה יום-יומית של חרדה, אובדן שליטה, התפרצויות אלימות תכופות וחוסר תפקוד לימודי, הצליח רותם להגיע להבנה וקבלה גדולות יותר של נסיבות חייו בעבר ובהווה, לביטוי רגשי מלא יותר, לשליטה רבה יותר במעשיו וליכולת להימצא בנוכחותה של המטפלת ולחשוף גם את צדדיו הפגיעים.

המפגשים הבלתי-אמצעיים בין רותם למטפלת השפיעו כנראה על התמורה במצבו הרגשי ועל התנהגותו.  לאחר שרותם למד וקיבל על עצמו את כלליו ומגבלותיו של מרחב המשחק, נפתחה בפניו האפשרות לגלם במשחק הדמיוני את דמות התוקף, להביע את פחדיו, בלבולו וזעמו, מבלי לפגוע פגיעה ממשית בסובבים אותו. יתרה מזאת, קבלת האחריות של האם על ניתוק הקשר עם האב בראשית חייו של רותם, וחשיפת עברו שלו בפניו, סללה את הדרך להבעה רגשית מלאה יותר ולמשחקו של רותם להיות אמתי, ממוקד וברור יותר.

התהליך שרותם עבר בטיפול מאפיין תהליכים רבים של מטופלי חרדה בטרנספורמציות התפתחותיות (ג'יימס ועמיתים, 2005). פעמים רבות המשחק של מטופלים אלה מאופיין בגילום של מגוון תפקידים מצומצם, ובאופן טיפוסי הם נוטים להזדהות עם דמות התוקף ולהציב את המטפל בתפקיד הקורבן. במקרים אלה, מרחב המשחק בתחילת הטיפול הוא מצומצם וחזרתי, ובתוכו המטופל יכול לחזור ולתקוף את המטפל עשרות פעמים, ממש כפי שקרה במפגשים הראשונים עם רותם. 

תפקידו העיקרי של המטפל הוא לשמור על מרחב המשחק. משום כך, בתחילת התהליך הטיפולי הוא נעתר בדרך כלל לליהוקים הדרמטיים של המטופל ומגלם את התפקיד המיועד לו מתוך התמסרות להוראות המטופל. לאחר התבססות מרחב המשחק והתחזקות הקשר מטפל–מטופל בתוכו, מתחילות להתגלות טרנספורמציות קלות במשחקו של המטופל. או אז מגיב המטפל לשינויים אלה ונעתר ל"ניצני הדימויים החדשים" המתגלים מבעד לדימויים ולתפקידים הקודמים.  בכך מזמין המטפל את המטופל לפנות להם מקום במרחב המשחק. ההתמקדות בדימוי הבא וההיעתרות למשחק בו - ולא למשחק בדימוי הקיים - היא מהות הטרנספורמציה. כך, למשל, רותם חווה באמצעות הטרנספורמציה אפשרות שהמטפלת תישאר בחיים במשחקו התוקפני והחזרתי (הוא פצע ולא הרג אותה), ובכך גם התרחב מרחב המשחק. יתירה מזאת, הטרנספורמציות בתוך מרחב המשחק הביאו את רותם לגלם ולחשוף צדדים אחרים באישיותו, כדוגמת מושיט העזרה והמרפא. 

השלב האחרון בתהליך הטיפולי של רותם התבטא ביכולתו ההולכת וגוברת לחשוף בפני עצמו ובפני האחר צדדים פגועים באישיותו ולקבלם מחדש. כך, למשל, הודה רותם במפגש האחרון שאכן היו לו בעיות. הוא קפץ אל עבר המטפלת וחיבק אותה, ולבסוף הצליח להיפרד במחווה פיסית ובדיבור והמשיך לדרכו.

לסיום, דיוויד רייד ג'ונסון (1999) מתאר את התהליך הטיפולי בטרה"פ ברמה הדינמית כמעבר מחוויה של הזדהות עם האחר למצב של כניסה אל תוך מרחב המשחק וגילום האחר במפגש הפיסי, הישיר והטרנספורמטיבי עם המטפל. זאת לקראת חשיפה של החלקים הפגועים בעצמי וקבלתם מחדש כחלק מהאני המלא, הזורם והמתפקד טוב יותר.

 

מקורות

 

Forrester, A. & Johnson, D. (1995). Drama therapy on an extremely short-term in-patient unit. In: A. Gersie (Ed.), Brief treatment approaches to drama therapy, pp. 125-138. London, Routledge

Galway, K., Hurd, K. & Johnson, D. (2003). Developmental transformations in group therapy with homeless people with mental illness. In: D. Wiener & L. Oxford (Eds.), Action Therapy with families and groups, pp.135-162. Washington, DC, American Psychological Association

James, M., Forrester, A. & Kim, K. (2005). Developmental transformations in the treatment of sexually abused children. In: A. Weber and C. Haen (Eds.), Clinical applications of drama therapy in child and adolescent treatment, pp. 67-86. New York, Brunner Routledge

Johnson, D. (1984). The representation of the internal world in catatonic schizophrenia. Psychiatry, 47, 299-314

Johnson, D. (1991). The theory and technique of transformations in drama therapy. Arts in Psychotherapy, 18, 285-300

Johnson, D. (1993). Marian Chace's influence on drama therapy. In: S. Sandel, S.Chaiklin & A. Lohn (Eds.), Foundations of dance/movement therapy, pp. 176-192. Columbia, MD, American Dance Therapy Association

Johnson, D., Forrester, A., Dintino, C., James, M. & Schnee, G. (1996). Toward a poor drama therapy. Arts in Psychotherapy, 23, 293-308

Johnson, D. (1998). On the therapeutic action of creative arts therapies: The psychodynamic model. Arts in Psychotherapy, 25(2), 85-99

Johnson, D. (1999). Refining the developmental paradigm in the creative arts therapies. In: D. Johnson, Essays in creative arts therapies: Imaging the birth of a profession, pp. 161-181. Springfield, IL, Charles Thomas

Johnson, D. (2000). Developmental transformations: Toward the body as presence. In: P. Lewis & D. Johnson (Eds.), Current approaches in drama therapy, pp. 87-110. Springfield, IL, Charles Thomas

Johnson, D., Smith, A. & James, M. (2002). Developmental transformations in group therapy with the elderly. In: C. Schaefer (Ed.), Adult play therapy, pp. 78-103. New York, Wiley & Sons

Landers, F. (2002). Dismantling violent forms of masculinity through developmental transformations. Arts in Psychotherapy, 29, 19-30

Piaget, J. (1951). Play, dreams and imitation in childhood. New York, Norton

Schnee, G. (1996). Drama therapy with the homeless mentally ill: Treating interpersonal disengagement. Arts in Psychotherapy, 23, 53-60

Smith, A. (2000). Exploring death anxiety with older adults through developmental transformations. Arts in Psychotherapy, 27, 321-332

Stern, D. (1985). The interpersonal world of the infant. New York, Basic Books

Werner, H. & Kaplan, S. (1964). Symbol formation. New York, Wiley

Winnicott, D. (1953). Transitional objects and transitional phenomena. International Journal of Psychoanalysis, 34, 89-97

Winnicott, D. (1971). Playing and reality. New York, Routledge