הצצה כפולה - על ספר תיאורי מקרה - אמירה אור

אמירה אור
amira.or11@gmail.com

האיש עם הקול היפה - ד"ר ליליאן ב' רובין
הוצאת כתר, 182 עמודים

 

הספר "האיש עם הקול היפה" הוא קובץ של סיפורי טיפול במבוגרים. סיפורי טיפול הם לרוב חומר קריאה מסקרן ומבוקש. יותר ויותר מטפלים מרגישים צורך להקל את המשא שעל כתפיהם, לחלוק, לשתף, ולהציג גישה טיפולית אישית דרך סיפורים כאלה. כתיבת המטפל על עבודתו מאפשרת לו לפרוץ את גבולות חדר הטיפול, לשתף אחרים ולהשמיע קול חדש.

 גם אני, כמו קוראים אחרים, נמשכת להצצה הכפולה שמתאפשרת לפתע. סיפורי חיים שנפרשים בסיזיפיות בחדרי חדרים, בסודיות ובחשאיות, נחשפים לעיני כל . במחיר קניית הספר אנחנו זוכים להציץ לחיי אחרים, לכאב ולמצוקה, לשינוי ולהתפתחות ולהיות לשותפי סוד. לא פחות מסקרנת היא ההצצה לראשם של המטפלים. מי שהיו פעם "דפים חלקים", מוגנים מאחורי מבט ניטרלי והמהומים, נותנים עתה דרור למחשבותיהם ולרגשותיהם, משתפים אותנו בהצלחות ובכישלונות, בהברקות ובמעידות, בהמראות ובנסיקות של עבודתם.

אין ספק שכתיבת תיאורי מקרה ופרסומם מעלה שאלות אתיות. כמי שערכה ספר כזה, אני יודעת כמה הביכו והטרידו אותי הדילמות האתיות וכמה נשארתי מוטרדת שנים אחרי שהספר שערכתי פורסם, אף שננקטו כל ההליכים האתיים המתבקשים. הידיעה שהטיפול, המקום שבו אתה חשוף ופגיע, יהיה לחומר גלם למאמר או לספר מעלה מטען רגשי מורכב ומשפיעה על הברית הטיפולית.

גם הקורא הסקרן שנהנה מההצצה דרך חור המנעול מוצא עצמו לעתים מוטרד. האומנם ההזמנה לשותפות עם היצירה הפרטית של מטפל ומטופליו היא הוגנת? האם אפשר להפריד בין צרכיו של המחבר להכרה ולפרסום לאלה של מטופליו? האם אין סתירה בין הקשר השברירי שמתהווה, לעתים בקושי רב, ביזע ובדמעות, במסתרי חדר הטיפול לבין הפומביות והפרסום? האם אין חשש שתמונות שנצרבו בעמל כה רב יושחתו עקב חשיפה לא זהירה לאור יום בוהק?

מערכת היחסים הדיאדית, מטפל–מטופל, נעשית למשולש: אני, אתה והספר הבא. המטופלים צריכים את הטיפול; המטפל צריך אותם כחומר גלם לספריו. סיפור חייהם הוא הדלק שמניע את מכונות המפעל. עוד לא יבשה הדמעה על לחי המטופל, וכבר משקשקות מכונות הדפוס את סיפורו. אנחות המצוקה הם חומר הגלם של הרב-מכר הבא.

ועם כל זאת, משהו מוזר קרה לי בקריאת "האיש עם הקול היפה".  מצד אחד, גמעתי את הספר בשקיקה, נסחפתי עם סיפורי הטיפול והזדהיתי עם רוב העמדות המקצועיות שמובעות בו. מצד שני, התנגדותי לרובין, האישה המטפלת והמחברת, הלכה והתעצמה מדף לדף.

כריכת הספר הירוקה והמעניינת עוררה בי סקרנות וציפייה, אבל במהירה הופיעו תרעומת, חוסר אמון ולבסוף התנגדות מוחלטת. יותר ויותר מצאתי את עצמי מודה לאל שאינני עמיתה של רובין במרפאה כלשהי בסן פרנסיסקו, וכמובן על כך שאינני מטופלת שלה.

נראה לי כי המקומם ביותר בספר הוא הפער הבולט בין הגלוי לסמוי, בין ההצהרות לבין ההתנהגות בפועל. במוצהר, רובין מפארת את עצמה כמטפלת חדשנית, פורצת דרך, לא שגרתית, שאינה נכנעת לתבניות העבשות שמציעים לה מדריכיה ומוריה. היא מתארת איך היא מעזה לפסוח באומץ על החוקים המיושנים, ומציעה למטופליה היענות רעננה ספונטנית ומותאמת במדויק לצרכיהם. נראה כאילו רובין היא המטפלת הראשונה שמספרת למטופליה על חייה הפרטיים, כשזה מתאים, מגמישה גבולות ומעזה לגעת ולחבק כשצריך. לעומתה, כל השאר מתוארים ככבולים לחוקים נוקשים של עשה ואל תעשה בטיפול, שמרנים בתפישתם, ובעיקר חסרי השראה ויצירתיות. כאשר רובין פונה בשעת צרה להדרכה, היא יוצאת מאוכזבת ומרוקנת. המדריכים שניסתה להיעזר בהם היו תמיד "קונבנציונליים" ולא חידשו לה דבר. המורים והקולגות מוצגים כדינוזאורים מאובנים חסרי השראה, אומץ ויצירתיות. כולם שופטים אותה בנוקשות ולא ערים ליכולותיה התרומיות.

הגרנדיוזיות בפתיחת הספר יצרה ציפייה להכיר כאן שיטת טיפול חדשה ומפתיעה. בפועל, מצטיירת תמונה הפוכה. רובין מופיעה כאישה שמרנית שעולמה מורכב מטורים-טורים של מגירות מקוטלגות ומסודרות, ואוי למי שמעז לקפוץ ממגירה למגירה ולבלבל את הסדר הטוב.

כשהמטופל עם הקול היפה שבספר טילפן אליה בראשונה, היא דימיינה גבר נאה, מרשים ושרמנטי. בימים שעד לפגישתם הראשונה היא פינטזה עליו רבות ושיננה באוזני עצמה "להיזהר עם ההעברה הנגדית". כשלבסוף הגיע, הופתעה לגלות שמדובר, אבוי, בנכה שנעזר בקביים. נרעשת ומוצפת היא כותבת: "בהינו זה בזה, הוא בחיוך לגלגני, ואני – בשמץ של זעם על ההטעיה שנראתה לי מכוונת", ואז היא אומרת לגבר הנבוך: "תמיד אתה מסדר ככה אנשים או שרק אני זכיתי ליחס הזה?"

לכל הדעות, זוהי תגובה מזעזעת. משתמע כי בעולמה המסודר – שלא לומר, הוליוודי – לא יכול להיות שלאדם נכה יהיה קול נעים ויפה. זה לא מסתדר. ואם זה כבר קורה, הוא חייב להתריע על כך מיד בשיחת הטלפון: " תיזהרי, מטפלת יקרה. אל תתפתי. אני איש עם קול יפה, אבל מה לעשות, נכה". הכל כדי לא ל"סדר" את המטפלת העתידית שלו ולגרום לה אכזבות מיותרות.

המוזר מכל הסיפורים שרובין מגוללת בפנינו הוא סיפור ההתחזות. גבר מצליח, מרשים ונאה הסתיר מסביבתו את שורשיו המשפחתיים. מאוחר יותר התברר כי אביו, שנפטר בגיל צעיר, היה שחור ואמו בהירת עור. את העדפתו לא לחלוק את מוצאו עם הסביבה מגדירה רובין כהתחזות לאיש לבן. עצם מושג ההתחזות, כשמדובר במראה חיצוני, נראה לי תמוה. איך שחור יכול להתחזות ללבן? האם מטופל שעורו בהיר חייב לכתוב על מצחו שלט שאומר: "אל תתבלבלו, אני בהיר אבל אבי היה שחור"? זה סיפור על הסתרה, על סוד, אבל למה התחזות? שוב אותן מגירות.

עם גילוי "הזהות השחורה" של המטופל, רובין משתפת אותו שגם היא נאלצה להתחזות לפרוטסטנטית כדי להשיג עבודה, וזאת לאחר שכיהודייה, לא התקבלה לעבודה. שוב, משהו צורם כאן. ההשוואה בין הסיפור שלה לסיפור שלו נשמעת יותר ממופרכת.

רובין מציגה את עמדותיה בחדות ובלוחמנות יוצאות דופן. כבר בפרק הראשון מתחילה ההתנצחות: רובין מול שאר העולם. היא מתארת איך לא זכתה לאמפתיה ממנהל המרפאה שעבדה בה אחרי שכבר בפגישת הטיפול הראשונה שלה, ממש בתחילת דרכה המקצועית, חוותה סכנה ונאלצה להפעיל את כפתור המצוקה. במקום להבין את סערת רוחה, הגיב מנהל המרפאה בביקורת והאשים אותה שבהתנהגותה היתה טעות טכנית. כך גם בהמשך. מצד אחד עומדת רובין, ומנגד כל סוללת המדריכים, המורים והמטפלים שלה. היא, כאמור, אמיצה, חדשנית ויצירתית, פורצת מסגרות ומנתצת תבניות מקובעות. ומסביב מדבר שממה.

על אף כל ההסתייגויות האלו, מדובר בספר קריא בהחלט. עם רוב עמדותיה המקצועיות אפשר להסכים. היא נגד שימוש עודף בעגה מקצועית ונגד שימוש מוגזם בתיוגים פסיכיאטריים. היא בעד התנהגות כנה ומהימנה מצד המטפל ודנה בכך ששני הצדדים, המטפל והמטופל, משתנים במהלך הטיפול. היא אינה מייחסת חשיבות מוגזמת לפירושים מושלמים, אבל רואה את הקשר שנרקם בין המטפל למטופל כמרכז הטיפול.

לולא הסגנון הלוחמני, אפשר היה לראות בספר ייצוג סביר לגישות הטיפול ההתיחסותיות הרווחות כיום. הסיפורים, שנשמעים לעתים דמיוניים לחלוטין, מפגישים אותנו עם עולם אחר: עולם של סודות ושקרים הרחק הרחק מכאן.