תופעת הניתוק הגופני בטיפול בתנועה עם נפגעות גילוי עריות - ד"ר מייטרי שחם,לייה כהן

מייטרי שחם (PhD, MSW), טיפול באמצעות אמנויות, מכללת סמינר הקיבוצים והמרפאה לבריאות הנפש, מרכז רפואי העמק, maitri.shacham@gmail.com

לייה כהן (MA), הבית לילד, פנימייה טיפולית שיקומית ונתיבים להורות, liyacohen@gmail.com

תקציר
עבודת המחקר שעליה מבוסס מאמר זה עוסקת בתופעת הניתוק הגופני אצל נפגעות בוגרות, שורדות גילוי עריות. מטרת המחקר הייתה לבדוק כיצד מתגלמת תופעת הניתוק (דיסוציאציה, dissociation) בגופן של נפגעות טראומה מינית מתמשכת מסוג גילוי עריות בילדות, וכיצד זיהו מטפלות בתנועה את הניתוק. המחקר נעשה בשיטה האיכותנית-פנומנולוגית. במבוא מוצגת סקירה של תופעת ההתעללות המינית בילדות, מתוך התמקדות בהתעללות מסוג גילוי עריות. בסקירה מוסברים תופעת הניתוק והאופנים שבהם היא מתגלמת בגוף השורדות.[1] עוד יוצג גוף הידע של הטיפול בתנועה בנושא זיהוי הניתוק. זיהוי הניתוק מסייע לזיהוי הפגיעה המינית, להבנת חומרתה, אופייה והשפעתה על חייה של המטופלת בעבר ובהווה. מתוך אינטגרציה של סקירת הספרות וממצאי המחקר עולָה מעין רשימה של המופעים שבהם מתגלם הניתוק הגופני, והאופנים והדרכים שבהם מגיב גופה של המטפלת בתנועה לתכנים שמביאה המטופלת דרך גופה שלה. מסקנת המחקר היא כי הגוף מדבר את אשר הנפש אינה יכולה לומר, וכי גופן של המטפלות בתנועה הוא כלי מרכזי וחשוב לזיהוי הניתוק.

מילות מפתח: ניתוק, דיסוציאציה, גילוי עריות, התעללות מינית, טיפול בתנועה.

מבוא
פגיעה מינית בילדות

התעללות מינית בילדים היא פגיעה בעלת אופי מיני בילד, באמצעות כוח, כפייה, איום או פיתוי, תוך כדי ניצול סמכותו ומרותו של המבוגר (קדמן, 1999). סקרים אפידמיולוגיים מצאו כי אחת משבע נשים באוכלוסייה הכללית היא קורבן של גילוי עריות (זליגמן וסלומון, 2004).

לפגיעה מינית בילדות השפעה עצומה על עיצוב התפתחותה של הנפגעת. בדרך כלל נשים אלו ייקראו "שורדות". התעללות מינית בילדות פוגעת בהתפתחות החברתית, הקוגניטיבית, הפסיכולוגית של הנפגעות, וגובה מחיר כבד מכל תחום בחייהן (גור, 2015). במדריך הפסיכיאטרי DSM-5 American Psychiatric Association, 2013 פגיעה מינית בילדים מוגדרת כאירוע טראומטי בלתי צפוי שיש בו משום איום על שלומו הנפשי או הפיזי של הפרט, והוא משבש את הנחות היסוד של האדם בנוגע לחייו. במהלך האירוע הטראומטי חווה האדם תחושות ורגשות של אימה, חרדה, פחד וחוסר אונים בעוצמה גבוהה.

גילוי עריות הוא פגיעה מינית בילדים הנגרמת על ידי קרוב משפחה מדרגות שונות המבוגר מהם. זהו ניצול של חלשים – שאינם בשלים מבחינה פסיכו-חברתית-מינית ותלויים מבחינה פיזית ונפשית במבוגרים – לשם סיפוק צרכיו של המבוגר, מתוך התעלמות מצורכיהם וממצבם ההתפתחותי (זליגמן וסולומון, 2004). גילוי עריות יכול להתרחש בכל גיל, ולהיות אירוע חד-פעמי או מתמשך. הפגיעות נושאות אופי מגוון: הומוסקסואלי או הטרוסקסואלי, כלפי בנים או בנות, והן כוללות התנהגות מינית הנעה על הרצף שבין ליטוף אזורים אינטימיים ובין קיום יחסי מין מלאים, עם מגע אוראלי, אנאלי או ביזארי, או בלעדיהם. המגע המיני יכול להיות מלווה במחוות של רוך ואהבה או לכלול איומים ואלימות פיזית (זליגמן וסולומון, 2004). על פי דייוויס ואחרים (Davis et al., 2001), גילוי עריות הוא חוויה שיש בה כדי להביא לשינוי אישיותי ולפגיעה בזהות על צדדיה השונים. קיומו הרגשי של הילד מתערער עמוקות עקב תלותו הפיזית והנפשית של הילד בהוריו. הבית מפסיק להיות מקום בטוח והופך למקום של טרור.

פגיעה מינית והגוף
פגיעה מינית, להבדיל מפגיעה פיזית, בין שהיא מלווה באלימות ובין באיום באלימות, משמעה כיבוש הגוף. כיבוש הגוף על ידי האחר באמצעות חדירה ממשית או כניסה למרחב האינטימי (הקינספֵרה). חדירה לגוף – אוראלית, אנאלית או וגינלית – היא כניסה אל המרחב בין האני לאחר, וחדירה וחצייה של הגבול האחרון (העור והסוגרים) עד כדי סיכון של פגיעה ברקמות ובאיברים פנימיים (לב-ויזל וקורן, 2013). לב-ויזל וקורן גורסות כי לאדם שליטה מלאה על גופו, אך בעת פגיעה מינית-גופנית הוא עלול לאבד את השליטה על סוגריו מתוך חרדה, ובכך להקל את החדירה של התוקף. הפלישה לגוף ללא רשות מערערת את תחושת הביטחון והאמון של הילד בגופו וביכולתו להגן על נפשו. הוא עלול להיכנע מחוסר כוח ולחוות זאת ככניעה של הגוף, ומשמעות כישלון הגוף היא בגידה של הגוף בנפש (שם). פעמים רבות כדי להקל על הכאב הפיזי או הנפשי מופעלים מנגנוני הדיסוציאציה המאפשרים לקורבן להיות לא נוכח, תחושתית או רגשית. הגוף נותר לבד, הנפש בורחת למקום אחר. שלוש אפשרויות להתמודדות עומדות בפני הילד/ה: הזדהות עם התוקפן, התנתקות מהגוף ונקמה בגוף על בגידתו בנפש (שם). זומר (2004) מביא דוגמה לניתוק המתבטא בקיפאון ואומר כי נפגעות רבות של גילוי עריות מדווחות כי בתגובה לאות מוכר (כמו אחיזה בזרוען והנחייתן לכיוון חדר המיטות או רחשי הפסיעות המתקרבות אל חדר השינה שלהן) הן נכנסות למצב של קיפאון, כאילו "נעלמות" מגופן, וממשיכות להתנהג כרובוט עד חלוף הסכנה.

לוין (1999) מסביר כי תופעת הקיפאון (כמו שתוארה בדוגמה לעיל) היא אחת משלוש תגובות הישרדותיות: לחימה, בריחה, קפיאה. זו תגובה אינסטינקטיבית של הגוף במצבי תקיפה, איום ואימה. לוין מוסיף שכאשר האדם חסר אונים לחלוטין הוא נקלע למצב של כניעה מוחלטת. תגובות של קפיאה נצפו גם אצל בעלי חיים בעת תקיפה. הרמן (1994) מסבירה כי האימה הצרופה שמרגיש הילד יוצרת לעתים תחושת הילוך אטי והתנתקות, וכך נוצרת התחושה שהאירועים קורים למישהו אחר.

תופעת הניתוק והפרעה דיסוציאטיבית
דיסוציאציה מוגדרת כניתוק של מידע רלוונטי ברמה קוגניטיבית, רגשית, תחושתית או התנהגותית בזמן נתון (אליצור, 2010). מנגנונים דיסוציאטיביים הם מנגנוני הגנה המאפשרים בריחה זמנית מכאב ומסבל. מנגנונים אלו פועלים בשירות האגו כאשר יש צורך בניתוק של מידע רלוונטי שיש בו כדי להפריע להתמודדות מוצלחת עם גורמי לחץ. הם כוללים חזרתיות או התנהגויות אוטומטיות, תגובה לגירוי בלתי נסבל, הקלה באמצעות עשייה או פעולה, דה-פרסונליזציה או דה-ריאליזציה, עד תחושה של חלוקת העצמי ופרגמנטציה לזהויות שונות (לב-וזיל, צוויקל וברק, 2005).

מנגנון הניתוק אינו יכול להיות מסופר, כאשר הניתוק מופעל תוך כדי האירוע הוא עלול להפוך בשלב מאוחר יותר לחלק מהזיכרון של האירוע עצמו; הוא אינו חלק מהנרטיב. הניתוק יכול לבוא לידי ביטוי בהשתתקות, בקיפאון, בבהייה, בבלבול, בשכחה, בפיצול, בהימנעות ובשימוש נרחב בדיבור בגוף שני, שלישי או רבים (לב-וזיל, צוויקל וברק, 2005).

קוהוט (2005) תיאר תופעות של פיצול וניתוק כפיצול אנכי של חלקים מהאישיות. הפיצול האנכי הנגרם בשל פגיעה מינית בילדות גורם לכך שהילדה הנפגעת לא רק מדחיקה את התכנים הקשים ומרחיקה אותם ממודעותה, אלא מתנתקת לגמרי מהחוויה, מתפיסת העצמי כקורבן חסר אונים ומהכאב הפיזי והנפשי. מאחר שמדובר בדיסוציאציה של חלק מהאישיות ולא רק של תוכן ספציפי, קוהוט ראה בפיצול אנכי פיצול קשה ופתולוגי יותר מפיצול אופקי (שם).

 הניתוק ניכר בהפרעה בתפקוד הרגיל של ההכרה, המודעות, הזיכרון או תפיסת הסביבה. מהלך האירוע יכול להיות פתאומי או תהליכי, מעברי או כרוני. על פי לב-וזיל, צוויקל וברק (2005), כאשר לילד אין אפשרות לברוח פיזית מהמקום שבו מתרחשת הפגיעה, לא נותר לו אלא לברוח "בראש" באמצעות ניתוק. ככל שהפגיעה מתרחשת בגיל צעיר והאירועים הטראומטיים חוזרים ונשנים, הופך הניתוק לאוטומטי, בלתי נשלט ובלתי מודע באמצעות התניה קלאסית. הניתוקים מתגבשים לכדי הפרעה דיסוציאטיבית כאשר אסוציאציה המתקשרת באופן לא מודע לגירוי המקורי שהופנם בעת האירוע מפעילה אוטומטית את הניתוק באמצעות סימפטומים כגון אמנזיה ("חורים בזיכרון"); אובדן של זמן ומרחב; דה-פרסונליזציה: אי-שייכות לעצמי: תחושה שהאדם מחוץ לגופו, חלקי גוף לא שייכים לעצמי, הסתכלות על העצמי מבחוץ; דה-ריאליזציה: תחושה של זרות, העולם כאילו לא אמיתי, הזוי, כמו בסרט; בלבול בזהות: מי אני, קושי בהגדרת הגבול בין עצמי לאחר, תחושה שהעולם או הזולת לא ערים לכך; וכמה מצבי אגו משניים השונים זה מזה (לב-וזיל, צוויקל וברק, 2005).

זומר (2004) מביא דוגמה לשימוש במנגנון ניתוק ומסביר כי כדי לעמוד בדחק הנובע מהתעללות ילדים רבים מפעילים את יכולותיהם לדמיין ולחלום בהקיץ. כך הם יוצרים הליך המסיח את דעתם (כמו-הזייתי) ומצליחים גם לדמיין ולהפעיל "הזיות שליליות" שבהן גירויים קשים (כמו נוכחות הורה פוגע בחדר) מורחקים משדה ההכרה ואינם נקלטים כלל כגירוי תפיסתי. קורבנות טראומה רבים מדווחים גם על יכולת להפעיל הזיות שליליות על גירויים פיזיים מכאיבים ולאלחש את גופם כך שפגיעות אובייקטיביות ברקמות גופם אינן מסוגלות לעורר עוד מצוקה סובייקטיבית (הרמן, 1994).

בר-שדה (2008) גורסת כי הביטוי הקיצוני ביותר של מנגנון הדיסוציאציה הוא הפרעה של ריבוי אישיות, שבה השורדת מנתקת ומפצלת את זהותה לזהויות שונות כדי להתמודד עם הטראומה הקשה המזעזעת את עולמה. כך מצליחה הילדה לשמר את דמות הפוגע כהורה קרוב ואוהב ולהמשיך ולתפקד בהתאם לגילה ולדרישות המציאות. על פי זליגמן ונוה (2016), בבגרותה של הנפגעת דפוסי הדיסוציאציה והפיצול מתגבשים לכדי מבנה אישיות מורכב שאינו אינטגרטיבי אלא דומה יותר לתלכידים. לעתים מתפתחים מצבי עצמי מופרדים. מצבי עצמי אלו מחזיקים ומאחסנים באופן מופרד חוויות, תחושות גוף ורגשות בלתי נסבלים כדי שהאישה תוכל להמשיך ולתפקד במציאות היומיומית שלה, ובעצם לשרוד.

השפעות ארוכות טווח של גילוי עריות
לפגיעה מסוג גילוי עריות השפעות קצרות טווח וארוכות טווח על האדם. על פי קדמן (1999) ומרגולין (2005)], ההשפעות ארוכות הטווח על שורדות בוגרות כוללות אובדנות ופגיעה עצמית, הפרעות אכילה, התמכרויות, הפרעות סומטיות, דיכאון, הפרעות דיסוציאטיביות, תסמונת פוסט-טראומטית, פחד, חרדה ופוביות, פגיעה בדימוי העצמי ובדימוי הגוף, האשמה עצמית, התקפי כעס, פגיעה ביכולת יצירת קשרים בין-אישיים, פגיעה באינטימיות ובתפקוד המיני, קורבנוּת חוזרת.

זליגמן ונוה (2016) מסבירות את הפגיעה העצמית הפיזית, הכוללת חיתוך עצמי, כיבוי סיגריות על הגוף ועוד, כ"התקפה" על כל חיבור אפשרי לידיעה על ידי איון עצמי; כלומר התקפה של האישה את עצמה, התקפה של החיבור שלה לעצמה. אפשר לראות בזה גם התקפה על הגוף שנפגע וחולל, שגבולותיו נפרצו באלימות פעם אחר פעם, על הגוף שבגד (לב-ויזל וקורן, 2013). הרמן מוסיפה כי נפגעים אשר פוצעים את גופם מתארים מצב של דיסוציאציה לפני המעשה: "הנתק מן העצמי, אובדן תחושת המציאות והאלחוש מלווים בסערת נפש קשה מנשוא וכפייה לתקוף את הגוף" (הרמן, 1994, עמ' 136).

ואן דר קולק (Van der Kolk, 2003) מסביר כי אצל ילד שגדל בלחץ ובאימה מתמשכים ההתפתחות המוחית והרגשית משתנה ומשפיעה לאורך כל החיים. העיוות בדפוסי ההתקשרות מגיל צעיר משאיר בהם חוסר גמישות תגובתית, והם נוטים להמשיך ולהגיב באותו דפוס למשך שארית חייהם.

גור (2002) ומרגולין (2005) מסבירות כי אנשים שחוו טראומה כרונית מביעים את הפגיעה בממצאים סומטיים. הנפגעים רגישים במיוחד, חרדים ועצבניים, ללא יכולת להגיע למצב של רגיעה ונינוחות לאורך זמן. הם מתלוננים תכופות על כאבי ראש, בעיות עיכול, כאבי בטן, אגן וגב, תחושות חנק ובחילות.

בספרות המקצועית נמצא כי אצל נפגעות פגיעה מינית מתמשכת בילדות, כגילוי עריות, יש פגיעה בכל הקשור לזיכרון. ואן דר קולק (Van der Kolk, 2003) מסביר כיצד פגיעה מינית מתמשכת בילדות מתבטאת בפגיעה ממשית באזורים במוח, כמו הקטנה של נפח ההיפוקמפוס השמאלי. אזורים אלו במוח אחראים על פונקציות רבות הקשורות לזיכרון, לזיהוי סכנה ולוויסות עוררות, לליקויים בקידוד זיכרונות לטווח רחוק ולחוסר יכולת לעשות אינטגרציה של הזיכרונות לנרטיב מגובש של העבר ולזהות האישית. תופעה זו באה לידי ביטוי בחוסר יכולתן של הנפגעות לתת ביטוי מילולי לזיכרונותיהן למרות חוויה גופנית ורגשית חזקה (Stein et al., 1997).

זליגמן ונוה (2016) מוסיפות כי המידע מהטראומה נותר באמיגדלה, הקולטת את המידע ברמה החושית. בשל האימה המידע נותר באמיגדלה בצורתו הגולמית: מפורק ונטול הקשר, לעתים כתמונות, מצבים חושיים, צלילים, תחושות פיזיות ורגשות לא מעובדים. נמצא כי כמה גורמים קשורים ב"חוסר הזיכרון" של האירועים הטראומטיים של גילוי העריות. מממצאי מחקרים עולה קשר לגיל הפגיעה, לרמת האלימות שנלוותה לאירועים, לחיים מלאי טראומות נוספות ועוד (Williams, 1994).

טיפול בתנועה בנפגעות גילוי עריות בילדות
תופעת הניתוק שהוצגה לעיל היא אחד האלמנטים הגופניים-נפשיים הנוכחים בחדר בטיפול בתנועה. ברנשטיין (Bernstein, 1995) גורסת כי על המטפל בתנועה להיות מסוגל לזהות ניתוק על ידי סימנים, חלקם עדינים מאוד, כמו מבט לא ממוקד, חוסר נוחות ושליטה של המטופל בזמן שהוא במצב דיסוציאטיבי. שחר-לוי (2004) מוסיפה ומסבירה כי המופעים של תגובת הגוף לחרדה יהיו עצירת תנועה וכיווץ שרירים, משיכה להסתגרות והימנעות עד כדי שיתוק הפעולה המוטורית, פיצול בין רמות עוררות, העתקה של עוררות למערכת הסומטית והפרעות פסיכוסומטיות.

בן אשר וקורן (2002) טוענות כי גופה של המטפלת בתנועה הוא כלי לקליטת אותות לפגיעה מוקדמת בהתפתחות. הן מסבירות כי המטפלת משתמשת באמפתיה קינסתטית דרך הממד הפיזי-תחושתי כדי לזהות את רמזי הפגיעה ולהגיע לתובנות בנוגע למקור הקשיים שעמם בא המטופל. ירום (2010) מסבירה כי בטיפול ממוקד גוף מתרחשת העברה נגדית סומטית. היא מוסיפה כי בתהליך ההעברה המטופל משתמש במטפלת כדי לעורר אפקטים שפוצלו, שלא הוסמלו, כדי להחיות את האובייקט הראשוני ולהשתמש בו שימוש מתקן. לדבריה, ההעברה מחזירה את גוף המטפל לזירה האנליטית.

בן אשר וקורן (2002) מציינות כמה אלמנטים מוטוריים-רגשיים היכולים לסייע בזיהוי פגיעה מוקדמת: צורך בשליטה על מרחק פיזי, מעט משחק דמיון, קושי בתנועה ספונטנית, חוסר שקט גופני, אמביוולנטיות בנוגע לקִרבה ושיתוף, תנועת איברים פריפריאליים עם מעט קשר למרכז הגוף, תנועה חדה, קטועה ונוקשה, חדירה למרחב אישי באופן שנחווה חודרני, גוף נוכח באופן מבלבל: כוחני ופסיבי, גוף הנראה כנשבר לחלקים, גבולות פרוצים.

לסיכום, הספרות מלמדת שטיפול בתנועה הוא כלי ממשי המאפשר לזהות את תופעת הניתוק הנפשי-גופני דרך תשומת הלב של המטפל לתגובותיו שלו ולאלה של המטופלת. מאמר זה מבקש להרחיב את ההבנה של הניתוק הגופני-נפשי בקרב שורדות גילוי עריות ושל הכלים שעומדים לרשותן של מטפלות בתנועה הפוגשות ניתוק זה בחדר הטיפולים.

שיטת המחקר
ביקשנו לחקור ולהבין כיצד מתגלמת תופעת הניתוק בגופן של שורדות פגיעה מינית מתמשכת בילדות מסוג גילוי עריות. מתוך רצון להימנע מהחייאה מחדש של הטראומה אצל השורדות הוחלט לפנות למטפלות בתנועה שעובדות עם אוכלוסייה זו וללמוד מפיהן על התופעה ועל הדרכים שבהן אפשר לזהות את הניתוק בגופן של הנפגעות בחדר הטיפול.

לשם כך נבחרה גישת מחקר איכותנית פנומנולוגית השואפת לתיאור רב-ממדי, קרוב-חוויה וסובייקטיבי של התופעה מפי המשתתפים (שקדי, 2004). כלי המחקר ששימש לאיסוף הנתונים הוא ריאיון עומק חצי-מובנה, המאפשר מסגרת ברורה לשאלות המחקר ומותיר מרחב לשאלות נוספות והרחבה של השיח המתפתח.

המשתתפות במחקר הן שש מטפלות בתנועה בעלות ניסיון של עשר שנים לפחות. המטפלות עובדות בכל חלקי הארץ, במסגרות ציבוריות ופרטיות. כל המטפלות עובדות או עבדו עם שורדות גילוי עריות. המשתתפות קיבלו את שאלות המחקר מבעוד מועד כדי שיוכלו להתכוונן ולהיזכר במקרי הטיפול שלהן. הראיונות התקיימו במקום שבחרו המטפלות ונמשכו כשעה וחצי. כל הראיונות הוקלטו ותומללו על ידי החוקרת.

הנתונים נותחו באמצעות ניתוח תוכן תמטי של כלל הראיונות. כל הראיונות תומללו ונקראו כמה פעמים כדי לדלות מהם יחידות משמעות ראשוניות. אחר כך מוינו יחידות המשמעות שנאספו לידי קטגוריות רחבות יותר, שמהן התגבשו בתהליך רב-שלבי כמה תמות מרכזיות.

נושא הטראומה הוא נושא מורכב ובעל רגישות רבה. הפרטים האישיים של המטפלות שונו לצורך שמירה על סודיות. החומר למחקר נאסף מתוך שמירה על כללי האתיקה של המקצוע, בעילום שם וללא פרטים מזהים, כדי לשמור על סודיות מרבית של המקרים הטיפוליים שעלו במהלך הראיונות.

ממצאים
ניתוח הנתונים העלה שתי יחידות ממצאים עיקריות. יחידת הממצאים הראשונה היא הביטויים הגופניים של הניתוק אצל נפגעות גילוי עריות מנקודת מבטן של המטפלות בתנועה שרואיינו. הביטויים הגופניים של הניתוק הם: (1) צמצום תנועה; (2) טווח רחב של ניתוקים ופיצולים בגוף-נפש; (3) התעסקות מרובה בגוף ובכאב. יחידת הממצאים השנייה עוסקת באופנים שבהם מזהה המטפלת בתנועה את הניתוק הגופני ופורשת מעין "מפת דרכים" לזיהוי הניתוק הגופני.

ביטויים של ניתוק בגוף השורדות
צמצום התנועה

הממצאים מלמדים שהניתוק בגופן של הנפגעות מתגלם באופנים שונים ומגוונים, שאפשר לראותם כממוקמים על ציר תנועתי: בקצה אחד של הציר נמצאת התנועה הנראית לעין ובקצה השני – חוסר תנועה. ביניהם אפשר לראות צמצום טווח התנועה; קושי לנוע וחוסר יכולת להתנועע; וקיפאון מוחלט של התנועה הגלויה.

הביטוי הראשון של הניתוק בגוף שעלה מהראיונות הוא צמצום טווח התנועה. צמצום זה יכול להתרחש עקב כיווץ כרוני באיבר או באזור מסוים בגוף. עוד עולה כי הכיווץ יכול להופיע בכל חלקי הגוף.

אני יכולה לראות הקטנת טווח תנועה, אני יכולה לראות טונוס גבוה של שריר או סטטיות, החזקה סטטית של אזור, כמו אזור האגן, אזור הירכיים, כמו אזור בית החזה, לפעמים אזור הפנים, סביב הפה... (יעל).

הביטוי השני של הניתוק הגופני הוא קושי ממשי, חוסר רצון וחוסר יכולת של המטופלות לנוע בחדר הטיפולים. המרואיינות הסבירו את חוסר היכולת לנוע כפחד לא מודע של המטופלות מפני חיבור לרגשות והצפה. הימנעות מתנועה מאפשרת למטופלות לשמר את מנגנון ההגנה של הניתוק הגופני והרגשי.

 [מטופלות] באות למטפלת בתנועה ולא מוכנות לזוז [...] המאמץ הכי גדול הוא לשלוט בגוף [...] כי כשזזים זה נורא מפחיד. כי יש המון רגשות שקשורים לפגיעה מינית [...] יש פחד ויש אימה ויש אשמה, אבל יש עוד רגשות. לפעמים גם יש געגוע, ערגה ואהבה לפוגע. אז אם אני לא אזוז, אני לא ארגיש (אירית).

הביטוי השלישי של הניתוק הגופני הוא צמצום תנועה קיצוני עד כדי קיפאון (freeze). דימוי של קיפאון באיברים חזר ועלה בראיונות, והוא ממצא מרכזי הקשור לתגובה ההישרדותית של "לחימה-קפיאה-בריחה".

יש freeze בגוף, יש איזשהו מקום של קיפאון. הגוף קופא באמת. אין תחושה של החלקים השונים, אין חוויה של להרגיש באמת את הגוף... ואם תשאלי אותי זה כמו מוות עם עיניים פקוחות, משהו כזה (סיוון).

"הכול מהכול": טווח רחב של ניתוקים ופיצולים בגוף-נפש
תופעת הניתוק הגופני תוארה בדרכים מגוונות בקרב המטפלות שרואיינו. הניתוקים תוארו כפיצולים וחסימות במערכות הגופניות השונות: בין איברי גוף, בין קוגניציה לרגש, בין זיכרון ותחושה, ובין זהויות שונות של העצמי.

הסקלה היא כל כך רחבה בין איפה הניתוקים [...] בין מחשבות למחשבות, או זיכרונות לזיכרונות... כל כך קשה לשים את האצבע. בתוך הגוף בין חלקים שונים, ושוב, בין זיכרונות לגוף, בין רגשות לגוף, הכול מהכול (מיכל).

היא דיברה על חלק ימין שמתנועע וחלק שמאל שלא יכול. בשבילי [זו] איזושהי מטפורה לחלקים שלה שרוצים לזוז מול החלקים שיש להם בעיה לזוז. חלקים בנפש שלה (גיל).

יש מטופלות שבמו עיניי ראיתי איך הן הופכות להיות בנות שלוש, איך הן פתאום מדברות ספרדית, הדיסוציאציה ממש הייתה שם. ממש רואים את זה גופנית. הן מורידות את העיניים, מעלות את העיניים, והן ממש הופכות להיות מישהי אחרת לגמרי (אירית).

ניתוקים בזיכרון
אחד הניתוקים המרכזיים שעלו בראיונות הוא ניתוק של הזיכרון. נמצא טווח רחב של ניתוקים שנעים בין זיכרון מקוטע וזיכרון חלקי להיעדר מוחלט של זיכרון מתקופות חיים. סיוון, מטפלת בתנועה, מתארת זיכרון חלקי שמפורק לחלקיקים:

זה נורא מפורק, תמיד הזיכרון שם יש חלקיקים חלקיקים [...] כי לא זוכרים המון או שזוכרים רק את העיניים. יש גם את הגוף של הפוגע... או את היד או את העיניים או... לא כמשהו שלם" (סיוון).

יעל מתארת מצבים של היעדר מוחלט של הזיכרון. במקרים אלו הניתוק מהזיכרון יכול לרמז למטפלת על פגיעה מינית מוקדמת בילדות.

מצבים של אין לי זיכרון. בכלל, כשאישה באה לכאן לחדר ואומרת אין לי זיכרון משלב הילדות, נמחק לי, זה כן מעורר לי שאלה האם גם בין השאר [...] אולי כן קרה שם משהו. אז אפשר לקרוא לזה דיסוציאציה, ניתוק? כן, סוג של... (יעל).

התעסקות מרובה בגוף ובכאב
אופן ביטוי אחר של הניתוק הגופני הוא התעסקות מרובה בכאבים גופניים. הכאב והסבל הם גם נפשיים וגם גופניים בעת ובעונה אחת. המרואיינות מסבירות שהכאב הנפשי הקשה מנשוא מומר לכאב גופני בעל גבולות ותחושות מוגדרים ומוחשיים יותר, דרך תופעות קונברסיביות, מחלות סומטיות, בדיקות רפואיות ואשפוזים, שהמשותף להם הוא התעסקות מרובה בגוף ובמחלותיו.

אני יכולה להגיד לך בוודאות [שלא] הייתה [מטופלת] ללא איזושהי תסמונת גופנית שניהלה את חייה. מסוכרת ועד קדחת ים תיכונית (אירית).

ויש כאלה שאת רואה שזה באמת באמת דיסוציאציה, ממקום קונברסיבי – אישה שבאמת לא רואה או אישה שלא יכולה לקום כי באמת הרגליים משותקות. [...] כי... נגענו במשהו. משהו מה-freeze הזה משתחזר (אירית).

הרבה מאוד תופעות פסיכוסומטיות: העור בוער, הפנים בוערות, פתאום המון-המון פריחה, חצ'קונים, אסתמה של העור, קוצר נשימה, כאבי ראש עזים (אירית).

עוד דבר שאני חושבת על הגוף, יש לי מטופלת שהייתה מתאשפזת כל הזמן בגלל כל מיני סיבות, והרופאים היו באים לראות, זאת אומרת זה לפי הסיפורים שלה, עם סטודנטים, כולם היו באים לראות מה זה סף כאב. היא פשוט לא הייתה מרגישה כלום. היה אפשר לעשות לה הכול בלי שהיא תרגיש כלום. וזה שחזור (אירית).

נפגעות, מטופלות שנהגו לחתוך את עצמן עם זכוכית באיבר המין, במפשעה, מכבות סיגריות, נשים שהיו מעורבות בפעילות של סאדו-מאזו, בעצם משחזרות שוב ושוב את הפגיעה שם. אבל אהה... מן הסתם צריך להיות מאוד מנותק [...] (אירית).

הניתוק הגופני באמצעות התעסקות מרובה בגוף מתבטא גם בתסמינים של פציעה עצמית והפרעות אכילה. הפציעה העצמית נתפסת בעיני המרואיינות כאמצעי להתמודדות עם הכאב הנפשי הקשה מנשוא. גם הפרעות אכילה מספקות למטופלות דרך לבטא כאב נפשי, תחושות קשות (גועל, בחילה) ואת הצורך שלהן בשליטה על גופן.

אם יש לי מטופלת שלא אוכלת, ומחזיקה נורא-נורא חזק, זה ממקום של ניתוק, בין השאר, כדי לא להרגיש, כי הכאב הוא כל כך בלתי נסבל שצריך לשלוט בו, לאלף אותו, אז מתנתקים, וכשלא אוכלים אז גם לא מרגישים כלום. וכשלא זזים לא מרגישים כלום. שום דבר לא זורם, כי צריך להחזיק נורא-נורא חזק (אירית).

"לחוות את הניתוק של המטופלת": זיהוי הניתוק הגופני על ידי מטפלות בתנועה

יחידת הממצאים השנייה עוסקת באופן שבו זיהו מטפלות בתנועה את הניתוק. הממצא החשוב והמרכזי שעלה הוא השימוש של המטפלות בגופן כדי לזהות את הניתוק כאשר הוא מתרחש ונוכח בחדר ובגופן של המטופלות. הדרכים לזיהוי שעלו מתוך הראיונות נגעו כולן לשימוש של המטפלות בגופן-נפשן כדרך לחוש ולזהות את הניתוק שהתגלם במטופלות ובחדר הטיפולים. האמצעים לזיהוי היו העברה נגדית סומטית, הזדהות השלכתית וזיהוי של גירויים סומטיים-סנסוריים עמומים המתעוררים בגופן.

אני משתמשת הרבה פעמים בגוף שלי בתוך טיפול כדי להבין מה קורה לי, כדי להבין מה קורה למטופלת. כדי להבין באיזה סטרס אני [...] אני יכולה להבין כמה מוחזקת המטופלת שמולי [...] יש המון-המון מופעים של זה [ניתוק] בחדר, אבל אני חושבת שעיקר ההבנה לזה באה מהגוף שלך. כשאת המטפלת בחדר, כשאת מבינה שמה שקורה זה משהו מנותק (אירית).

הרבה הזדהות השלכתית: שאני לא מחוברת בפגישה, שאני פתאום מוצאת את עצמי מפליגה לי... ואז מבינה שיש... הכי חזק בחדר זה ניתוק (אירית).

רואים את הדיסוציאציה. זה משהו שרואים אותו וחווים אותו (גיל).

משהו משתנה במבט, בתקשורת, באווירה. זה חלקים דיסוציאטיביים (גיל).

אפשר לראות שמנגנון הניתוק על תצורותיו מתגלם בגוף המטופלות על פני שלושה צירים: 1. הציר התנועתי – בין צמצום התנועה לחוסר תנועה ועד קיפאון; 2. הציר הגופני-נפשי – ניתוקים ופיצולים בגוף-נפש: בין חלקי הגוף, בין קוגניציה לתחושה, בין חלקי זיכרון; 3. על הציר הקונברסיבי – התמודדות עקיפה עם כאב וחרדה שמקורם בפגיעה המינית באמצעות מנגנוני המרה כמו התעסקות מרובה בגוף, סימפטומים סומטיים, ריבוי אשפוזים ובדיקות רפואיות, הפרעות אכילה ופגיעה עצמית.

לשם זיהוי הניתוק הגופני של המטופלות משתמשות המטפלות בגופן באמצעות תהליכים של העברה נגדית סומטית, הזדהות השלכתית וקשב סומטי-סנסורי המתעורר בהן בעת הטיפול.

 

אפשר לראות קשרי גומלין בין הממצאים הנוגעים לניתוק הגופני אצל המטופלות ובין הממצאים הנוגעים לחוויה הגופנית של המטפלות בתנועה. אפשר לכנות זאת "גוף אל גוף": גופה של השורדת זועק את הטראומה על ידי ניתוק המתגלם בגוף ובחדר הטיפול. בה בעת גופה של המטפלת בתנועה חש, קולט ומזהה את התכנים הקשים, נטולי המילים, המבקשים לקבל קול ומקום. דרך העבודה הגופנית-נפשית המשותפת המתקיימת בחדר אפשר לבוא במגע עם טראומות הילדות הלא מדוברות ולחתור להחלמה ולשיפור באיכות החיים הגופנית-נפשית.

דיון
נקודת המוצא של עבודה זו היא ההבנה שלתופעת הניתוק (דיסוציאציה; dissociation), המוכרת היטב בספרות, ישנם ביטויים גופניים ניכרים שלא זכו לתשומת לב מספקת בשדה הטיפול בכלל ובשדה הטיפול בתנועה בפרט. הדיון יעסוק תחילה במופעים האפשריים להתגלמות הניתוק בגופן של מטופלות שורדות גילוי עריות. בהמשך יידונו אופני הזיהוי של תופעת הניתוק על ידי מטפלות בתנועה שעובדות עם אוכלוסייה זו.

 

תרשים 1: מופעים של ניתוק בגופן של מטופלות שורדות גילוי עריות

ניתוקים על הציר התנועתי: בין צמצום לקיפאון
כמו שרואים בתרשים 1, אחד הממצאים העיקריים במחקר הוא חוסר היכולת של המטופלות לנוע בחדר הטיפולים. נראה כי ממצא זה קשור קשר הדוק לאופי הפגיעה של גילוי עריות, כמו שתוארה בספרות המקצועית. מכיוון שניטלת מהילדה הנפגעת השליטה על גופה ועל חייה, היא נתונה לאיום וחרדה תמידיים. חרדה כזאת גורמת באופן אינסטינקטיבי לכיווץ, לחוסר תנועה ולקיפאון. המאבק אינו אפשרי מחשש שהאלימות תגבר, בגלל איומים רגשיים ומעצם היותה חסרת אונים ותלויה במבוגר המטפל/ההורי. גופה חסר האונים של הילדה מגיב בכניעה, החרדה מכווצת ומצמצמת את טווח הפעולה של הגוף והנפש ואת האפשרות לתגובה של בריחה והגנה. בהמשך מסגלת נפשה של הילדה מנגנוני הגנה אלו, אשר ללא טיפול הולם מופעלים באופן אוטומטי בהמשך החיים (זליגמן וסולומון, 2004).

ניתוקים על הציר הגופני-נפשי
בהמשך לממצאים הגופניים, תופעת הניתוק הגופני מתוארת באמצעות טווח רחב של פיצולים, ניתוקים וחסימות: בין איברי גוף, בין קוגניציה לרגש, בין חלקי העצמי ובין חלקי זיכרון. ייתכן שתופעה גופנית זו קשורה לתופעות של פיצול בזהות ובתחושת העצמי המתוארות בסקירת הספרות. הנפגעת מפצלת חלקים מעצמה כדי להמשיך ולשרוד בתוך נפשה ובחייה. אין לילדה יכולת לתפוס שהאדם שבחלק מהזמן מתפקד כהורה אוהב ומטפל, כאדם מיטיב, הוא גם האדם הפוגע, ההורס והמפלצתי. בניסיון להבין את העולם שהיא חיה בו נאלצת הילדה לפצל את תפיסתה, רגשותיה ועולמה. הפיצולים מתארגנים כניתוקים בזהות, ניתוקים בין תוכני ידע, ניתוקים בין רגש לתחושה ובין הגוף לעצמו. הנפגעות מנתקות את הזיכרון של האירוע באופן חלקי או מוחלט. תורמים לכך לעתים טקסי הפתיחה והסיום של גילוי העריות, אשר תוחמים את האירוע הנורא בתוך זמן הנשאר לאחר מכן מנותק מהתודעה (זומר, 2004). אפשר גם לשער שהניתוקים בין איברי הגוף קשורים לאזורי הגוף שנפגעו פיזית. ביטוי הניתוק בגוף הנפגעת קשור קשר הדוק לטראומה המינית ולפגיעתה בגוף ובנפש. דרכו אפשר להבין כי הגוף הנפגע מבטא ומנסה לתקשר את הפגיעה ואת הניתוק ללא מילים, בהרבה אופנים, סימפטומים ופתולוגיות. עוד אפשר להבין שטראומות ילדות שלא יכלו לעבור אינטגרציה, עיבוד והבנה יבוטאו דרך הגוף כזעקה אילמת המבקשת להישמע.

ניתוקים על הציר הקונברסיבי
בקבוצת הממצאים הגופניים בולטת התופעה של תגובות קונברסיביות אצל נפגעות גילוי עריות. תופעות קונברסיביות-היסטריות מוכרות עוד מימיו של אפלטון (זומר, 2004), שטען כי הן קשורות לרחם הנשי, ושל פרויד, שאבחן נשים רבות כסובלות מהיסטריה (שלו ומוניץ, 1987). פרויד סבר שיש מנגנון ייחודי ההופך את העוררות הקשורה לאירוע לסימפטום גופני, בעוד משמעותו של האירוע נשכחת. התסמינים של היסטריה היו רבים וכללו, בין היתר, עיוורון, שיתוק בגפיים ועילפון. פרויד הבין כי הסיבה להיסטריה היא כנראה חשיפה מוקדמת לתכנים מיניים. כיום תופעות קונברסיביות נתפסות כקשורות לטראומה מורכבת ולמצבי דחק נפשיים, סביבתיים וגופניים (שם).

בספרות המקצועית נכתב רבות על תופעת הסומטיזציה אצל נפגעות גילוי עריות (הרמן, 1994; גור, 2002 ; זומר, 2004; זליגמן ונוה, 2016; Bernstein, 1995). תופעה זו מוסברת כהתקה של הכאב הנפשי לגוף. הממצאים מלמדים כי המטפלות בתנועה רואות את ריבוי הסימפטומים הסומטיים כניתוק מן הכאב ומן הזיכרון הרגשי. כדי לא להרגיש, לא להיזכר, הנפש מתיקה את מכאוביה אל הגוף בתופעות של כאב ראש, בחילה, תחושת מחנק, אלרגיות ועוד. נושא האשפוזים המרובים עלה מעט בספרות (מרגולין, 2005 ). אפשר להבין שאישה שמנגנוני ההגנה מסוג ניתוק ופיצול שולטים בחייה (באופן לא מודע) תחפש את המקור לכאב הנפשי-גופני. מכיוון שהניתוק לא מאפשר ידיעה או הבנה של המקור לכאב היא פונה לגורמים רפואיים לבירור וטיפול. ממצאים אלו קשורים לניתוק ולמנגנוני ההמרה של הכאב הנפשי. הם חריפים יותר במופע שלהם ולעתים מתעוררים בתגובה לגירוי המזכיר משהו מהפגיעה בעבר.

הנושא של פגיעה עצמית ידוע ומדובר רבות בספרות המקצועית. הפגיעה העצמית מוסברת כסוג של מפלט מפני הכאב הפנימי הנפשי. הכאב הפיזי שגורמת הפגיעה העצמית מקהה את הכאב הנפשי, את החרדה או את הזיכרון הטראומטי, משמש להקלה רגעית ומשיב לנפגעת תחושה מסוימת של שליטה. הסבר זה מסייע להבין גם את הסימפטום של הפרעות אכילה והקשרו לניתוק הגופני של הנפגעות (מרגולין 2005; גור, 2015) . גור (2015) מסבירה כי יש קשר הדוק בין התעללות מינית להפרעות אכילה. היא מבקשת להסביר כי הנפגעת שלא יכלה לספר את המתרחש מאמצת את הפרעת האכילה כקריאה לעזרה, כביטוי לחוסר השליטה וכניסיון לשלוט בגופה דרך שליטה במה שיוצא ממנו ונכנס לתוכו. הפרעות האכילה נוגעות גם לתחושת הגועל הפנימי שחשות חלק מהנפגעות ולניסיון להדוף ולמחוק סימני נשיות של הגוף (מרגולין, 2005).

עד כה נידונו המופעים הגופניים של הניתוק שעלו במסגרת יחידת הממצאים הראשונה. להלן יידונו הממצאים המשלימים, הנוגעים לאופן שבו מזהות מטפלות בתנועה את הניתוק בגופן של מטופלות נפגעות גילוי העריות.

תרשים 2: הדרכים ואופני הזיהוי של תופעת הניתוק על ידי המטפלות בתנועה

הספרות המקצועית העוסקת בטיפול בתנועה בנפגעות תקיפה מינית מתייחסת לשימוש שעושות מטפלות בגופן ככלי לקליטת אותות של טראומה ודיסוציאציה (בן אשר וקורן, 2002; שחר-לוי, 2004; Bernstein, 1995). זליגמן (2016) טוענת במאמרה על האינטרסובייקטיביות הטראומטית כי המטפלת המאזינה לטראומה חווה את מה שנעדר מסיפורה של המטופלת. המטפלת חווה את מה שנאמר ללא מילים, מעבר למילים ולסמלים. היא מסבירה כי התהליך הטיפולי בנפגעת טראומה מינית כגילוי עריות מתרחש דרך גופה של המטפלת, דרך שעתוק הטראומה בגוף וב-mind של המטפלת. היא מוסיפה שגם אצל המטפלת מתעוררים חומרים מנותקים מעברה שלה וכי במרחב הטיפולי נוצרת חוויה חדשה עקב המפגש הדיאדי עם החלקים הדחויים והמנותקים של המטופלת והמטפלת גם יחד. רק כאשר המטפלת תפגוש את "רוחות הרפאים" שלה, דרך חיבור רגשי ומתן משמעות, תוכל המטופלת לחוות את חוויותיה שלה ולתת להן משמעות. אפשר לראות בחוויית החיבור המשותפת למטופלת ולמטפלת מעין "שלישי אנליטי" (אוגדן, 2013 ).

כמו שאפשר לראות בתרשים 2, המטפלות חוות מחדש בחדר הטיפול את הטראומה שהתרחשה בעבר. דייוויס ופראולי (Davies and Frawley, 1994) מסבירים כי הטראומה עוברת אל המטפלת דרך גופה והתנהגותה של המטופלת. בחדר ישתחזרו מערכות יחסים שונות וקשות (כגון קורבן–תוקפן) וחוויות כמו כאב, הלם, עצב, כעס ואכזבה קשה, קיפאון, כיווץ, "גוף שבור", גבולות פרוצים וזיכרון מקוטע וחסר. פעמים רבות תחוש זאת המטפלת דרך גופה-נפשה ותידרש להתמודדות ולעיבוד של החוויה הקשה כדי שבהמשך תוכל להחזיר חומרים אלו למטופלת (בן אשר וקורן, 2002).

עולם תוכן נוסף שיכול לשפוך אור על הממצאים הקשורים לחוויות הזיהוי דרך הגוף של מטפלות בתנועה מביאים מקגארי ורוסו (McGarry and Russo, 2010) מתחום חקר המוח. הם מסבירים על נוירוני המראה במוח, שאחראים על העצמה ושיפור של יכולת האמפתיה והבנת האחר. תפקידם של נוירוני המראה לעזור לאדם להבין את רגשותיו של האחר דרך התבוננות בו ובדרך שבה מניע האחר את גופו בתקשורת שאינה מילולית. מקגארי ורוסו קושרים זאת למנגנון של העברה נגדית סומטית וליכולתם של המטפלים בתנועה לקלוט ולהבין את המטופל ללא מילים, דרך גופם-תחושותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם; זוהי האמפתיה הקינסתטית. ממצאים אלו מעולם חקר המוח מחזקים את ממצאי המחקר ומדגישים את יכולתם של המטפלים בתנועה לזהות, לקלוט ולהבין תכנים לא מילוליים המובאים לחדר הטיפול דרך גופן של המטופלות.

קבוצת הממצאים השנייה עוסקת אפוא בקשר הטיפולי של גוף אל גוף. גוף המטפל מזהה את הניתוק בגוף המטופל. אפשר לראות כיצד התאוריות הפסיכולוגיות מתנקזות לא רק לנפשם ולרצונם של המטפלים להבין ולזהות, כי אם אל גופם, דרך חושים, תחושות ורגשות שעולים בהם בטיפול.

 

סיכום והמלצות

מטרתו של מאמר זה להציג כיצד נראה או מתגלם הניתוק (דיסוציאציה) בגופן של מטופלות נפגעות גילוי עריות. תופעת הדיסוציאציה ידועה בעיקר בפגיעתה בזיכרון, בנרטיב ובתופעות פסיכיאטריות ידועות. המחקר המוצג במאמר זה הביא את הממצאים שעלו מראיונות עם מטפלות מנוסות בתנועה. ממצאי המחקר שלובים בספרות המקצועית מתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה, מדעי המוח ומהידוע עד כה במקצוע הטיפול בתנועה. כאשר הגוף הוא זירת האירוע הטראומטי הגוף הוא גם זירת ההחלמה, ומכאן שהגוף הוא המזהה והמטפל הראשוני כאשר הפגיעה מתרחשת בו מלכתחילה ופוגעת בדרכה גם בנפש, בזהות, בתפקודים למיניהם ובאיכות החיים.

המחקר מציע "מפת דרכים" להבנת הניתוק הגופני ולזיהויו בחדר הטיפול. עוד עולה במחקר כי גופן של המטפלות בתנועה הוא כלי מרכזי, מעין רדאר לזיהוי ניתוק גופני אצל המטופלות כאשר זה מתרחש בחדר הטיפולים. חשיפת הניתוק הגופני באמצעות תחושות גופניות המתעוררות אצל המטפלת עשויה לחשוף פגיעה מינית בלתי מדוברת ולהקל על המטופלת להביא את אירועי העבר לתוך התהליך הטיפולי. נראה כי יש צורך להעשיר את תחום הידע הספציפי של טיפול בתנועה בנפגעות פגיעה מינית מתמשכת בילדות, מכיוון שזו פגיעה מורכבת ולעתים קשָה מאוד לזיהוי. ידע זה יכול לשרת הן מטפלים בתנועה והן מטפלים אחרים העובדים עם מטופלות נפגעות תקיפה מינית וגילוי עריות.

מגבלות המחקר
היקפה הצנוע של העבודה מציע סקירה ראשונית של התופעה מנקודת מבט גופנית ותנועתית, דרך עיניהן של שש מטפלות בתנועה העובדות עם אוכלוסייה זו. יש מקום להרחבת המחקר בעתיד, הן דרך ראיונות נוספים עם מטפלות בתנועה, ובמידת האפשר ראיונות עם מטופלות והן דרך עיניהם של אנשי מקצוע נוספים בתחום הטיפול

 

מקורות

אוגדן, ה"ת, 2013. על אי-היכולת לחלום, תל אביב: עם עובד.

אליצור, א', 2010. "הפרעות דיסוציאטיביות", בתוך: ח' מוניץ (עורך), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, תל אביב: דיונון, עמ' 311.

בן אשר, ס', וב' קורן, 2002. "גופו של המטפל בתנועה ככלי לקליטת אותות של פגיעה מוקדמת", שיחות, כתב עת לפסיכותרפיה ט"ז (3), (יוני), עמ' 283–287.

בר-שדה, נ', 2008. "התפתחות השימוש בהגנות דיסוציאטיביות בקרב נפגעי תקיפה מינית בזמן הטראומה ולאחריה", פסיכולוגיה עברית, www.hebpsy.net/articles.asp?id=1799.

גור, ע', 2002. "השלכות נפשיות ארוכות טווח בנשים נפגעות תקיפה מינית", חכמת נשים: http://wtc-anatgur.co.il

___, 2015. גוף זר: הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם, תל אביב, הקיבוץ המאוחד.

הרמן, ג"ל, 1994. טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.

זומר, א', 2004. "להיות או לא להיות: טראומות ילדות והפרעות ניתוק: בתוך: צ' זליגמן וז' סולומון, הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

זליגמן, צ' 2016. "אינטרסובייקטיביות טראומתית, טראומטיזציה של המטפלת כתהליך מהותי בטיפול בנשים וגברים שנפגעו מינית בילדותם", שיחות, כתב עת לפסיכותרפיה ל' (2), (מרץ), עמ' 143–150.

זליגמן, צ', וא' נוה, 2016. "הנשכחות שאי אפשר לשכוח, תהליכי זכרון אצל נפגעי גילוי עריות", שיחות, כתב עת לפסיכותרפיה ל (2), (מרץ), 133–142.

זליגמן, צ', וז' סולומון, 2004. הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

ירום, נ', 2013. שפות הגוף: להאיר תופעות נפשיות המבוטאות בגוף, חיפה: אוניברסיטת חיפה.

לב-וזיל, ר', ג' צוויקל ונ' ברק (עורכות), 2005. שמרי נפשך: בריאות נפשית בקרב נשים בישראל, באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

לב-ויזל, ר', וז' קורן, 2013. כשהזמן עמד מלכת: גילוי עריות-מפגיעה לצמיחה, קריית ביאליק: אח.

לוין, פ', 1999. להעיר את הנמר: מרפאים את הטראומה, תל אביב: אסטרולוג-משכל.

מרגולין, א"ג, 2005.  לשבור את השתיקה: תרפיה קבוצתית לקורבנות התעללות מינית בילדות, מדריך מקצועי, קריית ביאליק: אח.

קדמן, י', 1999. התעללות בילדים בישראל, ירושלים: המועצה הלאומית לשלום הילד.

קוהוט, ה' (2005). כיצד מרפאת האנליזה, תל אביב: עם עובד.

שחר-לוי, י', 2004. מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי, ירושלים.

שלו, א', וח' מוניץ, 1987. "התסמונות הקונברסיביות וה'היסטריה'", שיחות: כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה 1 (3) (יוני), עמ' 195–198.

שקדי, א', 2004. מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני תיאוריה ויישום, תל אביב: רמות.

American Psychiatric Association, 2013. Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fifth Edition, Arlington, VA.: American Psychiatric Association.

Bernstein, B., 1995. “Dancing beyond Trauma: Women Survivors of Sexual Abuse,” in: J. Fran, E. Levy, Dance and Other Expressive Art Therapies: When Words are Not Enough, New York: Routledge, pp. 41–58.

Davis, J. L., Petretic-Jackson, P. A., and Ting, L., 2001. “Intimacy Dysfunction and Trauma Symptomatology: Long-Term Correlates of Different Types of Child Abuse,” Journal of Traumatic Stress 14, pp. 63–79.

McGarry L. M. and Russo, F. A., 2010. “Mirroring in Dance/Movement Therapy: Potential Mechanisms behind Empathy,” The Arts in Psychotherapy 37 (5), pp. 178–184.

Stein, M., Koverola, C., Hanna, C., Torchia, M., and McClarty, B., 1997. “Hippocampal Volume in Women Victimized by Childhood Sexual Abuse,” Psychological Medicine 4, pp. 951–959.

Van der Kolk, B. A., 2003. “The Neurobiology of Childhood Trauma And Abuse,” Child and Adolescent Psychiatric Clinics of North America 12 (2), pp. 293–317.‏

Williams, L. M., 1994. ‟Recall of Childhood Trauma A Prospective Study of Women's Memories of Child Sexual Abuse,” Journal of Consulting and Clinical Psychology  62 (6) pp. 1167-1176.

Davies, J. M and Frawley, M. G., 1994. Treating the Adult Survivor of Childhood Sexual Abuse, chapter nine, New York : Basic Books, pp. 167–185.

[1] ההתייחסות לשורדות גילוי עריות במאמר זה תהיה בלשון נקבה, אף שישנם שורדים רבים ממין זכר.