דבק, כחומר ביד היוצר - אתי בלומנפלד, מור מרים קדוש

אתי בלומנפלד, מטפלת באמנות, מרכז רפואי אברבנאל, העמותה לילדים בסיכון; etty1342@gmail.com

מור מרים קדוש, מטפלת באמנות, היחידה לבריאות הנפש בבית החולים זיו; מנחה קבוצות העצמה לנוער בפרויקט מרח"ב של משרד החינוך;
Mor.m.k.222@gmail.com

תקציר
מאמר זה עוסק בדבק כחומר גלם בטיפול באמנות. השימוש בדבק באמנות בכלל, ובטיפול באמנות בפרט, יוצר תגובות ותוצרים שונים ומגוונים. מצד אחד לדבק יכולת לחבר ולקשר בין אלמנטים, אם הוא נראה לעין ואם לאו. מן הצד האחר, הדבק יכול להביא לידי הצפה ופירוק של רגשות ותכנים נפשיים. השימוש בדבק עשוי לבטא את הרצון לחבר, לתקן ולגעת באזור הסדק הנפשי, באזור המשבר הבסיסי במערכת היחסים. במאמר יובאו שני תיאורי מקרה: האחד של שימוש באקדח דבק חם כביטוי לתוקפנות, יצר הרס ומוות; השני של שימוש בסוגי דבקים כביטוי לדפוסי התקשרות ויחסי אובייקט ראשוניים. עוד מובאות במאמר דוגמאות מהתנסות של שישה סטודנטים לטיפול באמנות כדי לבחון עבודה ממוקדת מתוך היצע של דבק כחומר גלם. מטרת המאמר להרחיב את ההיכרות עם הדבק כחומר גלם ולתת את הדעת על המשמעות הטיפולית של בחירת סוג הדבק ואופן השימוש בו.

מילות מפתח: טיפול באמנות, חומרי יצירה, דבק, דרכי התקשרות, חיבורים, מערך חושי, שליטה, מוגנות, סימבוליות של טכניקה וחומר

מבוא
לכל השברים קיים חומר
שמסוגל לאחות ולחבר.
חומר שמצמיד.
מדביק
מצמת.

חומר מממד אחר.
ובין צדדיו של השבר
תמיד יהיה סדק;
תמיד יישאר הסימן.
לנצח יעמוד שם האות
לֶעָבָר שנשבר ביניהם.
ולזמן.

אך יש שהצלקת הנמחקת,
השורכת צד עם צד,
היא גל עד של ריקנות -
זיכרון שלא ימוש לעד.
היא מגדלור של כלום,
המאיר את המיוחד,
שמחבר ומחבק אותם.
את שניהם יחד ואת כל אחד לבד.
(ערן מינהר)

החומרים הם לבה של העשייה האמנותית, הם מובילים את התהליכים שמתוכם נוצרים דימויים ותכנים (אורבך וגלקין, 1997). היכרות עמוקה עם תכונותיהם ועם פוטנציאל התגובה שהם מציעים ליוצרים בהם חיונית לאנשי הטיפול (שניר ורגב, 2013). הבנתם של המטפלים את  הפוטנציאל הטיפולי הייחודי של כל אחד מחומרי היצירה והיכרותם אִתם משמעותיות בעיצוב התהליך הטיפולי. דרך הדיאלוג הנוצר בעזרת החומרים מתאפשר חיבור אל חוויות פנימיות, ומתוך כך מפגש בין היוצר למטפל ובין היוצר לעצמו (סוטו, 2008).

מאמר זה עוסק במקומו של הדבק כחומר בטיפול באמנות. המאמר מתבסס על תמות תאורטיות המעוגנות בדוגמאות שעלו מתוך עבודה בשטח עם מטופלים, ומתוך התנסות לימודית במסגרת לימודי הטיפול באמנות במכללה לחברה ואמנויות. במהלך התנסויות אלו הבחנו בתכנים רגשיים העולים מסוג הדבק ומאופן השימוש בו, מעבר להיותו של הדבק חומר פונקציונלי המקשר באופן טכני, מחבר ויוצר אינטראקציות בין חומרים. בעבודת השטח עם המטופלים ראינו כיצד עוד בשלב הגולמי, בטרם מתהווה היצירה המוגמרת, עולות אסוציאציות שונות, פעולות, אופני שימוש ומגוון תגובות לנוכח ההיצע הרחב של סוגי הדבק.

חומרי יצירה, דבק וטיפול באמנות
כשהעולם אחדותי והתהליכים מתקיימים בנפש ובעולם, אזי העליונים משתקפים בתחתונים והתחתונים בעליונים, החומר משקף את הרוח והרוח את החומר (נצר, 2004).

אף שיש הסכמה בין תאורטיקנים וקלינאים מהשטח בנוגע לחשיבות ההיכרות עם חומרי היצירה בטיפול באמנות (שניר ורגב, 2013), כתיבה על הפן הרגשי של החומרים בטיפול באמנות אינה רווחת כלל (אורבך, 2003).

התהליך בטיפול באמנות חזותית מאפשר לחשוף תכנים מהתת-מודע ולגלות קונפליקטים ויחסי אובייקט ראשוניים למען שינוי וחיזוק של מבנה פנימי. גילויים אלו עשויים להעיד על קשרים ומערכות יחסים ראשוניות בתחילת חייו של המטופל. האמנות מתפקדת כ"דיבור סימבולי" וככלי ראשוני ליצירת קשר (Rubin, 1987). במהלך מפגש טיפולי באמנות מתרחש משולש מטפורי שקודקודיו הם המטפל, המטופל וחומרי היצירה (גוטליב, 1999). האנליטיקאי מייקל בלינט (2006) כותב שכדי שהמטופל יוכל לחוות את יחסי האובייקט הבסיסיים שלו על המטפל לקבל על עצמו את התפקיד של החומר הראשוני שאפשר לעשות בו שימוש. חוויות מערכות יחסים אלו נשענות בדרך כלל על תבניות התקשרות ראשוניות. לצד זה חומרי האמנות מייצגים צדדים שונים בקונפליקט הפנימי, ודרכם משתחרר המטופל מעכבות. באמצעות החומרים עשויים להתקיים אצל המטופל תהליכי ביטוי, התפתחות והחלמה (אור, 2005; ברגר, 2014). יצירת דימוי והסמלה חזותית עשויות להנכיח את התוכן שבו עוסק הטיפול, להעשיר אותו ולאפשר עיבוד וזוויות התבוננות נוספות. בחירת החומרים אינה מקרית, לא של המטפל ולא של המטופל. באמצעות תהליך היצירה ובחירת החומרים מתקיימות העברות והשלכות בין שלושת קודקודי המשולש המטפורי בטיפול. על המטפל להיות בקיא בחומרי היצירה כדי להתאימם למטופל כדי שיגיע עם החומר לביטוי רגשי מקסימלי (Rubin, 1999; Malchiodi, 2006).

דבק הוא חומר סינתטי או טבעי שמטרתו לחבר, לאחות ולקשר בין עצמים. ישנה סקלה רחבה של דבקים מסוגים שונים המאפשרת אינטגרציה והתאמה בין חומרים שונים. כדי ליצור חיבור יש להתאים בין סוג הדבק לחומר, הן מבחינה פרקטית והן מבחינה רגשית. דבקים נבדלים בחוזקם, בחומרים שהם מסוגלים להדביק ובאופן השימוש בהם. לכל חומר גשמי יש איכויות כימיות, פיזיקליות ומטפוריות. פעולת ההדבקה יכולה להעיד על רצון להפוך סביבה לא מושלמת לאחדותית ואינטגרטיבית ולספק תחושה של שמירה על רצף בין מעברים, שימור הקיים, ציפוי וכיסוי.

מנגד, אי-התאמה בין הדבק לאובייקט עשויה לעורר תחושת פירוק במקום חיבור. ביון (2003) טבע את המושג "התקפות על חיבורים" – חלק פסיכוטי באישיות בעל מאפיין של התקפות הרסניות על כל מה שממלא פונקציה של חיבור בין אובייקטים. הנפש מכילה אובייקט מופנם הרסני שמתנגד לחיבורים בחשיבה, לחיבור בין האדם לסביבתו ואף לתקשורת מילולית וליצירת אמנות.

על פי הגישה האלכימית, חומרים שונים מייצגים מהויות רוחניות שונות (נצר, 2011). יחסי המחקר של האלכימאים עם החומרים מתוארים במונחים של רגשות. משיכה ודחייה, למשל, תוארו כאהבה ושנאה, וחיבור ופירוק – כשלמות וחוסר. עד היום מדברים על כימיה בין אנשים, בין מטפל למטופל, וכך גם על יחסים בין המטופל לחומרים. בתנ"ך מעידים ביטויים רבים על משמעות מטפורית לדבק ולפעולתו; למשל "פן תדבקני הרעה" (בראשית יט, יט), "כי יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), "תדבק לשוני לחכי" (תהלים קלז, ו), "דבק דבר בידו" (על פי דברים יג, יח). ביטויים אלו ממחישים על ידי שימוש קונקרטי בפעולת החומר את ההתנהגות הרצויה בסיטואציות מסוימות בחייו של האדם.

מחיפוש מחקרים קודמים בנושא נראה כי חסרה כתיבה מחקרית על משמעות תגובות היוצרים לחומרי היצירה ולדבק בפרט. אורבך כותבת שנכתב יותר על יצירות מוגמרות מאשר על החומרים, מפני שלאותו חומר עצמו עשויות להיות משמעויות שונות בטיפולים שונים. המפגש בין האדם לחומר הוא ייחודיי בזמן מסוים, לכן קשה להכליל ממקרה יחיד על חומר בכלל. עוד היא שמה דגש על הפעולה שנעשתה בחומר. לחומר פוטנציאל ביטוי בכיוונים רבים, שלא יצא לפועל ללא הפעולה (אורבך, 2003). על פי רות נצר, החומרים מבטאים את התהליכים הקדומים הארכאיים, כמו בשלב החושי, נטול המילים והמושגים המתרחש ברמה הסנסומוטורית והטקטילית; אלו תוכני התת-מודע שאינם ניתנים לניסוח מילולי (נצר, 2004). החומרים שמעידים על תכנים אלו צריכים להיבחן ברגישות ובתבונה מתוך התבוננות מקצועית על כל מהלך הטיפול, ובכלל זה השלב ההתפתחותי של היוצר, אישיותו ונסיבות התהוות היצירה.

הייחודיות הסנסומוטורית של הדבק: המערך החושי
מיתוס החומר באלכימיה מדבר על חומר העובר תהליך כישות חיה שעוברת התנסויות קשות וכך משתנה ללא הרף. החומר הוא גיבור מיתולוגי, מוצאו נחות ועליו לגלות את מקורו הנעלה במסע גבורה וחניכה. בפסיכולוגיה מיתוס זה מקביל להתרחשויות בעולם הנפשי. האני, כמוהו כחומר, צריך לעבור שבירה, פירוק, מיון, בדיקה מחודשת, צירופים וחיבורים, כדי להגיע למצב קיומי מפותח יותר (גרוס-שטרית, 2012). חיפוש ומגע של המטופל עם חומרים ועם כלי עבודה מייצגים בחירה נפשית עמוקה, בדרך כלל מודעת רק בחלקה, המבוססת על החושים (אורבך, 2003; חזות וסינו, 2008). באופן כללי, ישנה עוררות חושית פיזית מעצם המחשבה על הדבק כחומר, גם ללא שימוש בו.

דרך המגע של העור עם חומרי היצירה, המקצביות הנוצרת מתנועות היצירה והחשיפה של החושים הנוספים, נוצר קשר לזיכרונות ולרגשות שהוטבעו בינקות. לתינוק המגע הוא צורך קיומי להתפתחות תקינה; הגירוי החושי מנגיש את ההיכרות שלו עם המציאות החיצונית והפנימית. לפי אוגדן (2002), חוויות של תחושה, בייחוד על משטח העור, הן האמצעים העיקריים ליצירת משמעות פסיכולוגית והיסודות של חוויית העצמי. בחוויה אוטיסטית-מגעית המגע החושי מגדיר משטח חיצוני: גבול בין הגוף לאחר, בין פנים לחוץ. אלו ההתחלות של מה שיהפוך לתחושה של מקום שבתוכו החוויה נוצרת ומתארגנת.

סוגי הדבק מאפשרים מגוון של חוויות חושיות של מגע ישיר, ריח, מראה וריבוי פעולות, כגון ליפוף, קריעה, מריחה במכחול או בלעדיו, שוטטות, גזירה וחיתוך, קימוט וקיפול, ציפוי וכיסוי, שזירה.

נושא הריח והנוכחות המעוררת שלו בטיפול נבחן מהפן הגופני של המטופל או של חדר הטיפול. אותותיו של חוש הריח נוצרים בתגובה לחומרים כימיים המרחפים באוויר ומגיעים לאזור האחראי על קליטת הריח בקליפת המוח. כשחומרים חדשים מגרים את הקולטנים המוח מעצב זיכרון של הריח כדי שיוכל לשחזר אותו בפעם הבאה שייתקל באותו ריח. מון כותבת על ההיסטוריה של חומרים ומדיומים בטיפול באמנות ומציינת את החשיבות של התאמת החומרים לאוכלוסיות המשתנות. נפגעות תקיפה מינית, לדוגמה, הגיבו בדחייה לשימוש בדבק פלסטיק בגלל הדמיון של הריח והמגע לשפיכה גברית. הדבק עורר זיכרונות מציפים של סיטואציה פוגענית ומרתיעה (Moon, 2010).

בהתנסות שערכנו במסגרת מחקר לימודי המשלב יצירה באמנות השתתפו כמה סטודנטים. המחקר נפתח בסבב אסוציאציות חופשיות של המשתתפים למילה "דבק". לאחר מכן הוזמנו המשתתפים ליצור באופן חופשי, ללא הנחיה מכוונת, כאשר לפניהם שולחן החומרים ועליו סוגים רבים של דבק. בזמן העבודה הייתה אווירה שקטה של עשייה, עניין וריכוז של כל אחד בעבודתו האישית; מעט אינטראקציה ושיח בין המשתתפים ושימוש חופשי במרחב החדר, בעיקר מסיבות טכניות, ופחות מסיבות הקשורות ביחסים הבין-אישיים בקבוצה. הדבק הדיף בחדר ריח כימי חזק, וזה משך והרחיק את המשתתפים. הדבר התבטא בדברים שנאמרו ובאסוציאציות החופשיות "שימוש בחומרים אסורים ומסוכנים". נושא ההתמכרויות עלה כשבזמן העבודה נזרקו לחלל האוויר אמירות כגון: "זה ממכר הדבר הזה", "זהו, אני נגמלתי".

מלבד הנוכחות של הריח והמרקם, סוגי הדבק מזמנים צבעוניות שנעה בעיקר במנעד הצבעים שבין שקוף-לבן לקרם-חום. הייחוד בצבעוניות של הדבק הוא המעבר משקוף לאטום ומאטום לשקוף. תכונה זו עשויה להעלות תכנים שבין נסתר לגלוי, תהליך של חשיפה, הסתרה ונראות.

 במהלך ההתנסות צוין כי האטימות ושכבות נייר הדבק הולידו רצון לקלף, לראות מה קורה מתחת לחיבור ולפרק את מה שחיבר זה עתה. הצבעוניות הובילה לאסוציאציות מעולם הטבע: נטיפי הדבק החם הזכירו פנינים לבנות ונוצצות, נייר הדבק החום הזכיר מקלות במבוק, זר פרחים לבן, גוף אדם, קורי עכביש ונוף מונוכרומטי.

הייחודיות הסנסומוטורית של הדבק: המערך החושי

חיבורים ושליטה
בדומה לעולם הצבעים, גם בסוגי הדבק ישנו מגוון רחב על הסקלה שבין חומרים נשלטים ובלתי נשלטים, מתקדמים ורגרסיביים. בשלבים הראשונים של הטיפול ובמציאות כאוטית המטופלים זקוקים לחומר נשלט, ללא חשש להצפה רגשית ולא מודעת. יש צורך בשליטה, בסדר ובארגון. עם התפתחות הקשר הטיפולי יהיה שימוש בחומרים אקספרסיביים ורגרסיביים וחקר שלהם כחלק מחקירת העצמי. השימוש בחומר נוזלי יבטא בדרך כלל את הלא-מודע ואת האזורים הלא נשלטים של המטופל (שבריאן, 1995; אשכר ופרידמן, 2010).

בעולם הדבקים ישנה אפשרות מגוונת למעבר בין שליטה לאי-שליטה; תהליך השתנות שבו החומר עובר מרטוב ליבש, או מיבש לרטוב ושוב ליבש, כמו באקדח הדבק החם ובאבקות הדבק למיניהן. אלו אפשרויות של התנסות במצבי שליטה מגוונים, מדורגים ותהליכיים.

במאמרה של הולר (2011) מוצג מקרה של מטופל בשלב התחלתי בטיפול שאופיין בתחושה של חוסר ביטחון ושליטה בחיבור ובהדבקה של חומרים. המטופל השתמש בכמויות גדולות כל כך של דבק פלסטי עד שהחלקים שחיבר נזלו עם הדבק.

בהתנסות שערכנו אחת הסטודנטיות העלתה את "לכלוך" כאסוציאציה ראשונה ועיקרית למילה דבק. מתוך שולחן החומרים היא בחרה בדבק טפטים נוזלי ומלכלך ובדבקים יבשים. כמצע ליצירה בחרה בכוס נייר ששימשה מכל. עם זאת, סביבת עבודתה הייתה נקייה ומאורגנת. היא השתמשה במכחול למריחת הדבק כמתווך בין הדבק למצע, למרות הרצון לגעת בחומר. לדבריה, השתמשה בכמה סוגי דבק כדי להרגיש את המרקם ואת התחושה הסנסומוטורית, והתייחסה לשאלה "האם הידיים יכילו את הדבק?". בהמשך נעשה שימוש בפעולות חוזרות של ליפוף, ציפוי, קריעה וגזירה ובדבק כחומר פונקציונלי. השילוב בין דבקים רטובים ליבשים יצר תוצר בעל דימוי קונקרטי ומופיעים בו שני צבעים עיקריים ודומיננטיים.

מבחינה טכנית, מקל הדבק החם מוכנס אל האקדח, עובר חימום, נעשה נוזלי, ולעתים חוזר למצב מוצק בצורות אמורפיות. החומר פעיל ועובר ריאקציה המאפשרת חיבור חזק ומידי. העבודה בדבק חם דורשת הפעלת כוח על האקדח ופעמים רבות משמשת חלופה להוצאת אגרסיות; פעולת הלחיצה על ההדק עשויה להעלות תוקפנות. שתי משתתפות מההתנסות הלימודית, לדוגמה, טענו שהתעייפו מפעולת הלחיצה, אך לא יכלו להפסיק. הן הרגישו תחושה של שליטה ממכרת מפעולת החיבור המידית. הייתה גם התייחסות לאופן יציאת הדבק הנוזלי. כשאקדח הדבק נתקע והתקלקל עלתה אכזבה מההמתנה להתחממות הדבק, כהבטחה שלא קוימה.

הדבק החם עלול לעורר רתיעה וחשש מפגיעה גופנית. מנגד, השימוש בכלי מסוכן עשוי לעורר גם תחושה של שליטה ועצמאות. הסיכון הפוטנציאלי בשימוש באקדח הדבק ואף עצם שמו עשויים לעורר נושאים כגון תוקפנות ואלימות, מוגנות, לקיחת סיכונים וביטחון בחייו של המטופל. השליטה הטכנית יכולה להתקשר לנושאים של אחריות, יכולות ביצוע ובגרות. יש לתת את הדעת גם לאסוציאציות המיניות שמעלה השימוש באקדח הדבק החם, לשינוי שעושה מקל הדבק בעקבות החימום ופעולת הלחיצה.

בתחילת התהליך נושאים אלו יעלו אל מול המטפל. המטופל עשוי לבחון את תגובותיו של המטפל: האם יאפשר לו לעבוד עם כלי מסוכן? האם הוא סומך עליו? האם ישמור עליו? כיצד יגיב כשייפצע? כיצד יגיב כשישתמש באקדח ככלי אלים?

תיאור מקרה: ניר[1]
ניר בן התשע הופנה לטיפול עקב בעיות התנהגות והסתגלות במעבר בין פנימיות. הדבר התבטא בהתפרצויות זעם, תנודות במצבי הרוח, קושי בקבלת גבולות, סף תסכול נמוך, אלימות פיזית ומילולית. מטרת הטיפול הייתה ליצור קשר אמפתי המזמין את ניר לשתף ברגשותיו ובקשייו, לפרוק תסכולים בדרך לגיטימית, ובכך לרכוש כלים לוויסות רגשי. בטיפול ניר נע בין רצון לקרבה, אהדה ותשומת לב ובין חוסר אמון והסתרה של עולמו הרגשי רווי העצב, הייאוש, הכעס והתוקפנות. כבר בפגישה הראשונה, כפתיחה לתהליך ולנושאים שבהם יעסוק הטיפול, בחר ניר שדכן סיכות, שידך עיניים זזות מפלסטיק ואמר שהוא "הורג אותם". במפגשים ביטא יצירתיות רבה וצדדים חיוביים בהתנהגותו, אך לא הצליח להסתיר את תוקפנותו, את דפוסי ההתקשרות שלו וחוויות קשות שחווה.

במפגש השמיני ניר ניפח כפפות חד-פעמיות, צייר להן פנים של "איש רע" נוטף דם. לאחר מכן ביקש מהמטפלת שתטפטף עליהם דבק מאקדח הדבק החם כדי שיתפוצצו. ניר ישב רחוק, כיסה את אוזניו בבהלה, ופחד ניכר על פניו. "אנחנו הורגים אותם, הם רעים, הם הרביצו לאחותי בלי רשות". ניר יצר והרג דמויות רבות, ובסוף המפגש משטח העבודה נראה כשדה קרב.

קליין רואה בהזדהות השלכתית מנגנון הגנה פרימיטיבי, שבו הבחנה חלקית בין העצמי לאובייקט. יש פנטזיה פרימיטיבית שבה מושלך חלק מהעצמי על פנימיותו של האחר כדי להיפטר מאותו חלק, ועם זאת לשמר את השליטה בו ולא לאבדו (קליין בתוך שלקס, 2003).

לאחר המפגש השמיני המטפלת נבהלה מעוצמות הסדיזם, הטילה ספק בהתנהלותה, תהתה אם היה מבוגר אחראי בחדר, הרגישה שהשתתפה בטקס מפחיד, אלים והרסני שלא רצתה בו. לאחר עיבוד ההעברות שהתרחשו מתגלים ומובנים יותר עולמו הרגשי, הרקע האלים ועוצמת ההעברות הסדיסטיות במשפחתו של ניר.

ניר מתנהג בתוקפנות, כמסתור לכעסים, לכאבים ולפחדים. הוא מתקשה להכיל את המצוקה, מנסה להיפטר ממנה ומשליך אותה החוצה בעוצמה, בניסיון להחליף את חוויית החולשה וחוסר האונים בכוחנות ובשליטה באחר. בעצם הוא זועק לעזרה בלי להיראות כנזקק; כך נוצרים מעגלי דחייה למרות הצורך בסיוע, בקרבה ובאינטימיות (ניסימוב-נחום, 2013).

התוקפנות בעוצמה גבוהה נמשכה כשלושה מפגשים ברציפות. ניר ערך טקסים של "הרג הרעים" באמצעות אקדח הדבק החם. הוא לא פחד עוד מאקדח הדבק, יזם את כל חלקי הטקס והיה פעיל בהם. תפקיד המטפלת היה לחזק את ההבחנה בין מציאות לפנטזיה ולאסוף אותו בסיום המפגשים.

בשלב זה עולה השאלה אם אקדח הדבק וחומרי האמנות מאפשרים חופש ביטוי, סובלימציה ואוורור רגשות קשים, או מעוררים את התכנים הסדיסטיים, התפרקות והצפה? אבן היסוד של טיפול באמנות היא שבתהליך היצירה ישנה אפשרות לסובלימציה של הדחף התוקפני. בתהליך הנפשי נוצרת טרנספורמציה מדחפים פרימיטיביים שאינם מקובלים לדחפים מעובדים ומוסכמים (קרמר, 1980). בטיפול באמנות אפשר להרוס, "להרוג", לשבור, לפרק בלי לפגוע בזולת. אפשר להשליך את הסדיזם והתוקפנות כדי להשיג שליטה על החרדות והפחדים. עולמו של ניר המתבטא בטיפול הוא רע ותוקפני. המפגש הטיפולי מספק לו מרחב בטוח לביטוי, להשלכה ולסובלימציה. למרות הבהלה הקשר הטיפולי מתבסס והחופש היצירתי מעביר מסר של קבלה לא שיפוטית. ניר מרגיש שהמטפלת ראתה את הצד האלים שבו, נשארה ולא נהרסה.

השימוש באקדח הדבק חם בצורה תוקפנית ואלימה עזר לניר ליצור ייצוג, סמל חזותי לכאב שלו שעדיין לא ניתן לתמלול. ניר פעל באלימות, ב-acting-out, יצר דמויות וטקסים מפחידים. ההסמלה החזותית הפכה את הרגשות והתחושות לצורות נראות, מאורגנות ומובנות יותר, מעין פונקציית אלפא (מרקמן-סימנס, 2001 [לא בביב']), כביטוי ונטילציה לחרדותיו ולאופי דפוסי ההתקשרות הראשוניים המוכרים לו.

קביעות ורצף בקשר טיפולי וביחסי אובייקט
בהקשר הסימבולי של הדבק במערכות יחסים טוענת אסתר ביק כי תחושת המרחב הפנימי נרכשת באמצעות התנסות מספקת עם האובייקט הראשוני אשר כורך את האישיות ביחד. היא טבעה גם את המושג הזדהות דביקה (adhesive), שהיא סוג של "קשר דביק" אל האובייקט. בעקבות כישלון לפתח אובייקט ראשוני נוצרת הידבקות אל מאפייניו החיצוניים והשטחיים של האחר כדי למנוע התפרקות פנימית (בר-שדה, 2004).

ויניקוט (Winnicott, 1958) טוען כי היכולת להיות לבד נלמדת באמצעות החוויה של להיות לבד בנוכחות אחר. זהו הבסיס שעליו בנויה האפשרות ליצירת קשר. כדי לפתח קשר יש לדעת איך להיות לבד עם אדם אחר, ולשם כך יש לדעת איך להיות לבד עם עצמך. רק בתוך יחסים אינטימיים תיווצר הזדמנות להיות לבד וביחד, נפרד וממוזג.

תוכן הנוגע לנושא זה עלה מאחת הסטודנטיות בהתנסות הלימודית שיצרה דמות אדם מסוג דבק אחד. מתוך התבוננות בתוצר היא כתבה ברפלקציה על נושא הזוגיות והאוטונומיה בתוך מערכת זו. כבר משלב האסוציאציות החופשיות תוכן זה קיבל ביטוי במונחים כמו "זוג דביק", "עומד בפני עצמו", "אוטונומית ועצמאית". היא התייחסה להיעדר נוכחות של היחיד בתוך מערכת יחסים אף שהוא ממלא בה תפקיד חשוב.

קביעות ורצף בקשר טיפולי וביחסי אובייקט

תיאור מקרה: רומי
רומי בת 12.5, בת להורים גרושים ואמה הביולוגית אינה מעורבת בחייה. רומי שהתה כשבע שנים במשפחות אומנה, ובעת הטיפול שהתה בפנימייה. הקשר עם אביה הביולוגי ועם משפחת האומנה התקיים לעתים רחוקות.

לאחר מפגש היכרות בין המטפלת לרומי והיווצרות של קשר ראשוני נעים ביניהן, נאלצה המטפלת להיעדר מסיבות רפואיות כבר במפגש השני, ללא הכנה מוקדמת. תיאור המקרה הוא מתוך המפגש השלישי ביניהן, שבו עלו תכנים הנוגעים ל"נטישה" של המטפלת ותגובותיה של רומי לכך.

לאותו מפגש נכנסה רומי ראשונה לחדר וחיפשה בעיניה את המטפלת האישית שלה. מיד רומי הוכיחה את המטפלת על היעדרותה במפגש הקודם. אף שהמטפלת התנצלה רומי לא הסתפקה בכך. היא חזרה ושאלה את המטפלת על עצמה, פרטים ששאלה במפגש הראשון. בהמשך פנתה לחומרי האמנות וציינה שהיא ממשיכה לעבוד עם דבק U, שאתו עבדה כשהמטפלת נעדרה. היא רוקנה את תוכן הבקבוק לתוך ידה באגרסיביות והזמינה את המטפלת לראות כיצד היא פועלת עם הדבק השקוף מתחת לזרם מים ויוצרת כדור גומי לבן. כשסיימה לקחה צבעי מים, מכחול ודף גדול והחלה ליצור דימוי של ענן, בדיוק כמו שיצרה במפגש הראשון. תוך כדי עבודה היא שאלה על קביעות המפגשים בהמשך, וציינה שאולי היא עצמה תיעדר מהמפגש הבא. רומי הייתה נסערת וניכר בה חוסר שקט במהלך כל המפגש. עם זאת, היא דרשה את תשומת לבה המלאה של המטפלת וכל הזמן הקפידה לשמור על קשר עין ביניהן. לפתע היא שמה לב לשריטה על האצבע שלה ועטפה את האצבע בגליל שלם של דבק סלוטייפ. בהמשך בחרה לעבוד עם דבק חם בתנועות אגרסיביות ומתוך הפעלת כוח רב.

תיאור מקרה: רומי

בזמן שהמתינה להתחממות הדבק יצרה עבודה נוספת, שוב בצבעי מים, והזמינה את המטפלת לנחש מה יצרה. בחלק זה של המפגש היא נראתה נינוחה ושלווה ואף שיתפה את המטפלת בתוכן אישי מחייה. נראה שנוכחות המטפלת הייתה נכונה ומותאמת לה, ואפשרה לה תחושה אסופה לביטוי. בשלב מסוים נזכרה רומי בדבק החם והחלה ליצוק מתוכו גושי דבק נוזליים בתוך שהיא בודקת את החום שלהם באצבעותיה, למרות הפצרותיה של המטפלת שתיזהר מכווייה. כשניתנה תזכורת לסיום המפגש רומי הביעה זעם רב, זרקה את החומרים באגרסיביות, לכלכה את סביבתה ויצאה מהחדר. לאחר שהמטפלת אספה אותה חזרה למעגל סיום, העלתה רומי בקשה ורצון אל מול כל הקבוצה שבמפגש הבא תהיה לבד עם המטפלת שלה (מדובר בטיפול פרטני במרחב קבוצתי).

בתיאור המקרה של רומי אפשר לתת את הדעת למגוון מוקדים הנוגעים לקשר הראשוני ביחסי אם–תינוק, המתבטא ביחסי מטפל–מטופל במפגש הטיפולי. לרומי יש חסר בקשר הראשוני עם אמה, המלווה בחוויית נטישה מוקדמת, ובהמשך בחוויית אימוץ ונטישה נוספת של אם האומנה.

נתמקד בחרדת הנטישה שחוותה רומי בילדותה ובהמשך חייה הצעירים. חרדה זו באה לידי ביטוי במפגש הטיפולי שלאחר היעדרותה של המטפלת ללא הכנה מוקדמת. התוקפנות שרומי ביטאה במהלך המפגש, שאלות על רצף וקביעות הקשר, יחסי האובייקט בין המטופלת למטפלת ובדיקת גבולות ההרס וההכלה עלו באופן מובהק מתוך חוויה זו. בחירתה של רומי להשתמש בדבק משלושה סוגים היא השלכה של חוסר האונים שלה על המטפלת במהלך כל המפגש, רגשות שאחזו את רומי במפגש הקודם. כל אלו באו לידי ביטוי גם במילים וגם בהתנהגות במפגש המתואר.

רומי חוותיה נטישת אם בשלב מוקדם בילדות, וחזרה וחוותה חוסר קביעות של דמות משמעותית בחייה. בעצם, לצד החרדה, התוקפנות ובדיקת הגבולות, עולה כי רומי ביטאה רצון לשליטה ולשמירה על רצף הקשר, נוסף על רצון למנוע חוויית נטישה חוזרת מצד המטפלת, כשציינה אפשרות שתיעדר בעצמה ובכך הציגה עמדת שליטה וכוח.

אפשר גם להצביע על רגרסיה של רומי, המתבטאת בדליית פרטים ודימוי אמנותי מהמפגש הראשון. עם זאת, אצל רומי מתקיימת פעולה מקבילה, לכאורה מנוגדת, שממשיכה דווקא את המפגש שממנו נעדרה המטפלת, וטורחת לעדכן לגביו. מצד אחד היא מתעלמת מהמטפלת ותוקפנית כלפיה, ומצד אחר ממשיכה ברצף המפגש הראשון תוך כדי התעלמות מהיעדרה של המטפלת. את ההתעסקות של רומי בדבק U מהמפגש השני אפשר לראות כניסיון לשתף את המטפלת בתחושות שחוותה כשזו נעדרה ו"נטשה" אותה.

הדבק נושא עמו משמעויות רבות הנוגעות לנושא של קביעות ורצף בקשר. קביעות האובייקט היא ההבנה שאובייקטים ממשיכים להתקיים גם כשהם אינם בטווח הראייה. הבנה זו היא מרכזית בהבנת העולם של אדם בוגר, והיא קשורה בהבנה שאנו עצמנו מובחנים מאנשים אחרים ומחפצים. רצף הקשר והמשכיותו התבטאו גם בחיפוש של רומי את המטפלת בעיניה מיד כשנכנסה לחדר הטיפול, ביטוי לכך שאם אינה רואה את המטפלת היא אינה קיימת בעבורה. במהלך המפגש התנהגה רומי בחוסר שקט ובתזזיתיות תוך כדי שמירה על קשר עין עם המטפלת. התנהגות זו מבטאת את הרצון לקשר רציף, לצד חרדה של ניתוק ברגע של חוסר תקשורת על ידי הזמנה למשחק פעיל כך שהמטפלת תנחש את רגשותיה ומחשבותיה ללא ביטוי מילולי.

עוד נושא שעלה הוא הלכלוך והשימוש בדבק חם כביטוי לצורך לחוש את גבולות הגוף, אף שהמטפלת הפצירה ברומי להיזהר מכוויות – פעולה המזכירה דאגה וקשר אימהי. לאורך כל המפגש הביעה רומי בדרך סימבולית וקונקרטית את הרצון והכמיהה לקשר רציף, קבוע ויציב בינה ובין המטפלת כביטוי להיעדר הקשר עם אמה.

סיכום
הדבק, חומר שימושי ופונקציונלי, הוא גם חומר מעורר שמאפשר מגוון של חוויות חושיות כמו מגע ישיר, ריח חזק וממכר, התבוננות סקרנית ופעולות פיזיות למיניהן. שימוש בדבק כחומר גלם מעורר עניין וקשת רחבה של רגשות. בהיבט החושי בולטת נוכחותו של חוש הריח. לדבקים הכימיים ריח חזק ובעל נוכחות בחדר הטיפול. על כל מטפל להכיר באפשרות שריח הדבק לבדו עשוי לעורר הצפה רגשית, דחייה או משיכה. עבודה עם אוכלוסיות כמו קבוצות נגמלים, נפגעות תקיפה מינית או נוער בסיכון, לדוגמה, מחייבת התייחסות לריח הדבק.

מצאנו כי יש משמעות רגשית לחיבורים בין האובייקטים. בחירת הדבק והתאמתו לחומרים שברצון המטופל לחבר עשויות לשקף מצב של בנייה או פירוק, הצלחה או כישלון. בחירה מודעת של סוג הדבק עשויה להעיד על מצב נפשי. גם סוג הדבק והטכניקה עצמם עשויים להשפיע ולהעלות תכנים נפשיים לא מודעים.

הדבק כחומר עשוי לסמל את טיב ההתקשרות הראשונית עם דמות המטפל. בהקשר זה הזכרנו את המושג הזדהות דביקה ואת היכולת להיות לבד בנוכחות האחר.

בעולם הדבקים ישנה אפשרות מגוונת למעבר בין שליטה לאי-שליטה; תהליך השתנות שבו החומר עובר מרטוב ליבש, ומיבש לרטוב ושוב ליבש, כמו באקדח הדבק החם ובאבקות הדבק למינהן. אלו אפשרויות של התנסות במצבי שליטה מגוונים, מדורגים ותהליכיים. תהליכים אלו יכולים להעלות תכנים של יכולות ארגון ותכנון, הבנה ושימוש מותאם באפשרויות הקיימות, סבלנות ודחיית סיפוקים, גמישות מחשבתית ועוד. סוגי הדבק מזמנים צבעוניות שנעה בעיקר בין שקוף-לבן לקרם-חום. הייחוד בצבעוניות זו היא המעבר משקוף לאטום ובחזרה. תכונה זו עשויה להעלות תכנים שבין נסתר לגלוי, תהליך של חשיפה והסתרה.

מתוך ההתנסות שערכנו ומהשטח בלט השימוש באקדח הדבק החם בטיפול באמנות. אקדח הדבק החם עשוי להציף תכנים רבים כגון תוקפנות ואלימות, מסוכנות ומוגנות, לקיחת סיכונים וביטחון בחייו של המטופל. אנו ממליצות להמשיך ולחקור גם בעתיד את התכנים הרגשיים הללו, בייחוד בקרב בני נוער.

מקורות

אוגדן, ת', 2002. הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תל אביב: עם עובד.

אור, א', 2005. "מבוא לטיפול באמנות פלסטית", בתוך: א' אור וד' אמיר (עורכות), בשפה אחרת: תרפיה באמנויות: סיפורי טיפול, בן שמן: מודן, עמ' 81–86.

אורבך, נ', 2003. מלון כיס – עבודות על נייר: להוציא רוח מהחומר – מסה על טיפול באמנות, קריית ביאליק: אח.

אורבך, נ' וגלקין, ל', 1997. רוח החומר, קריית ביאליק: אח.

אשכר, מ' ופרידמן, ל', 2010. "בית, ממלכה, גדר: אפיונים ייחודיים של הטיפול באמנות עם מפוני גוש קטיף", בין המילים 2, www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim2/artical/ben-hamilim2-gush-katif-evacuees.

ביון, ו', 2003 [1959]. "התקפות על חיבורים", בתוך: במחשבה שנייה, תרגום: א' גיל רילוב, תל אביב: תולעת ספרים, עמ' 95–109.

בלינט, מ', 2006. השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה, תל אביב: עם עובד.

ברגר, ר' (עורך), 2014. היצירה: לב הטיפול – תיאוריות ומודלים חדשים בטיפול מבוסס אמנויות, פרי יצירתם ופיתוחם של מטפלים ישראלים, קריית ביאליק: אח.

בר-שדה, נ', 2004. "העברה נגדית בפסיכותרפיה עם ילדים ונוער", פסיכולוגיה עברית, www.hebpsy.net/articles.asp?id=185.

גוטליב, ת', 1999. "כמה אספקטים של טיפול באמנות: עבודה עם ילדים ובני נוער", סחי"ש 14 (1), עמ' 65–73.

גרוס-שטרית, ש', 2012. "כחומר ביד היוצר: שימוש בחומרים בטיפול באמנות כביטוי וחיבור למצב רגשי", בין המילים 6, www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim6/artical/ben-hamilim6-shimrit-gros.

הולר, י', 2011. "הטיפול באמנות כ'מכל פוטנציאלי'", בין המילים 4 www.smkb.ac.il/arts-therapy/beyn-hamilim4/artical/ben-hamilim4--art-therapy.

חזות ת' וסיאנו י', 2008. "מה בין איך שאתה רואה לאיך שזה נראה?" התוכנית להכשרת מטפלים באמנות, הפקולטה לחינוך, אוניברסיטת חיפה.

מרקמן-סינמנס, ד, 2001. "גילויי אלימות בציורים: אבחון וטיפול", פותחים שערים בהכשרת מורים, מכון מופ"ת. 

ניסימוב-נחום, ע', 2013. כל צבעי הנפש: טיפול באמנות בילדים המתנהגים בתוקפנות, תל אביב: מכון מופ"ת.

נצר, ר', 2004. מסע אל העצמי: אלכימיית הנפש – סמלים ומיתוסים, בן שמן: מודן.

–––, 2011. מסע הגיבור: תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה, בן שמן: מודן.

סוטו, ל', 2008. לגעת בנפש: פסיכותרפיה באמצעות חומרים וצבעים, חיפה: פרדס.

קרמר, א', 1980. אמנות כתרפיה לילדים, תל אביב: שוקן.

שניר, ש' ורגב, ד', 2013. "דיאלוג עם חומרים: יוצרים מספרים על התנסויות בחומרי יצירה", טיפול באמניות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי 3 (1), עמ' 294–302.

שבריאן, ג', 1995. "השעיר לעזאזל והטליסמא: העברה בתרפיה באמנות", בתוך: ט' דאלי ואחרים, תרפיה באמנות: התפתחויות חדשות – תיאוריה ומעשה, קריית ביאליק: אח.

שלקס, ש', 2003. "על ACTING-OUT והעברה נגדית", שיחות, יז (2), עמ' 177–185.

Malchiodi, C. A., 2006. The Art Therapy Sourcebook (2th ed), New York: McGraw Hill. 

Moon, C. H. (ed), 2010. Materials and Media in Art Therapy: Critical Understandings of Diverse Artistic Vocabularies, New York: Routledge, Ch. 1: A History of Materials and Media in Art Therapy: Specific Materials and Media Used in Art Therapy, pp. 14–37.

Rubin, J. A., 1987. “Introduction,” In: Approaches to Art Therapy: Theory and Technique,  New York: Brunner/Mazel, pp. xv–xxiii.

–––, 1999. Art Therapy: An Introduction, Philadelphia: Brunner/Mazel.

Winnicott, D., 1958. “The Capacity To Be Alone,” In: The Maturational Process and the Facilitating Environment, New York, International Universities Press

[1] תיאורי המקרה המוצגים במאמר לקוחים מתוך העבודה המעשית של הכותבות בטיפול בילדים. שמות המטופלים שונו.