האם לפעמים הורה הוא רק הורה? תיאור מקרה בטיפול בדרמה תרפיה - ד"ר טל קנב

ד"ר טל קנב - פסיכולוגיה קלינית בשילוב דרמה-תרפיה, מטפל פרטני וקבוצתי talkanev@gmail.com

 

תקציר
מאמר זה מתאר תהליך טיפול פסיכודרמטי שהתקיים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים במרכז הארץ עם מטופלים בעלי מגוון רחב של אתגרים פסיכולוגיים ו/או פסיכיאטריים. המאמר מציג עוד דרך שבאמצעותה ניתן לגעת בהיסטוריה האישית והסובייקטיבית ולהתמודד עמה. נוכל לראות כיצד יכולים זיכרונות כואבים של מטופלים העוברים הנכחה ועיכול מחודש לתרום למשתף וגם ליתר חברי הקבוצה.

מילות מפתח: הורות, יחסי הורה ילד, תמיכה, כעס על הורה, אהבה הורית, תפיסה עצמית, פסיכודרמה, דרמה תרפיה, טיפול קוגניטיבי, טיפול פרטני בקבוצה טיפולית, מטרות טיפוליות, פסיכולוגיה קלינית.

מהי התשובה המורכבת והסבוכה על השאלה עד כמה משפיעה ההתנהלות ההורית על התפתחות האישיות? כמה ספרים כבר נכתבו, כמה שעות שיחה וטיפולים כבר נערכו, כמה תרגילים כבר נוסו בנוגע לחומרי יסוד אלו?

כותרת המאמר שאולה מאמירתו המפורסמת של זיגמונד פרויד על הסיגר. מאמר זה מכוון לדרך התבוננות נוספת על ההשפעות ארוכות הטווח של ההתנהלות ההורית על ההתפתחות הנפשית של האדם, ועל הקשר שבין אלו לתפיסה העצמית בבגרות. נראה שאין סוף לרב-גוניות של השפעות ההורים על הנפש הרכה בתחילת החיים ועל האבולוציה האישית.

המאמר ייתן הצצה לפגישה ראשונה מתוך רצף של פגישות קבוצתיות שבועיות, שבהן ערכתי תרגיל חווייתי הנוגע לנושא המאמר. קבוצה טיפולית זו התכנסה פעם בשבוע למשך שלושה חודשים וכללה בעלי אתגרים פסיכולוגיים מגוונים.

הקבוצה מנתה בממוצע 12–15 חברים פעילים, בגילאים 20–65 שנה. מספר הנשים והגברים החברים בה היה דומה. השתתפותם בקבוצה הייתה מבחירה (לא בכפייה). מטרת הטיפול הקבוצתי: לאפשר הקלה בחוויית המטופלים את חייהם ושיפור איכותם. הפרטים המזהים והסיפורים שונו מהותית כדי לשמור על אנונימיות המטופלים.

בסוף כל תרגיל נערכה שיחת שיתוף שמטרתה לבדוק איך החוויות שעלו נגעו באחרים. פעמים אחדות הובעו הזדהויות ופעמים אחרות נשמעו התנגדויות לנאמר. אחת המטרות בטיפול קבוצתי או הפרטני היא "לחרוש את הקרקע כדי לאפשר צמיחה" (אמירה של מטופלת מהקבוצה). כמה מהמתנות שהתרגיל נתן למתנסים בו התגלו מיד, ותמורות מרגשות אחרות לעשייה הגיעו לאחר שבוע או  כמה שבועות, בפגישות ההמשך.

עם זאת, אין מאמר זה מתיימר לתת הוראות הפעלה לטיפול בבעיות שהמטופל נושא כתוצאה מהורות שאינה "טובה דיה" (Winnicott, 1973), אלא לשקף דוגמאות אחדות ולהזכיר לכולנו שהערכה עצמית המתפתחת לאור התנהלות הורית וסביבתית מקטינה או פוגענית היא ברת תיקון או לפחות שיפור משמעותי.

מהלך הפגישה
חברי הקבוצה כבר מכירים זה את זה כחודש וחצי, ולאחר חימום פיזי קצר, שכיוון לביטוי של "איך אני מרגיש עכשיו?" במילים ובתנועה, פתחתי והסברתי את עיקרי התרגיל המוצע לפגישותינו הקרובות. בתרגיל זה אזמין כל אחד מחברי הקבוצה לעמוד בתורו מאחורי כיסאו. המעבר אל מאחורי הכיסא הוא הזמנה למטופל להיכנס לתפקיד ההורה שלו עצמו, בן המין השני (אב למטופלת או אם למטופל). כדי לתמוך בכניסה לתפקיד אראיין את ה"הורה" שיגיע. בהתחלה אשאל שאלות כלליות כגון: מה שמך? היכן נולדת? מה מקצועך ועיסוקך העיקרי? וכדומה. לאחר מכן יתושאל ה"הורה" על בתו/בנו. איך רואה אותו/ה? ואיזה קשר יש או היה ביניהם מנקודת ראותו. לאחר שהתפקיד מוחזק והמטופל/ת מדברים בגוף ראשון מנקודת מבטו של ההורה, איעזר בחברי הקבוצה האחרים, שיתשאלו גם הם את ה"הורה" שהגיע לגבי ההווה והעבר של בנם/בתם.

מנחה: "מי רוצה להתחיל?"

התחלת עבודה
ה' (בן 35) נבחר להתחיל. נתבקש לעבור אל מאחורי כיסאו ולציין את שם אמו.

מנחה: "שלום לך נ' אימא של ה'. מה שלומך?"

ה' בתור האם: "שלום. בסדר".

מנחה: "תודה לך שהסכמת להגיע בהתראה קצרה שכזו, מה מעשייך כיום?"

האם: "אני כבר מתה המון שנים. מאז שה' היה בן 13".

מנחה: "אני מבין, איפה חיית? מה היה עיסוקך?"

האם סיפרה בקיצור את קורות חייה בגוף ראשון. סיפרה ש"רוב חיי עיסוקי היה [...]  וגם אני מאוד רציתי לעלות לישראל אך זה לא קרה, אלא על ידי ה' כמה שנים לאחר מותי".

מנחה: "תודה על המידע. האם תוכלי לספר לנו על ה'? איזה ילד הוא היה?"

האם סיפרה על ילד מופנם וביישן ועל "כמה קל היה לאהוב אותו". סיפרה על מקרה מבית הוריה היא, שבו ה' נשאר רעב כי פשוט "התבייש לאכול עד שאני חזרתי".

לאחר עוד כמה שאלות סיפרה האם שהיא נורא מצטערת שלא יכלה להמשיך לגונן על ה' הביישן, כי נפטרה ממחלה שהיום אפשר לטפל בה.

חברי הקבוצה שאלו שאלות, נ' ענתה ולאחר מכן שאלתי אם האם רוצה למסור דבר מה לבנה שיחזור לכאן בקרוב.

האם: "כן, תמסרו לו שאני אוהבת אותו, מצטערת שלא יכולתי לשמור עליו עד שיגיע לבגרות בחייו, אך שומרת עליו כאן מלמעלה".

באמירה זו נפרדנו לשלום, וביקשתי מה' לצאת מתפקיד האם ולחזור לכיסאו.

סיפרתי לה' מה מסרה אמו והבטחתי שעוד נחזור אליו.

בשלב זה הדיון נפתח לקבוצה כולה בשאלה: "היכן הסיפור נגע בכם?"

שיחת שיתוף
א' התחילה: "חבל שההורים שלי לא נפטרו כשהייתי בן 13, אולי אז הייתי ניצלת משנים של התעללות נפשית ופיזית. אולי בכלל לא הייתי יושבת כאן עכשיו אתכם, כי החיים שלי היו דבש".
ב' המשיך: "אצלי אימא כל כך הגנה עליי, שיצאתי לחיים בלי לדעת איך להתנהל בעצמי. כל דבר הכי קטן אני מטלפן להורים כדי שחס וחלילה לא אעשה טעות. אימא שלי פשוט אובססיבית ורק חסר לי שלא אתייעץ אתה עד היום, ואני כבר בן 26".

חזרנו לה' שאמר שהוא מתגעגע מאוד לאימא, לחום ולביטחון שקיבל ממנה, ושהתרגיל הכאיב לו. לאור התגובות של האחרים הוסיף ה': "עכשיו אני מבין כמה בר מזל הייתי עם אימא שכזו. אולי כדאי שאתרכז במה שכן קיבלתי ממנה במקום לבכות על מר גורלי ועל כך שנפרדנו מוקדם מדי".

מטופלת שנייה
ב' (בת 50) נעמדה מאחורי כיסאה בתור אביה.
מנחה: "שלום אדוני, ברוך הבא, ספר לנו בבקשה קצת על עצמך".
ב' בתור אביה: "שמי כ'. נפטרתי לפני 25 שנים באירופה, שם חייתי כל חיי ועבדתי כנהג מוביל סחורה מהכפר לעיר".
מנחה: "איך היו היחסים שלך עם ב' בילדותה?"
האב: "אני הייתי הרבה בדרכים, והיא גדלה לה בנחת בדרך כלל. היא בטח תאשים אותי שהרבצתי לה אך שתדעו שבאמצע השבוע לא הייתי חוזר הביתה תמיד, כך שזה לא קרה המון פעמים".
מנחה: "מה דחף אותך להרביץ לה?"
האב: "לא יודע. אם היא הייתה מרגיזה אותי, הייתי מרביץ. אתה יודע איך זה ילדה קטנה. לא הייתה לי יותר מדי סבלנות. איך היא תלמד מה נכון ומה לא?"
מנחה: "עד איזה גיל זה המשיך?"
האב: "עד שיום אחד היא ברחה מהבית ולא חזרה בלילה. יצאתי לחפש אותה וגייסתי את כל השכונה. זה לא כמו היום. אז לא היו פלאפונים ולא היה דבר כזה להיעלם. אני חושב שהיא הייתה בת 10–11 בערך. ונורא נבהלתי".
מנחה: (פונה אל הקבוצה) "מי רוצה לשאול את האב שאלה?"
חברת קבוצה ע': "שלום כ'. רציתי לשאול אם חוץ מלהרביץ ידעת גם לחבק?"
האב: "כן, היו גם חיבוקים. זוכר שעבדתי כמו חמור לפרנס ודווקא היינו משפחה די טובה".
ע': "אתה בכלל אהבת אותה?"
האב: "ברור שאהבתי אותה"
ע': "אז למה הרבצת?"
האב: "קצת מכות לחינוך – זה מיישר את הראש והשטויות של ילדים. אבא שלי היה מכה אותי על כל דבר וזה לימד אותי מה נכון ומה לא... כך ידעתי שמחנכים ילדים".
מנחה: "ואיך התפתחו היחסים בגיל מאוחר יותר?"
האב: "בערך שנתיים מאוחר יותר כאשר ב' הייתה בת 12, התגרשתי מאשתי. ואז היא לקחה את ב' ואחיה ועלתה לארץ. מאז הקשר היה רופף מאוד".
מנחה: "תרצה למסור משהו לבתך שנמצאת כאן אתנו בקבוצה?"
האב: "כן. אולי הייתי קצת חמום מוח אך ככה גידלו אותי וחשבתי שככה נכון. היום הייתי בוודאי מצטער שלא ראיתי איך ב' גדלה והתפתחה. תמסרו לה שלא ידעתי אולי איך להראות, אבל ממש אהבתי אותה".
בזאת סיימנו את הריאיון וביקשתי מב' לשבת ולנוח קצת עד שנחזור אליה.

שיחת שיתוף
את חברי הקבוצה שאלתי: "מה התעורר אצלם לנוכח הדברים?"

כמה חברים שיתפו. אחד מהשיתופים היה של פ' (בת 33).

פ': "אבא שלי עבד בחו"ל רוב הילדות שלי. גם כשהגיע הביתה לא ממש התעניין בי. היום הוא גר בפרברי העיר ועובד באיזו עבודה עלובה כדי לפרנס את עצמו, וכל מה שהוא עשה חוזר אליו בבומרנג. אני בקושי בקשר אתו. לא רוצה שיפגוש את הנכדים (ילדיי), כי זו לא דמות שרוצה להכניס להם כדוגמה לחיים. אז לילדים שלי יש דוגמה טובה מהמשפחה של בעלי, והוא (אבי) – שישלם על ההתעלמות ממני. הוא נכה רגשית ואין לי שום רצון לפגוש אותו".

י' (חברת קבוצה בת 44): "נשמע שאת עדין כועסת עליו, לא הגיע הזמן לעשות שולם?"

פ': סיפרה על הפגישות האחרונות שהיו לה עם אביה ועל כך שהתייאשה ממנו.

לאחר עוד כמה שיתופים התערבתי.

מנחה: "אנחנו רואים שיש כאן כמה וכמה חברי קבוצה שכועסים על ההורים שלהם. על מה שעשו ועל מה שלא עשו. כעסים על קור, על אגרסיביות, על עודף שליטה וחנק או, לעומת זאת, התעלמות וחוסר אכפתיות. המון טענות כלפי הורים שלא היו טובים מספיק בשבילנו, שלא הבינו אותנו או לא ניסו להבין בכלל. עם עובדות וחוויות אין מה להתווכח, אך האם אפשר להסתכל על כך במשקפיים אחרים, במשקפיים חדשים?"

ד' (בן 41): "אני יודע למה אתה מתכוון. כבר שמעתי את זה בטיפולים שהייתי בהם בעבר לגבי ההורים שלי: 'זה כנראה הכי טוב שהם יכלו להעניק, אחרת היו פועלים טוב יותר'. איך זה אמור לעזור לי? איך זה מקל על חווית הכלומניק שאני מרגיש כבר שנים? מה יכול להתפתח מילד שמתייחסים אליו זה כאל אפס שכל מה שהוא עושה זה טיפשי או לא נכון ולא טוב?"
ד' (בת 30): "הכי טוב של ההורים שלי היה לצעוק עליי ולהעליב אותי. לא קונה את זה. הם יכלו אחרת. הם יכלו לתמוך בי. ראיתי הורים אחרים של חברות בילדות. תמיד העדפתי ללכת לבתים של אחרים. ראיתי מה זו תמיכה. הביטחון העצמי שלי לא התרסק לחלוטין רק בזכות אימא של חברה שלי בילדות. היא זו שהאמינה בי, אחרת לא הייתי מגיעה לשום מקום".

ו' (בת 38): "לך הייתה אימא של חברה כדמות תומכת. אצלי זה היה שכן פסיכותרפיסט שלקח אותי תחת חסותו כשהייתי בצבא. אני דווקא כן מתחברת לאמירה של 'ההורים עשו את הכי טוב שידעו'. אצל חלקנו הם עשו עבודה שבין נוראה לאיומה [ו' צוחקת צחוק משולב במבוכה], ואפשר להאשים אותם עד 120, אבל זה לא עוזר. מה שעזר לי הייתה ההכוונה של אותו מטפל. לאט-לאט פירקנו כל סיטואציה פוגענית ומעליבה שעברתי והסתכלנו עליה מזווית אחרת, מזווית חדשה. עם הזמן הבנתי למה הוא מתכוון. זה לא עשה לי לאהוב את ההורים, אך כבר מזמן שלא כועסת עליהם ובעיקר מעריכה את עצמי... בעצמי!"

היו עוד כמה תגובות, חלקן יותר מקבלות את דבריה של ו' וחלקן פחות. בפגישות הבאות עלו עוד סיפורים ועבדנו על הסתכלות ועל פירוש מחדש של אירועים שקרו בעבר. עם הזמן והפגישות הטיפוליות שנערכו שמענו וראינו יותר ויותר פעמים ניצנים של הבנת המקום של ההורים והתרחבות של קבלה עצמית חיובית יותר.

דיון
השילוב בין טיפול קוגניטיבי לפסיכודרמה מוביל את המטופל/ת למחוזות חדשים בפגישות פרטניות או קבוצתיות. הכניסה לתפקיד ה"אחר" מאפשרת הרחבת המבט, המובילה להרחבת העצמי. הכניסה לתפקיד מעוררת חוויה ישנה בשילוב עם תחושה עכשווית, ואלו משמשות בסיס להתפתחות הבנה בוגרת ומעובדת יותר. כניסה לתפקיד ה"אחר" מובילה לעבודה רגשית לא פשוטה, אך כך מתאפשר למטופל להסתכל על עצמו מנקודת מבטו של העומד מולו.

לאחר תרגילים כאלו ודומים מתאפשר ניתוח מושכל של מאורעות מההיסטוריה האישית עם בגרות והכוונה מקצועית. עבודה עדינה זו מאפשרת חוויה טיפולית מלמדת המובילה לריפוי. חוויה זו והרחבת יכולות הכניסה לתפקידים, טוען יעקב לוי מורנו (אבי הפסיכודרמה), היא זו המאפשרת טרנספורמציה, ריפוי רחב ופיתוח של היצירתיות החשובה כל כך לחיים מלאים (Moreno, 1985).

כשהיה מורנו סטודנט לרפואה, הוא אסף בווינה זונות למפגשים קבוצתיים בנושאי היגיינה, ואלו התפתחו לקבוצת תמיכה. מורנו נוכח לדעת אט-אט שתפקידו הוא לא בהכרח התפקיד המרכזי של אותם מפגשים, והוא מספר כיצד שם לב שההכלה של חברות הקבוצה את ההתמודדויות של חברותיהן היא החלק המשמעותי במפגשים אלו. האמפתיה של האחאים למצב נותנת לגיטימציה וכוח להכיל את העצמי החווה.

מצד אחד חוויות אישיות קשות מותירות את הנפשות הצעירות מצולקות ומשפיעות על התפתחותן ועל תפיסתן העצמית. מצד שני תחושת העוול והקשיים שנחוו מקבלים הדהודים קבוצתיים המאפשרים ליחיד להפריד את עצמו מהפוגע/ת. כלומר: יחסו של ההורה קשור במידה רבה לאישיותו של ההורה ולאו דווקא לאשמתו, ערכו או אישיותו של הילד. כך ההיסטוריה הפוגענית מתחילה לקבל נקודת מבט חדשה; ההכרה שהיחס שקיבל אינו תוצר ישיר של מעשיו, אלא תוצר של ההורה כאדם נפרד בעל מורכבויות וצלקות נפשיות משל עצמו, עשויה להפיח חיים חדשים בפירושים סובייקטיביים ותיקים.

האם לפעמים הורה הוא רק הורה? עד כמה קשה לתקן את התפיסה והערכה העצמית בבגרותנו, בעיקר אם ינקנו מרה והשתקפנו ב"מראה שחורה" בתחילת דרכנו. שינויים ותהפוכות בהערכה העצמית שמתוכם אנו מסתכלים על הסביבה אורכים זמן ונבנים צעד אחר צעד. העבודה אינה פשוטה, אך מתגמלת מאוד למצליחים לעמוד בה.

תודה על הקריאה ובהצלחה בעבודת החיים.
 

מקורות

Moreno, J. L., 1985 [1946]. Psychodrama, Vol. 1, New York: Beacon House.

Winnicott, D. W., 1973. The Child, the Family, and the Outside World, UK: Middlesex.