חוויות ורשמים מהסדנאות בתנועה ביום העיון "גוף ותנועה, מיניות ואהבה" - שירה שטרנפלד, ליאת לידה-סנדומיר, גילת אמוץ

חוויות ורשמים מהסדנאות בתנועה ביום העיון "גוף ותנועה, מיניות ואהבה", תואר שני בטיפול בתנועה, מכללת סמינר הקיבוצים, 1.4.2016

יום העיון השנתי בהתמחות בטיפול בתנועה התקיים השנה בנושא מיניות ואהבה בטיפול בתנועה. תחום הטיפול בתנועה מזמן מפגש עם הגוף על כל זיכרונותיו, תחושותיו והרגשות שבו ובתוך כך היותו מקור לעונג, לקרבה, לסבל או להתרחקות. מטופלים רבים מגיעים לטיפול בתנועה עם תלונות על קשיים ביצירת קשר, קושי באינטימיות וביצירת זוגיות. ביום העיון עסקנו בסוגיות שונות, בהן: מדוע חשוב שנהיה בקשר עם המיניות שלנו, ומהן הסכנות הטמונות בכך שלא נהיה בקשר עם עוררות הגוף במפגש הטיפולי. הסדנאות בתנועה אפשרו חוויה סומטית של התכנים התאורטיים והקליניים שנידונו בהרצאות. להלן מובאים רשמים וחוויות מתוך שתי סדנאות שהתקיימו ביום העיון – תחילה מפרספקטיבה של המנחות; ואחר כך מפי משתתפת בסדנה. הטקסטים הם הזמנות לקחת חלק בחוויה שהמילים לא יוכלו לתארה במלואה. - ד"ר עינת שופר אנגלהרד

"עוד מעט כמעט אנו גוף אחד"

שירה שטרנפלד וליאת לידה-סנדומיר
sternfeld.shira@gmail.com

יום יום וליל כל הזמן בנתיב אחד - לא מסומן.
יום יום וליל - כל הזמן יחד ולבד לך לעצמי נאמן.

מילים אלו לקוחות מתוך השיר: "ברית עולם" מאת אהוד מנור, שתחילתו במשפט: "עוד מעט כמעט אנו גוף אחד". משפט זה מסמל תהליך של התקרבות בין שני גופים, שתי נפשות, אהבה אחת. ואולם המילה "כמעט" באמצע המשפט חוצה וניצבת בתווך בין שני הגופים. המילה "כמעט" היא ביטוי לפרדוקס החי והנושם בין השלם לחלקיו: מצד אחד, הולכים השניים בנתיב לא מסומן, שאין בו חציצה ביניהם, ומצד אחר, הם יחד ולבד, כלומר ניתן להבדיל ולהפריד בין החלקים המצויים בתשתית החיבור.

סדנת התנועה "עוד מעט כמעט אנו גוף אחד" התקיימה במסגרת יום עיון לאנשי טיפול בכלל ומטפלים בתנועה בפרט, שארגנה ד"ר עינת שופר אנגלהרד במכללת סמינר הקיבוצים. בתשוקה רבה נרתמנו גם אנו לקחת חלק ביום עיון זה ונענינו לבקשה להנחות בו סדנה. המטרה שעמדה לנגד עינינו בהבניית ההנחיה, הייתה לאפשר מפגש חווייתי של כל אחת כפרט ושל הקבוצה ככלל עם פרדוקס זה שבין יחד ולבד - הן בגופה שלה והן במפגש עם האחרות במרחב התנועתי ודרכו; להאיר את האופנים הגופניים-תנועתיים שבהם ההתקרבות והחיבור של שניים יחד מעצימים ומעניקים כוח חיות, עוררות והתענגות, בצד יצירת הזדמנות לרפלקציה על אופני יצירת הקשר בין גופי השלם לבין חלקיו, ביני ובין האחר וביני ובין הקבוצה ובקשרי מטפל-מטופל.

מבנה הסדנה
בסדנה השתתפו כעשרים נשים מתוך משתתפות הכנס, מקצתן מטפלות בתנועה ואחרות מטפלות באמנות וגננות. הסדנה נמשכה שעה וחצי ונבנתה בשלושה שלבים של התקרבות הדרגתית ויצירת חיבור תנועתי עם גוף אחר, עד כדי "כמעט גוף אחד": בתחילת הסדנה היה מפגש של כל משתתפת עם גופה, בהמשכו – מפגשים זוגיים של המשתתפות במרחב, ובסיומו – מפגש עם המעגל כולו. תהליך זה נבנה על מעברים בין תנועה אישית לתנועה משותפת עם מתנועעות אחרות במרחב.

את שלושת השלבים המתוארים בחרנו לבסס על שלושת היסודות של re-moving – שיטת תרגול שפיתחנו בשנתיים האחרונות שטמונות בה שלוש המשמעויות של המילה re-move: (1) לנוע מחדש; (2) להרגיש מחדש; (3) להסיר את מה שאין בו צורך. בשיטת תרגול זו כל אחד מהיסודות הללו מהווה מטרה בפני עצמו, אך בסדנה הם עמדו בשירות הנושא האמור – "עוד מעט כמעט אנו גוף אחד".

הקשרים תאורטיים
תהליך הקשר הראשוני בין אם-תינוק, שתחילתו "גוף אחד" והמשכו נפרדות ואינדיווידואציה, מצא בסדנה זו את היפוכו. כסדנה חווייתית שבה המשתתפות אינן מכירות זו את זו, פתחתנו בתנועה של גופים נפרדים, המשכנו בתנועה שיש לה מסר של התקרבות-התרחקות והגענו עד לכדי מפגש בעל אופי דיאדי. ההתנסויות בסדנה נבנו באופן מחזורי ונעו מן התוך-אישי אל הבין-אישי ועד ל"כמעט גוף אחד". הביטוי "כמעט גוף אחד" מסמל את קשרי הגומלין היוצרים חיבור מרבי בין הפרטים אך משאירים מקום לכל החלקים להתקיים (ביחד ולחוד). ביטוי זה גם מפגיש במרומז עם העולם הארוטי המתקיים בין התינוק לאם. ואכן במסגרת ההזמנה התנועתית למפגש עם הגוף וחלקיו שולבו אלמנטים של התענגות ועוררות.

הגישה הפרוידיאנית הִמשיגה את עקרון העונג המניע את האישיות בחיפוש אחר הנאה והימנעות מכאב. פרויד התייחס לקשר שנוצר בין התינוק לדמויות ראשוניות המטפלות בו והמספקות לו את צרכיו (חום, מגע, הזנה) ונטיית התינוק ללכת בעקבות אותו סיפוק (פרויד, 1988). מלני קליין ותאורטיקנים של יחסי אובייקט התייחסו גם הם לנושא האינטראקציה וההיקשרות וסברו כי לתינוק יש מוכנות אנושית אינהרנטית ליצירת אינטראקציה עם אובייקטים משמעותיים (אף בשעה שדמות המטפל העיקרי אינו מיטיב ומזין). בין שמדובר בעקרון העונג ובין שביחסי אובייקט, מטרתנו בסדנה הייתה להזמין עבודה תנועתית בזוגות, שהולכת ומעמיקה עד כדי "כמעט גוף אחד", כאשר כל אחת מן המשתתפות חוזרת בכל שלב לתנועה נפרדת, כדי לא ליצור איום על המרחב האישי של כל אחת מהן.

לפי מודל יחסי ה"יחד" בין נפרדים והמרחב המשותף (סולן, 2007), שנבנה ברוח גישתו של ויניקוט, תחילת ה"יחד" (jointness) בין האם-תינוק בראשית החיים נוצרת כאשר שתי ישויות נפרדות מתמסרות בו בזמן לשותפות רגשית וחוות יחד אינטימיות, קרבה ואושר. יחסי ה"יחד" מתאפיינים ביחסי אובייקט משולשים – תינוק, הורה ומרחב משותף. התינוק וההורה מגבשים יחדיו מתווה למרחב התקשרות משותף: כך למשל –

חיבוק מקטין את המרחב המשותף ואת המרחק הפיזי המפריד, מבטי עיניים מגדילים את המרחב המשותף באמצעות שמירת קשר עין, ומשחק בסמלים מרחיב את המרחב המשותף לגבולות הדמיון. כך נוצרים מרחב משותף חושי (חיבוק, מגע וכו'), ומרחב משותף יצירתי (משחק, מוסיקה וכו').

בעת התקשרות ה"יחד" הורה ותינוק מתאימים את עצמם זה כלפי זה, מתאמים ביניהם את המעברים מייחודיות ל"ביחד" וחזרה, מתזמנים את קצב ההתמסרות לאינטימיות וקובעים את מרווח ההתקרבות או ההתרחקות במרחב המשותף. הם חשים זה את זה, מזהים זה את זה כמוכרים, אך גם מסוגלים לבדל את עצמם ולשמור על היכולת לניידות חופשית ממרחב העצמי למרחב המשותף וחזרה. הדבר דומה לריקוד סוחף בשניים תוך וויסות הקצב והמרווח, עד שתחושת הגבולות מתערפלת זמנית במרחב המשותף, אך בסופו של המפגש הם נפרדים, כל אחד למרחב העצמי הייחודי (סולן, 2007, 135-129).

על פי סולן, יחסי ה"יחד" בין נפרדים הנארגים מראשית החיים מבססים בעצמי תשתית בריאה להתפתחות הייחודיות (אינדיווידואציה) וליצירת שותפות ותקשורת רגשית ביחסים הזוגיים בהמשך החיים (שם). מטרתנו הייתה לחקור את איכויותיו של מרחב משותף זה בין זוג משתתפות בוגרות שאינן מכירות ובמעגל הקבוצתי כולו, מתוך חשיבה גם על יחסי מטפל-מטופל וגילומם של אותן איכויות במסגרתם.

אף שנושא יחסי המטפל-מטופל לא נבחן בסדנה זו ישירות, נציין כי ניתן להתבונן בחלק מההתנסויות בסדנה בהקשר של משולש היחסים בין המטפל, המטופל והמרחב ביניהם, ברוח גישתו של אוגדן, שלפיה ה"שלישי האנליטי" וה"מרחב המעברי" מאפשרים לחוויה במרחב להפוך לחקירה יצירתית בתוככי האומניפוטנטיות, בזכות ההכרה בזולת אנליטי ומבין (אוגדן, 1994). אוגדן כותב:

בתהליך האנליטי המטופל אינו מהווה רק סובייקט לחקירה של המטפל; באותו הזמן הוא חייב להיות הסובייקט בחקירה (כלומר יוצר אותה) באופן דומה, המטפל אינו יכול להוות רק את הסובייקט המתבונן של המאמץ, מכיוון שהחוויה הסובייקטיבית שלו במאמץ זה, היא הדרך היחידה דרכה הוא אוסף ידע על היחסים אותם הוא מנסה להבין (שם, 4)

רק בדרך זו, כאשר המטפל והמטופל מאפשרים לסובייקטיביות של כל אחד מהם להרוס ולהיהרס על ידי ה"אחרות" (otherness) של הסובייקט הנוסף, המטפל והמטופל נבראים. ברגע זה, כשהמטפל והמטופל נבראים, נוצר גם סובייקט שלישי – "השלישי האנליטי". על פי אוגדן: "הווייתם של המטפל והמטופל מתקיימת (come into being) בתהליך של יצירת הסובייקט האנליטי. השלישי האנליטי, למרות שנוצר במשותף על ידי המטפל והמטופל, אינו נחווה באופן זהה על ידי המטפל והמטופל, מכיוון שכל אחד מהם נותר סובייקט נפרד המקיים מתח דיאלקטי עם האחר" (שם, 5).

שלושת השלבים בסדנה
פתחנו את הסדנה בשלב הראשון - "לנוע מחדש". המשתתפות קיבלו הנחיה לחימום והתנעה של כל איבר בגוף בנפרד, אגב מתן רשות לכל איבר לקבל את מה שהוא זקוק לו בבוקר זה. המשכנו במפגש בין שני איברים, המלווה בתשומת לב לזיקה הנוצרת בין איכויות התנועה השונות של כל איבר ולשינוי שחל בעקבות המפגש. בהדרגה, התנועה במרחב הלכה והתרחבה, ונוסף לה מגע אישי של כל אחת בחלקי גופה השונים, באופן שמחבר ביניהם ומתוך מודעות לגבולות הגוף. ההזמנה המפורשת הייתה להתענג על המגע מתוך תשומת לב לאיכויות מגע שונות שכל אזור בגוף זקוק להן, לקצבים השונים ולמידת הכוח השונה הנדרשת בכל חלק.

בשלב זה הקשיבות (mindfulness) של כל אחת לחלקי גופה השונים והאיטיות במקצב המוזיקה יצרו כבדות מסוימת באולם. אחת המשתתפות עזבה את החדר, כנראה לא יכלה לשאת זאת. ואולם ליתר המשתתפות, תנועה ואופני מגע אלה ביססו בהדרגה את יכולת הקרקוע (grounding). קרקוע ומשקליות טומנים בחובם רכיבים של שחרור רגשות ואנרגיה אל האדמה, ניצבות, החזקה רגשית, הבנת עצמי והבנת האחר, וכאשר נוכחים בהם מבט, קול, מגע וקשר עם אדם אחר, הם מולידים את היכולת ליצור קשר ולאהוב (de Tord and Brauninger, 2015).

מרגע שיכולת זו הלכה והתבססה במרחב, הזמנו את המשתתפות להסתדר בזוגות ולצאת לריקוד משותף. משתתפת אחת עצמה את עיניה והשנייה הצטרפה לכוח החיות בתנועתה, במבט תומך ולא שיפוטי.

השלב השני - "להרגיש מחדש". המשתתפות התנסו בעבודה בזוגות ובחלוקת תפקידים מובילה-מובלת. תחילה המובלת עצמה עיניים, והמובילה הזמינה אותה לחוויה משותפת. היה על המשתתפות לשים לב לאופן המגע המתאים ביניהן. לאחר מכן ביקשנו מהמובילות לעצום עיניים ומהמובלות לפקוח אותן. המובילה הובילה בעיניים עצומות, בעוד המובלת נדרשה לשמור עליה במרחב. סיטואציה זו הולידה מגע ויצרה עוד צעד בהתקרבות. חלוקת התפקידים נעשתה דיכוטומית פחות ונתונה יותר לתלות הדדית. עם זאת המשתתפות הוזמנו לשים לב לסוגי הרגשות העולים לנוכח החיבור ההולך ומתקרב והתלות שנוצרה בין בנות הזוג, והזמנה זו כללה גם רגשות כגון דחייה, התנגדות ומאבק.

ההנחיה התפתחה להתנסות בהובלה, אך בשונה מבדרך כלל תחושת הכבדות, שליוותה את השלב הראשון, הלכה ונמוגה. בגלל העיניים העצומות נותר כל זוג במרחב המצומצם שלו ולא הרחיק במרחב.

תהליך זה הזמין הצצה לחוויה של אינטימיות ולתכנים הרגשיים של התקשרות (ואף אהבה), שכן המעבר מן הגוף והתנועה האישיים לתנועה משותפת מתקשר עם –  

תחושתם של שניים, שהם יכולים להרשות לעצמם לבטל את המחיצות הקיימות ביניהם ולשתף בחוויות אישיות אינטימיות היא האפשרות של האחד להתמזג עם האחר, ללא החשש מהבלעות אינטימיות איננה מיזוג של שני אנשים לאדם אחד, אלא התקשרות שבה כל אחד שומר על ייחודו. אינטימיות דורשת ביטחון רב של האדם בעצמיותו, ובטחון זה מושג בהדרגה בשלבים השונים של ההתפתחות הנפשית. הוא מבוסס הן על שלבי התפתחות אלה והן על אמונה פנימית, שיחסים זוגיים טובים הם יעד הניתן להשגה. בטחון זה מאפשר לאדם ליטול את הסיכונים הקשורים בהתקשרות אינטימית, ביודעו שיוכל לחזור ממצב של התמזגות עם בן זוגו למצב של אינדיווידואליות (ברגמן וכהן, 1994, 103).

השלב השלישי - "הסרה". המשתתפות הונחו לעבור לסירוגין מעבודה עצמית של כל אחת עם גופה למפגש עם המרחב ועם משתתפת אחרת. אחרי הישענות על הקירות כדי להסיר כיווץ והחזקה בגוף שאין בהם צורך, עברנו למפגש בזוגות שכולו הישענות והיתמכות של המשתתפות זו בזו. להרגשתנו בשלב הזה – מן ההסרה נולדה התמסרות. בנות הזוג הרפו מן ההחזקה האנכית, ישבו ונתמכו גב אל גב או בחלקי גוף אחרים בעיניים עצומות.

המושג "המעטפת החיקית", או "המרחב החיקי", מתייחס לחוויה גופנית-רגשית ממשית של היות עטוף ומוחזק בגוף האחר וגם לתמונה המופנמת של המרחב הבין-אישי העוטף. מעטפת זו מותירה חותם גופני-רגשי של כמיהה ארכיטיפית למחוברוּת ולהרמוניה בין עצמי לזולת משמעותי, השמור בגוף הרגשי בתלכידי הזיכרון של אותה תקופה חיקית (שחר-לוי, 2004). ניכר שבשלב הזה התקיים אצל רבות מן המשתתפות מצב של  מחוברות גופנית-רגשית המזכירה את אותה מעטפת חיקית ראשונית.

אחרי שלב זה, כמו אחרי כל אחד מן השלבים, נשמע שיר מעבר קצבי של פרֵדה מן הזוג, וכל אחת שבה לתנועה האישית שלה במרחב, מתוך שחרור וניעור. סיום שלב זה דרש מעבר הדרגתי יותר מקודמיו על מנת לשוב לאופני התנועה האנכית-מולית. המשתתפות נעו במרחב, וה"עיטוף" הפך להיות סמלי – נשמעה הצעה שכל משתתפת תעניק למי שהיא פוגשת משהו מן הכוח שאספה היום בסדנה – להעניק ולקבל. המיצב האנכי הוא הבסיס לחוויית חוסן העצמי ולתפיסת העצמי והאחר כשתי ישויות נבדלות. מוליות מסמנת את הנפרדות מהאחר בחוויה הגופנית ובתפיסה (שם), ואכן בשלב זה התנועה הייתה ערה, בטווח גדול, נוספו חיוכים ונולד "ביט" משותף דרך מחיאות כף – פעמה של מעטפת משותפת המסמלת "כמעט גוף אחד".

לאחר שלושת השלבים ולקראת סיום בחרנו לעבוד עם רצועה שיתופית, שבעזרתה ניתן ליצור איחוד של הפרטים כולם ל"כמעט גוף אחד". נוצרה דינמיקה מרתקת ומרגשת שבה כל אחת מהמשתתפות, ללא יוצא מן הכלל, לקחה לעצמה את המרחב להיות במרכז המעגל ולבטא בריקוד שלה איכויות ויטליות ומתענגות מתוך הקשבה זו לזו. המעגל החיצוני היה חלק בלתי נפרד מהריקוד ונע בסיבוב בעודו מכיל ומביט על הרוקדות במעגל הפנימי.

לסיום ניתנה אפשרות לאימפרוביזציה, הזדמנות אחרונה לכל שלושת השלבים להירקד יחד. הריקוד במעגל, מתן הרשות לאימפרוביזציה והעובדה שהתנועה הלכה ונבנתה במהלך הסדנה כולה, הולידו תנועה קצבית ומלאת ויטליות, בסינרגיה, בהקשבה ובמותאמות של פרטים, זוגות והמעגל השלם.

לאחר עיבוד זוגי, נפגשנו שוב במעגל לסבב של תנועה ומילה המסכמות את החוויה של כל אחת, "כאן ועכשיו". בהתייחסויות שעלו נאמרו המילים: "חיבור", "מפגש", "סטוץ נעים", "יחד", "אהבה", "מעגלים", "כיף".

העוררות, ההתענגות והוויטליות ששררו ובאו לידי ביטוי תנועתי כה מובהק במרחב במהלך הסדנה, מצאו את ביטויים גם בגופנו אנו. מצאנו את עצמנו הופכות לרגעים למנחות משתתפות, אשר רוקדות בחיוניות ובהנאה עם הקבוצה. כמנחות סדנה קצרה וחד-פעמית זו, יכולנו ליהנות ולהעריך את הביטוי המוחשי של המפגשים והחיבורים בסדנה כמאירים את הצדדים הוויטליים והבריאים הגלומים בגוף-תנועה, במיניות ובאהבה. מטפלת באמנות כתבה לנו משוב לאחר הסדנה:

 

במיומנות רבה הובילו שירה וליאת את המונחות מתנועה בחלל לתנועה אחת מול השנייה ובהמשך לתנועה קבוצתית. ההתנסויות היו מגוונות ולוו במוזיקה קצבית נעימה שתרמה רבות לתחושת ההנעה  והחופש שליוותה את הסדנה. היה דגש על היחיד, השניים והקבוצה כולה. סגנון ההנחיה היה מוביל ותומך אך לא חודרני.

 

אותה משתתפת, שלא השתתפה בעבר בסדנה מסוג זה, הגיעה ללא ידע מוקדם ובלי ציפיות ברורות. עם זאת דבריה מציירים את אותו חוט שני המופיע בשירו של אהוד מנור –  "נתיב אחד, יחד ולבד, לך, לעצמי נאמן, עוד מעט כמעט אנו גוף אחד" – כשניים וכקבוצה.

לסיום – "עוד מעט כמעט אנו גוף אחד" מתקשר אצלנו לחוויות מעולמנו האישי, להדהודם של  יחסי האובייקט למרחבים זוגיים אינטימיים וליחסים הטיפוליים. ברשמים שהוצגו לעיל לא נעשה ניסיון לבסס השערה כלשהי אלא להציג מקרה פרטי, סדנה חד-פעמית, באופן המזמין להמשך חקירה ולהתבוננות. מטרת הסדנה הייתה ליצור מרחב המאפשר חקירה של השפעת מרחב ההתקרבות והתנועה המשותפת של זוג משתתפות על העצמת התנועה האישית וחיזוק איכויות תנועה, כגון כוח חיות, עוררות והתענגות, של כל אחת מן המשתתפות בנפרד. ביטויים תנועתיים לסוג זה של השפעה אכן ניכרו בקרב משתתפות הסדנה וכללו גם ביטויים של אינטימיות בתנועה, הקשבה, אמון ותמיכה.

 

 

 

מקורות

אוגדן, ת"ה, 2011. "השלישי האנליטי", בתוך: הנ"ל, על אי היכולת לחלום, עורכים: עמנואל ברמן ושמשון ויגודר, תרגום: אפרת גבאי, תל אביב: עם עובד, סדרת פסיכואנליזה.

ברגמן, ז', וא' כהן, 1994. המשפחה: מסע אל עמק השווה, תל אביב: עם עובד.

סולן, ר', 2007. חידת הילדות: ההתפתחות הרגשית מהלידה עד גיל שלוש והשלכותיה בבגרות, בזוגיות ובהורות, תל אביב: מודן.

פרויד, ז', 1988. מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק, תל אביב: דביר.

שחר-לוי, י', 2004. מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי: פרדיגמה תנועתית-נפשית לטיפול בתנועה ולניתוח שפת התנועה הרגשית, ירושלים: הוצאה פרטית.

 

de Tord, P.,  and I. Brauninger, 2015. ‟Grounding: Theoretical application and practice in

            dance movement therapy,” The Arts in Psychotherapy 43: 16-22.

 

 

 

מיצר ליצירה: רשמים מהסדנה "מדחף ליצר" בהנחייתה של מירי קוטיק

גילת אמוץ : gilatstudent@gmail.com

 

ביום העיון "גוף ותנועה, מיניות ואהבה" השתתפתי בסדנה בהנחיית מירי קוטיק. מירי העלתה את השאלה: מהו דחף הבא לידי ביטוי בגוף, ברמה התנועתית, והאם הוא דומה ליצר? בתחילת הסדנה חקרנו את השאלה הזאת כקבוצה. עלו בקבוצה תנועות שלוקחות מהחוץ אל הפנים, תנועה חייתית ודחפית; תנועות של זרועות הנשלחות קדימה, והפנים כמו רוצות לטרוף אותו בתאווה. עלתה בשיח תחושה של פחד מביקורת של הסביבה או זיכרון של תגובת הסביבה על הדחפים הביולוגיים הגופניים הללו. מירי דיברה על יצר ההתקשרות ויצר ה"עוצמיות", שהוא מושג שטבעה יונה שחר-לוי. היא התייחסה לדחפים הביולוגים שבתוכנו, שאנו זקוקים להם ברמה הקיומית ושלהם אנחנו משתוקקים, כדי להתפתח ברמות שונות – מינית, רגשית, אינטלקטואלית.

מירי המחישה את הדברים באמצעות השפה של שחר-לוי (2004) ואמרה שליצר יש קיום עצמאי ששורשיו בצורך ביולוגי פנימי הדוחף את הגוף לתנועה. היא הזמינה אותנו להתנסות במעבר של הדחף ליצר – מהדחף להתקשרות ומה"חיקיות" לגילוי יצר ה"עוצמיות", הנפרדות והאינדיווידואל של עצמי (המעבר מהדחף ליצר קשור למצב רגשי ראשוני ששחר-לוי מגדירה "חיקיות", מצב שבו התינוק נתמך פיזית ונפשית באחר המטפל והמיקוד הפנימי הוא מי אני ברמה הראשונית ביותר. כשהפעוט מסוגל לעמוד פיזית ונפשית מול משהו, בנפרד ממנו, מתחילה להיווצר בתוכו ה"עוצמיות" וכך גם היצר והיצירתיות לצור את עצמי. שחר-לוי, שם).

עברנו מהדיבור על המושגים הללו לחקירה תנועתית שלהם, שלוותה במוזיקה נפלאה. מירי הזמינה כל אחד מאתנו לחקור בתוך כל גוף את תנועת המפרקים, את הרצף והזרימה ביניהם. אני הרגשתי שהחקירה המפרקית הזאת והזרימה של האיברים השונים מאפשרות לי להתבסס יותר בתוך העצמי הגופני שלי. התחלתי לחוש את עצמי יותר. הגוף שלי התחיל לדבר בתוך המפרקים הנושאים אותי. מירי כיוונה בהמשך לדחף של הגוף לזרום ולנוע בתוך עצמו לתוך מעבר של התבוננות פנימית ולשאלה מה מתעורר בתוכי בתנועה הזאת. התנועה מתרחשת מעצמה, משהו יוצא מתוכי החוצה ונהיה דבר בפני עצמו. אני הרגשתי שאני נפגשת עם מקומות ריקים ולא ידועים ומפחידים בָּאי-ידיעה שלהם. עם זאת נמשכתי אליהם. המשכתי ונעתי את עצמי אף על פי שלא ידעתי מה עומד לצאת מתוך גופי. מירי הזמינה למסע הזה – מסע למקום שהגוף יגלה את עצמו ויביא מתוך עצמו את התנועה, הדימוי, הרגש.

עברתי לסוג אחר של חוויה, הרגשתי שהגוף שלי מרגיש שהוא יכול יותר ויותר לצאת החוצה ושהפְּנים שלי יוצא ומקבל ביטוי בגוף הפיזי. הרגשתי מחובקת בתוך הגוף שלי והעוצמה עלתה. החיות התעוררה. מירי ביקשה שנבחר דימוי, תנועה או מקום שאנחנו יכולים להביא אל האחר. בשלב זה נעשיתי מודעת יותר לנוכחות של האחר ובחרתי במה לשתף. התחלקנו לשתי קבוצות ונעמדנו מול בן זוג, שורה רחוקה מול שורה רחוקה של משתתפים. התבקשנו להתחבר למקום האינדיווידואלי שפקע והופיע מתוכנו ולנסות מתוכו להתקרב אל בן הזוג. הבקשה של מירי הייתה להפסיק את ההתקרבות כשאנחנו מאבדים את התחושה שמצאנו בתוכנו. המעבר אל האחר היה מפחיד ומלא בדחף להתקרב. החקירה של קיום האינדיווידואל שלי מול האחר יצרה מבחינתי את השלב השני בסדנה, בתוך עצמי.

כשהתחלתי להעלות בתוכי תמונה תחושתית, עלה בי הדימוי של התרחבות החללים הפנימיים שלי, והרגשתי שבגוף שלי מתקיימים כמה צינורות ומרחב פנימי. כשנעתי את הדימוי מול האחר, הרגשתי שהחקירה הולידה אצלי את הדימוי מצינור לפה, כלומר הדימוי השתנה והתפתח. הרגשתי שקצוות הגוף שלי – פה, גפיים – זורמים ממרכז הגוף ונוצר קשר בין מרכז הגוף לקצוות הגוף, והתפתח בתוכי דימוי של הרבה "פיות", הרבה אוויר יצא ונכנס משם. עלו בי רגשות שונים, הקשורים להתפתחות ולשינוי. הרגשתי אהבה והתרחבות; הרגשתי תקשורת ודחף לתקשר את עצמי לאחר. הרגשתי את הייחוד שלי מול האחר. הרגשתי חיה ומלאה ופחות מפחדת וריקה.

 

 

מקורות

שחר-לוי, י', 2004. מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי: פרדיגמה תנועתית-נפשית לטיפול בתנועה ולניתוח שפת התנועה הרגשית, ירושלים: הוצאה פרטית.