תרפיית "המסע הפנימי": היומן הוויזואלי ככלי טיפולי / רקפת לינק-סקופ

רקפת לינק-סקופ; מטפלת באמנות, מנחת מוסמכת בשיטת "ווייס דיאלוג"
rakefetlink@gmail.com
 

תקציר

מאמר זה מתאר את השיטה הטיפולית שפיתחתי: "תרפיית המסע הפנימי". שיטה זו מתאימה במיוחד למבוגרים אשר אינם פונים בדרך כלל לטיפול באמנות. היא בנויה על שילוב בין טכניקות ייחודיות של הפעלת הדמיון ויצירה בתוך יומן ויזואלי בשפת המיקס מדיה, שפה ויזואלית המאפשרת חיבור מעמיק לעולמות פנימיים. בחלק הראשון של המאמר ייבחנו חמשת היסודות של שיטה זו: המסגרת, תוכני הטיפול, טכניקות וחומרים, זמן המפגש ונוכחות המטפל; בחלק השני אסקור לעומק את טכניקת הטיפול דרך רציונל תאורטי של תאוריות פסיכואנליטיות ובמיוחד ויניקוט; ובחלק האחרון אתאר מקרה של אם בקבוצת אימהות ואת תהליך היומן הוויזואלי שעברה במשך שלוש שנים.

מילות מפתח: טיפול באמנות, יומן ויזואלי, ווייס דיאלוג, מיקס מדיה, יונג, "הספר האדום".

יומן ויזואלי, היומן היצירתי, יומן אמנות – שמות רבים לאותו חפץ מסתורי דמוי ספר שבו נפרשות "תמונות נפש" ייחודיות, סובייקטיביות, מלאות קסם וחיות. צבעים, קווים, כתמים ודימויים הם השפה העתיקה ביותר של הנפש. פעוטות לומדים לצייר בטרם הם לומדים לכתוב ולקרוא, ולאחר שנים, בגיל החביון, רובנו מאבדים את היכולת להשתמש בשפה מיוחדת זו שטבועה בנו. אנחנו מוּנעים משיפוטיות עצמית ומהשוואה לאחרים, שתמיד נראים לנו מוכשרים יותר. רובנו מוותרים על שימוש בשפת האמנות – שפת הסימבולים והדימויים, המייצגת את הנפש בצורה החזקה והברורה ביותר.

כתיבת יומן יכולה לשמש כלי למודעות עצמית ולהתפתחות, אך אנשים רבים חוששים ומתקשים לכתוב את מחשבותיהם הכמוסות. לעומת זאת, היצירה בתוך יומן ויזואלי מאפשרת ביטוי עצמי סמלי אשר אינו חייב להיות חושפני; ביטוי של רגשות ותחושות באמצעים של צבע, קו, דימוי וטקסט מטפורי, בתוך מחברת אשר מתעדת את חיינו ואת תחושותינו ומאפשרת לנו ליצור את ההיסטוריה והנרטיב האישי שלנו. כאשר יצירת יומן נעשית בתוך קשר טיפולי ובליווי של איש מקצוע האמון על יצירה בתוך יומן (מבחינת טכניקות של אמנות וטכניקות של דמיון המבוססות על ויזואליזציה), נוצרת אפשרות לשינוי. היומן הופך למְכל של הטיפול ושל הקשר הטיפולי.

יומני אמנות או יומני יצירה קיימים שנים רבות ואומצו בעיקר על ידי אמנים ויוצרים כדרך לתעד את התהליך היצירתי. בשנים האחרונות החלו מטפלים באמנות, בעיקר בארצות הברית, להשתמש ביומן ויזואלי ובעבודת דמיון כחלק מעבודתם עם מטופלים.

קארל יונג (1954) יצר כמה יומנים ויזואליים, שהידוע בהם הוא "הספר האדום". ביומן זה הוא תיאר בציור ובצבע פנטזיות ומסעות בדמיון וכן חזיונות קשים שסבל מהם. בחזיונותיו חזה יונג את מלחמת העולם הראשונה. הוא טען שהיכולת לצייר את חזיונותיו עזרה לו להחלים מתקופה קשה שבה חש כי הוא משתגע. ב"ספר האדום" פיתח יונג את התאוריה שלו על ארכיטיפים ועל התת-מודע הקולקטיבי. באמצעות הפעלת הדמיון, ולאחר מכן השימוש בציור, הוא פיתח את הדמיון הפעיל. לא בכדי שימשה תורתו כאחת מאבני הבניין של הטיפול באמנות. קתי מלקיודי, מאושיות הטיפול באמנות בארצות הברית, מתארת בבלוג שלה את ההיסטוריה של היומן הוויזואלי (Malchiodi, 2013):  

ב-2009 יצא לאור "הספר האדום" של יונג, והוא נחשב על ידי רבים לדוגמה הטובה ביותר ליומן ויזואלי. בגלל ההיסטוריה של היומן בפסיכיאטריה ובאמנות הוא הפך לאחת ההתערבויות המועילות ביותר בטיפול בטראומה. מטפלים הנעזרים ביומן הוויזואלי עושים שימוש במגוון שיטות ייחודיות על מנת לטפל בעוררות יתר, בהפחתת הסבל והלחץ וכאמצעי להשגת איזון פנימי.

מלקיודי טוענת שהיומן ככלי טיפולי הוא ייחודי בשל הסיבות האלה: קשר עם מטפל אמפתי ורפלקטיבי, עבודה טיפולית המשלבת כתיבה נרטיבית ועיגונה באמצעים ויזואליים. השילוב הסינרגטי בין הטקסט לביטוי האמנותי יוצר שילוב גם בין שני חלקי המוח ומביא לטענתה להפחתת לחצים ושחרור מטראומות, ולבסוף – היומן הופך לחפץ משמעותי אשר מתעד את הטיפול ומשמש למעשה כחפץ מעבר (שם).

בספרה הקנוני "היומן היצירתי" לוצ'יה קפיציונה (Capacchione, 2015) מתארת את התקופה הקשה שחוותה כאשר התחילה ליצור ביומן היצירתי. תקופה זו עזרה לה לבנות את התאוריה שלה בעניין השימוש ביומן ככלי טיפולי חשוב במסגרת הטיפול באמנות.

בעקבות גסיסתה ומותה של אמי גם אני, כקפיציונה, חוויתי תקופה קשה. בתקופה זו שימשתי מטפלת באמנות וגיליתי את היומן הוויזואלי. הוא עזר לי לעבור תהליך משמעותי של עיבוד האבל והפרדה, ומאז אני חוקרת ולומדת את הפנים הרבות שלו. תהליך מרתק זה של עבודה אישית, בקבוצות ועם יחידים, עזר לי לפתח סכֵמה טיפולית כוללת המספקת שביל ברור וייחודי בתוך אוקיינוס הטיפול בהבעה ויצירה.

במאמר זה אציג את הסכמה הטיפולית תרפיית המסע הפנימי (Internal Journey Journaling) שפיתחתי בשנים האחרונות, אחבר סכמה זו לתאוריות פסיכואנליטיות של התפתחות, במיוחד לתאוריות של ויניקוט, ואסיים בתיאור מקרה המדגים גם את המסגרת הטיפולית.

"תרפיית המסע הפנימי" Internal Journey Journaling; IJJ))

במקצוע הטיפול באמנות ישנם זרמים רבים ואפשרויות טיפוליות רבות. בשנותיי הראשונות כמטפלת באמנות פרקטיקת הטיפול שבה נתקלתי הייתה כזאת: בתחילת כל טיפול שאל המטופל: מה נעשה היום? בשאלה זו הייתה גלומה חרדה ובקשת עזרה. המשפט הבא שעלה היה: "אני לא יודע לצייר, תגידי לי מה לעשות, תעזרי לי". אחר כך, בסיום הטיפול, המשפט שסיכם את המפגש היה בדרך כלל "אני אוכל לקחת את זה אתי הביתה?" ממשפטים אלו עולה הייחודיות שיש ליומן כסכמה טיפולית בשדה התרפיה באמנות. אלו עקרונות הטיפול בשיטת תרפיית המסע הפנימי (IJJ):

  • המסגרת. יצירה מתמשכת בפורמט של ספר (יומן) אשר צוברת משמעויות ומאפשרת בניית נרטיב אישי.
  • תוכני הטיפול-חלקי הנפש. שילוב של טכניקות ויזואליזציה ותרגומן בצורה ויזואלית.
  • עושר של טכניקות וחומרים. היכרות עם שפת המיקס מדיה ה"מחקה" את שכבות הנפש.
  • זמן המפגש המוארך
  • נוכחות המטפל - פונקציית ההצתה

המסגרת - יצירה מתמשכת בפורמט של ספר-יומן
בטיפול באמנות נצברות רוב העבודות שעושה המטופל בתוך קופסה או תיקייה ונשארות בתוך חדר הטיפולים. בסוף הטיפול, ולעתים במהלכו, נעשית עבודת התבוננות על העבודות, מיון ולעתים זריקה של חלק מהן. לשיטת עבודה זו יש יתרונות רבים, ואולם אבקש להציע אפשרות אחרת ליצירת מצע יצירתי, כזה שיאפשר למטופל להמשיך את היצירה בביתו – לקחת אתו חלק ממה שנוצר בטיפול ולעבוד עליו; לעשות חיבור בין הפנים שבא לידי ביטוי בטיפול לבין המציאות. היומן הופך למעשה לחפץ מעבר שבו נוצרת עדות ויזואלית למה שמתרחש ב"יקום המקביל" (ויניקוט, 1995ב, 36). עם זאת במקרים שבהם המטופל רוצה בכך, יש לאפשר לו להשאיר את היומן בחדר הטיפולים.

בשיטה שבה אני עובדת היומן הוויזואלי הוא הכלי שבתוכו יוצר המטופל, ולעתים גם המטפל (כאשר הוא מדגים), במשך רוב המפגשים. בדרך זו הופך היומן לחפץ שיש לו משמעויות רבות מעבר להיותו יומן. הוא מתעד את הטיפול וצובר משמעות ככל שהטיפול מתקדם; הוא מאפשר תקשורת בין המטפל למטופל; הוא משמש נוכחות ויזואלית נוספת לקשר שנרקם בין המטפל למטופל.

דוגמה למחברות הנוצרות בשיטה פשוטה של הדפסי מונופרינט בפלטת הג'לי פלייט.
דוגמה למחברות הנוצרות בשיטה פשוטה של הדפסי מונופרינט בפלטת הג'לי פלייט.


ביומן הוויזואלי מתאפשרת יצירה חופשית במסגרת גבולות הדף והמחברת. גבולות אלו מאפשרים יצירה של ספר תיעוד טיפולי. חוויה שנשמרת אצל המטופל לאחר שנגמר הטיפול והופכת לחפץ משמעותי ויקר.

 על פי קמינגס (Cummings, [n.d.]) הספר הוא סימבול רב עוצמה שמכיל בתוכו את העבר ואת העתיד. קמינגס מצטט את מילטון, שטען ש"בספרים יש תחושת חיות". בעת העתיקה הספר נחשב חפץ קדוש, כיוון שכתיבתו נעשתה במלאכת יד, ומעטים האנשים שידעו לקרוא בו. הביטוי העמוק ביותר למטפורה של הספר כקדוש קשור לדתות, המקדשות את הספר כמכיל ידע רוחני ודתי. בעידן המודרני של ימינו, כאשר ספרים אינם נחשבים עוד לקדושים, עדיין יש משמעות להכנת הספר בעבודת יד. עשייה זו מאפשרת תחושה של טקסיות וריגוש. כאשר אדם יוצר את הספר שלו, הוא מוטען בכל הרגשות והתקוות שיש למטופל ולמטפל בעניין הטיפול.

תוכני הטיפול - חלקי הנפש: שילוב של טכניקות ויזואליזציה ותרגומן בצורה ויזואלית
בשיטה שפיתחתי העבודה היצירתית ביומן נתמכת בעבודה פנימית במגוון טכניקות של ויזואליזציה, שהמשותף להן הוא היכולת של אדם ליצור מטאפורות וסמלים פנימיים. טכניקות אלו מאפשרות למטופל להפחית התנגדויות ולהיכנס למרחב של "משחקיות", שעל פי ויניקוט (1995ב, 66) הוא התנאי להתפתחות של חיי נפש בריאים ויצירתיים.

אחת הטכניקות שאני משתמשת בהן היא שיטת "ווייס דיאלוג" (voice dialogue). שיטה זו נוצרה על ידי הפסיכולוג היונגיאני האל סטון ואשתו סידרה סטון (אצל גבריאלי, 2006). בני הזוג פיתחו שיטה שבה הקולות הפנימיים בתוכנו מגולמים על ידי מעין דמויות שניתן לנהל אתן דיאלוג בעזרת מנחה מוביל או בכתיבה אישית (מתאים לעבודה בקבוצה או בבית). במהלך שנות עבודתי עם מטופלים נוכחתי שהדיבור או הכתיבה על קונפליקטים המטרידים אותם באמצעות התייחסות לדמויות או לחלקים פנימיים עוזרת להם לבוא במגע עם חלקים משמעותיים.

דוגמאות ליצירת קשר עם דמויות פנימיות באמצעים ויזואליים.

דוגמאות ליצירת קשר עם דמויות פנימיות באמצעים ויזואליים.
דוגמאות ליצירת קשר עם דמויות פנימיות באמצעים ויזואליים.


למשל: לאחר שנעשה דיאלוג עם דמות או חלק פנימי בשיטת ווייס דיאלוג, מצייר המטופל את הדמות בטכניקות שונות של ציור וקולאז'. היכולת לבטא ולהנכיח את הדמות באמצעים ויזואליים מאפשרת חיבור למקומות פגיעים ודיסוציאטיביים. בשפת ווייס דיאלוג – היכולת לצייר את אותו חלק או דמות בצורה המתרגמת את הדימוי הפנימי, מאפשרת התחלה של קבלת הדמות אך בד בבד תהליך של אי-הזדהות אתה.

העיקרון המנחה את המטפל בהתערבויות שהוא יוצר במהלך המפגש הוא המעבר מתהליכים לא מודעים של דמיון לתהליכי יצירה. טכניקות הוויזואליזציה שהזכרתי מאפשרות העלאת חומרים מהלא מודע וחיבור אליהם, ולאחר מכן נעשה ניסיון דרך האמנות "לתרגם" חומרים אלו בצורה ויזואלית. הלא מודע ממשיך את פעילותו גם בעבודת היצירה. השילוב בין הוויזואליזציה ל"תרגום" הוויזואלי מעשיר את תהליכי הלא מודע המתרחשים ומאפשר למטופל והמטפל להתבונן בהם ולהפיק תובנות.

שכבות הנפש: עושר של טכניקות ושימוש בחומרים בשפת המיקס מדיה
אחד המאפיינים החשובים של עבודה ביומן הוויזואלי הוא העבודה בשכבות. עבודה זו היא מעין מטאפורה למבנה הנפש על שכבותיה. שפת המיקס מדיה לגווניה מאפשרת למכלול זה של חלקי נפש, זיכרונות, חלומות, אסוציאציות ותחושות להגיע לאינטגרציה והרמוניה פנימיים וחיצוניים. היומן למעשה מהווה מעין ביטוי ויזואלי של "המרחב הפוטנציאלי" שנוצר בטיפול (ויניקוט,  1995ב, 73). יכולתו של אדם להיות בתוך מרחב פוטנציאלי של חוויה היא הבסיס להיווצרותה של יצירתיות ושל תחושת העצמי של האדם, של היותו חי.

במיקס מדיה הכוונה ליצירה אחת שיש בה שימוש במגוון טכניקות וחומרים שונים ושילובם. לדוגמה: שימוש בצבעי מים ואקריליק ולאחר מכן הדבקות שעליהן ניתן להשתמש בנזילות צבע שמן.

מגוון הטכניקות שלומדים הן: קולאז', הדפסי מונופרינט, הדפסי לינוליאום, התזות, צבעי מים, שימוש באקריליק, רישום פשוט, ובייחוד שימוש בשיטת קולאז' מונחית שפיתחתי, המאפשרת יצירה אינטואיטיבית והעלאת תכנים מהלא מודע.

בשפת המיקס מדיה מתחילים את היצירה בדרך כלל ברקע, בטכניקות שלא מאפשרות שליטה ובד בבד - "הפתעות יצירתיות". טכניקות כגון הדפסי מונופרינט, נזילות, התזות וכדומה מאפשרות התחלה של יצירה אינטואיטיבית ללא כוונה כלשהי. לאחר מכן ימשיך המטופל בשכבות שונות של עבודת קולאז' וציור אינטואיטיבי עד ליצירת עבודה שיש בה משמעות וסימבוליזם. בתום המפגש יבחנו המטפל והמטופל את העבודה ויגלו את המשמעויות שנוצרו ויקשרו אותן למצבו הפנימי של המטופל.

העבודה נוצרת על ידי שכבות ועוד שכבות של חומרים וטכניקות שונות המאפשרים שקיפויות והצצות של שכבות תחתונות יותר. נוצרת יצירה שמדמה את מבנה הנפש. המטפל האמון על סוג עבודה זה יכול להציע טכניקות שמתאימות לכל שלב בטיפול ואף ללמד את המטופל את הטכניקות האלה. למטפל יש תפקיד אקטיבי במפגש של מטפל-מורה. הוא יכול להציע טכניקה מסוימת כאשר זו נראית לו מתאימה לתכנים העולים במפגש או להיענות לבקשותיו של המטופל לשימוש בטכניקה שהמטופל מעדיף. ניתן להשוות את היחסים הנרקמים בין המטפל למטופל כיחסים בין אם לתינוקה, על פי תיאורו הייחודי של ויניקוט של האם כ"מורת דרך" המאפשרת לתינוק מעבר הדרגתי ולמידה כיצד לשחק; המשחק נתפס כחוויה משמעותית שבונה את העצמי היצירתי (שם, 66).

תהליך עבודה אינטואיטיבי
בתמונה אפשר לראות תהליך עבודה אינטואיטיבי עם רקע פשוט של צבעי עיפרון וטושים, חותמות, קרעי עיתון ועבודה קווית פשוטה. כל אלו אלמנטים של שפת המיקס מדיה שאינם דורשים יכולת טכנית גבוהה של ציור, אך השילוב ביניהם מוביל ליצירת משמעות ותובנה.


זמן המפגש המוארך
חלק חשוב ואינטגרלי בשיטה זו הוא זמן המפגש המוארך. המפגש לא יכול להיתחם ב-50 דקות של מפגש רגיל, כיוון שישנם בו מעברים רבים בין עבודת דמיון לבין עבודת יצירה. הזמן המינימלי של מפגש מסוג זה הוא שעה ורבע עד שעה וחצי. זמן זה מאפשר כניסה נוחה יותר לתחום הביניים של החוויה, למרחב הפוטנציאלי שמאפשר למטופל "לשחק". הזמן משמעותי מאוד עבור המטופל, והמסגרת אמורה לאפשר את הזמן הזה.

ויניקוט עצמו מספר על מטופלים שהיו זקוקים לפגישות ארוכות יותר, כיוון שהיו זקוקים לזמן לבניית אמון עם המטופל כדי שיהיה מסוגל להכיל את הצורך שלהם להעלות אל הלא מודע כל חומר שירצו, ובעצם יאפשר להם "לשוטט" בלא מודע ללא חשש (ויניקוט, 1995א, 79).


נוכחות המטפל: פונקציית ההצתה
תפקיד המטפל בשיטה זו אינו רק להיות עד לעבודתו של המטופל – הוא עצמו אמן יוצר בתוך יומן ויזואלי משלו. חשיפת היומן האישי של המטפל תלויה בו, והוא בוחר לאיזה מטופל להראותו. אני חושפת יומנים מסוימים לפני מטופלים מסוימים, ובדרך כלל אקט זה מעורר התרגשות ורצון ליצירה. רצוי שהמטפל ישתמש ביומני טיפול נפרדים עבור מטופלים מסוימים, שנדרשת אתם עבודה סימביוטית יותר, ושבהם יוכל להדגים את הטכניקות הנדרשות. המטפל למעשה הופך למורה דרך למסע פנימי. הוא מדגים, מצייר ולעתים שותף ליצירת "דף נפש" ויזואלי של השעה הטיפולית. המטפל אמור להיות אדם שאימץ את היומן ככלי בחייו שלו, אדם שיוצר בקביעות ומשתמש ביומן ככלי ליצירת שינוי בחייו. שיטה זו גם מאפשרת למטפל לעסוק באמנות בצורה תרפויטית כלפי עצמו. מלבד למידת טכניקות רבות שלעתים חסרות למטפלים מתחילים באמנות, העבודה ביומן מאפשרת עבודת עיבוד ותובנות לאחר המפגש הטיפולי.

מטפל שמתמחה בעבודת היומן הוויזואלי ויוצר בעצמו בקביעות בתוך יומן מתוך תשוקה, יכול לאפשר מעצם הקשר אתו התנעה מחודשת של היצירתיות הטבועה באדם. החיבור לאותה יצירתיות, לאותו אמן פנימי שהמטופל לא זכר את קיומו, מאפשר הצתה של תשוקה וחיבור לחיים, של ערך עצמי ושל תחושת מסוגלות.

מטפל שאינו יוצר בקביעות ואינו מכיר טכניקות רבות ליצירה/משחק יתקשה להתניע אצל מטופליו את אותה תחושת יצירתיות חיה שהם כמהים לה.

בקבוצת האימהות שאני מנחה זו השנה השלישית במועדונית בדרום תל אביב, אמרה אחת האימהות: "את לא יודעת מה עשית לי עם כל האמנות הזאת!! לא האמנתי שאני יכולה". תגובות אלו חוזרות על עצמן שוב ושוב כאשר מטופלים נחשפים ליכולת המובנית שלהם ליצירה.


"תרפיית המסע הפנימי"(IJJ): שלבי הטיפול וחיבור לתאוריה

בחלק זה אנסה לתאר את שלבי הטיפול על פי שיטת IJJ. לצורך כך אטען שהיומן הוויזואלי למעשה מכונן את קיומו של מרחב פוטנציאלי לטיפול בחוויה של המטופל, ולשם כינונו של מרחב זה יש צורך לעבור עם המטופל תהליך שיאפשר לו "לשחק" או ללמוד תהליכים שיש בהם "משחקיות" (ויניקוט, 1995ב, 122-35).

המרחב הפוטנציאלי  הוא הבסיס להיווצרות של חיי יצירה ותחושת עצמי משמעותית (שם, 120). מרחב זה מושג על ידי תהליך התפתחות בריא ביחסי האם-תינוק. "מרחב זה קנה לו חשיבות כתחום חיוני בחיי הנפש של האדם המתפתח" (ויניקוט, 1995א, 118) כאשר האם מסוגלת "לצאת מעמדה של התאמה מלאה ולהתחיל תהליך של כשלון-התאמה מדורג" (שם, שם). ויניקוט מדבר על מעבר בין עולם אומניפוטנטי קוסמי שבו כל צורכי התינוק מסופקים כאילו יש מאין (עולם פנימי) לבין הכרה בעולם המציאות והאובייקטים (עולם חיצוני). כאשר תהליך זה עובר דרך הימצאות במרחב הפוטנציאלי (עולם שבו נשמרת האשליה והפרדוקס של פנים וחוץ), היצירתיות של התינוק נשמרת ומהווה בסיס לחיי נפש של בריאות ויצירתיות.

בחוויה של אנשים רבים לא נוצר המרחב הפוטנציאלי של בצורה מיטיבה, והם מרגישים בחייהם חסרי חיות וחסרי חיבור ל"תרבות" (ויניקוט, 1995ב, 114). ויניקוט מוסיף וטוען שהיכולת למשחקיות היא למעשה היכולת להיות בתוך המרחב הפוטנציאלי:

המשחק הוא-הוא היסוד האוניברסאלי והוא השייך לתחום הבריאות: משחק מסייע לגדילה ולפיכך לבריאות: משחק מוליך אל יחסי קבוצה: משחק יכול להיות צורה של תקשורת בפסיכותרפיה ולבסוף הפסיכואנליזה התפתחה כצורה משוכללת ביותר של משחק בשירות התקשורת של האדם עם עצמו ועם אחרים (שם, 69).

אסקור כעת את שלבי הטיפול בשיטת IJJ ואת תפקידי המטפל בכל שלב. אנסה להקביל שלבים אלו לארבעת השלבים ההתפתחותיים ביחסי אם-ילד שתיאר ויניקוט במאמרו על התפתחות המשחק (ויניקוט, שם, 73).


יצירת המסגרת: יומן או ספר שישמשו למסגרת הטיפול
השלב הראשוני על פי ויניקוט הוא שלב הסימביוזה, שבו אין הבדל בין האם לתינוק: "נקודת השקפתו של התינוק על האובייקט היא סובייקטיבית והאם מכוונת לעשות לממשי את מה שהתינוק בשל לגלות" (שם, שם).

בשלב זה בטיפול המטפל והמטופל יוצרים יחד את המחברת שתשמש בעתיד הקרוב להעלאת תכנים שבאים מהעולם הפנימי והחיצוני כאחד. בעבודה המשותפת באה לידי ביטוי הסימביוזה, שכן מדובר בתהליך טכני שהמטופל אינו מכיר – יצירת יש מאין; אמנות שהמטפל מלמד את המטופל ולעתים אף עושה אותה עבורו. חלק זה של הטיפול עוסק בעיקר בהפחתת החרדה של המטופל וביכולת ליצור מעין רחם, מבנה שיכיל את הטיפול. היצירה המשותפת של המטפל והמטופל מולידה תחושה של התאמה מלאה ביניהם. הצורך לבנות מְכל שיתאים בדיוק למטופל הספציפי: האם הוא רוצה דפים גדולים או קטנים, כריכה קשה או כריכת בד? בחירת החומרים, גודלם, המרקם שלהם, שיטת התפירה והכריכה ביחד. כל אלו מהווים יצירה של "רחם", או כלי טיפולי, שלתוכו מתעתדים המטופל והמטפל ליצוק תוכן בתהליך ההתפתחות של הטיפול.

היומן עתיד להיות בעל משמעות של "חפץ מעבר" (שם, 35) כאשר יתחיל להתמלא בתכנים של "המרחב הפוטנציאלי" שייווצר בטיפול. בשלב הראשוני הוא מחזיק בתוכו את התקווה לשינוי וצמיחה.


לימוד הטכניקות של שפת ה"מיקס מדיה" כחוויה של "מגרש משחקים"
השלב השני בתאוריית התפתחות המשחק על פי ויניקוט מורכב מסדרת מהלכים שבהם, לאחר שנוצר מצב של אמון ביחסים בין האם לתינוק, האם מאפשרת לתינוק באמצעות התנהגות משחקית מעבר בין מצבים מאגיים של אומניפוטנציה שבהם הוא חש "יצירתיות קסומה" (Deri, 1983, 245) לבין מצבים של הכרה במציאות ובאובייקטים המציאותיים. בהדרגה מתחילה להיווצר תחושת נפרדות בין האם לתינוק שמאפשרת התפתחות בריאה. התינוק, שאמו הייתה קשובה אליו וידעה לסנכרן את הנתינה שלה בצורה טובה דיה לצרכיו, הצליח לפתח בתוכו את היצירתיות והתחושה שהעולם הוא "שדה משחקים" ושיש לו יכולת ליצור משמעויות חדשות (שם,שם).

היצירה בשיטת "תרפיית המסע הפנימי" מדמה את החוויה הזאת של "יצירתיות קסומה". התינוק-המטופל חווה "אומניפוטנציה נפלאה" (ויניקוט, 1995א, 42) כאשר המטפל מציג לפניו את האפשרויות הרבות הקיימות כדי לבטא את עצמו בטכניקות ואת החומרים הרבים של שפת המיקס מדיה. חשוב לציין שמיקס מדיה בתור שפת יצירה אינה נלמדת בישראל, והיא תחום חדש המתפתח בעיקר בארצות הברית ואירופה.

בשלב זה המטפל מלמד את המטופל שפה חדשה המאפשרת לו ליצור בקלות ובהנאה  יצירות המביעות את המתחולל בנפשו; המטפל, אשר באמתחתו שלל טכניקות, מציע למטופל אפשרויות הבעה שונות בהתאם לנושא העולה בפגישה. אורך שלב הלימוד של הטכניקות היצירתיות תלוי במטופל וברצון שלו ללמוד טכניקות חדשות.

בשלב לימוד הטכניקות המטפל מתרכז גם בלימוד טכניקות של יצירה בשפת המיקס מדיה וגם בלימוד טכניקות של ויזואליזציה, שלעתים זרות לעולמו של המטופל. חשוב לציין ששני סוגי טכניקות אלו שייכות לעולם טכניקות "המשחק", כיוון שהעבודה הנפשית שנעשית היא משחקית במהותה.

בשלב זה, שהוא לעתים מרכז הטיפול, המטפל משתדל להתנהג כמו "האם הטובה דיה", שמאפשרת בהדרגה את המעבר בין הסימביוזה המאגית לעולם המציאות. הדבר נעשה על ידי שיטת הנחיה מובנית שבה היצירה נוצרת על ידי עבודה בשכבות; בכל שכבה ניתן להשתמש בטכניקות וחומרים שונים. ככל שהמטופל מתפתח, כך המטפל מתחיל לתת לו חופש יצירתי לבחור את הטכניקות שבהן ישתמש. המטפל מבנה את הטיפול פחות ופחות עד ליצירה חופשית של המטופל. שיטה מונחית זו היא למעשה בסיס למהלכי מפגש רבים ושונים, המביאים להיווצרות של עבודות שונות.


דוגמה למפגש שנעשה בו שימוש בטכניקה מובנית של "עבודה בשכבות"

המטופלת התחילה לעבוד ביצירה לאחר שיחה מקדימה שבה עלה הרצון שלה לבצע שינוי פנימי ביכולתה "לסלוח לעצמה" על החלטתה לעבור לאזור שונה בארץ ובעקבות זאת להתרחק מילדיה הבוגרים. התיאור שלהלן הוא של יצירה בשלבים ושכבות; הסדר יכול להשתנות בהתאם להחלטת המטפל וההיכרות שלו עם המטופל.

שלב א - המטפל הנחה את המטופלת ליצור רקע בשיטות שמאפשרות חוסר שליטה ותכנון (התזות צבע, הדפסי ג'לי פלייט ועוד). שלב זה אפשר את התחלת עליית התכנים מהלא מודע.

שלב א: רקע מקרי שנוצר בשיטה של התזות דיו וצבע אקרילי.
שלב א: רקע מקרי שנוצר בשיטה של התזות דיו וצבע אקרילי.

שלב ב - אם עלתה כוונה כלשהי שהנחתה את היצירה, המטפל ביקש מהמטופל לכתוב אותה על הדף.

שלב ג - המטפל הנחה את המטופל לבחור ולהדביק דימויים שמתחברים לתחושתו לבעיה שהעלה (מתוך ז'ורנלים, ספרים וכדומה). שלב זה אפשר המשך עליית תכנים מהלא מודע והתחלה של התמקדות.

שלב ג שלב ג (שמאל)
שלב ג (שמאל): בשלב זה נבחרו בצורה אסוציאטיבית דימויים של צמרת עץ וארמון רחוק כדימויים העיקריים שעלו. מאוחר יותר הודבקה חתיכה מספר ישן כגזע עץ. דימויים אלה מייצגים מעבר דירה משמעותי שנעשה בחיי המטופלת, שהשליך על חיי ילדיה.


שלב ד - המטפל הנחה את המטופלת לעבוד בטכניקות של היטמעות או הבלטות של הדימויים ברקע. בחלק זה לימד המטפל את המטופלת טכניקות אלו. כמו כן המטפל הציע לה להוסיף דימויים בציור חופשי.

שלב ד
שלב ד: בשלב זה המטופלת בחרה להטמיע מצד אחד את העץ ברקע ולהבליט מצד שני את מוטיב הארמון המרחף והבית ההפוך. העץ מייצג את הצמיחה הפוטנציאלית שהמעבר כונן, והבית ההפוך את הפחד מהרס שהמעבר גרם; הרס שאולי לא ניתן יהיה לתקן. השיחה על משמעות הדימויים נעשתה רק לאחר שהסתיימה העבודה.


שלב ה - המטפל הנחה את המטופלת לעשות חיבורים ויזואליים בין הדימויים שנוצרו על הדף כרצונו. בכל שלב היה למטופלת חופש פנימי ויצירתי לבחור ולעבוד מתוך הלא מודע של עצמה, אך ההנחיה העדינה של המטפל לגבי שימוש בטכניקות או חומרים מסוימים ארגנה ואפשרה חיבורים בין החלקים. חיבורים אלו יצרו משמעות בסוף העבודה. תהליך זה, כאשר הוא חוזר על עצמו, מאפשר אצל המטופל התנעה מחודשת של היצירתיות שאולי נקטעה או נעצרה בשלב התפתחותי מוקדם.

שלב ה
שלב ה: בשלב זה המטופלת הטמיעה את העץ בתוך חלק חשוך של הדף והוסיפה קישוטים לבתים. היא הוסיפה דמות אנוש קטנה העומדת על המגדל הגדול ומנפנפת בידה. התוספת האחרונה הייתה של פירות מלבלבים מהעץ, אשר התחברו אל הארמון הגדול במעין גשר. בתמונה נוצרה תחושה שהעתיד יביא עמו את הסליחה שהמטופלת ביקשה לעצמה. ישנה תקווה שזו רק תקופה של קושי ובסופה יגיע לבלוב.

בשיטה זו יש משמעות רבה למטפל או המנחה, כיוון שהוא אמון על יצירת החיבורים או הסמלים ועל הטכניקות הרבות המאפשרות יצירה זו. כיוון שטיפול זה עוסק בפיתוח היכולת לסימבוליזציה, המטפל בשיטה זו משתדל לתת למטופל לבחור ולגלות את הסמלים שלו. כאשר המטופל מבקש הכוונה מהמטפל, המטפל יכול להצביע על כיוון מסוים כ"מורה דרך" ואף להציע הצעות טכניות שיאפשרו למטופל לעשות את החיבורים בעצמו. הדינמיקה הייחודית הזאת – של אם-מטפל ותינוק-מטופל, אשר בה האם יודעת מראש את צרכיו של התינוק ופועלת בהתאם, ובהדרגה, כדי לספק אותם ככל שהוא גדל, ומבקשת לתסכל את התינוק בדיוק במידה שבה הוא מסוגל – פועלת כאן בדיוק באותה מתכונת. ככל שהטיפול מתקדם, המטפל מתזמן את התערבויותיו ואת הצעותיו ומתחיל לתת למטופל חופש פעולה. מינון התסכול משמעותי מאוד בשיטה זו, כיוון שהמטופל רוכש ביטחון הדרגתי ביצירתיות שלו, וביטחון זה מאפשר לו בנייה של ערך עצמי ומסוגלות.


יצירה בתוך היומן ללא הנחיה מובנית ומחוץ לשעות הטיפול
השלב השלישי על פי ויניקוט הוא "הימצאות לבד בנוכחותו של מישהו. הילד משחק עכשיו על יסוד ההנחה שהאדם האוהב, ולפיכך הראוי לאמון, נמצא בהישג ידו ומוסיף להיות בהישג ידו כשהוא עולה בזכרון" (ויניקוט, 1995ב, 74). כאשר המטפל והמטופל צולחים את שלב הלימוד והטיפול הראשוני, המטופל, שיצר יחסי אמון עם המטפל, לוקח אתו את היומן הביתה וממשיך ליצור לבדו. גם במפגשים הטיפוליים הוא יכול ליצור ביומן לבדו, ללא צורך בהבניה של היצירה. המטפל עדיין עד ליצירה וממשיך לתפקד כ"מורה דרך" המלמד את המטופל טכניקות או שימוש חדש בחומרים על פי בקשתו. בשלב זה הופך היומן להיות "חפץ מעבר" רב משמעות עבור המטופל, והוא ממשיך לעבוד בבית על פי נושאים שעולים בחיי היום-יום. הוא למעשה הופך לאמן יוצר בתוך יומן משלו. במקרים רבים בשלב זה המטופלים לומדים טכניקות רבות בעצמם ומתחילים לקחת אתם את היומן וקלמר צבעים לכל מקום.


יצירה ומשחק משותפים
על פי ויניקוט, בשלב האחרון האֵם מתחילה להכניס את עצמה בתור אובייקט לתוך המשחק. כעת נדרש התינוק לקבל רעיונות שאינם שלו – "כך נסללת הדרך לפני משחק בצוותא בתוך מערכת יחסים" (שם, שם).

בשלב זה, שבו המטופל יודע ליצור ביומן יצירות המבטאות את פנימיותו בשפת המיקס מדיה, הוא יכול להשתמש ביומן כשדה לבדיקת מערכות יחסים וקבלה של האחר. בשלב זה יכולים המטפל והמטופל, או המנחה והקבוצה, לעבוד על עבודות משותפות, ספרי אמן או תהליכים משותפים שבהם העבודה שנוצרת מורכבת מיצירות של המטפל והמטופל יחד. בשלב זה התרומה של המטפל אינה רק בלימוד או הדגמה ביומן של המטופל, אלא ביצירה משותפת של שניהם אשר יכולה לחרוג מתחום העבודה ביומן לכל מיני כיוונים יצירתיים. שלב זה מהווה בסיס רב-משמעות ליכולת לתת לאחר, לקבל את האחר ולנהל מערכות יחסים של בריאות ומשמעות. דוגמה לעבודה כזאת היא ספרי אמן קבוצתיים שכל מטופל יוצר בהם דף אחד מהספר, ויחד הם יוצרים יצירה משותפת שיש לה משמעות. מניסיון בקבוצות שערכתי, עבודה כזאת אפשרית רק לאחר עבודה ממושכת ביומן אישי. עבודה כזו מעלה קונפליקטים משמעותיים והיא מיוחדת ורבת עצמה. התוצאה הוויזואלית משקפת את היכולת של הפרט בקבוצה לקבל את האחר כסובייקט.

חשוב לציין שכל השלבים יכולים להתרחש במהלך הטיפול בצורה מעגלית, כאשר חלה התקדמות מסוימת ולאחר מכן נסיגה לשלב שבו המטופל זקוק ליותר תלות ומתקשה ליצור בצורה עצמאית. לעתים קשה למטופל להגיע למצב שבו הוא יוצר לבד, והוא מסוגל ליצור רק כחלק מטיפול פרטני או בקבוצה.

עבודה קבוצתית
עבודה קבוצתית שבה הקבוצה החליטה לתרגם שיר ליצירה ויזואלית. השיר נבחר לאחר דיון ממושך וכל משתתפת קיבלה פסקה ממנו. התוצאה המשותפת היא שיר וויזואלי שנכרך לספר אמן משותף. עבודה זו יצרה התרגשות רבה והעלתה תכנים משמעותיים רבים בעבודה הקבוצתית.


תיאור מקרה: אירנה
אירנה היא אֵם שהשתתפה בקבוצה טיפולית של אימהות שהנחיתי בשלוש השנים האחרונות בעמותה שאני עובדת בה. בתיאור זה אדגים את עקרונות השיטה שפיתחתי ואראה כיצד התאוריות ההתפתחותיות של ויניקוט באות לידי ביטוי בטיפול.

אירנה (שם בדוי) בת 36, אם לשני ילדים (בני 10, 11). בתחילת הטיפול בקבוצת האימהות מצבה של אירנה היה קשה. היא ביטאה חוסר יכולת להראות אהבה לילדיה, במיוחד לבנה הצעיר, שאותו ביקרה ללא הפסק. אירנה עצמה עלתה לישראל מרוסיה בגיל 11, ובגיל 14 היא נשלחה לפנימייה כיוון שהוריה לא יכלו לטפל בה. כאשר הייתה חוזרת הביתה לסופי שבוע, היא הייתה מנקה את הבית כולו ודואגת לאחיה. גם בהווה אירנה דואגת לכל התפקודים החיצוניים הישרדותיים – אוכל, מקלחת וכדומה, אך לא מסוגלת לחשוב או להבין את החשיבות של חום, אהבה, מילה טובה וחיבוק. אירנה עובדת במפעל עד שעות מאוחרות. היא עובדת מסורה, אף שלתחושתה היא לא מקבלת תמורה כספית נאותה. בעלה מתחנן שתעזוב את העבודה כדי לטפל בילדים שנשארים לבד עד שעות מאוחרות, אך היא מתמידה בסירובה. נראה שהיא בורחת מלהיות בבית עם הילדים.

נושא המפגשים בשנה הראשונה היה "הילד שבי". הכוונה הייתה ליצור חיבור בין האימהות לבין הילדות הפנימיות שבתוכן, מתוך מחשבה שהחיבור הפנימי לילדה ועיבוד הקשיים שחוותה, יעזור לשנות את היחסים עם ילדיה של אותה אֵם בהווה.

כאשר דיברנו בקבוצה על כך שנעבוד באמנות בתוך מחברות אישיות, אמרה אירנה: "עזבו אותי, מה אני ילדה?" במהלך הפגישה הראשונה שבה התחלנו ליצור את היומן התיישבה אירנה לידי ובקשה שאעזור לה. "לא נגעתי בחומרים מאז כיתה ב' " ,אמרה. עזרתי לה לתפור את דפי היומן וביקשתי ממנה לקשט את הכריכה. אירנה אספה מז'ורנלים דימויים של עולם הזוהר, של איפור ושל יופי והדביקה את כולם, כמייצגי הפנטזיות שלה. לאחר כל בחירה של דימוי, שאלה אותי: "זה בסדר שאשים את זה כאן, מה דעתך?" כאשר שאלתי אותה: "מה את חושבת?" הדפה אותי מיד ודרשה לשמוע את דעתי. בפגישה זו הבנתי שאישה חזקה זו, שאינה נותנת לעצמה להרגיש את כאב ההזנחה של ילדותה, חושפת לפני את הצורך שלה בתלות ובהחזקה מיוחדת. היא זקוקה לכך שאחבור אליה ואחליט בשבילה בדרך שתיתן לה חוויה שהיא זו שהחליטה. ברגע שהסכמתי לכך, נוצרה דינמיקה שנמשכה בדרך כלשהי לאורך רוב שנות הקבוצה.

באחד המפגשים הבאים תרגלנו בקבוצה דמיון מודרך, והאימהות הונחו לחזור לבית ילדותן ולראות את עצמן בתור ילדות קטנות. כל אחת מהן חזרה לביתה בתקופה שונה. הדמיון המודרך עורר התרגשות וכאב רב אצל האימהות, אבל אירנה נרדמה במהלכו ולא זכרה דבר. כאשר ישבתי אתה לבד עלו זיכרונות לא פשוטים, של ילדה מוזנחת שמחליטה שלא להרגיש: היא מטפלת באחיה הקטן ומקבלת בשוויון נפש את אדישותה של אמה אליה ואת קשיי החיים; היא הופכת לעצמאית ולמעין אם שנייה לאחיה הקטן. למרות הזיכרונות הקשים התנהגה אירנה בצורה מנותקת ולא הראתה כאב כאשר נזכרה – "אלו היו החיים ואין מה לעשות".

במפגש העוקב, כשעבדנו ביומנים, הבנות התבקשו ליצור קולאז' שיתאר את מה שראו בדמיון המודרך. אירנה התיישבה לידי ואמרה "אני לא מסוגלת, אני לא יכולה!"

בסבלנות ובצעד אחרי צעד ניסינו לחפש דימויים. אירנה ביקשה את עזרתי בכל שלב, "האם להדביק את הדימוי הזה כאן או כאן?, האם את יכולה לצייר לי שולחן?" היא התעקשה להעלות על הדף את הדירה הקטנה שאליה הגיעה משפחתה כשרק עלו לארץ – דירה צפופה שמיד נשלחה ממנה לפנימייה. עזרתי לה לשחזר את הדירה על ידי חיפוש דימויים בז'ורנלים ובמהרה היא נכנסה לעבודה והתקשתה להפסיק לעבוד בסוף המפגש.

כמה מהאימהות, ובהן אירנה, המשיכו לבוא למפגשי השנה השנייה של הקבוצה. הפעם הרחבנו את נושא הקבוצה והכרזנו שהוא יכלול עבודה גם על הקשר עם הילדים שלהן וניסיון לשנות תכונות שמפריעות להן בתוך עצמן ומשפיעות על ילדיהן.

במפגש השני תרגלנו דמיון מודרך שבו האימהות היו אמורות לפגוש את ילדיהן בסיטואציה קשה ולחבק אותם. אירנה לא הצליחה לחבק את בנה. לקחתי אותה לחלל אחר ותרגלתי אתה דמיון מודרך אישי. השקט והאינטימיות בינינו אפשרו לה לראות את עצמה מחבקת את בנה. היא סיפרה שהיה קשה, שזה לא בא לה בטבעיות, אך היא הצליחה לראות את החיבוק. לאחר רגע חייכה, עדיין בעיניים עצומות, ואמרה שהיא רואה את בנה מחבק אותה בחזרה "חזק-חזק".

במפגש העוקב עבדנו באמנות, ואירנה זכרה את הקושי לחבק ואמרה: "אין לי מושג איך לצייר את זה, תגידי לי איך". ביקשתי ממנה לבחור תמונה שתייצג את בנה ולאחר מכן תמונה שתייצג אותה. אירנה הדביקה את התמונות קרובות זו לזו אך מנותקות, כאילו אין ביניהן קשר. הזכרתי לה את החיבוק שהיא חוותה בדמיון המודרך ואת האושר שחשה בעקבותיו. שאלתי: "איך אפשר להוסיף את החיבוק הזה לעבודה?" אני לא בטוחה שאירנה הייתה בוחרת להוסיף את החיבוק אם לא הייתי מזכירה לה אותו. הרעיון שתחבק את בנה היה עדיין זר לה כל כך. היא החליטה לצייר את ה"לפני" וה"אחרי", כמו מציינת את הרגע של החיבוק כרגע מכריע. היא הוסיפה דמויות אימא וילד כועסות בצד ולאחר מכן ביקשה ממני: "תעזרי לי עם החיבוק הזה", ואני הצעתי לה לגזור את ידי האם ולהדביק אותן שוב כך שיצא שהן מחבקות את הילד.

מפגש זה היה מרגש במיוחד, כיוון שאירנה שלא הייתה מסוגלת להפגין חיבה כלפי הילד שלה, הצליחה להרגיש שזה אפשרי. כאשר יצרה תמונה שמייצגת את אותו חיבוק – זו הייתה התחלת השינוי; השינוי התחיל ברגע שהציור הנכיח ויזואלית את החיבוק.

החיבוק הגדול


צורת העבודה עם אירנה, שבה היא יושבת לידי וזקוקה להנחיה ועזרה צמודות, הייתה ייחודית ולימדה אותי רבות על הצורך של אירנה בדמות אֵם שתיתן לה את אותה "החזקה" שכנראה לא קיבלה מאמה. בטיפול הקבוצתי היה ברור הצורך שלה בקרבה ובהולדינג, וזה מה שניסיתי לספק לה; ללא מגע ממשי אלא במגע "נפשי". הישיבה הקרובה, העזרה הטכנית בציור של אותו מגע, של החיבוק, סיפקו לאירנה את תחושת ההולדינג שהייתה חסרה לה כל כך.

חשתי שבכל מפגש אנחנו מתקדמות צעד אחר צעד, כמו אם ותינוק. האם מאפשרת לתינוק לחוות את המציאות בשלבים על ידי יצירה של מרחב ביניים של אשליה. מרחב הביניים שנוצר בין אירנה לביני ובין אירנה לקבוצה אפשר לה מרחב פנימי של צמיחה.

באחד המפגשים לקראת סוף השנה השנייה עבדנו עם דמויות פנימיות. המשתתפות היו אמורות לבחור קלפים המתארים דמות של שדון שמקשה עליהן ביחסים עם ילדיהן. אירנה בחרה את דמות שדון הכעס. כאשר ניגשנו ליצור את הדמות ביומן, הסברתי לאימהות את טכניקת הקולאז' הייחודית שבה ניצור. אירנה התיישבה כהרגלה לידי ואמרה: "תגידי לי מה לעשות".

הצעתי לה לבחור תמונה ולהתחיל להוסיף לה אלמנטים שיראו את הכעס. בצעדים איטיים בנתה אירנה דמות דרקונית כועסת. בכל שלב ושלב היא ביקשה ממני עזרה. לעתים שאצייר לה; לעתים שאתן לה עצה איך לעשות. נראה היה שהיא רואה בדמיונה את אותה דמות כועסת וחשוב לה לבטא אותה בצורה מדויקת. ניכר שהפעם היא לגמרי מובילה את היצירה ורק זקוקה ליכולות הטכניות שלי. הטכניקה שבה בחרתי לעבוד (קולאז' ליצירת דמות המורכבת מתוך חלקי תמונות גזורות) מצאה חן בעיניה, והיא אהבה מאוד את התוצאה. לאחר הפגישה צילמה את שדון הכעס בטלפון ולאחר שבוע סיפרה לבנות הקבוצה בגאווה שהיא הראתה לכל המשפחה שלה את השדון וכולם התלהבו מהכישרון שלה. התחושה שהיא מסוגלת ליצור גרמה לה גאווה גדולה, והאפשרות להתבונן על שדון הכעס מבחוץ ולראות שהוא לא היא, אלא רק חלק ממנה, מיתנה את רמות הכעס שחשה בדרך כלל.

שדון הכעס

ביצירה זו ניתן היה לראות שהשלב השני בתאוריית התפתחות המשחק של ויניקוט מתרחש (1995 ב, 74). אירנה עבדה בתשוקה והייתה הרגשה שהיא נמצאת במרחב מעברי שהיא חווה בו תחושה מדהימה של אומניפוטנציה. היכולת שלה לשתף את כל חבריה בגאווה בעבודה שהיא יצרה (למרות העזרה הרבה שלי, לא הייתה לה שום תחושה שהעבודה נוצרה בזכותי, היא חוותה אותה לגמרי כשלה) מוכיחה שהיא חוותה את עצמה בצורה חדשה, שמעולם לא התאפשרה לה בעבר.

באותה תקופה התלבטה אירנה עם שאר בנות הקבוצה לגבי העבודה במפעל, ולראשונה שמעה בעצתן והחליטה לחזור כל ערב הביתה בשעה שש (השעה שבה חוזרים הילדים). לתחושתי החלטתה הייתה קשורה באופן כלשהו ליכולת שלה למודעות עצמית, שהתעצמה דרך היצירה ביומן הוויזואלי בתוך קבוצה תומכת.

בשנה השלישית חל שיפור עצום בהתנהגות של בנה בבית וגם בהתנהגותה כלפיו. היא יכלה להסתכל עליו במבט אוהב ולא ביקורתי, להתעניין בו ולהשקיע בו זמן איכות. אירנה הפכה לאם הוותיקה בקבוצה, אשר משתפת את החדשות בתהליך שהיא עברה. ניכר היה שהכעס שאפיין אותה תמיד נרגע והיא פנויה יותר לילדיה.

בשנה זו ניכר שאירנה נכנסה לגמרי לשלב השלישי – שבו היא מפתחת את היכולת שלה להיות לבד ולעבוד בתוך היומן בצורה עצמאית.

בפגישה האחרונה של שנה זו ביקשנו מהאימהות להביא תמונות שלהן בתור ילדות וגם של ילדיהן. התכוונו להכין קולאז' משותף של שני הילדים – הפנימי והמציאותי. אירנה התעקשה לעשות את הקולאז' בדף חיצוני כדי שניתן יהיה למסגר אותו. היא הייתה נחושה לשבת לידי ואפילו ביקשה מאחת הבנות להחליף מקום, כיוון "אני צריכה את רקפת כדי להתרכז"; אך הפעם הייתה בה עצמאות יצירתית שלא ראיתי עד כה. היא גזרה את שתי התמונות והדביקה אותן זו לצד זו, אך לא קרובות. כאשר שאלתי למה, היא הסבירה: "ככה זה נראה לי מתאים". אחר כך רצתה שהם יחזיקו ידיים, ובשלב זה ביקשה עזרה טכנית. היה לה ברור שצריך להיות בין הילדים בתמונה קשר, אך לא סימביוזה. את כל שאר העבודה סיימה לבד, בלי לבקש כל עזרה. בתחתית העבודה כתבה: "לשנינו הייתה עצמאות". ניכר היה שהיא התפייסה עם עברהּ ויכלה לראות את העצמאות של בנה כדבר חיובי ולא כמרד והתרסה כפי שראתה בעבר. העצמאות שהיא הייתה חייבת לאמץ כדרך הישרדותית הפכה להיות המוטיב המקשר בינה לבין בנה הצעיר. כאשר התחברה לילדה הפנימית הנטושה בתוכה, יכלה גם להתחבר לבנה ולהפסיק לנטוש אותו בהווה. היכולת של אירנה לעבוד לבד בנוכחותי העידה על התקדמות לשלב משמעותי של יצירה מתוך ביטחון ש"האדם האוהב ולפיכך הראוי לאמון, נמצא בהישג יד" (שם, שם).

הקשר המיוחד שנרקם בינינו תוך כדי העבודה ביומן הוויזואלי, הקשר עם הקבוצה וגילוי היצירתיות שלה עצמה עזרו לקדם אצל אירנה שינוי מהותי ביכולת שלה ליצור קשר אֵם-קבוצה-מטפלת; ובעקבות הקשר שנוצר והעבודה היצירתית – לפתח את הפונקציות האבודות האלה באימהות שלה כלפי ילדיה.


סיכום
תיאור המקרה שהבאתי הדגים את השלבים והעקרונות של שיטת "תרפיית המסע הפנימי": מסגרת העבודה בתוך יומן, עושר של חומרים וטכניקות, עבודה בשכבות, שילוב טכניקות של ויזואליזציה ותרגום שלהן לעבודה יצירתית. הנוכחות האקטיבית של המטפל במקרה של אירנה לא הייתה תוצאה של הקשר שלי ושלה בלבד – אלא אחד מעקרונות הטיפול; הצורך של המטופל מכתיב את האקטיביות של המטפל.

היומן הוויזואלי כדרך טיפולית יכול להיות משמעותי לרבים שלא היו מגיעים לטיפול באמנות בדרך הרגילה. מעבר לכך הוא כלי ייחודי לטיפול בטראומות, במחלות קשות ובתקופות משבר. היצירה ככלי מעבד נותנת כוח חיות בתקופות אלו ומאפשרת מעין תמיכה המספקת כוחות להוסיף ולהיאבק בתקופת משבר.

בקבוצות המגיעות אליי יש נשים רבות שמתמודדות עם משברי החיים: סרטן, גירושין, מעבר לגיל השלישי, תהליכי אבל על מות ההורים, אבל על בני זוג וחיפוש משמעות. נשים אלו מדווחות שהיומן מאפשר להן התבוננות ועיבוד של התהליך שהן עוברות והופך למעין "חבר מלווה" בחיי היום-יום. העבודה ביומן והטכניקות הרבות הנלמדות במפגשים מציתות אצל רובן תהליכי יצירה בבית, והן מרבות לשלוח דימויים לקבוצות הווטסאפ ולשתף בתחושותיהן. העבודה ביומן יוצרת חיבור בין המרחב הטיפולי לבין המרחב האישי שלהן.


מקורות

גבריאלי, א', 2006. השד, הנזירה והילד הקסום: מסע אל הדמויות שבתוכנו, צפת: ספרים.

ויניקוט, ד"ו, 1995א. הכל מתחיל בבית, תרגום: מרים קראוס, תל אביב: כנרת זמורה ביתן-דביר.

___, 1995ב. משחק ומציאות, תרגום: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד.

Capacchione, L., 2015. The Creative Journal, Ohio: Ohio University Press.

Deri, S. K., 1983. Symbolization and Creativity, New York: International University press INC. 

Malchiodi, C. A., 2002. The Soul’s Palette, Boston & London: Shambhala.

____, 2013. Visual Journaling as Art Therapy & Self Care.

Jung, C. G., 2009. The Red Book, New York & London: W. W. Northon & Company.

Cummings, B., [n.d.]. ‟The Book as Symbol”: www.oxfordreference.com/view/

10.1093/acref/9780198606536.001.0001/acref-9780198606536-e-0007.