על מציאות מעברית בפואטיקה של אבות ישורון - ד"ר נעמה לב ארי

ד"ר נעמה לב ארי - ראש ביה"ס לטיפול באמצעות אמנויות: Naama.levari@smkb.ac.il

 

מבוא

 

כי מיד שעזבתי הם התיישבו
לשבת לחכות לי

וכשנמשך ונמשך, בינתיים
הלכו להם מן המקום, ואולי עברו
למקום אחר, ומשם הם ממשיכים
לחכות לי. כי הם בכל מקומות ואני ממקום אחד.

ויכול להיות שבינתיים אלך לי מן המקום, ואולי אעבור
למקום אחר, ויש גורל שכל אלה
לא יעברו אתי יחד.
ואולי כן?

(ישורון, 2009, 323-322)

תנועת המעברים בשורות אלה ובאסופת שירתו הכוללת של אבות ישורון – כמו גם בסיפור החיים העולה מקטעי הפרוזה שכתב, מהראיונות אישיים שנתן ומדברים שנשא באירועים ספרותיים -  מלמדת על תעודת הזהות הנרטיבית שלו, הטבועה באירוע הקיומי והפואטי המכונן של חייו: ההגירה הפתאומית בשנת 1925 (בהיותו בן 24) והנטישה הרגשית והתרבותית של המשפחה והבית.

כיוצר שמתאפיין בצורך נרטיבי לכתוב ולשוחח, אפשר כמעט לשמוע את קולו מדבר וטוען את זהותו, כמו מוסר לנו את הזהות הנטענת claimed identity)) שלו (ספקטור-מרזל ותובל-משיח, 2010). המשותף לכל מה שהוא יוצר, אומר וכותב נועד לחזור אל עלילת חייו, לבטא, לאשר ולתקף אותה.

 זהותו הפואטית נטענת, גם באופן עקיף, כמקור אנרגיה שיש לשמור עליו ולתחזק אותו; כחומר מטפורי נזיל ופתוח שנוצר שוב ושוב בתהליך של שיח, ועיקרו מתן דין למעשה שאין ממנו עוד דרך חזרה.

המנגנון הנרטיבי ותהליכי הברירה של אירועים ייצוגיים לסיפור חיינו מוכתבים לנו ממניעים פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. כך, אבות ישורון מונע מחוויה מתמשכת של אשמה ואבל שיש בה דגש פרטי וייחודי, אבל היא משקפת תמונה רחבה יותר של מהלכים היסטוריים ואפילו אוניברסליים. אירועים רגשיים אלה, ככל שהם מאפיינים תקופה ונסיבות היסטוריות,  ניכרים בעוצמתם הרגשית ובצורך הנרטיבי התמידי בשותפים פנימיים וחיצוניים.

בתנועה בין המשותף לפרטי, ובתהליכי ברירה רגשיים, אנו מתהלכים בין התאוריה לבין הטקסט הספרותי, והם מהווים עבורנו סביבה מחזיקה (במונחים של ויניקוט), חוויה של זולת עצמי (בשפתו של קוהוט) ועוגן פרשני כדי לחשוב את עצמנו, ולא רק את מושא המחקר, בדרך חדשה.

אבות ישורון, הטרוד באופן שבו התהליך היצירתי של עיבוד הטראומה באמצעות הסיפור החוזר ונשנה שלה מתאפשר עבורו בתנועה בין מצבי נפש משתנים: בין האקטואלי לאפשרי, בין ההיעדר לאובדן, בין המלנכוליה לאבל. בכוונתי להראות כי כל המושגים הפסיכואנליטיים האלה, המקיימים ביניהם רצף ודיאלוג, מתלכדים בחוויה משותפת, תאורטית, פואטית ונפשית של מציאות מעברית.

מציאות מעברית כמטפורה של הנפש
רעיון מרחב המעבר של ויניקוט (1966) מציע את המונחים-אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר לתיאור תחום הביניים של החוויה ההתפתחותית האנושית שבין הסובייקטיבי הפנימי לבין האובייקטיבי החיצוני. ויניקוט עובר מהגדרת התפתחותו של האדם על בסיס כפול ודיכוטומי של מציאות פנימית למול מציאות חיצונית, להגדרה מורכבת יותר, שבה חלק שלישי בחיי האדם הוא תחום הביניים של החוויה, מקום מפגש של המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד.

מרחב זה - לא נתבע ממנו אלא להיות קיים, והוא נתפס כמקום השתהות ומנוחה לאדם. משימתו היא לשמור על ההפרדה בין המציאות הפנימית והחיצונית ובה בעת לזהות את החיבורים ביחסיהם המשתנים, המותאמים לאירועי החיים ונובעים מתוכם.

על בסיס התאוריה המוכרת של ויניקוט מוצע כאן הדימוי מציאות מעברית (אורדע ושניר, 2014), המתאר את היווצרותו של תחום ביניים מורחב במצבים שהם למעשה נעדרי מרחב.

המונח "מורחב" מתייחס להרחבה של גבולות האובייקטים וקירות החדר אל מעבר לחדר. באמצעות חיבור בין פנים לחוץ, או בין זר למוכר, נוצר מצב המאפשר הגעה למחוזות של כאב וחיוניות שעברו תהליך של עיטוף.

בהקשר הטיפולי מצב זה מתואר כאשר המטופל פורץ את המרחב הטיפולי החסום, שנחווה כחסר, על ידי אובייקט או סיטואציה חדשים שלא הוצעו על ידי המטפל. ובכך גם יתרונם, שאינם נגועים בקושי, שהמטפל וסביבת הטיפול הם נציגיו. המטופל כמו מייצר מתוכו, ספק במודע, סביבה קיומית נוספת, כמו זו שבחלון החדר, שאפשר להתבונן אל המציאות הנראית בו ומעבר לו, ואפילו להיות בה ולדבר מתוכה; כמו לצאת את החדר ולנדוד מן הקווים השמורים שלו. כך נרקם מקום אחר, שאוצר בתוכו גם את קודמו ומה שהתרחש בו, וגם פוטנציאל התפתחותי חדש.

במובן זה נתפס המרחב החדש, העשוי בתערובת של קודמו, כמאפיין מצב נרטיבי של "ערפול פורה" (בלשונה של ליבליך, אצל ספקטור-מרזל ותובל-משיח, 2010), והוא מוצע עבור מקרים שבהם לא התאפשרה היפרדות הדרגתית מן האם ובמצבים של היקרעות אקטיבית.

מצב זה כמו רומז לתנועה שבמרחב הטיפולי, העשויה קשב מרחף, המבקש ללכוד דבר מה שאפשר להיאחז בו; ואולי הוא נמזג בדימוי הפסיכואנליטי של החדר האחר - הוא המקום המדומיין של המשאלות והפנטזיות וגם של הזיכרונות המוקדמים, המעומעמים, הקשורים בדמויות ההורים.

במאמר שכותרתו‟The Other room and Poetic Space”  מתאר בריטון (Britton, 1998; אצל אמיר, 2008, 32) את רעיון "החדר האחר", שהוא מרחב הבדיה או המרחב היצירתי של האדם. בשונה מוויניקוט, שהגדיר את תופעת המעבר כמרחב הנפשי הממוקם בין האני והאחר, בריטון טוען כי המרחב היצירתי נובע מתוך מארג היחסים של המשולש הפנימי שבתוכנו, הכרוך בניסיון לדמיין את ההורים הפרטיים שלנו.

באין היכולת לצפות בהם, ובתהליך בלתי נמנע של התרפקות מתמדת על תקופות מוקדמות, אנו נכפים רק לדמיין את יחסיהם. במקום הרגשי הזה, שבין הממד האקטואלי של החוויה לבין הממד האפשרי שלה (אמיר, 2008), ממוקם גם הגעגוע, כמו נכסף אל החדר האחר, למציאות מעברית חמקמקה.

על חליפת המכתבים בפואטיקה של אבות ישורון
אני מבקשת לשאול את הדימוי מן הסביבה הטיפולית הטבעית לו ולטעת אותו במרחב הפואטי של אבות ישורון, ובייחוד בטקסטים המרובים המספרים את חליפת המכתבים עם הוריו ומשפחתו. נרטיב המכתבים שלו מתקיים למעשה באין נמענים של ממש, ובתוך כך הוא מכיל את הקשר הרגשי הנעדר ומאפשר אותו (מיטל, 2010).

מתוך ההיעדר והחסר של בית ההורים, המכתבים מדמים לשפה ולמילים מקום נוכח ומְכל להיות בו, לחזור ולהתכנס אליו. המקום הפואטי הזה עשוי בתנועת המכתבים העוברים הלוך ושוב, בתנועת נדודים, וקיומם בין הנמענים חולף ומעברי.

בעוד השיח הישיר בין דמויות נתפס מחובר לנשימה, לחיים ולנוכחות, המכתבים הם דיבור פנימי בתוך השירים, כמו חדר מורחב, והם מתגלים כמו מבעד לשכבת זיכרון עמומה, בתהום שפה (אמיר, 2013), של מציאות מעברית.

תאר לך, עגלת דואר לחלוקת מכתבים. אין בה אדם. היא אינה מביאה איש לאיש, אלא מביאה מכתב לאיש. אף על פי כן, תפקידה הראשון של העגלה – להעביר את האדם מהמקום אל הזמן. (שם, 156)

 

ביקשתי אני מכתבים של אמי לשכוח
אף עשיתי שולחני נקי.
מוסיפים עצמם לשלוח
אלי נוגעים.
(שם, 52)

המציאות המעברית מוצעת כאן כאפשרות נוספת, שעשויה לבנות מחדש את אותו גשר שהשתבש בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני:

הוא שורף בית, זה נכון. אך את הגשר לבית לא שורף.
אני בא דרך גשר מילים

אני בא דרך גשר של נייר מכתבים של אמי. שוב ושוב: הלוא כמה יש עוד כבר זמן שיכולים לראות אותך?"
(שם, 172)

אנו רואים כאן את תערובת החומרים של אבות ישורון, של מציאות נעדרת שאין לה קיום של ממש, ובכל זאת היא מפציעה ומתרחשת למולו. באמצעות דימוי המכתבים המגיעים אליו שוב ושוב, ואינם מניחים לו, הוא נמשך להיות בתנועה המתחייבת לנמענים המתים. עצם נוכחותם המתחלפת מחלחלת בתוכו ומכתימה אותו, והוא נושא את החוויה כמו שק נוודים שנגזר עליו להעביר ממקום למקום ומזמן לזמן.

המכתבים הנשלחים מן החדר האחר, ממציאות מוקדמת העשויה גשר של דימויים ומילים, מאפשרים למשורר להיות בתווך, בתחושת אמצע, של הווה מתמיד.

ובתוך כך, במארג ההווה של עלילת חייו, נרקמת אותה מציאות המשכית; מציאות מטפורית שבה המכתבים ממשיכים לעבור ולהישלח, אף כי הבית כבר איננו ובני הבית כבר אינם. מציאות מטפורית זו מאפשרת להחזיק את הרצף בין הטראומה לבין ההתבוננות עליה, מפייסת בין הקצוות הרגשיים, מזמינה לשהות ביניהם ולקיים שיח סמלי במקום שהוא נעדר שיח של ממש.

מציאות מעברית אינה רק מרחב לא מודע להמשיך בו את עבודת האבל, היא גם אקט של הימלטות מאותה ארץ גזֵרה שהמשורר גוזר על עצמו. ההימלטות המדומיינת מאפשרת למשורר להיות בו בזמן הן במגע עם החוויות הטראומטיות והן במרחק ביחס אליהן. כמו היה חוזר וכותב שוב את המשאלה של החדר האחר, אבל גם מחזיק את הידיעה שהיא אינה אקטואלית.

 

אילו עוד פעם לראות את אבי
מבריש את כובעו השחור העגול.
אילו עוד פעם לשמוע את אמי
לפעמים קוראת לי בשם.
ואילו כך, עוברת שנה
ועוד שנה, שנה אחר
שנה אחר שנה.
(שם, 188)

שירתו של אבות ישורון מחזיקה את שני הממדים – את ההימלטות מן הנרדפות של החומרים מייסרים וגם את ההימשכות והשיבה אליהם. הם מתלכדים בדיאלוג המשפחתי המדומיין, במרחב פואטי שיש בו ייצוג יצירתי והמשכי של אשמת היחסים המוקדמים ושל טרדת חקירתם.

הם חוזרים אלי כטל דבורים.
נוצצים כאגלי צרעה עם הזריחה על רחבת הנהר.
(שם, 319)

מה אעשה אני
עם הזיכרונות בלב ונפש
הקושרים אותי לנזכר ולנעדר
אך אינם מרפים בי בעולם.
(שם, 304)

קול מקרבי אומר לי
מישהו משם יבוא אלי,
מי יבוא? מתי יבוא?

יום יום בא היום הזה
יום יום לא בא.
ואני רק מספיק לומר:
לא בא היום הזה.
(שם, 359)

אבל הנפש מניחה כי ניתן לעמוד בבדידות, בחסר ובהיעדר (לה קפרה, 2006), וההימשכות לכתיבה אל המתים נראית כתנועה של שיבה אליהם – להיות במקומם, במאמץ מתמשך של סימון עקבות שנגזר עליהן שוב ושוב להיטשטש.

קמתי ולקחתי והלכתי ועזבתי.
ריסקתי קראסניסטאוו
ריסקתי את העיירה וריסקתי את אבי
וריסקתי את אמי וריסקתי את אחי עם
אחותי. קמתי ולקחתי והלכתי ועזבתי.
(שם, 262-261)

סיכום
אנו רואים כי המשורר נושא את תחושת האשמה כדפוס מרכזי בזהותו. הוא מסמן את עצמו כמחולל את הטראומה; הוא הקורבן שנגזר עליו לחיות ולכאוב אותה; הוא העד המספר את הסיפור; והוא גם משים עצמו בתהליך פרשני וביקורתי של סיפורו.

תנועה זו בין הזהויות הנפשיות שלו קשורה בחיוניות הפואטית שלו, בנדיבותו הנרטיבית וביכולת לארוג חוטים של מציאות מעברית, להיות בה ולעשות אותה חומר מלווה של חייו.

מקורות

אורדע, נ', וע' שניר, 2014. "מציאות מעברית כמאפשרת פתח לשינוי בטיפול", שיחות כ"ח (2): 128–136.

אמיר, ד', 2008. "לקרוא בשמו של הלא קיים: מלנכוליה כאבל על אובייקט אפשרי", על הליריות של הנפש, חיפה וירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים ואוניברסיטת חיפה, עמ' 76–85.

___, 2013. "על היעדר פונקצית העד בנפש", תהום שפה, ירושלים: מאגנס, עמ' 98–131.

ויניקוט, ד"ו, 1966. "אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר", משחק ומציאות, תרגום: י' מילוא, תל אביב: עם עובד, עמ' 35–56.

ישורון, א', 2009. מלבד אתה (מבחר 1991-1934), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה.

לה קפרה, ד' 2001/2006. לכתוב היסטוריה לכתוב טראומה, תרגום: י' פרקש, תל אביב: רסלינג.

מיטל, א', 2010."על מכתבים המגיעים ליעדם בשירת אורי צבי גרינברג ובשירת אבות ישורון", אות 1: 133–160.

ספקטור-מרזל, ג', ור' תובל-משיח (עורכות), 2010. מחקר נרטיבי: תיאוריה יצירה ופרשנות, ירושלים ותל אביב: מאגנס ומכון מופת.

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במכללת סמינר הקיבוצים, בכנס מחקרי מרצים, 15.10.16