"הקופסה": עבודה עם סיפור ריפוי בטיפול פרטני עם מבוגר- רות שטדלר

רות שטדלר - מטפלת באמצעות הבעה ויצירה
ruthsh6@bezeqint.net

 

הקדמה

סיפור ריפוי הוא סיפור שמסופר בעל פה בסוגה (ז'אנר) של סיפורי עמים. זהו סיפור המובא לטיפול נפשי, קבוצתי או פרטני למטרות מגוונות. הסיפור נבחר בהתאמה לתכנים ולקונפליקטים שבהם עסוקים המטופל או הקבוצה, במחשבה שבאמצעותו ניתן יהיה לעסוק בחומרים שקשה לגעת בהם ישירות. העיסוק בסיפור, בדמויות, במניעים, בעלילה, בתחושות וברגשות, בזיכרונות ובמחשבות המתעוררים בעת ההקשבה מייצר שיח העוקף את ההגנות ומאפשר נגיעה בתכנים ורגשות שקשה לבטא.

בטיפול קבוצתי התגובות לסיפור הריפוי ונקודות המבט המגוונות יוצרות מטריקס – מארג עשיר של התייחסויות והתבוננויות מזוויות מרחיבות. עם הזמן נוצרת תרבות קבוצתית מלמדת, והמשתתפים לומדים להכיל שונוּת ולפתח חשיבה קבוצתית מעשירה.

בטיפול פרטני הסיפור עולה בדעתו של המטפל לקראת המפגש או במהלכו. ניתן להתבונן בו כסוג של חלום שהמטפל המספר חולם בעבור מטופל המתקשה לחלום, כסוג של רוורי של המטפל או כסוכן שבאמצעותו המטפל מבקש להביא משהו לידיעתו או לתודעתו של המטופל, משהו שקשה להביא באופן ישיר. סיפור מאפשר לגעת בידוע  שלא נחשב או שלא הורגש.

קשה למצוא סיפורים מן המוכן. משלא מצאתי סיפורים מתאימים, התחלתי לכתוב סיפורי ריפוי משלי. עם הזמן פיתחתי שיטה – עיגנתי את הסיפור בתרבויות עממיות. חקרתי את הרקע התרבותי, ההיסטוריה, אורחות החיים, הפולחנים וכדומה במטרה ליצור אמינות. במפגש קבוצתי של טיפול בסיפור אני נוהגת להקדים ולספר את הרקע התרבותי, הרחק מן המציאות האפורה והכואבת של המחלקה הפסיכיאטרית. המטרה היא לעורר סקרנות, לגייס להקשבה ולהרחיק למחוזות עוקפי הגנות.

הבאת סיפור ריפוי בטפול פרטני שונה מן העבודה בקבוצה. לעתים במהלך פגישה טיפולית צף ועולה בדעתי סיפור. הסיפור שעולה עשוי לשמש אותי כרוורי. הוא מאפשר לברר העברות נגדיות ולזהות משהו סביב האינטראקציה עם המטופל ב"כאן ועכשיו" של הפגישה.

השיקול אם לספר או לא, אם להשתמש בסיפור שעלה כהדרכה פנימית או לספרו, הוא מורכב. כשאני מתכננת מראש להביא סיפור, בדרך כלל למטופל קונקרטי שמתקשה להתחבר לרגשות, כשהשיח דל, שטוח וחזרתי, הסיפור מסייע להרחיב ולהעמיק, לבוא במגע עם רגשות ומחשבות, לאפשר דיאלוג וחשיבה משותפת; עם הזמן גם שפה עשירה, מטאפורית וסימבולית יותר. כאשר עולה בדעתי סיפור במהלך המפגש ואני פועלת ומספרת בלי להתעכב, תמיד עולה מחשבה סביב האקטינג אאוט שלי. בירור בדיעבד סביב העברות נגדיות נדרש בהדרכה ובהדרכה עצמית.

במהלך המפגש, תוך כדי סיפור ובעקבותיו, אני מתבוננת במטופל, בשפת הגוף ובהבעות הפנים שלו. ממתינה לתגובות לסיפור, אליי, אל עצם הבחירה לספר. התגובות מכוונות אותי, מלמדות על כשלים אמפתיים, על האופן שבו חווה המטופל את הסיפור כמשהו שמשקף, מהדהד או פוגש אותו במקום שבו הוא נמצא, או כאמירה ביקורתית ותוקפת שמקדימה או מחטיאה אותו. במובן הזה דומה הסיפור לפירוש, והוא דורש בדיקה בכל הנוגע לעיתוי ולאקטינגאאוט. סיפור שמובא ללא בדיקה ותכנון מראש עלול תמיד לפעול בשירות ההגנות של המטפל. משהו שהמטפל מבקש למלא בו את הריק בפגישה, משהו שמעמת את המטופל עם אמירה דידקטית או ביקורתית שהמטפל מנוע מלהביא ישירות. סיפור ריפוי עלול להיות גם פיתוי שהמטפל עושה למטופל. תמיד יש לשקול את מעמדו של הסיפור בטיפול נתון. לחשוב באיזו מידה יוכל הסיפור להיות מְכל נכון שמדייק את צורכי המטופל.

כאשר סיפור הריפוי נכתב על ידי המטפל, נדרשת זהירות גדולה עוד יותר. סיפור כזה יחזיק תמיד ביתר שאת את ההעברות וההעברות הנגדיות של המטפל. בירור ההעברות מאפשר זיהוי של צרכים. מאפשר להבחין בין צרכים – האם אילו צרכים של המטפל או צרכים של המטופל?

אציג לפניכם שימוש בסיפור ריפוי שכתבתי עבור קבוצת טיפול בסיפור במחלקה פסיכיאטרית. את הסיפור ״הקופסה״ סיפרתי למטופל מבוגר בטיפול פרטני בלי לתכנן זאת מראש. אציג את מה שעלה בעקבות הסיפור בפגישות הטיפוליות. בשל קוצר היריעה לא אוכל להתייחס לסוגיית הפוטנציאלים התרפויטיים שאני מזהה בסיפור ואתאר רק את המהלך ומה שנפתח בעקבות המפגש עם הסיפור. כיצד שימש הסיפור כמכל שהמטופל ערך בו תיקונים ודייק לצרכיו.

סיפור המקרה

המטופל, שחר, גבר בן 28, נשוי ואב לשני ילדים, הגיע לטיפול בעקבות איום של אשתו שאם לא יפנה לטיפול תתגרש ממנו[2]. לקליניקה הגיע בחור גמלוני, לבוש בגופיית ספורט ממותגת ובמכנסי ספורט קצרצרים. התיישב מולי וקרס לתוככי הכורסה. נעלי הספורט ההדורות תופפו בעצבנות וידיו נשלחו מדי כמה דקות אל שערו הקצוץ ומשם טיילו במורד הפנים בתנועה עצבנית. היו לו אצבעות ארוכות ויפות – אצבעות של פסנתרן, חשבתי. היה שקט מתוח בקליניקה. השתיקה התארכה, ושחר נראה יותר ויותר מנותק, מתגרד מתחת למכנסי הספורט הקצרים. חשתי מבוכה. הבטתי בו, מן הפרופיל, והוא נראה לי נאה. שאלתי מה מביא אותו אליי. כשהישיר אליי מבט, שוב גירד בראשו והשיב שאשתו רוצה להתגרש ממנו אם לא יבוא הנה לטיפול. חשבתי שמן החזית הוא נראה נאנדרתלי, והמחשבה הזאת ליוותה אותי משך חודשי הטיפול שיבואו. יפה מן הצד, גס ולא מעוצב מן החזית.

שחר הוא בן בכור מתוך ארבעה. אביו  עסק בעסקאות נדל״ן מפוקפקות בעיירה בצפון. האם עקרת בית, אנאלפביתית קשת יום ומהירת חֵמה עם התקפי זעם בלתי נשלטים. האב היה משכיל ממנה, נחווה כנוכחות מאפשרת ונעימת מזג, והקשר עמו נחווה כמיטיב. שחר חזר וסיפר על קופסאות ממתקים שהאב היה מביא ומתיר לו לזלול כאוות נפשו. האב נפטר מדום לב כשהיה בן 13. השאיר אחריו חובות שאילצו את האם למכור את העסק ולצאת לעבודה כמנקה. שחר התחיל להתפרע, הסתבך בקטטות בבית הספר והתחבר לעבריין שנתן לו עבודות שליחות וגבייה בעסקי חלפנות לא חוקיים בשוק המקומי. העבריין המבוגר הפך לדמות אב חלופית. הוא לימד אותו אסטרטגיות התחמקות מן החוק. האם העלימה עין ולקחה את הכסף שהרוויח. שחר נשר מן הלימודים ובילה בסמטאות השוק בחברת העבריין המבוגר. למד לחמוק מן השוטרים שהיו פושטים מפעם לפעם על ״העסק״.

מן הצבא השתחרר בשל אי-התאמה. הוא תמך כלכלית באם ובאחיו הצעירים. האח והאחיות למדו. האח עשה בגרות ולמד לימודים אקדמיים. עשה דוקטורט, מועסק בחברת תכנון ומדידה ומרוויח היטב. האח שמן מאוד ומתגורר בבית האם. אין לו זוגיות. האחיות סיימו תיכון, נישאו ויש להן ילדים. אחת מהן גרושה וקרובה לאם, וזו מטפלת בילדיה.

שחר נישא לאשתו בגיל 20. אשתו סיימה תיכון ועובדת כמזכירה. יש לזוג בן ובת, בן ארבע ובת חצי שנה. שחר עוסק באיתור נכסי ירושות עזובות ועובד עם שותף בדירה פרטית. מדי פעם מגיעה המשטרה לדירה ולוקחת אותו לחקירה. הוא לא הועמד למשפט. את אשתו הכיר כשעבדה תקופה כלשהי כפקידה בעסק שלו. הוא מספר על עצמו שהוא נלחם בבעיות השמנה. מכור לממתקים. הוא מתמיד לעסוק בספורט במכון כושר ומוטרד מאוד מעלייה במשקל. מספר לי שהיה שמן מאוד, אך מצליח ״בתקופות טובות״ לשלוט בבולמוסי אכילה. כאשר העסקים בשפל, הוא חוזר לזלול וחווה רעב בלתי נשלט שאיננו מצליח להשביע. מספר שהוא מרבה לקנות בגדים. הארונות בבית מלאים במותגים שתוויות הקנייה עדיין מוצמדות להם. מתאר שלמעשה איננו יודע כמה ואיזה פריטי לבוש יש לו. הדברים נמצאים בשקיות שבהם נקנו וגודשים את הארונות. אשתו מתלוננת שאין מקום לבגדים שלה ושל הילדים. במבט מוסט הצִדה הוא מספר לי על עשרות זוגות נעליים שבבעלותו ועל כך שיש לו חובות בחנויות בגדים. לקראת סיום הפגישה הוא מספר לי שהוא סובל מעצירות שמעוררת הרבה חרדה. השפה קונקרטית, ונדמה שהמילים כבדות בפיו.

שחר מדבר בפרצים, מדווח בצרורות. בין לבין הוא שותק ומתגרד. כשאני שואלת מה רוצה להשיג בטיפול, הוא חוזר ומספר לי שאשתו דורשת שילך לטיפול משלו, היא עצמה מטופלת זה שנה ורוצה שיטפל בהתקפי הזעם שלו ובבזבזנות. כשאני חוזרת ושואלת מה הוא רוצה בעבורו, שחר משיב שאינו יודע, אולי להרגיש יותר טוב ולשלוט בהתקפי האכילה.

במפגשים הבאים אני שואלת על ילדותו, מנסה לקבל תמונה אנמנסטית. שחר זוכר מעט מאוד. חוזר ומספר על האב ועל תיבות הממתקים שהיה מביא לו, על מקום העבודה של האב שאליו היה נמלט מהתקפי הזעם והמכות של האם. על מותו הפתאומי מדום לב של אביו הוא מדווח בלי רגש. מימי בית הספר הוא נזכר בקטטה שבה איים בסכין על חבר שהציק לו ובעטיה הורחק מן הלימודים. מספר שאמו הלכה למנהל והתחננה שיחזירו אותו ללימודים, שהתבייש בה וסירב לחזור בתנאים שהציבו לו. אומר שדווקא אהב ללמוד והיה טוב במתמטיקה, אבל שעשו לו עוול ולא הענישו את הנער שהציק לו וזה פגע בכבודו. עזב את הלימודים בגיל 15. כשאני שואלת על הקשר עם אחיו, הוא מספר בכעס על כך שהאח המבוסס מסרב להלוות לו כסף. לאחיות ממילא אין מספיק ואין טעם לבקש, וגם אמו מסרבת לעזור. מספר שנקלע לחובות גדולים בשוק האפור ושמאיימים עליו, שיש לו אקדח ולכן אינו פוחד מהם.

שחר מספר שלפני כמה שנים עשה עסקה "שמנה״ והרוויח הרבה מאוד כסף. שבילו במלונות חמישה כוכבים וטיילו וקנו הרבה. לראשונה הוא מתחבר לרגשות ומספר בעצב שלא ידע לחסוך ובזבז ללא הכרה, שהיה טיפש. שהזמין את כל חבריו לבילויים, שילם עליהם במסעדות והזמין אותם לבתי מלון. שגם היום החברים מצפים שישלם עליהם, ואף שהוא מרגיש מנוצל, הוא מתבייש לסרב להם. הוא מספר שאשתו כועסת שהוא ממשיך לבזבז כספים על חברים ועל קניות של מותגים בשעה שאין כסף לשלם את המשכנתא. כל ניסיון שלה להציע למכור את הדירה הגדולה שבה הם מתגוררים ולעבור לדירה צנועה יותר ולסגור חובות נתפס על ידו כבושה והודאה בכישלון: ״זה הכבוד שלי, שלא יראו ששחר בקַנטים״. בתום שתיקה כבדה הוא אומר שהוא יודע שהמצב הזה זמני ושיש לו תכניות לפתח את העסק, להעלות אתר באינטרנט לאיתור יורשים של נכסי נדל״ן עזובים. איש עסקים, מלווה כספים בריבית בתל אביב, אדם מבוגר שמזכיר לו את העבריין בשוק ששימש לו סוג של מנטור אבהי והכניס אותו לעסקי החלפנות בשוק, מוכן להשקיע בתמורה לנתח גדול מן הרווחים. שחר מספר לי שיש נכסים עזובים רבים ושאפשר לאתר יורשים ולקבל אחוזים מן הנכסים שהוא יאתר בעבורם, שזה שוק עם פוטנציאל אדיר.

תחילת הטיפול מתאפיינת בהיעדרויות ואיחורים. אני יושבת וממתינה ואינני יודעת אם או מתי יגיע. לבקשתו לשלם סכום מופחת בלי קבלות אני מסרבת ומסבירה את הסטינג. אומרת שיצטרך לשלם על פגישה שהפסיד ושלא אוכל להאריך פגישה שאיחר אליה. הוא מנסה להתמקח, מסביר שקורה שנקבעת פגישה עסקית ברגע האחרון, ואז לא יכול להגיע לטיפול, ״זו הפרנסה", הוא אומר. אני עומדת על שלי, מבררת אם שינוי מועד הפגישה יעזור? אנחנו מעבירים את הפגישה לשעות הבוקר המוקדמות. שחר מתלונן שהוא נוהג לישון עד שעות הצהריים, והילדים צריכים לשמור על שקט. מתקבלת תמונה של משטר טרור בבית. שחר סובל מנדודי שינה ונוהג לעבוד בלילות ומשלים שעות שינה בבקרים, הופך יום ללילה. בולמוסי האכילה מתרחשים לפנות בוקר, בתום לילה שבו הוא עובר על מודעות אבל בעיתונים לצורכי איתור יורשים. נוהג לשתות הרבה בלילות.

להפתעתי, הוא מצליח להגיע לפגישות בצורה מסודרת. במהלכן הוא מרבה לשתוק, משפשף עיניים עצומות למחצה, מנומנם ופסיבי. עם הזמן אני מפסיקה לשאול. אנחנו יושבים ושותקים יחד. אני יושבת ומתבוננת בו, לאט-לאט מתעוררת בי חיבה לנער המגודל שיושב מולי בכורסה. השתיקה מפסיקה להטריד אותי. מעט מאוד נאמר בחדר. בוקר אחד הוא בוכה. הדמעות נוזלות ושוטפות את לחייו, והוא מוחט את אפו באצבעותיו כמו ילד. הוא מספר לי שהוא פוחד. שיש חובות עצומים שאינו יודע אם יצליח לסדר, שמסתיר מאשתו כדי שלא תדאג. הילדים משגעים אותם, והגננת של הילד הבכור מתלוננת שהוא מתפרע ומכה; שהתחיל לקחת אותו לריצות אחרי הגן כדי שירזה כי הוא שמן מאוד וטורף כל מה שיש בבית. הקטנה חמודה, תינוקת ערנית ומחבקת, אבל הגדול כועס כל הזמן וקשה לדבר אתו.

לראשונה הוא מדבר בכאב על האישה הסבלנית שהיא אם מסורה ועל הילדים. מספר שפנה שוב לאחיו ולאמו שמסרבים לעזור לו כלכלית. בכאב הוא מספר כמה עזר תמיד לממן את לימודיהם של האחים, שעזר כלכלית

לאמו ולאחיותיו, ועכשיו אף אחד מהם לא מוכן לעזור לו. אם רק מישהו היה מוכן להלוות לו, הוא תמיד מחזיר. כשאני שואלת אם התשלום עבור הטיפול מכביד כרגע. הוא מזדקף בכורסה ואומר שזה כסף קטן. אני נזכרת בסיפור שכתבתי בהשראת סיפור טאואיסטי של פו סונג לין מן המאה ה-17: ״שיעורו של הקוסם״. לסיפור שכתבתי בהשראתו קראתי ״הקופסה״.[3]

בלי לשקול זאת יותר מדי, נותרה רק רבע שעה לסיום הפגישה, אני שואלת אם ירצה להקשיב לסיפור. שחר מהנהן. אני מושיטה לו טישו ומספרת.

הקופסה

צ׳ון, בן יחיד למשפחה עשירה מעיר המחוז, התייתם משני הוריו. הוא ירש את ההון המשפחתי אבל בזבז את רכושו על חיי הוללות. כשנותר חסר כול, התעלמו קרוביו מבקשות העזרה שלו, וצ׳ון נותר עני, מרושש וחסר כול.

היה חורף קשה, צ׳ון מצא עצמו בבלויי סחבות וקיבתו ריקה וקרה. הוא הסתובב יחף ברחובות השוק כשהוא אומלל ונואש. כשהלך כך, והלילה ירד והקור גבר וקרח כיסה את סמטאות השוק ופצע את כפות רגליו היחפות, נאנק ובכה, אובד עצות, לפתע עמד לפניו איש זקן שנשען על מקל. הזקן פנה אליו ושאל מדוע הוא בוכה. צ׳ון סיפר לזקן את סיפורו והתלונן על קרוביו שסירבו לעזור לו. הזקן שאל לכמה מטבעות צ׳ון זקוק. צ׳ון נדהם, היסס וביקש 500 מטבעות כסף.

הוא הרגיש נבוך בשל הסכום שנקב, אבל הזקן צחק ואמר שזהו סכום קטן מדי שלא יספיק לצרכיו, עליו לבקש יותר. צ׳ון הנדהם ביקש 1,000 מטבעות, והיה מבוהל מגודל הסכום שביקש. אבל גם הפעם צחק הזקן ואמר שעדיין הסכום קטן מדי, צ׳ון צריך לבקש יותר. צ׳ון גמגם ולבסוף ביקש 5,000 מטבעות כסף. הזקן הנהן ואמר שזהו סכום שעשוי להספיק. הוא ביקש שצ׳ון יפגוש אותו בבוקר למחרת בשער הצפוני של השוק. כדי שיוכל ללון במלון באותו לילה, נתן  לו הזקן שלושה מטבעות.

למחרת התייצב צ׳ון בשער הצפוני. הזקן כבר עמד שם והושיט לו קופסת לכה שחורה מעוטרת בדרקונים זהובים. בלי להוסיף מילה נעלם הזקן בלי שצ׳ון הנרגש יכול היה להודות לו, וצ׳ון לא ידע אפילו את שמו. צ׳ון נשבע לעצמו שלעולם לא ישוב לשוטט יחף ורעב בסמטאות השוק. הוא רכש לעצמו בית מפואר ומשרתים, סוסים ומרכבות ובגדי משי רקומים. לימות החורף הקפואים קנה לעצמו פרוות צובל חמימות ואת ביתו קישט בחפצי אמנות יקרי ערך. הוא שב לבלות בבתי מרזח והזמין את חבריו וקרובי משפחתו ופיזר את כספו לכל עבר.

עברו שנים והקופסה הכבדה התרוקנה. צ׳ון נאלץ למכור את מרכבותיו ופרוותיו. עבר עוד זמן, והוא נאלץ להמיר את סוסו האחרון בפרד זקן ואחר כך שב להלך ברגל.  בעיצומו של ליל חורף מקפיא מצא את עצמו מהלך בסמטאות השוק הצפוני, נאנק מקור ורעב. לפתע ניצב לפניו הזקן נשען על מקלו ושאל אותו מדוע הוא בוכה – אמר שלא ציפה לפגוש אותו כאן במצב נורא כזה. כיצד יוכל לעזור לו הפעם?

שוב ביקש הזקן מצ׳ון לנקוב בסכום הנדרש לו. משותק מבושה ביקש צ׳ון שוב 5,000 מטבעות. אבל הזקן אמר ש-5,000 מטבעות לא הספיקו, שעליו לבקש יותר. צ׳ון ביקש 10,000 אבל הזקן אמר שגם זה לא יספיק, שעליו לבקש עוד. צ׳ון ביקש 50,000, והזקן אמר שייתכן שהסכום הזה יספיק. צ׳ון הודה לו על טוב לבו. שוב נתן לו הזקן שלושה מטבעות ללינת הלילה וקבע לפגוש אותו למחרת בשער הצפוני של השוק. למחרת התגבר צ׳ון על הבושה ופגש בזקן. הזקן הושיט לו קופסת לכה שחורה מעוטרת בדרקונים זהובים ובתוכה 50,000 מטבעות כסף. צ׳ון נשבע לעצמו שהפעם ידע לשמור על כספו ויגדיל אותו עד שיהיה עשיר מופלג ומעולם לא יסבול שוב חרפת רעב. אבל ברגע שפתח את הקופסה שכח את הבטחתו, ושוב בזבז את כל הונו ובתוך שנים ספורות היה עני כמקודם.

צ׳ון פגש בזקן בפעם השלישית. בליל חורף קפוא, כשהקרח מונח בסמטאות ופוצע את כפות רגליו היחפות, כשהלך נואש ורעב, נאנק מעומקי לבו, הופיע לפניו הזקן שעון על מקלו. צ׳ון ביקש שהאדמה תבלע אותו. הוא כיסה את פניו בשתי ידיו וניסה להימלט משם. אבל הזקן תפס בכנף בגדו ועצר בעדו. הזקן ליטף את זקנו וחייך אליו בחיבה. הוא אמר לצ׳ון שהוא היה צריך לדעת שצ׳ון יזדקק ליותר – שהוא היה צריך לדעת ש-50,000 מטבעות לא יוכלו להספיק.

שוב נתן לו הזקן שלושה מטבעות ללינת הלילה וקבע לפגוש אותו למחרת בשער השוק הצפוני. הפעם קיבל ממנו צ׳ון 100,000 מטבעות זהב. כשהזקן נעלם במורד הרחוב, חשב צ׳ון שכאשר באו עליו ימים רעים, התעלמו ממנו חבריו וקרוביו, רק הזקן עזר לו שלוש פעמים. צ׳ון חשב כיצד יוכל להיות ראוי לנדיבות שכזו. הוא החליט לעזור לקרובי משפחה ולחברים חסרי אמצעים. הוא רכש אדמות ובנה בתים והושיב בהם עניים חסרי אמצעים ולימד אותם לעבד את האדמות כדי שיוכלו להשתכר. הוא קצב מכספו נדוניות לקרובות משפחה עניות והשיא אותן. הוא ערך לוויות מכובדות לנפטרים חסרי כול.

את יתרת כספו השקיע בעסקים רווחיים והקציב מלגות לצעירים שביקשו ללמוד בעיר. בליל חורף קפוא, כשהקרח כיסה את הרחובות והרוח שרקה ויללה, נשמעה דפיקה קלה בדלתו. כשצ׳ון פתח את  הדלת, עמד שם הזקן נשען על מקלו. הזקן הביט בו, ליטף את זקנו וחייך אליו חיוך טוב. צ׳ון רצה ליפול על צווארו ולהודות לו, אבל הזקן הסתובב ונעלם במורד הרחוב.

כשאני מספרת את הסיפור, שחר שקוע בכורסה, רפוי, מקשיב בעיניים עצומות. רק אצבעותיו מתופפות על גבי משענות הכורסה, ואני מבחינה שהתיפוף חוזר בכל פעם שאני מספרת על המשא ומתן סביב גובה הסכום. הפגישה מסתיימת והוא יוצא. אני תוהה היכן פגש אותו הסיפור שסיפרתי, מוטרדת ותוהה על האימפולסיביות שלי.

בפגישה הבאה הוא פותח מיד ואומר לי שצריך היה שיהיה משהו בקופסה שלא יאפשר לצ׳ון להוציא הרבה מטבעות בבת אחת. משהו כמו קופת חיסכון שאפשר להשחיל לתוכה מטבעות ואי-אפשר להוציא בלי לפתוח מלמטה במפתח מיוחד. פעם קיבל מאביו קופת חיסכון כחולה מפח עם ציור של ילד בכובע טמבל,  ואביו לימד אותו להפריש חלק מדמי הכיס שנתן לו לקופה. כשהקופה הייתה מלאה, פתחו את המנעול מלמטה וכל הכסף נשפך החוצה. שחר איננו זוכר מה עשה בסכום שהצטבר, זוכר רק את מטח המטבעות המצלצלות שנשפך מן הקופסה. הוא מספר בהתרגשות, מחובר לזיכרון. אני שואלת אם יש לו רעיון עבור קופסת הלכה השחורה, מזכירה גם את שלושת המטבעות שנתן הזקן ללינת הלילה. אבל שחר אומר שזה לא מספיק שומר על ״הסיני הזה. הוא לא יוכל להתאפק, וכשהוא יגיע הביתה ויפתח את הקופסה ויראה את כל הכסף הזה הוא לא יתאפק כשהוא יהיה לבדו״. הוא אומר שצריך שיהיה משהו בקופסה שיכריח אותו להתאפק ולא לבזבז הכול בבת אחת.

כל אותה פגישה אנחנו מדברים על מנגנון שיסייע למנן. שחר מציע שתהיה לקופסה תחתית כפולה. שתהיה מחיצה בין החלק התחתון של הקופסה שבה יהיו המטבעות לבין החלק העליון. במחיצה הזאת יהיה חריץ שאפשר יהיה לשלוף רק מטבע אחד בכל פעם. זה יזכיר לסיני שהוא צריך להתאפק ולקחת בכל פעם רק במידה. מבקש עט ונייר ומצייר תרשים מפורט של הקופסה והמנגנון העוצר. לסיום הוא מצייר קופסה סגורה מעוטרת בדרקון יורק אש. אני מתפעלת מיכולת הרישום ומיופייה של הקופסה. הוא אומר לי שגם הבן שלו אוהב לצייר, שלפעמים הם מציירים יחד. כשהיה קטן, אהב שיעורי אמנות והיה הצייר של הכיתה ביסודי.

לפגישות הבאות שחר מגיע עם מחברת חשבון עבה. בפגישות הוא רושם טורים ארוכים של חישובים. בטורים מסודרים ובכתב יד נקי ויפה רושם הוצאות והכנסות. מדבר אתי על החובות שהוא חייב בשוק האפור ועל המלווה שרוצה להיכנס אתו לעסקי איתור נכסים עזובים באינטרנט. רושם בקפידה הכנסות רווחים עתידיים. מחשב הוצאות משכנתא, גני ילדים, חשמל ומים. פגישה אחר פגישה הוא רושם במחברת ומדווח כך. מודאגת, אני שואלת לבסוף מדוע הוא מביא את המחברת לכל פגישה, תוהה אם הוא מפיק משהו מן הטיפול.

שחר מופתע מן השאלה. הוא משיב שרק בנוכחותי הוא מצליח לחשוב על החובות ולפתוח את המחברת. מספר שמאז שהוא כותב במחברת הפסיק להיכנס לחנויות בגדים, ״לבינתיים״, הוא מסתכל ובודק את פניי, ״עד שנתייצב", ואני מחייכת ואומרת שהוא בודק שלא אקח לו את הקניות... הוא מספר שגם בולמוסי האכילה בלילות פחתו. ״בינתיים?״ אני שואלת, והוא מחייך. אני אומרת שהוא כנראה מכיר את עצמו ולא רוצה להתחייב לכול בבת אחת.

חודשים ארוכים עסקנו במחברת. בין רישום לרישום, שחר התחיל לדבר על אשתו והילדים, להתייעץ אתי כיצד להתנהג עם הבן הבכור שמאוד הזכיר לו את עצמו והדאיג אותו בשל זלילת ממתקים והתקפי הזעם הבלתי נשלטים.

שחר נשר מן הטיפול בתום שנתיים וחצי. לפגישה האחרונה הגיע והודיע כי הוא מרגיש שאין עוד צורך בטיפול. כל ניסיונותיי להבין או להציע פגישות פרידה וסיכום לא הועילו. הוא הוציא את הארנק, שילם את התשלום החודשי והלך בלי להיפרד.

מן המטפלת של אשתו שמעתי כעבור חודשים מספר שגם אשתו סיימה את הטיפול. המצב בבית רגוע. הילד הגדול הופנה לטיפול משלו, המשכנתא שולמה והעניינים הכספיים יושבו. ״ושחר?״ שאלתי. שחר נכנס כשותף בחנות נעליים יוקרתית במרכז הארץ  ו״העסק״ נסגר.

 

[1]  מאמר זה מבוסס על פרק מתוך ספר העוסק בסיפורי ריפוי בטיפול שיראה אור בקרוב.

[2]  השם בדוי. הפרטים האנמנסטיים שונו והוסוו.

[3]  פו סונג לינג קיבץ אוסף של למעלה מ-400 סיפורים קצרים בקובץ:Record of Things Strange in a Makeshift Studio . הסיפורים מייצגים את מסורת הסיפור הקצר הסיני. כתב היד הושלם כנראה לקראת סוף המאה ה-17 ונפוץ ברחבי סין. הקובץ פורסם ב-1760, כ-50 שנה אחרי מותו של פו. הסיפורים מייצגים את המסורת הקונטרה-קונפוציאנית, הדאואיסטית. הסיפור מובא בתוך:
R. Moss (ed.), Chinese Fairy Tales and Fantasies (The Pantheon Fairy Tale and Folklore Library), New York: Pantheon Books, 1979