יצירת חיים בשדות הריקים של הנפש עבודה פסיכודרמטית עם חולי דיכאון - מירית ארזי

מירית ארזי פדלון - מטפלת בפסיכודרמה: mirit.arazif@gmail.com

 

תקציר

מאמר זה מתאר תהליך טיפול פסיכודרמטי שהתקיים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים במרכז הארץ עם מטופלים החולים במחלת הדיכאון. המאמר מראה כיצד סיפורם הכואב של המטופלים עובר דרך דיבור והנכחה של סיפורי חיים והעלאתם על במת הפסיכודרמה, וכיצד תהליך זה מאפשר ליצור חיים במקומות כואבים וקשים מנשוא. מטאפורה לתהליך זה מצאתי במחזה שש נפשות מחפשות מחבר מאת לואיג'י פירנדלו (1921), והוא מהווה מסגרת להצגת התהליך כולו; תהליך שבו הנפשות (במקרה זה של המטופלים המתמודדים עם המחלה הקשה כל כך של דיכאון) מחפשות את "המחבר" שייתן משמעות לסיפור חייהן ויחבר בין האדם לנפשו.

מילות מפתח: פסיכודרמה, דיכאון, גורמים טיפוליים בקבוצה, טכניקות פסיכודרמטיות, מטרות טיפוליות, שש נפשות מחפשות מחבר.

הקדמה

מאמר זה מתאר תהליך טיפול פסיכודרמטי שהתקיים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים במרכז הארץ עם מטופלים החולים בדיכאון. הפסיכודרמה, על היצירתיות והספונטניות המאפיינות אותה ובאמצעות טכניקות שונות, ניסתה לפלס את דרכה אל נפשם של אנשים החולים במחלה קשה זו. המחזה שש נפשות מחפשות מחבר (פירנדלו, 1921) הוא מטאפורה נפלאה לתהליך הטיפולי שהתרחש. מחזה זה מציג את סיפורן של שש דמויות המתפרצות לתוך במת תאטרון שבה מתנהלת חזרה ומבקשות מן הבמאי להציג את סיפורן הטרגי. הדמויות הבדויות טוענות שהן משפחה והן מחפשות את מי שנטש אותן; הן מחפשות את המחבר שייתן משמעות לסיפור חייהן ויחבר בין הסיפור החיצוני לפנימי, בין האדם לנפשו. המטופלים שפגשתי במחלקה כביכול הביעו משאלה זהה: למצוא את החיבור והקשר, לגעת במי שנטשו אותם, להבין את סיפור חייהם, את הסיפור שהביא אותם לאבד את עצמם ולחלות בדיכאון. כל זה על במת הפסיכודרמה.

 התהליך הטיפולי שהכיל בתוכו כאב של חוסר נראות, היעדרות, ניתוק רגשי, כמיהה לקשר עם עצמי ועם משפחה אל מול קושי אדיר לממש אותו, נכח וקיבל ביטוי דרך קטעים מסיפורי חיים שעובדו ודרך חלקים נפשיים של המטופל שהושלכו בתהליכים של פיצול והזדהות השלכתית לתוך נפשי כמטפלת. חלקים אלו חזרו לבמת הפסיכודרמה בצורה של משחק ושפה חדשים ונאספו לכדי סיפור חיים.

המאמר מציג קטעים מתוך טיפול קבוצתי וטיפולים פרטניים שהתקיימו במחלקה. הקדמתי להם סקירה תיאורטית קצרה הרלוונטית לתכנים האמורים. אוסיף ואציין כי במסגרת הדיסקרטיות המתחייבת שונו כל פרטיהם האישיים של המטופלים.

מסגרת תיאורטית

למחלת הדיכאון הגדרה, סימפטומים ומאפיינים הנחוצים לאבחונה. עם זאת, ידיעת כל אלו אינה מספיקה כדי להבין את עוצמת הכאב שעמו מתמודדים החולים בדיכאון, ויש הטוענים שמי שלא חווה דיכאון בחייו לא יוכל אפילו לצייר אותו בדמיונו (סלומון, 2004). הציטוט הבא מנסה להמחיש, ולו במעט, את תחושות הכאב וחוסר האונים המתלוות למחלה:

הדיכאון שלי צמח עליי כדרך שמטפס משתלט על עץ אלון. משהו מכוער שנכרך סביבי ומוצץ את לשדי, דבר מה חי יותר ממני. היו לו חיים משלו, שלאט לאט החניקו את כל החיים שבי. בשלב הגרוע ביותר של הדיכאון העמוק היו לי מצבי רוח שידעתי שהם לא שלי: שייכים היו לדיכאון... ידעתי שהשמש זורחת אבל רק מעט מאורה נגה עליי. הרגשתי שאני כורע תחת משהו חזק הרבה יותר ממני... הוא הוסיף להלעיט את עצמו בי גם כשדומה היה שלא נותר בי דבר עוד להזין אותו (סלומון, 2004, 17).

המסגרת התיאורטית של מאמר זה אינה מתמקדת במאפיינים הרפואיים של הדיכאון, אלא מבקשת לגעת בהקשרים הנוגעים בפעולתה של הקבוצה הטיפולית, ושל הפסיכודרמה בפרט, בקרב החולים במחלה זו.

הקבוצה הטיפולית

למשפחה ולחברה חלק משמעותי במחלת הדיכאון, הן כגורם למחלה והן כאמצעי מרפא. חוויות של דחייה, השפלה, חוסר נראות, היעדרות פיזית או רגשית של בני משפחה ועוד יכולות להוביל אדם לבדידות ולדיכאון וקשורות כולן ליחסים בין-אישיים. הקבוצה המשחזרת תהליכים בין-אישיים שהתרחשו בחיים ומביאה אותם ל"כאן ועכשיו" מאפשרת תיקון וריפוי, כפי שהגדיר זאת אבי הפסיכודרמה יעקב לוי מורנו: "בקבוצה נפצענו ובקבוצה נרפא" (Dayton, 2005).

יאלום (2006) מציין כי בכל קבוצה טיפולית יש כמה גורמים תרפויטיים המתהווים מעצם ההתרחשות והאינטראקציה הקבוצתית, בהם: (1) הפחת תקווה היא גורם מכריע בכל טיפול, שכן משתתף שנחשף להצלחתם של אחרים בהתמודדות עם בעיות דומות לשלו, יחוש תקווה והקלה בעקבות כך שבעיותיו ניתנות לפתרון; (2) אוניברסליות - רבים מהמטופלים המגיעים לקבוצה מלווים בתחושה שהם יחידים ובודדים בבעייתם, אך לאחר שהם נחשפים לסיפורם האישי של חבריהם, הם עשויים לגלות שגם אחרים בקבוצה מתמודדים עם בעיות וקשיים דומים, וגילוי זה מביא עמו, גם הוא, תחושת הקלה. בקבוצת הפסיכודרמה חוויית האוניברסליות מושגת, בין היתר, בשלב השיתוף (sharing), שבו חברי הקבוצה מוזמנים לחלוק מחשבות ותחושות הדומות לאלו שהעלה הפרוטגוניסט (המשתתף שהציג את סיפורו לפני הקבוצה באמצעות הפעולה הפסיכודרמטית). תהליך זה מאפשר לפרוטגוניסט לחוש במכנה המשותף שיש לו עם חברי הקבוצה האחרים (ויליס, 2000); (3) זולתנות (אלטרואיזם) - גורם זה מתייחס לתועלת שמפיקים משתתפי הקבוצה הן ממעשה הנתינה עצמו והן מהתמורה בעדו. בקבוצת הפסיכודרמה באה הזולתנות לידי ביטוי דרך תפקיד האגו המסייע, המאפשר לחברי הקבוצה לשמש גורם טיפולי עבור הפרוטגוניסט (ארצי, 1992); (4) שחזור מתקֵן של הקבוצה המשפחתית הראשונית - הקבוצה הטיפולית, הדומה במובנים רבים למשפחה, מאפשרת שחזור של קונפליקטים מוקדמים ומקנה את האפשרות לחוות אותם בצורה מתוקנת; (5) קתרזיס - משמעותו שחרור של רגשות חזקים כמו צער, כעס ובושה היוצר תחושה של הקלה הקשורה בתהליך החשיפה העצמית. גורם טיפולי זה נוכח באופן משמעותי גם בפסיכודרמה, ובמובנים מסוימים הוא שיאה של הפעולה הפסיכודרמטית (ארצי, 1992).

על הפסיכודרמה והתפקיד שהיא ממלאת בהתמודדות עם דיכאון

טכניקות ותפקידים מרכזיים בפסיכודרמה

יעקב לוי מורנו האמין שהדרך המהירה ביותר להביא לשינוי ממשי היא על ידי תובנה דרך פעולה ולא על ידי תובנה אינטלקטואלית (Greenberg, 1974). הפעולה הפסיכודרמטית מתקיימת, בין היתר, בעזרתן של טכניקות כמו הכפיל, המראה, האגו המסייע, חילוף התפקידים, והכיסא הריק, והיא מאפשרת להגביר את הספונטניות, להפחית חרדה ולהרחיב את עולמו הפנימי של הפרוטגוניסט (גוברין, 2013).

תפקידו של הכפיל הוא לייצג את הקול הפנימי של הפרוטגוניסט, שהוא אינו יכול להשמיע או שכלל אינו מודע לו (גוברין, 2013). הכפיל, המגולם בידי מנחה הקבוצה או אחד החברים בה, עושה זאת באמצעות ניסיון לתת ביטוי, בקול ובמילים, לחוויות הפסיכולוגיות של הפרוטגוניסט (נהרין, 1985). טכניקה פסיכודרמטית נוספת, המראה, יוצרת סיטואציה שבה חבר אחר בקבוצה ממלא את תפקידו של הפרוטגוניסט, בעוד הפרוטגוניסט צופה בו מהצד. בכך מתאפשר לו להתבונן בריחוק על האופן שבו הוא נחווה ולרכוש תובנות חדשות על עצמו (ויליס, 2000; Dayton, 2005). נוסף על כך, המראה מאפשרת למטופלים שמתקשים לשחק את תפקיד עצמם, או להיות חשופים בקדמת הבמה הפסיכודרמטית, לרכוש פרספקטיבה ותובנות חדשות על עולמם באמצעות התבוננות ולא על ידי שהייה בתפקיד עצמם (שם).

עוד טכניקה או תפקיד פסיכודרמטי מרכזי הוא האגו המסייע. על פי מורנו, הדמויות בחיינו ממלאות עבורנו, בין היתר, תפקיד של "אגו מסייע" – מעין שלוחה או הרחבה של עצמנו וגשר בינינו לבין העולם (Moreno, 1939). לעתים דמויות אלו אינן ממלאות את תפקידן זה בצורה מיטבית, והפסיכודרמה נותנת הזדמנות לתיקון. האגו המסייע (חבר מקבוצת הפסיכודרמה הממלא תפקיד של אחת הדמויות מחייו של הפרוטגוניסט) מוזמן לחוות ולחקור יחד עם הפרוטגוניסט את הנושאים שהוא מתמודד עמם. הוא מסייע לו לחוות ולבטא בצורה מלאה יותר רגשות שהודחקו בעבר ובכך להרחיב את רפרטואר התפקידים שהוא ממלא בעולמו החברתי (ויליס, 2000).

חילוף תפקידים הוא הטכניקה הבסיסית שבאמצעותה מתקיימת הפעולה הפסיכודרמטית (Dayton, 2005; גוברין, 2013). הפרוטגוניסט בוחר דמויות או אובייקטים מעולמו שמעורבים בקונפליקט עמו, והמשתתפים האחרים, בתפקידם כ"אגו מסייע", מציגים את אותן דמויות תוך כדי חילופי תפקידים עם הפרוטגוניסט (גוברין, 2013). דרך זו מאפשרת לפרוטגוניסט לא רק לגלות אמפתיה לדמויות אחרות בחייו, אלא גם להיכנס לנעליהן ולמלא את תפקידן על הבמה (Dayton, 2005), להשתחרר מהגנות שבהן הוא רגיל להשתמש ואף להתבונן על עצמו מנקודת מבטו של האחר (kellermenn, 1994; Dayton, 2005). חילוף התפקידים יכול להתקיים גם ללא עזרת חברי קבוצה נוספים המשמשים כאגו מסייע, באמצעות טכניקת הכיסא הריק. על פי ארצי (1992), טכניקה זו קשורה לצורך הטבעי שלנו בחילוף תפקידים עם דמויות בחיינו. דרך טכניקה זו הפרוטגוניסט או הקבוצה יכולים "להושיב על כיסא", לפגוש, לנהל דיאלוג ולהחליף תפקידים עם דמויות משמעותית נעדרות, או עם דמויות שלפרוטגוניסט יש אתן עניין לא פתור, ייצוגים פנימיים של נושאים רגשיים וכן חלקים של העצמי או כוחות פנימיים וחיצוניים (נהרין, 1985; גוברין, 2013).

פסיכודרמה ודיכאון

נמצא כי הפסיכודרמה, המשתמשת בשיטה דרמטית לחקר האמת, יעילה במיוחד עם אנשים המתמודדים עם רגשות ומחשבות סבוכים (ויליס, 2000), עם אוכלוסיות שהפסיכותרפיה מתקשה לתת להן מענה (קרפ, 1994) ועם אנשים הסובלים מהפרעות נפש קשות, בהן דיכאון (מורנו, 1939).

לדברי פרמר (Farmer, 2005), לאנשי מקצוע המטפלים באנשים הסובלים מדיכאון מומלץ להכיר את מאפייני המחלה ודפוסי ההתנהגות האופייניים לה. היכרות זו תאפשר למטפלים את הסבלנות לבניית אמון ומחויבות רגשית אשר יבנו את הגשר לסיפוק הצרכים והרצונות של המטופלים. בהקשר של הטיפול הפסיכודרמטי, קיפאון במצב הרוח, ברגשות ובמחשבות, איטיות בשלב החימום, חוסר נטייה להתנדב להיות פרוטגוניסט וקושי להתרכז בדברים אחרים מלבד הדיכאון, הם כמה מן המאפיינים שהמטפל פוגש. מאפיינים אלו מסתירים לעתים נושאים כואבים ורגשות בלתי נסבלים הנלווים אליהם, ולעתים הם גם אלו שחוסמים את הדרך לפתרונם. לעתים היציאה מהדיכאון מלווה ברגשות של כעס וכאב עמוקים, אותם רגשות שהושתקו, והופעתם יכולה להעיד על שיפור במצבו של המטופל. הפסיכודרמה יכולה לזרז העלאה של רגשות רדומים כאלה ומכאן החשיבות  של התמיכה הניתנת למטופל כדי שלא ייסוג לדיכאון (שם).

העבודה הפסיכודרמטית עם דיכאון יכולה להתמקד בכעס עצור ומוכחש המופנה בעיקר כלפי העצמי, בהשלמת דיאלוג או תהליך אבל שנתקע, בהתמודדות עם רגשות של עצב עמוק שקשה לשאת, בחשיפה והתמודדות עם קונפליקטים רדומים הטמונים בתוך הדיכאון ובזיהוי הקולות הפנימיים, האמונות הבסיסיות וההנחות השקטות המרכיבות את הסכמה הדיכאונית (kellermann, 1994; Starr, 1977; Dayton, 2005; Farmer, 2005). דיכאון יכול להתפרץ לאחר כל פגיעה ביחסים הנגרמת בעקבות מחלוקת, ריחוק או מוות. מצבים כאלה עלולים להשאיר את האדם הדיכאוני עם רגשות קשים ומבולבלים, והפסיכודרמה יכולה לספק אזור מוגן המאפשר השלמה של אינטראקציות אלו (Farmer, 2005).

פסיכודרמה העוסקת בתהליך של אבל שלא הושלם יכולה להחיות את האובייקט האבוד ולערוך טקס פרֵדה שלא נערך במציאות, בכך היא מאפשרת לתקן ולומר את מה שלא תוקן ולא נאמר. כשדיכאון נחווה כחוסר משמעות בחיים, מציאת הסיבה לחוסר הערך וחוסר המשמעות תאפשר הקלה ותוביל לפרספקטיבה חדשה שיכולה לבנות נרטיב חדש. כוחו של הגילוי בפסיכודרמה נובע מהעובדה שהוא מתאפשר הן דרך חוויה והן דרך מחשבה (שם). הפסיכודרמה גם מאפשרת חילוף תפקידים עם הדיכאון – המטופל מוצא את עצמו מתבונן בדיכאון כשהוא בתפקיד של נטול הדיכאון. מצב כזה יכול לחשוף רבדים חדשים בהתבוננות על הדיכאון וסיבותיו וגם על התקווה לצאת ממנו. חילוף תפקידים יכול להיות גם בין המטפל למטופל, ובכך לאפשר למטפל הבנה עמוקה יותר של המטופל, ולמטופל הזדמנות להבין את עוצמת הטרור הפנימי שהוא חי בו ואולי למרוד בדיכאון ואף לחוש חמלה ביחס לעצמו (kellermann, 1994).

הפוטנציאל של הפסיכודרמה בעבודה עם חולים בדיכאון מגולם גם בעצם השיטה הפסיכודרמטית העוסקת ב"כאן ועכשיו". הפסיכודרמה חוקרת את מה שקורה על ידי פעולה ספונטנית בהווה. עצם היכולת לנוע מתפקיד לתפקיד באמצעות הפעולה הספונטנית מאפשרת תזוזה בתפיסה הדיכאונית הקפואה (Starr, 1977). בנוסף, הפרקטיקה הפסיכודרמטית של "חזרה לקראת החיים" (rehearsal for life), שעליה מדברת סטאר (שם), היא דרך שהמטופל יכול בעזרתה להתחבר באופן חווייתי לכוחותיו ב"כאן ועכשיו" ולהתחיל לנוע לקראת מימושם. סטאר מציעה להביא את משאלת המוות לבמה ועל ידי כך לאפשר התרה של רגשות קשים, כמו הכמיהה למוות, ושל קונפליקטים המאפיינים את הדיכאון, ובכך להטעין את המטופלים בכוחות מחודשים (שם).

לסיכום, לפסיכודרמה יתרון רב בעבודה עם חולים בדיכאון. היא לוקחת אותם מעבר למצב הרפואי שלהם לעבר תהליכים עמוקים ושורשיים בעלי משמעות לחייהם כבני אדם (Farmer, 2005).

סיפור המקרה: עבודה פסיכודרמטית עם חולי דיכאון במחלקה פסיכיאטרית במרכז הארץ

סיפור המקרה מבוסס על תהליך טיפולי שהתרחש במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים במרכז הארץ. הטיפול בפסיכודרמה כלל טיפול קבוצתי וטיפולים פרטניים והתמקד במטופלים החולים במחלת הדיכאון על אבחנותיה – מז'ורית, כרונית, דיסתמית – ובמניה דפרסיה. לכמה מהמשתתפים היו ניסיונות אובדניים ולרובם מחשבות אובדניות. מקצת המטופלים הגיעו ממשפחות שבהן סובלים ממחלת נפש והדיכאון הוא חלק בלתי נפרד מהמרקם המשפחתי, מקצתם עברו טראומות קשות של הזנחה, השפלה ואלימות, אחדים חיו בבדידות ואחרים בתוך משפחה תומכת ואוהבת. לרובם לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה חוו דיכאון.

לאורך השנה הנחו אותי כמה מטרות טיפוליות, בהן: בניית קשר מיטיב ומשמעותי, חיזוק כוחות האגו ותחושת המסוגלות של המטופל, שחרור הספונטניות והגמשת הגוף אל מול קיפאון הדיכאון, הקלה על תחושות התסכול וחוסר האונים דרך ארגון של מחשבות ורגשות, הרחבת מנעד התפקידים והגמשת תפקיד החולה, ולו רק לשעה קלה, פיתוח עבודת דמיון כמקור לכוח ומתן תקווה. כלי העבודה הפנימיים שלי היו אמפתיה עמוקה, שותפות, מעורבות והקשבה בצד עיבוד תהליכי העברה והזדהות השלכתית.

בתיאור המובא להלן אציג רגעים מתוך העבודה הקבוצתית והפרטנית על מנת לאפשר הצצה לפעולתה של הפסיכודרמה אל מול מחלת הדיכאון.

הגורמים המרפאים שהתקיימו בקבוצה

הדמויות שבמחזה שש נפשות מחפשות מחבר (פירנדלו, 1921) מבקשות מהבמאי להמחיז את סיפור חייהן. הן מחפשות קשר, משמעות, הבנה ויותר מכול – נראוּת. לכל אחת מהן סיפור טרגי, מנותק ושסוע ורצון שיפיחו בו חיים ויציגו אותו על הבמה. מחזה זה הוא מטאפורה לקבוצה הטיפולית במחלקה, שהייתה כמְכל מדבר ושותק לסיפורי חיים של אנשים עצובים מאוד שחיפשו מישהו שיספר להם את הסיפור של עצמם.

שחזור הקבוצה המשפחתית הראשונה הוא אחד מן הגורמים הטיפוליים המתקיימים בקבוצה. ההכרה בגורם זה אפשרה להתבונן על תהליכים של היעדרות פיזית או רגשית מהקבוצה ולקשור אותם לחוויות אלו של היעדרות מן הקבוצה המשפחתית הראשונה. כך למשל הקשבתי להיעדרות הממשית מן הקבוצה ולרגשות שעלו בי בעקבותיה:

בעודי יושבת מול הכיסאות הריקים הקשבתי לרגשות הקשים שעלו בי. השפלה, דחייה, חוסר נראות ועצב היו כמה מאותם רגשות. תהיתי עד כמה מכירים המטופלים רגשות אלה מחייהם וכמה פעמים הם ישבו מול כיסא ריק. כמה פעמים חוו השפלה ודחייה ועד כמה כילדים כל מה שרצו זה שיראו אותם.[1]

כך גם הקשבתי להיעדרות הרגשית שהורגשה לעתים בקבוצה ולשאלות בדבר היעדרות רגשית במערכות היחסים בחייהם של המטופלים שעלו מתוך כך:

עדי נרדמה על הכיסא כשנווה דיבר. עייפות ורצון עז לישון הם אחד ממאפייני הדיכאון. עם זאת תהיתי עד כמה נווה הכיר "הירדמויות" כאלה בחייו. הוא מדבר בלחש וגופו כפוף כאילו הוא מנסה לצמצם את עצמו. אחד מן התסמינים שאפיינו אותו היה מנהגו לישון 48 שעות ברציפות.

גורמים מרפאים כמו אוניברסליות, נתינה והפחת תקווה נכחו בכל מפגשי הקבוצה ובאו לידי ביטוי בשלב הדופק והשיתוף, כשהדמיון בין סיפורי ההתאבדות, הרצון למות, הכאבים הפיזיים והנפשיים שרק חולים בדיכאון יכולים לדמיין קיבל הד גם אצל משתתפים אחרים. מוות של בן משפחה, ניתוק ויחסים קשים במשפחה, בדידות, דחייה, רצון לצאת מן המחלקה והפחד הגדול לעשות זאת, היו אחדים מאותם נושאים משותפים שנכחו ואשר דובר בהם. ההתעניינות והשיתוף פוגגו לרגע את הבדידות, נתנו תחושה של אוניברסליות ואפשרו באותה נשימה גם את הנתינה:

בשלב השיתוף יעל אמרה שהיא רוצה להתאבד, וחלי ענתה לה: "אני רואה שאת חזקה ושורדת, תראי לכולם שאת יכולה בשביל הבת שלך" - אמרה את זה ליעל ולעצמה.

המשתתפים שהביאו את עצמם לקבוצה במעט הכוחות שמצאו בעצמם, התיישבו על הכיסא הריק וכבמעין קסם הצליחו לצאת מתפקיד הדיכאון לשעה קלה, בשביל עצמם ובשביל האחרים. כך היה כשמירה הוזמנה לשמש "אגו מסייע" וכאילו שכחה את כאבי הגב הנוראיים שלה וממש זינקה מן הכיסא לעבר הבמה. או כשנילי, מטופלת הנעזרת בקביים, שימשה "אגו מסייע" כפרח הרקפת, ובשלב השיתוף (sharing) הודתה על ההזדמנות לעזוב לרגע את הקביים, לצאת מן המחלקה ולהיות חלק מהטבע.

קתרזיס כמעט שלא נחווה בקבוצה, והיה נראה שהדיכאון הוא כמעין מסך רגשי. ואולם במעט הפעמים שכן היה פורקן רגשי, היה אפשר להבחין בהקלה ובתובנה שבאו בעקבותיו. "אני מרגישה כאילו פוצצתי עכשיו פצע עם מוגלה", אמרה שיר, מטופלת שבפעם הראשונה העזה להביע כעס על אמה; "ואיך ויתרת עליי...?" שאלה מטופלת בכאב דומע לאחר שכעסה על חברתה שהתאבדה.

הנושאים המדוברים ביותר בקבוצה היו הדיכאון ומאפייניו. הקושי לצאת מן המיטה, הייאוש, החרדה שאין לה מילים, הרצון העז לצאת מן המחלקה והפחד שהמחלה לעולם לא תעזוב מילאו לעתים מפגש שלם, החל בשלב "הדופק", עבור בעבודה המרכזית וכלה בשלב השיתוף. הנה דוגמה מתוך עבודה מרכזית שעסקה בדיכאון:

רן: הדיכאון שלי בצבע אפור כהה. הוא ממלא את כל החדר, כמו גם את גופי. הוא צובע את מחשבותיי ואין לי שום מחשבה אחרת מלבדו. חלי מוסיפה: שלי שחור, דביק ולא מאפשר לי לנשום. רות אמרה ששלה כמו של חלי: ורק מי שחווה דיכאון יודע מה זה לא להיות מסוגל ללכת להתקלח. הקבוצה מהנהנת.

ההזמנה מצד חברי הקבוצה האחרים, השיתוף, ההקשבה וההזדהות אפשרו למטופלים בקבוצה ליצור קשר ויחסים וכן חוויה של נראות והקלה. הקלה על כך שאינם לבד בכאבם ושיש מי שרואה אותם ולעתים אף נותן להם תקווה:

שולי: תודה לכם. היה לי רגע של נחת כשדיברתי היום על הצבע של המחלה, ולרגע היא כאילו יצאה ממני.

על השימוש בפסיכודרמה ככלי למימוש המטרות הטיפוליות בקבוצה

התיאורים שיובאו להלן ממחישים את האופן שבו הפסיכודרמה שימשה למימוש המטרות הטיפוליות שלאורן פעלתי לאורך השנה.

עבר, הווה ועתיד: פרספקטיבה ותקווה

"אני לא יודעת איך לצאת מהמחלה הנוראית הזאת", "אני לא יכולה לדבר על שום דבר" – אלה היו רק כמה מן האמירות ששמעתי במהלך השנה. חוסר תקווה, ייאוש, תסכול וחוסר רצון ויכולת לחלום ולהיזכר בטוב תפסו מקום מרכזי במחלקה בכלל ובמרחב הטיפולי בפרט. אחת מן המטרות הטיפוליות הייתה לאפשר למטופלים פרספקטיבה של זמן שתביא אתה הקלה ותקווה, תעזור להיזכר, לחלום ולצאת לרגע מהווה מייאש ומתסכל.

באחד המפגשים הראשונים של הקבוצה ביקשתי מהמשתתפים לשתף זה את זה במה שהיו רוצים שהקבוצה תדע עליהם. בשיחה הם פתחו בהעלאת שמחות מן העבר ומאירועי ילדות והמשיכו עם הרצון העז לצאת מן המחלקה. לאחר שיקוף הקולות הזמנתי אותם לשבת על "כיסאות העבר והעתיד" ולספר על הרגשתם באותה עת:

רבקה התיישבה על "כיסא העבר" ותיארה את חייה בגיל ארבע עשרה: יש לי שיער קצר וקופצני, אני כל הזמן צוחקת, מלאה בחברים ורוקדת הרבה במסיבות. ב"כיסא העתיד" היא תיארה לפרטים את המסיבה שתיערך לכשתצא. פניה אורו כשעשתה חילוף תפקידים עם הזמנים, והיה נראה כי ההתבוננות והפרספקטיבה היטיבו עמה.

דוגמה נוספת היא העבודה הפסיכודרמטית של ליאורה, בת 35, אשר מתקשה לחשוב על דבר מלבד הדיכאון והייאוש. כשישבה על "כיסא העבר" תיארה את עצמה כילדה חייכנית ועליזה ונראתה נינוחה ורגועה בתפקיד, בייחוד כשדיברה עם אביה שנפטר מאז, שאליו הייתה קשורה מאוד. ב"כיסא העתיד" אמרה כי היא עוסקת בתחום יצירתי כלשהו, והיה נראה שהיא מאפשרת לעצמה, ולו לרגע אחד, לחלום. לסיום ביקשתי ממנה להגיד משהו ממקום מושבה ב"כיסא העתיד" לליאורה היום ולליאורה הילדה; וכך היא אמרה – לליאורה הילדה: "תמיד תזכרי מי את. ואל תדאגי לאחרים כל כך". ולליאורה היום: "אל תוותרי". תכנים אלה היו בסיס לעבודה שלנו בהמשך.

השיחה שלא הייתה

קונפליקטים מודחקים וכעסים שלא דוברו או עובדו תפסו חלק משמעותי בעבודה עם המטופלים. כעס, פחד ואשמה היו מעין גלגל של רגשות המזין את עצמו ואת המחלה. "הוא אוהב שאני חולה", אמרה לי שרית, בת 30, על בעלה הטרי. "כך הוא מרגיש שהוא משמעותי", הוסיפה בבכי. במפגש הראשון היא חששה להביא את בעלה לבמת הפסיכודרמה וטענה שהשיחה טעונה וגדושה מדי. במפגש שלאחריו היא אזרה אומץ וקיימה אתו שיחה שמעולם לא התרחשה:

בעל: אני לא מבין למה התאשפזת בכלל. הייתי דואג לך טוב יותר בבית, אני רוצה שתהיי בבית.

שרית: אתה לא מבין? אני רוצה להיות פה! אתה גורם לי להרגיש קטנה כל כך. אתה פוגע ומעליב אותי.

שרית המשיכה והטיחה את מה שהיא מרגישה כלפי בעלה, בכאב, בכעס ובכי. ככפיל, הגברתי את הכעס כדי לאפשר לה לפרוק כעסים שלא דוברו.

בהמשך בחרה שרית לפתוח דברים עם הוריה, דבר שלא העזה לעשות לפני כן, ודיברה עד שהרגישה שהוציאה "את המוגלה שהייתה בה שנים". לסיום היא הוסיפה: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות להגיד את זה, וטוב לי שזה בלי שופטים מסביב", אמרה והסתכלה על הכיסאות הריקים מסביב.

שיחות כאלה התקיימו לאורך השנה עם דמויות משמעותיות שנוכחות וכאלה שאינן נוכחות עוד. השיחות אפשרו הכרה ברגשות קשים שלא היה להם ביטוי לפני כן, הזדמנות לפרוק אותם, להשיג הקלה, שחרור ולעתים גם תובנה חדשה.

שיחות עם דיכאון וקולות אחרים

מעבר לשיחות עם דמויות משמעותיות – שיחות עם הדיכאון ועם קולות אחרים בנפשו של המטופל קיבלו גם הן מקום על במת הפסיכודרמה. קולה של המחלה היה עוצמתי כל כך עד שקשה היה להבחין בין קולה לבין קולות אחרים. חילוף התפקידים אפשר לדבר אל הדיכאון כאילו הוא ישות חיצונית, לצאת לרגע מן התפקיד הדיכאוני ולהכיר קולות אחרים הקיימים אצל המטופל. כך היה כשחלי נכנסה רועדת לחדר ואמרה שהיא בחרדה איומה. לאחר שביקשתי שתראה לי דרך הגוף כיצד נראית החרדה, היא שילבה ידיים הרכינה ראש ורעדה. בטכניקה של כפיל ומראה חזרתי אחריה ולאחר התבוננות היא חיזקה והדגישה את תנועותיה.

מירית: זה נשמע כאלו הגוף מנסה להגיד לך משהו.

שאלתי אותה אם הייתה רוצה לדבר עם הגוף שלה ולהקשיב לו. היא הסכימה (אחד מן הכוחות הבריאים של חלי היה כישורי המשחק שלה. הפסיכודרמה כאלו העירה אותם משנתם). שמתי שלושה כיסאות על הבמה, כיסא לגוף, כיסא לנשמה וכיסא לשכל. הגוף ביקש מגע ומקלחת ולא ויתר כאשר הנשמה אמרה שהיא "תשתדל". הנשמה הוסיפה שאינה יודעת איך לעשות זאת, והתשובה הגיעה במהירות מהשכל, כאילו חיכה שיפנו אליו. הוא הפנה את הנשמה העצובה לבקש עזרה.

היציאה מתפקיד החולה הדיכאוני וההקשבה לקולות אחרים אפשרו את הרחבת נקודת המבט ואת ההגעה לפתרון שלעתים לא היה אפשר להגיע אליו קודם. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות בעבודה עם ליאורה. באחד המפגשים היא אמרה שיש לה כל כך הרבה מחשבות בראש שהיא מבולבלת. לאחר ריאיון קצר היא הבחינה בין הקול השחור ללבן, קולו של הדיכאון וקולה שלה מהעבר.

היא התיישבה על הכיסא השחור, ובריאיון היא תיארה שהיא בצבע שחור במרקם של ערפל סמיך ודחוס הנמצא בכל גופה. הצעתי לה כפיל, חזרתי אחריה והוספתי "אני מקשה על הראייה ועל הנשימה". היא הסכימה. שאלתי אותו כמה זמן הוא בתוך ליאורה, והוא ענה 25 שנים.

עברנו לצבע הלבן שהיא תיארה כנקי ושקט "ממש כמו המוות", לא ידעה למקם אותו בגוף (כשניסיתי לעמוד מאחוריה ככפיל, היה לי קשה למצוא מקום, הייתי צמודה לקיר מכווצת וקטנה. כשניסיתי להתרומם, הרגשתי לא בנוח). עם הרגשות האלה שעלו בי, עשיתי לה כפיל: "אני עומד כאן ומתקשה למצוא את מקומי, מרגיש לא בנוח". היא הנהנה וחזרה אחרי.

בסיום היא אמרה שהיא מרגישה מוזר, כאילו הדיכאון הוא לא חלק ממנה, "הוא כמו גידול", היא הוסיפה, בדיוק כמו זה שהיה אצל אביה וניהל את חייו. "עכשיו אחרי שאני רואה את זה בצורה ממשית, נראה שאפשר לגעת בזה, לטפל בזה, לשלוט בזה", אמרה כמעט בהתרגשות.

הפעולה דרך הגוף

קיפאון גופני, קושי בתנועת הצוואר, הידיים והרגליים הם חלק מהסימפטומים של החולים בדיכאון. בחדר הטיפולים פגשתי את הקושי וחוסר הרצון לקום מן הכיסא וגם את הקושי והפחד לחשוב על פעולות עתידיות שהגוף יצטרך לעשות. הפעולה הפסיכודרמטית אפשרה את התנועה העכשווית ופתחה חלון לעבר פעולה עתידית, כמו הזכירה לגוף את ששכח.

כך היה, למשל, בפגישה עם דליה, אשר לקראת שחרורה אמרה שהיא מפחדת שלא תדע מה לעשות כשתצא הביתה, מאחר שבפעם שעברה שיצאה היא ישבה קפואה ולא יכלה לזוז. הצעתי לה לתרגל את זה ב"כאן ועכשיו" על במת הפסיכודרמה. לאחר שהסכימה, היא בחרה את סיטואציית הבישול, בנתה מטבח והחלה לבשל ארוחה לנכדתה. היא האכילה את הנכדה, וזו אמרה בסיום הארוחה (בחילוף תפקידים) שהיא אוהבת אותה. ביקשתי ממנה לצאת מחוץ לבמה, להתבונן מהצד ולהגיד משהו על מה שהיא רואה. "אני רואה שאני יכולה לעשות את זה", אמרה ואפילו עמידתה הייתה זקופה יותר.

כך היה גם עם שוש, שישבה על הכיסא ולא הייתה מסוגלת לקום, וברגע אחד שבו דיברה עם הדיכאון, בעטה בכוח בכיסא והופתעה בעצמה מעוצמת הכוח שיש בגופה.

יצירת קשר טיפולי מיטיב

מערכות יחסים מורכבות של דחייה, השפלה, הזנחה, התעלמות ועוד עמדו בבסיס חייהם של המטופלים בדיכאון שפגשתי. מורכבות זו השפיעה על הקשרים שיצרו המטופלים עם סביבתם ועם הדמויות הטיפוליות. לאור מורכבות זו לאתגר שבבניית קשר טיפולי מיטיב הייתה חשיבות גדולה. יש דרכים רבות לבניית קשר טיפולי מיטיב, בהן אמפתיה, הכלה ועוד, אבל בסעיף זה בחרתי לתאר נושאים הקשורים לקשר דרך הסטינג הטיפולי.

 

קרן שכבה במיטה ולא רצתה להגיע לפגישה, אמרה שהיא מרגישה רע מאוד. כששאלתי אותה מה יכול לעזור לה, היא אמרה שלהתקלח אך היא מפחדת שמא תיחנק. היא הוסיפה כי זו הרגשה מוכרת, שבאה והולכת. חרדה כזו להתקלח היא חרדה אופיינית לחולי דיכאון, וחשבתי על פעולה שיכולה להניע אותה ולהקל עליה את ההתמודדות. שאלתי אותה אם יעזור לה אם בעודה מתקלחת אשב בחוץ, אמתין ואוודא שהיא בסדר. היא השיבה בחיוב, קמה והלכה להתקלח. בסיום המקלחת היא יצאה אמרה "תודה רבה", ובכך הסתיים הטיפול.

לאחר מפגש זה קרן הגיעה לכל הטיפולים, אך מהלך זה לא היה מובן מאליו; הוא חרג מהסטינג המקובל של חדר טיפולים והגמיש את גבולותיו. בהמשך למטאפורה של במאי ומחזה – נראה כאילו "במאי" הפסיכודרמה הפך לשחקן בדרמה של המטופל בעודו שומר עליו מפני הדיכאון המאיים לחנוק אותו במקלחת. הפסיכודרמה אפשרה את ההתבוננות היצירתית הספונטנית, זו הנוקטת פעולה כדי לקדם ריפוי.

דרך נוספת שאפשרה לי יצירת קשר עם קרן בתוך עננת הדיכאון היה מגע הידיים. במפגש עם קרן פעמים רבות לא היו מילים, ודרך מגע הידיים העברתי לה את ההרגשה שאני שם בשבילה, מבינה ורואה את הכאב. באחת הפעמים כשנכנסתי אליה לחדר היא שכבה במיטה והפנתה את מבטה ממני. היא התעלמה בהפגנתיות מקיומי ולא ענתה כששאלתי לשלומה. רגע אחד ראיתי דמעה יורדת לה מהעין. עמדתי שם ולא זזתי, שאלתי אותה אם אני יכולה להחזיק לה את היד. הרגשתי שאין לי מה לומר, מצבה קשה עד מאוד ובעיקר מייאש. היא לא ענתה. המשכתי לעמוד. אחרי זמן מה היא הנהנה ובלי מילים אפשרה לי להחזיק לה את היד. התיישבתי לצד מיטתה והחזקתי לה את היד. "אני מרגישה לא טוב", היא אמרה. עניתי לה שאני רואה; אני רואה כמה כאב וקושי היא מחזיקה. אחרי כמה דקות היא אמרה שהיא רוצה לדבר אתי. היא קמה ונכנסנו לחדר הטיפולים. היא שיתפה אותי בפרטים רבים מעברה ששמעתי מפיה בפעם הראשונה.

הכוחות הבריאים

תחושות של חוסר מסוגלות, חוסר ערך עצמי וחוסר משמעות היו כמה מן ההתמודדויות של המטופלים. בליווי התחושה של חוסר תקווה נעשתה המחשבה על החיים ועל קשרים בין-אישיים קשה במיוחד. לאורך השנה מצאתי את עצמי מחפשת את הכוחות הבריאים אצל המטופלים ומשקפת אותם כמשהו שיוכלו להיאחז בו, שנותן את הכוח להמשיך ומקנה ערך למה שיש. היכולת להשתמש בטכניקות הפסיכודרמה הייתה אחד מן הכוחות הנפלאים הללו: ציינתי לפניהם את היכולת לעשות חילוף תפקידים, את היכולת לראות אחרים ולהגיד להם מה אני מרגיש כלפיהם, את היכולת לחלום ולדמיין. לא אחת לאחר שהמטופל היה מתמלא בייאוש ומציין כי אינו יכול לחשוב על שום דבר אחר, הזכרתי לו כיצד הביע את ריחו של הגשם, את תנועת הרקפת, או כיצד טייל בדמיונו בטבע כאן על במת הפסיכודרמה שבוע קודם לכן. המטרה הייתה להזכיר למטופלים שוב ושוב שעדיין יש בהם חלקים בריאים. כך היה באחד המפגשים שבו עבדה דליה עם כובעים ובעזרתם יצאה ונכנסה לדמויות שונות. היכולת לעשות חילוף תפקידים, להיכנס ולצאת מדמות, הייתה הוכחה לקיומם של כוחות אגו, כוחות של דמיון ושל ספונטניות. כוחות אלו אינם חלק ממאפייני הדיכאון, ובכניסתם הפתאומית לחדר הטיפולים הם הפתיעו ומילאו את החלל בתקווה.

דיון

"מי שלא חווה דיכאון, לא יכול לצייר אותו אפילו בדמיונו", כך לדברי סולומון (2004, 26) וכך לדברי המטופלים שפגשתי לאורך השנה. על הפער שבין החוויה לבין ההבנה גישרתי בקריאה על חוויות של חולים בדיכאון ובהקשבה לתיאורי מקרה שעלו בישיבות הרופאים, ובכך יצרתי בסיס להבנה ולעבודה. מצאתי שהמלצתו של פרמר (2005) לאנשי מקצוע המטפלים בחולים עם דיכאון להכיר את מאפייני המחלה משמעותית וחשובה לקידום הטיפול.

עצב, ייאוש, תחושה של חוסר ערך עצמי, חוסר משמעות, חוסר תקווה, תסכול, חוסר עניין וחוסר יכולת לחשוב על משהו אחר מלבד המחלה נכחו בקבוצה ובטיפולים הפרטניים; הם היו לעתים נקודת הפתיחה לעבודה ולעתים העבודה עצמה. אחת מן המטרות הטיפוליות שהגדרתי עסקה בפרספקטיבה של זמן, כזו אשר תתעלה מעל רגשות אלה ותאפשר למטופלים להיזכר בכוחות הבריאים מהעבר ולחלום על עתיד טוב יותר. העבודה עם הכיסא הריק והכניסה לתפקידים שונים אפשרו הקלה ויציאה מתפקיד הדיכאון תוך כדי התרחקות מאותם רגשות כל כך נוכחים.

ירידה בפעילות המוטורית, קיפאון גופני, דיבור איטי, כאבים פיזיים וחוסר רצון לקום מהמיטה (פרמר, 2005) – אפיינו גם הם את שגרת היום-יום של המטופלים, לעתים כחלק ממחלת הדיכאון ולעתים כתופעה נלווית שאינה קשורה ישירות למחלה. כך או כך, ירידה בפעילות מוטורית זו הייתה אתגר בעבודה הטיפולית בכלל ובעבודה הפסיכודרמטית בפרט, שתחילתה בעצם הנוכחות והמשכה הוא בפעולה (נהרין, 1985; ארצי, 1992; ויליס, 2000). הפעולה הפסיכודרמטית אפשרה תנועה פיזית שלפעמים הפתיעה את הגוף הקפוא של הפרוטגוניסט עצמו, ולעתים כמו הזכירה לגוף את ששכח. כך היה כאשר שוש בעטה בעוצמה מפתיעה בכיסא, וכשדליה ראתה כיצד גופה זוכר את פעולת הבישול.

מאפיין נוסף של דיכאון שנכח הן בהיבטים רגשיים והן בהיבטים פיזיים היה החרדה. החרדה נראתה בגופם של המטופלים ברעידות, בכאבים, בכיפוף ולעתים גם בוטאה במילים. העבודה הפסיכודרמטית כללה שיחה ישירה עם החרדה בניסיון להחצינה ולתת לה קיום נפרד שאינו מזוהה עם המטופל, ובכך ליצור הקלה, שחרור ואולי תובנה חדשה. לעתים נעשתה פעולה קונקרטית במטרה להוריד את עוצמתה. דוגמה לעבודה כזו היא ההמתנה מחוץ לחדר המקלחת בעוד המטופלת חווה חרדה בלתי נשלטת להתקלח. ההיכרות המוקדמת עם מאפיין זה ודפוסיו אפשרה לי מרווח פעולה שבו השתמשתי כשנתקלתי בחרדה זו בזמן אמת, והפעולה שנקטתי אפשרה פריצת דרך בקשר שנוצר ביני לבין המטופלת לאחר מכן.

נוסף להיכרות עם מאפייני הדיכאון, טכניקות הפסיכודרמה הפליאו בכוחן להתמודד התמודדות טיפולית עם מחלה קשה זו. טכניקת הכפיל סייעה לפורקן רגשי, חיזקה את תחושת הנראות ולעתים הציתה תובנה חדשה, כמו למשל: "אני רואה פתאום שהדיכאון הוא לא חלק ממני, אלא כמו גידול". טכניקת המראה אפשרה התבוננות מרחוק ותובנה (ויליס, 2000), כפי שהיה כשהשתמשתי בגופי להראות את החרדה, או כששימשתי מראה לדמותו של הדיכאון השחור. לעתים המראה אפשרה למטופלים להרגיש מוגנים יותר, לזוז מעט הצדה ולמצוא את נקודת המבט החדשה לא דרך המשחק עצמו אלא על ידי ההתבוננות, דבר אשר הקל מאוד על מטופלים שלא רצו לשחק (Dayton, 2005).

האגו מסייע שימש את המטופלים בעזרה לאחרים ולעצמם. המשתתפים כאגו מסייע חקרו  עם הפרוטגוניסט את הנושאים שאתם הוא התמודד וסייעו לו לבטא בצורה מלאה יותר רגשות שהודחקו בעבר (ויליס, 2000). בעצם ההשתתפות כאגו מסייע הם יצאו לרגע מהדיכאון של עצמם, לעתים בתפקיד של פרח הרקפת, לעתים בתפקיד של דמות משמעותית, וזכו ברגעים של חופש מהדיכאון; רגעים שחסרים להם כל כך, הן בהבנה והן בהרגשה. חילוף התפקידים היה גם הוא חלק מן העבודה הפסיכודרמטית ואפשר את התובנות שבהתבוננות מנקודת מבטו של האחר (Kellermenn, 1994; Dayton, 2005). כך למשל, בעקבות חילוף תפקידים עם האֵם, כעס מצטבר כלפיה התחלף באמפתיה, וכך עלתה גם תובנה בעניין תפקידו של הדיכאון בחייו של מטופל. חילופי תפקידים דומים התרחשו בחדר הטיפולים גם בעזרת טכניקת הכיסא הריק. באמצעותה המשתתפים ניהלו דיאלוג עם ייצוגים מופנמים ונושאים רגשיים (גוברין, 2013), עם דמויות נעדרות ומשמעותיות, חלקים בעצמי ועם כוחות וקולות שונים (נהרין, 1985). קולות של רגש והיגיון, חיים מול מוות, נכד, ילדה, רופאים – כולם ישבו על הכיסא הריק וקיבלו חיים.

ההיבטים המרפאים של הקבוצה באו לידי ביטוי גם הם בתהליך הקבוצתי שהתקיים. כך מצאתי ביטוי לטענה שהקבוצה משחזרת תהליכים בין-אישיים שהתרחשו בחיים ומביאה אותם ל"כאן ועכשיו" (Dayton, 2005) בישיבה מול כיסאות ריקים ובהרגשת הדחייה והנטישה אל מול ההיעדרות והתגובות החריפות של המטופלים שנמנעו מלהיכנס לקבוצה. את סיפורם הכואב חוויתי דרך תהליך זה של פיצול והזדהות השלכתית, בעודי מכילה את רוחות הרפאים שלהם והופכת לדמות בתאטרון הנפש שלהם.

שחזור הקבוצה המשפחתית הראשונית (יאלום ולשץ', 2001) קיבל ביטוי גם בהתנהגויות בתוך הקבוצה. התנהגויות אלו נראו לעתים כהירדמות של משתתף אחד אל מול הפרוטגוניסט, אשר אפיינה התנהגות דומה מצד בני משפחתו של הפרוטגוניסט; או משתתף אשר קיבל על עצמו את תפקיד האגו מסייע כמעט בכל העבודה הקבוצתית, כמאפיין של תפקיד חייו. בצד זאת גורמים של זולתנות, אוניברסליות, הפחת תקווה והפגת הבדידות (יאלום ולשץ, 2001) נכחו במפגשים רבים של הקבוצה. הם באו לידי ביטוי הן דרך תפקידי האגו המסייע, שהשכיחו לרגע את המחלה ואת הכאבים ואפשרו נתינה הדדית בין המשתתפים, והן בשלבי הדופק והשיתוף שבהם עלתה ההכרה בזיקה ובדמיון שבין סיפורי החיים של המשתתפים בקבוצה. גורמים טיפוליים אלו קיבלו ביטוי בולט בתהליך הקבוצתי, ואולם הקתרזיס נכח רק במעט מן המפגשים בקבוצה, ונראה היה שהדיכאון ממסך את רגשות המשתתפים (Farmer, 2005). עם זאת, היו רגעים שלאחר בכי מתפרץ הרגישה מטופלת כי התנקתה ממוגלה שהצטברה אצלה שנים רבות, או שלאחר התפרצות של כעס הבין מטופל משהו על יחסיו עם האחר המשמעותי. ההקלה, השחרור והתובנות שהתחדדו ברגעים אלו היו מעוררי התרגשות.

סיפור מקרה זה מציג את כוחה של הפסיכודרמה בעבודה עם אנשים המתמודדים עם מחלת הדיכאון. למרות הקיפאון המוטורי, הקהות הרגשית וחוסר המוטיבציה שיכולים להקשות על פעולתה של הפסיכודרמה, כוחה בלט דווקא במקומות אלה. הפסיכודרמה אפשרה את חוויית הנראות הכל כך מבוקשת, את חיבור הקצוות של סיפור החיים המקוטע, את הרחבת נקודת המבט הצרה, את האפשרות לפרוק ולהתאבל, לפעול ולהפתיע את הגוף והנפש הקפואים, לצאת מתפקיד המדוכא במקום שקשה להבחין בין הדיכאון לבין האדם המתמודד עמו, ואת היכולת להיזכר בכוחות הבריאים החבויים והאבודים ובכך ליצור חיים בשדות הריקים של הנפש.

מקורות

ארצי, ע', 1992. פסיכודרמה, תל אביב: דביר.

גוברין, ש', 2013. המגע הבינאישי של הפסיכודרמה, קרית ביאליק: אח.

ויליס, ש', 2000. "מי הולך שם? דרמה אנליטית-קבוצתית עם מתבגרים בעלי הפרעות", בתוך: פ' הולמס ומ' קרפ (עורכים), פסיכודרמה השראה וטכניקה, קרית ביאליק: אח.

יאלום, א', עם מ' לשץ', 2006. טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה, אור יהודה: כנרת.

נהרין, א', 1985. במה במקום ספה: פסיכודרמות, תל אביב: צ'ריקובר.

סולומון, א', 2004. דמון של צהריים: אנטומיה של דיכאון, תל אביב: עם עובד.

פירנדלו, ל', 1921. שש נפשות מחפשות מחבר, תל אביב: מרכז ישראלי לדרמה.

 

Dayton, T., 2005. The Living Stage: A Step by Step Guide to Psychodrama, Sociometry and Experiential Group Therapy, Deerfield Beach, Fla.: Health Communications Inc., pp. 38-40, 149-166. 287-307.

Farmer, C., 2005. “The Psychodramatic Treatment of Depression,” in M. Karp, P. Holmes, and K. B. Tauvon (eds.), The Handbook of Psychodrama, Hove: Brunner-Routledge, pp. 231-244.

Greenberg, I. A. (ed.), 1974. Psychodrama Theory and Therapy, New York: Behavioral Publications, pp. 106-107.

Karp, M., 1994. “The River of Freedom,” in: P. Holmes, M. Karp, and M. Watson (eds.), Psychodrama since Moreno: Innovations in Theory and Practice, London: Routledge, pp. 39-60.

Kellermann, P. F., 1994. “Role Reversal in Psychodrama,” in: P. Holmes, M. Karp, and M. Watson (eds.), Psychodrama since Moreno: Innovations in Theory and Practice, London: Routledge

Moreno, J. L., 1939. “Psychodramatic Treatment of Psychoses,” in: J. Fox (ed.), The          Essential Moreno: Writings on Psychodrama, Group Method, and Spontaneity, New Paltz, NY: Tusitala Publishing, pp. 71-84.

Starr, A., 1977. Psychodrama, Rehearsal for Living, Chicago: Nelson-Hall, p.        328.

 

[1] תיאור זה ותיאורים נוספים לקוחים מתוך ורבאטים שכתבתי לאחר הפגישות הטיפוליות.