מבט ספרותי על תפיסת העצמי של פרויד וקריסטבה - ד"ר רוני אלפנדרי

ד"ר רוני אלפנדרי - ראש המרכז למקצועות הטיפול, בית הספר ללימודי תעודה, מכללת סמינר הקיבוצים; בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן:        
alfandary@gmail.com

 

תקציר
במאמר זה תיבחן תפיסת העצמי כפי שהיא משתקפת מן הסיפור הקצר של הסופר הארגנטיני הגולה חוליו קורטאסר (1914–1984), "אקסולוטל"[2] ולאור כמה תובנות פסיכואנליטיות. הסיפור עוסק במבטו של מבקר באקווריום בפריז ההופך להיות החיה שהוא מביט בה. אראה בסיפור זה עדות לעצמי השסוע המופיע כסימפטום, על פי פרויד, או עדות לעצמי בתהליך, שאינו פיצול דיכוטומי אלא הוויה תהליכית, על פי קריסטבה.

מילות מפתח: ספרות, פסיכואנליזה, העצמי, פרויד, קריסטבה, קורטאסר.

התיאוריה הפסיכואנליטית העכשווית מכירה במרכזיות חקר השפה להבנת התודעה האנושית. שושנה פלמן, מהחוקרות החשובות של הקשר בין פסיכואנליזה לחקר השפה, טוענת כי ראוי שהיחס בין שני התחומים יהיה של בין שווים (Felman, 1977). על פי תפיסתה, אל לה למסורת הפסיכואנליטית לראות בעצמה ברת סמכות לחקור את האובייקט הספרותי. נכון יותר יהיה לראות את שני התחומים כעוסקים בחקר התודעה האנושית כפי שהיא מתבטאת בשפה, במיוחד על פי התפיסה הרואה בשפה פעולה לעצמה. לדוגמה, המונח "שפת פעולה" שטבע רוי שייפר (Schafer, 1983) מניח כי כל ביטוי מילולי הוא פעולה. הפסיכואנליזה וחקר השפה עסוקים באופן שבו תודעתו של האדם מכוננת ומתבטאת בפעולותיו. בשני התחומים ניתן לדבר על הפונקציות של המחבר (או המטפל), הדמות הטקסטואלית (או התוכן) והקורא (או המטופל), המקיימות ביניהם יחסים מורכבים ביותר והנשענות זו על זו ביחס דיאלוגי.

רכיב מרכזי במסורת הפסיכואנליטית הוא פרשנות של טקסטים באופן שמזכיר את עבודת הפרשנות של החלום בשעה הטיפולית ומתייחס אליה. במסגרת פרשנות זו יש להבדיל בין החלום עצמו (הטקסט) לבין עבודת החלום (פרשנות הטקסט). היסוד המרכזי בפרשנות החלום הוא ההתייחסות הנבדלת לרבדים מודעים ולא מודעים של הטקסט או בניסוח המקורי של פרויד  רבדים גלויים (manifest) וסמויים (latent). הנחת היסוד על פי פרויד מדברת על קיומו של לא מודע נפשי, המורכב מפנטזיות לא מודעות, שביטוייו הלשוניים מתווכים על ידי מערכת מורכבת של מסננים (הגנות) המשנים, מַבְנים ומכוננים את משמעותו. תהליך ההבניה הזה ניתן לתיאור במונחים פסיכואנליטיים כתהליך של העברה הנשען על אותן הגנות. הגנות אלו הן אמצעים נפשיים כמו התקה, עיבוי, זיכרון חיפוי, סובלימציה והשלכה וניתן לעקוב אחר פעולתם בשפה ובטקסט כדי להתעמק בתהליך הפרשני. הפרשנות המתבססת על אלמנטים פסיכואנליטיים מאפשרת לפרשן לקרוא את הטקסט באופן שמזכיר את הקשבתו של המטפל לתכנים הלא מודעים של המטופל או המחבר.

הפרשנות הפסיכואנליטית של סיפורו הקצר של קורטאסר אינה באה אפוא לרדד את הסיפור או להטיל עליו מהלך פסיכולוגיסטי, אלא להראות כיצד תובנות פסיכואנליטיות מאפשרות לקרוא אותו כביטוי למצב תודעתי שהמחבר נמצא בו (Ogdan, 1997).

בהקשר הזה אדגיש כי אני מבחין בין המחבר, חוליו קורטאסר, לבין דמות המחבר, המבקר בגן החיות, כפי שזו משתקפת בטקסט עצמו. הקשר שבין הביוגרפי לבדיוני בפרשנות הספרותית הוא כמובן נושא למאמר נפרד. לכאורה, הסיפור הביוגרפי מתייחס לעובדות חייו של הסופר, ואילו הסיפור הבדיוני מתייחס למבעי תודעתו הכתובים. ואולם סתירה זו מאבדת מתקפותה כאשר מתחשבים בכך שגם סיפור אוטוביוגרפי הוא סיפור בדיוני, בעצם היותו סיפור העושה שימוש בשפה ובעזרתה מייצג את הזיכרון. בכל בחירה להכליל סיפור כזה או אחר בתוך סיפור ביוגרפי מעורב מעשה של בדיה ויצירת קשרים שלא היו בהכרח בהוויית הסיפור כפי שהתקיימה למעשה. ברגע שבו אנו מספרים דבר כלשהו על אודות העבר, מובאת לתוך מעשה הסיפור תודעת המספר ובכך נוצק לתוך הסיפור אלמנט בדיוני. כך גם לגבי הבדיוני, המתייחס בהכרח לחוויות הקיומיות של הסופר בעת המודרנית. טענתי היא שהאלמנטים הבדיוניים בסיפור הקצר של קורטאסר מבטאים את התהליך הרפלקסיבי של חוליו קורטאסר הכותב כדי לתת ביטוי לקיומו הממשי ולעצב בכך את תודעתו כאדם. התפיסה ששילוב בין יסודות בדיוניים ליסודות ביוגרפיים אפשרי ואף נחוץ כדי להעניק נפח לתהליך הרפלקסיבי היא סינתזה בין העמדות השוללות את חשיבות הביוגרפיה בהבנת הטקסט מצד אחד לבין העמדות המעצימות את הניתוח הביוגרפי כדרך להבנת הטקסט מן הצד האחר (אלפנדרי, 2013).

חוליו קורטאסר ואקסולוטל

קורטאסר נולד בבריסל להורים ארגנטינים שהיגרו לאירופה בצעירותם. המשפחה כולה חזרה לארגנטינה בהיותו ילד צעיר, ואת ילדותו עבר בבואנוס איירס. הוא פרסם כמה סיפורים קצרים בעודו שם, אבל הגיע לשיא יצירתו לאחר שגלה לפריז בשנות החמישים. לצד גבריאל גרסייה מרקס ואחרים הוא נחשב לבן "דור הבום" של הספרות הדרום אמריקנית. הסיפור הקצר "אקסולוטל" נכלל בקובץ סיפוריו השני של קורטאסר שיצא לאור בשנת 1964 בפריז. קובץ זה יצא לאור לאחר שפרסם את הרומן שהקנה לו תהילת עולם קלאס (Hopscotch) (Garfield, 1975).

תקציר הסיפור: הסיפור מתחיל בזיכרון של המספר על התקופה שבה חשב על האקסולוטל. המספר מזהה עצמו כאקסולוטל ומספר את קורותיו של גבר המבקר באקווריום בגן החיות בפריז. הוא הדמות האנושית המרכזית בסיפור. בביקור בגן החיות המבקר מתרשם מעצבותם של האריות ואדיש למראה הדגים, אבל נמשך לאקווריום אחד שבו נמצאות תשע סלמנדרות זעירות מזן האקסולוטל שמצוי בדרך כלל במקסיקו. הוא עומד זמן רב מול האקווריום ומקדיש תשומת לב רבה לתיאורם הפיזי: ראשיהם דמויי המשולש; עיניהם הזהובות המוקפות בטבעות שחורות היוצרות תחושה של פנימיות; כפות רגליהם המזכירות את מבנה כף היד של בני האדם, כולל ציפורניים זעירות. הם מזכירים למבקר אצטקים. זן נכחד. האקסולוטלים כמעט שאינם נעים ורק תנועת זימיהם מעידה על חייהם. המבקר, ששמו אינו מוזכר לכל אורך הסיפור, חש כי יש בהם משהו מיוחד. הם אינם כמו חיות אחרות. הם אינם כמו בני אדם. הם משהו אחר. האחר המוחלט. הוא מחליט כי הם מגיעים ממקום ומממד אחר של קיום וכי מתקשרים אתן באופן שהוא אינו מבין. הוא חש כי הם כלואים בתוך גופם וקוראים לעזרה. בביקורים חוזרים באקווריום, שנעשים תכופים וממושכים יותר, התבוננותו מופרעת לעתים על ידי מבטו של השומר ושל מבקרים אחרים. הוא חש כי האקסולוטלים משדרים לו אותות מצוקה ומבקשים ממנו שיושיע אותם מגלותם בגופם ובאקווריום שבו הם נמצאים. במשפט עוצר נשימה לקראת סופו של הסיפור מתאר המחבר כיצד המבקר הופך להיות אקסולוטל ומביט במבקר עצמו המתרחק מהאקווריום לאחר שהטרנסמוטציה התרחשה. האקסולוטל-מבקר מהרהר לעצמו כי האדם המתרחק (המבקר-שנפשו-עברה לגוף האקסולוטל) עושה את דרכו לעבר ביתו, שם הוא מקווה שיכתוב סיפור על אודות האקסולוטל.

האדם והחיה - העצמי השסוע

תפיסת העצמי כהוויה שסועה היא אחד מעמודי התווך של המחשבה הפרוידיאנית(Mansfield, 2000) המפגש בין החלקים הרציונליים, "מתורבתים", לחלקים הלא רציונליים, "פראיים", הוא על פיו הן המקור לפתולוגיה אך גם הסדק שדרכו ניתן בעזרת השפה לערוך שינויים.  העצמי הוא בגרסה זו זירת קרב בין כוחות דיכוטומיים והכוחות "האפלים" מאיימים להתפרץ ולהכניע את העצמי כולו.

שתי הדמויות המרכזיות בסיפור הם של אדם וחיה. ניתן לתאר אותן כמייצגות את התפיסה הדיכוטומית של החלקים הרציונליים של האדם המיוחסים לכוחות התבונה האנושיים למול החלקים הלא רציונליים המיוחסים לחייתיות וליצריות שבו. בהביטו בחיה מגלה האדם חלקים שהוא חש בעצמו: חוויית הניכור, הבדידות, הקושי לתת ביטוי מילולי הולם לחוויות הפנימיות העמוקות ביותר. המבקר נותן ביטוי לחוויותיו הרגשיות והרוחניות דרך הזדהותו ההשלכתית עם החיה. הוא מדמיין שהחיה מבקשת שחרור ממצבה, מהיותה כלואה, מהיותה ממוקמת הרחק מהזמן הטבעי שלה, מהמולדת הטבעית שלה.

ההדים הביוגרפיים העולים בסיפור ברורים למדי. קורטאסר, שגלה מארגנטינה בשנת 1951, עסק לאורך כל חייו בחוויית הגלות. גלותו של קורטאסר הייתה כפויה ומתוך בחירה גם יחד. הוא עזב את ארגנטינה בגלל התנגדותו למשטרו של פרון, אך גם בזכות מלגה שקיבל מממשלת צרפת (עשרים שנים לאחר מכן הוא גם קיבל אזרחות צרפתית מהנשיא מיטרן).

המבקר מתואר כגבר מלנכולי המבקר בגן החיות בפריז כדי להסיח את דעתו. אין אנו יודעים ממה. אין כל תיאור של נסיבות חייו. דבר זה תואם את העובדה שמדובר בסיפור קצר ולא ברומן מלא. הסיפור הקצר אינו מותיר מקום לתיאור נרחב של הרקע. קורטאסר עצמו המשיל את הסיפור הקצר לתמונת סטילס, והרומן הוא סרט באורך מלא (Bloom, 2004).

מכל חיות הגן מתמקד המבקר דווקא בדמותם של האקסולוטלים. הוא בוחר אחת מתוך תשע הסלמנדרות הנמצאות באקווריום ומתמקד בה במבטו. הוא מוצא קווי דמיון פיזיים בינו לבינה, מאניש אותה ובכך מבצע תהליך של השלכה והזדהות. המבקר המלנכולי מוצא לעצמו דמות שעמה יוכל להזדהות ומשליך לתוכה חוויות פנימיות שלו. החוויות שהוא מתאר הן חוויות של זרות, בדידות, קושי בתקשורת, חוויית ייאוש, חרדת כיליון ועוד.

כיוון שהסיפור מסופר מנקודת מבטו של המבקר שהפך לאקסולוטל אך בו בזמן גם רואה את מחבר הסיפור כגוף נפרד ממנו, שאלת זהויות המחבר והדמויות הספרותיות המופיעות בסיפור יוצרת חוויה מבוכית שנותרת ללא פתרון הגיוני. המחבר הוא גם אותו מבקר המביט באקסולוטל ו"מתחלף" עמו בזהויות ובו בזמן גם המבקר הנשאר נפרד וכותב את הסיפור.

על פי המחשבה הפסיכואנליטית מדובר כאן בחוויה של פיצול בין חלקים של האישיות הדיכאונית של המחבר. הסיפור מתרחש בתקופת התענית הנוצרית לנט (Lent) הקודמת לשבוע הקדוש שבו מציינים את האירועים שהביאו לצליבתו של ישו. המבקר מביט באריות ומבחין בעצבותם. פריז נראית לו אפורה וחורפית, והוא נמשך לצבע הירוק של הפארק שגן החיות נמצא בו. ניתן לייחס לאזכור הנוצרי משמעות נוספת של עצם תהליך הטרנסמוטציה המרכזי לסיפור – הפיכת דמו של ישו ליין. האדם ההופך לחיה, החיה ההופכת אדם, הם אולי גרסה למיתוס זה.

פרויד ראה בחוויה המלנכולית ביטוי לאבל לא מעובד. האדם המלנכולי הוא אדם שחווה אובדן ולא הצליח לעשות את תהליך ההיפרדות והדקטציזציה[3] הרצוי מהאובייקט שאיבד. הקשר הליבידנלי ששרד לאחר האובדן מעתיק את עצמו ומוצא אובייקטים חלופיים שעמם הוא משמר את עוצמת הדחף ובכך ממשיך את חוויית ההתאבלות ההופכת לפתולוגית ולדיכאון. במקרים מסוימים חוויה דיכאונית זו יכולה לקבל ביטוי של הזיות לגבי האובייקט האבוד (Bollas, 2007).

הזדהותו של המבקר עם החיה ניתנת לתיאור כסימפטום של אדם מלנכולי המזהה בחיה את חוויות המצוקה הקיומית שהוא חש בעצמו ומוצא בכך פתרון לתעוקה הרגשית. הוא מתיק את רגשותיו לעבר החיה. אי-יכולתו לעבד חוויות אלו בתוכו מביאה אותו להפעלת מנגנון הגנתי של התקה והשלכה של רגשות לא רצויים שהוא מזהה אצל האחר, במקרה הזה – האקסולוטל. ברגע שתהליך התקה והשלכה זה מסתיים, האדם יכול לחוש עצמו חופשי מהרגשות שהוא חווה כזרים לו וכמכבידים על איזונו הנפשי ולהתרחק מהם. המחיר של האיזון הזה, של "הבריאות הנפשית", הוא כמובן הפיצול בין החלקים הנסבלים לחלקים הבלתי נסבלים בחווייתו הכוללנית. החיה מזוהה עם כל מה שהאדם אינו מסוגל לשאת בעצמו. החיה היא האחר האולטימטיבי. בהשליכו עליה את רגשותיו, הוא מעניק לה גם את הממד הלשוני. ברגע שתהליך ההשלכה הסתיים, האקסולוטל הוא זה שנותר עם קול המחבר והוא המתאר את האדם המתרחק. מה נותר לאותו אדם ללא ההוויה, שאותה הוא השאיר מאחוריו בתוך האקסולוטל, אינו נאמר בסיפור עצמו. האומנם לקח עמו המבקר את השתיקה שעוררה חוויית אימה במבקר בפוגשה לראשונה בעיני האקסולוטל?

ניתן לשער מה היה קורה אילו אותו מבקר בגן החיות היה מדווח על חוויית הטרנסמוטציה שלו. אין ספק שהיה מאובחן כסובל מהפרעה פסיכוטית. אך אילו אותו אדם היה מספר על חוויה זו במסגרת טיפולית, ניתן היה להתייחס לטרנסמוטציה באופן שתיארתי עד כה כביטוי למצוקה נפשית. מעשה הטרנסמוטציה הוא פתרון מטאפורי לחוויית האבל הלא מעובד.

העצמי בתנועה

הפסיכואנליטקאית הצרפתייה-בולגרית ג'וליה קריסטבה נשענה במידה מסוימת על המודלים של פרויד בעניין העצמי וקיבלה באופן כללי את הדרך שבה תיאר את הלא מודע (קריסטבה, 2004). היא גם אימצה את תפיסתו של לקאן בעניין הדרך שבה השפה האנושית מעצבת את העצמי הבוגר; השפה יוצרת חוויית אובדן תמידי אצל היחיד, המרגיש תמיד מרוחק, בזכות ובגלל השפה, מחוויה ראשונית מקורית. ואולם החידוש הגדול של קריסטבה הוא בעצם הגדרת העצמי כיחידה שאינה יציבה, המגיעה לכדי הבשלה ונפרדות בתהליך התפתחותי. עבור קריסטבה הלא מודע אינו מקום שבו הדחפים והמשאלות מודחקים באופן "מוצלח" ואינם מהווים יותר איום על לכידות העצמי. הלא מודע אינו קופסה סגורה. אם פרויד ראה את הלא מודע כמבטא עצמו רק דרך חלומות, פליטות פה וסימפטומים, כלומר רק בשעה שכוחות העצמי מרפים משליטתם, קריסטבה מתארת את היחס שבין המודע ללא מודע כפתוח יותר – אמנם חומרים "אסורים" מודחקים אבל לעולם לא לגמרי, אלא הם נשארים באזור ביניים שבו העצמי נמצא כל הזמן בתהליך של התהוות. העצמי של קריסטבה אינו מוצר התפתחותי סופי ונפרד אלא תהליך מתמשך המתבסס על חוויה אמביוולנטית של סכנה אך גם של התרגשות. הכוחות הרציונליים של המודע והכוחות הלא רציונליים של הלא מודע אינם במאבק דיכוטומי אצל קריסטבה אלא בתהליך יצירתי של התהוות. הגדרה זו של עצמי בהתהוות משמעותה גם שהקו המפריד בין האובייקט לסובייקט אצל קריסטבה אינו חד כמו אצל פרויד. בשונה מהמהלך שהציג פרויד, שבו עובר העצמי שלבים במסלול ההתפתחות הפסיכוסקסואליים עד להגיעו לשלב הבוגר, קריסטבה מציגה תפיסה של העצמי שבה תהליך ההתהוות ממשיך, והממשק בין העצמי לעולם, בין האובייקט לסובייקט, אינו כזה היוצר הפרדה. קריסטבה מתארת את חוויית הנפרדות הפיזית שממנה צומחת חוויית העצמי הלכיד של פרויד כחוויה שניתן לערער עליה. עבורה הגוף האנושי אינו מערכת סגורה המופרדת באופן ברור, עקבי ויציב מהעולם. הגוף הוא מערכת חדירה ופתוחה למול העולם. פתיחות זו מכוננת בגוף עמדה הגנתית המהווה ממשק בין הגוף לעולם. הגוף אינו סגור מול העולם, פנים העצמי אינו סגור למול חיצוניות העולם; הוא חי אותו ודוחה את אותם הדברים שעמם הוא אינו מצליח להסתדר. הגוף נמצא בתנועה מתמדת מול העולם, במשא ומתן על הגדרתו הנזילה. את כל מה שהגוף אינו מצליח לקבל כחלק ממנו, אבל גם אינו יכול לגמרי להתכחש אליו וממשיך להימצא בקשר אתו – מגדירה קריסטבה כאובייקטים. הגוף והעצמי דוחים את מה שנראה שאינו שייך אבל ממשיך להישאר שייך גם בזרותו; כל מה שאנו מנסים שלא לראות כחלק מאתנו אבל שממשיך לחזור אלינו. ואולם לא רק באופן שבו פרויד תיאר את חזרתו של המודחק, כלומר כמשהו שכדי להשיג בריאות נפשית יש לחזור ולהדחיק, אלא כחלק מההוויה האנושית שאי-אפשר שלא להישאר עמו ביחסים.

עבור קריסטבה העצמי נמצא בתהליך תמידי של משמוע. קריסטבה מקבלת את האופן שבו השפה מארגנת את חוויית העצמי וקוראת לתהליך זה "הסדר הסימבולי", אבל היא מוסיפה לכך את "הסדר הסמיוטי", שהוא אותן חוויות עצמי המתקיימות לפני היווצרות השפה והנשלטות על ידי עיקרון אחר שאינו העיקרון הפאלי-אדיפלי-גברי. בין השניים, כמגדיר את המקום בין הסדר הסמיוטי לסדר הסימבולי, נמצא הסדר התטי.

שלא כמו פרויד קריסטבה נמנעת מלסווג את מה שהעצמי חווה כזר לו כסימפטום. עבורה, מה שמכונה "סימפטום" הוא ההוכחה להיותו של העצמי תהליך ולא יחידה מגובשת. באופן זה הסימפטום הוא עדות לחיותו של העצמי ולאופן שבו הוא מצוי בתוך העולם. הסימפטום הוא עדות לאמביוולנטיות ולמורכבות של המצב הנפשי שההיגיון מנסה לשווא ליישר. ההבדל המידי המשמעותי ביותר בכל הנוגע לפרשנות של הטרנסמוטציה שעוברת הדמות הספרותית בסיפור "אקסולוטל" הוא באופן שבו אפשר להבין אותה כסימפטום או כביטוי לחוויית עצמי כתהליך. תהליך החלפת הזהות עם האקסולוטל ניתן להבנה כהפרעה נפשית על רקע החוויה הדיכאונית של המבקר. המבקר חש בודד וכלוא בתוך חווייתו הפנימית ומשליך על החיה את עולמו הפנימי. העצמי השסוע מגיע למיצויו כאשר המחבר מפצל ומשליך מעליו את אותם חלקים לא רצויים ומנכיח את תחושת הניכור העצמי בפיצול ממשי.

קריאת הסדר הסימבולי של הסיפור דרך השפה מניבה בתחילה תוצאות דומות לאלו שמשיג הקורא הפרוידיאני. דמותו של המחבר היא של גבר הנמצא בתהליך של חיפוש. העובדה שאין לו שם עשויה להעיד על האופן שבו חוויית העצמי שלו אינה נחווית כמגובשת דיה להיות מתויגת. המבקר הוא אדם, כל אדם.

החיה, לעומת זאת, היא שזוכה לתיאור מפרט ומדוקדק. היא האחר. היא מקבלת שם הממקם אותה באופן מדויק לכאורה כתופעה מדידה וברת אימות; תופעה שניתן לסווג, שעליה ניתן לפקח ולשלוט. היא זו שנמצאת תחת מעקב כמעט מדעי. האדם בוחן אותה ואת תנועותיה באופן שבו האנושות ממשיכה לבחון את הטבע כאובייקט לחקירה ומניפולציה.

חוויית העצמי המפורר וההפיך המתוארת בסיפור תואמת כמטאפורה את האופן שבו קריסטבה מתארת את העצמי כתהליך. תהליך הפיצול שעובר המחבר אינו חייב להיות ביטוי של הפרעה נפשית אלא להפך. המחבר מכיר באחרותו של האחר ועם זאת גם בזהותו. הגבול שבין העצמי לאחר מטושטש והמחבר מאפשר לעצמו לחוות את חוויותיו של האחר כאילו היו חוויותיו שלו (קריסטבה 2010).

חוויית הזדהות זו מתרחשת במרחב הסמיוטי, טרום-השפה, כביטוי לקשר בין טרום-הסובייקט לטרום-האובייקט. המבקר מביט באקסולוטל ומדמיין אותו מביט בו חזרה. הוא מפרש את מבט עיניו של האקסולוטל על פי סימנים זעירים מאוד (משק זימיו), העומק שהוא רואה בעיניו, המרחק שתופס האקסולוטל מדומיו באקווריום. סדרה של סימנים לא ורבליים מתרחשת ביניהם ומגיעה לשיאה ברגע החלפת הזהויות.

המבקר מזהה באקסולוטול את האחר, רואה בו זר, ועם זאת, ובלי לבטל את הזרות, הוא מבין כי זרותו של האקסולוטל היא זרותו שלו. הוא רואה באקסולוטל בעל ברית שעמו הוא חווה שותפות עתיקת יומין. הוא אף מוצא רפרנט תואם בכך שהוא מדמיין את האקסולוטל לבן דמותו של האצטקי. דווקא זרותו של האקסולוטל מאפשרת למבקר למצוא את עצמו בקשר עמוק עמו, קשר אינטימי המופרע דווקא על ידי מבטו של בן האנוש היחיד הנוסף המוזכר בסיפור, שומר גן החיות. מבטו של השומר לעבר המבקר הצופה באקסולוטול מזכיר את מבטו של המבקר בתחילה. זהו מבט מבחוץ, מבט חודרני, מבט המבוסס על חשד. מבט של שומר על גבולות. רק כאשר המבקר מצליח לוותר על הצורך לשמור על הגבולות, כאשר הוא מקבל את המרחב התקשורתי הקיים בינו לאקסולוטל, הוא מוותר גם על הצורך במבט החקרני, המבט המדעי, המבט המווסת, ומחליפו במבט אמפתי המתבונן לתוכו של האחר ומוצא בו את עצמו. קורטאסר נותן מימוש מלא למציאת העצמי הזאת אצל האחר באפשרו את חילופי הזהויות. הגבול בין העצמי לאחר איננו. הוא מצליח להתגבר על הגבול הפיזי של דופן האקווריום ומאפשר מגע שמתעלה מעל, או מתחת או מצד, הסדר הסימבולי.

דיון

קריסטבה ופרויד היו מסכימים בעניין מצבו הנפשי של המבקר בבואו לבקר באקווריום. חווייתו היא מלנכולית, כשל אדם שאיבד דבר מה, אולי את שמחת החיים שלו, אולי את הקשר למולדתו, לעברו. בפוגשו את האקסולוטל הוא עובר חוויה מטמירה ועמוקה. הוא מוצא בסלמנדרה הד לחוויה פנימית של עצמיותו ומביט בה בתחילה במבט מדעי מרוחק המשתנה לאטו למבט אינטימי יותר, מבט אל בבואתו שלו עצמו כפי שהיא משתקפת במראה שבעיני האחר.

פרויד היה נוטה לראות בתהליך החלפת הזהויות אחד משניים: ביטוי סימבולי לחוויית פיצול הנובעת מאבל לא מעובד כפי שהייתה עשויה להיחלם על ידי המחבר; ביטוי להתפרקות חוויית העצמי הלכיד וביטוי פסיכוטי של אובדן יכולת ההבחנה בגבול שבין מציאות לדמיון. בשני המקרים הכוחות "האפלים" של היצר החייתי גוברים על כוחות התבונה ומכניעים את האדם, מעוותים את חוויית העצמי שלו.

לעומת זאת, קריסטבה הייתה יכולה לתאר את חווייתו של המבקר כשל אדם המאפשר לעצמו חוויית עצמי תהליכית; המפגש עם האחר הוא מפגש עם זרותו הסובייקטיבית של העצמי. הזרות שנחווית מחוץ לעצמי היא הזרות הנחווית בתוך העצמי וקבלתה מאפשרת את המשך הרחבת זהותו של היחיד, תהליך המסתיים רק במותו. המפגש בין ההיבט הרציונלי-מדעי-חקרני לבין ההיבט היצרי-חייתי, כשניים מאינספור היבטים אפשריים, מעשיר את חוויית העצמי(ם) ומרחיב את אופקיו.

מקורות 

אלפנדרי, רוני, 2013. "לחלום באלכסנדריה: עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לורנס דארל רביעיית אלכסנדריה", מארג ד: 98-69.

פרויד, זיגמונד, 1959. פשר החלומות, תרגום: מ' ברכיהו, תל אביב: יבנה.

2008. אבל ומלנכוליה, תרגום: אדם טננבאום, תל אביב: רסלינג.

חוליו קורטסאר, 2005. "אקסולוטל", בתוך: סוף המשחק, תרגום: יורם מלצר, ירושלים: כרמל.

קריסטבה, ג'וליה, 2004. בראשית היתה אהבה: פסיכואנליזה ואמונה, תרגום: עמוס סקברר, תל אביב: רסלינג.

2010. זרים לעצמנו, תרגום: הילה קרס, תל אביב: רסלינג.

 

Bloom, Harold, 2004. Julio Cortázar, New York: Chelsea House Publishing.

Bollas, Christopher, 2007, The Freudian Moment, London: Karnac Books, pp. 33-65

Felman, Shoshana, 1977. Literature and Psychoanalysis: The Question of Reading, Otherwise, Baltimore and London: John Hopkins University Press.

Freud, Sigmund, 1915. The Unconscious, Vol. 11, London: Penguin.

Garfield, Evelyn Picon, 1975. Julio Cortázar, New York: Ungar Publishing.

Mansfield, Nick, 2000. Subjectivity: Theories of the Self from Freud to Haraway, New York: New York University Press.

Ogdan, Thomas, 1997. “Some Thoughts on the Use of Language in Psychoanalysis,” Psychoanalytic Dialogues 7: pp. 1-21.

Schafer, Roy, 1983. The Analytic Attitude, New York: Basic Books

 

[1] גרסה קודמת של המאמר ראתה אור לראשונה באתר פסיכולוגיה עברית, בכותרת: " 'אקסולוטל' של חוליו קורטזה לאור תפיסת העצמי של פרויד וקריסטבה: www.hebpsy.net/articles.asp?id=2386.

[2] האקסולוטל המקסיקני, החי במים,  הוא יצור דוחיים. בניגוד לדוחיים אחרים, הוא ממשיך לחיות כראשן וממדיו גדלים, כל עוד המים הם בעלי טמפרטורה מתאימה ומכילים שפע של מזון. הוא יתפתח לצורה בוגרת רק  עם עלותו ליבשה, ואז משתנה צורת חייו וצורת גופו. הריאות מתפתחות והזימים נעלמים. ביבשה הוא שוכן בתנאי טחב ואפלולית. כאשר גפיו או זנבו ניתקים, הם צומחים מחדש בתוך יומיים או שלושה.

[3] decathexis: התקת קשרים ליבידנליים מהאובייקט.