היבטים טיפוליים בקבוצת פסיכודרמה עם מטופלים חרשים-עיוורים (תסמונת אשר) - ד"ר רותי שמש

ד"ר רותי שמש - מטפלת בפסיכודרמה
shemeshi@bezeqint.net

תקציר

תסמונת אשר היא הסיבה הנפוצה ביותר לחירשות-עיוורון בקרב מבוגרים (סאורברגר, 1993), והיא בעלת משמעויות רגשיות מורכבות. הפסיכודרמה היא שיטת פעולה של פסיכותרפיה קבוצתית, אשר נוצרה ופותחה על ידי יעקב לוי מורנו (1974-1889). מהספרות עולה כי הפסיכודרמה מועילה למגוון רחב של קבוצות מטופלים (ארצי, 1991; קלרמן, 1992). עם זאת, לא נמצאה בספרות המקצועית עדות לקבוצת פסיכודרמה של אנשים עם תסמונת אשר. במחקר הנוכחי נבדקו ההיבטים הטיפוליים בקבוצת פסיכודרמה עם מטופלים חירשים-עיוורים (תסמונת אשר).

אחת השיטות לתקשורת עם אנשים חירשים-עיוורים היא שפת הסימנים במגע. שיטה זו מצריכה תקשורת של אחד-על-אחד (דנקן ואחרים, 1988). מכאן שקבוצת פסיכודרמה עם אנשים בעלי תסמונת אשר מחייבת נוכחות של מתורגמנים לשפת הסימנים, כמספר המשתתפים. משום כך נבדקה בעבודה זו גם ההשפעה של נוכחות המתורגמנים בקבוצה.

ממצאי המחקר מראים כי ההיבטים הטיפוליים המרכזיים בקבוצה הם התמיכה ההדדית, עיבוד תפקיד החירש-עיוור ועיבוד נושאים בין-אישיים. המתורגמניות בקבוצה, בתפקידן המורחב בקבוצה כסוכן טיפולי וכמראהלנכות, היו חלק בלתי-נפרד מהיבטים אלה. הפעולה הפסיכודרמטית נמצאה תורמת להעצמת המטופלים: לתחושת המסוגלות, לתחושת הכוח להתמודד, להעלאת הערך העצמי וליכולתם לקבל את עצמם.

רקע תיאורטי

1. תסמונת אשר (Usher's Syndrome)

תסמונת אשר היא הסיבה הנפוצה ביותר לחירשות-עיוורון בקרב מבוגרים. התסמונת היא לקות תורשתית המשלבת אובדן שמיעה מולד, קל או חמור, ואובדן ראייה הדרגתי הנובע מהמחלה רטיניטיס פיגמנטוסה (RP) (סאורברגר, 1993). לחלק מהאנשים הסובלים מהתסמונת יש גם בעיות בשמירת שיווי המשקל.

תודות למחקר הנרחב בתחום, ידועים כיום שלושה סוגים קליניים של תסמונת אשר הנבדלים זה מזה בחומרת החירשות; בהימצאות או בהיעדר בעיות שיווי המשקל; ובגיל ההופעה של בעיות הראייה כתוצאה מ-RP. הבדלים אלה מתבטאים גם באופן התקשורת. חלקם משתמשים מגיל צעיר בשפת הסימנים כדרך העיקרית לתקשורת, בעוד האחרים לומדים אותה רק לאחר שראייתם מתדרדרת (קימברלינג, 2002).

רטיניטיס פיגמנטוסה (RP)

המונח רטיניטיס פיגמנטוסה (RP) מתאר קבוצה של מחלות תורשתיות של רשתית העין אשר גורמות לניוונה ולאובדן הדרגתי של הראייה. נכון להיום, אין טיפול לעצירה או לעיכוב התהליך של ניוון הרשתית (קונסטבל, 2001). הסימפטומים של RP כוללים עיוורון לילה; איבוד הדרגתי של הראייה ההיקפית, שבה שדה הראייה מוצר והולך עד שנשארת רק ראיית שפופרת, שבה האדם רואה את העולם כאילו דרך קשית (קונסטבל, 2001; מיינר, 1996); ואצל חלקם, לבסוף, אובדן גם של הראייה המרכזית.

התפתחות RP שונה באופן ניכר מאדם לאדם, כך שהמידה והקצב של התדרדרות הראייה אינם אחידים. לאחדים אובדן הראייה הוא אטי; לאחרים יש תקופות של אובדן מהיר, עם שנים בתווך שאין בהן ירידה בראייה (קונסטבל, 2001)

לקות שמיעה

המונח לקות שמיעה מתייחס לירידה ברגישות של חוש השמיעה. עם זאת, הלקות בשמיעה היא יותר ממצב רפואי והרבה יותר מאי-יכולת לשמוע ולהבין דיבור וצלילים, ויש לה היבטים שונים. היא יכולה להופיע בדרגות שונות, מירידה קלה ועד עמוקה. קיימים סוגים שונים של לקויות שמיעה: לקות הולכתית, חושית-עצבית ומעורבת. הלקות יכולה לנבוע מסיבות שונות, גנטיות או נרכשות, לפני או אחרי רכישת השפה. ללקות יש השלכות שפתיות, חינוכיות, חברתיות ורגשיות (סמית, 2001).

תקשורת

סוגיית התקשורת היא הראשונה במעלה לאנשים חירשים-עיוורים. בגלל אי-יכולתם לשוחח בקלות עם אחרים, הם עשויים לחוות בידוד חברתי ומידעי. אחת השיטות לתקשורת עם אנשים חירשים-עיוורים היא שפת הסימנים במגע. שיטה זו מצריכה תקשורת של אחד-על-אחד (דאנקן ואחרים, 1988), שבה המקבל, החירש-העיוור, מניח את ידו או ידיו על היד השליטה, או שתי הידיים, של המסמן, כדי לקבל באמצעות חוש המישוש את מגוון התכונות של מבנה הסימן.

משמעויות רגשיות

מכיוון ש"אובדן של הן הראייה והן השמיעה הוא אחת הנכויות הקשות הידועות לאדם"

(סאורברגר, 1993, ע' vii), המשמעויות הרגשיות של תסמונת אשר הן מורכבות. האופי ההדרגתי של התסמונת אף מוסיף למורכבות. מחד, ההתפתחות ההדרגתית של הסימפטומים מאפשרת הסתגלות והתמודדות הדרגתית (דנקן ואחרים, 1988; קונסטבל, 2001); מאידך, ההסתגלות החוזרת לרמות חדשות של אובדן – ככל שמתרבות תופעות התסמונת – היא קשה, מאחר ומשמעותה הן תקופות חוזרות של התאבלות (דנקן ואחרים, 1988).

קבלת האבחנה היא טראומה פסיכולוגית קשה (דנקן ואחרים, 1988) לחולה ולמשפחתו. ההורים חשים חרדה, דיכאון, בלבול, דאגה, אשמה, פחד, בדידות וחוסר אונים (מיינר, 1996). מבחינת המתבגר הנפגע עצמו, אבחנה טראומטית זו מעוררת מגוון רגשות: הלם, זעזוע, תסכול, בלבול (קונסטבל, 2001), קנאה באלה שאין להם התסמונת (אחים, חברים), דאגה, פחד מהעתיד, אשמה, בושה, כעס, דיכאון, צער עמוק, צורך להאשים אחרים והכחשה שנובעת מהקושי הרגשי העצום הכרוך בדיאגנוזה זו. כמו כן, עשויות להופיע מחשבות או ניסיונות אובדניים, התנהגויות של לקיחת סיכון ופגיעה בהערכה העצמית (מיינר, 1996; קונסטבל, 2001).

 

במקביל, מתחיל תהליך קשה של בידוד. בגלל הירידה בראייה, התקשורת ופעילויות הגומלין עם האחרים פוחתות (דנקן, 1988). בהשאלה, וכפשוטו, עולמם נעשה קטן יותר (מיינר, 1996), ומתפתחת תחושת בדידות (סאורברגר, 1993).

 

משלב זה ואילך, ההתקדמות האכזרית של אובדן הראייה משפיעה על כל מישורי החיים: יחסים חברתיים, תעסוקה, נישואין, השכלה ופעילויות יומיום (מיננר 1996). זהו תהליך של אבל כואב ומתמשך. בגלל האופי ההדרגתי של התסמונת, ההתאבלות לעולם אינה נגמרת, וההשלמה עם המצב אינה מסתיימת. אדם יכול לקבל את האובדן הנוכחי, להסתגל ולהמשיך בחיים, ואז מתרחשת החמרה נוספת (מיינר, 1996).

2. פסיכודרמה

פסיכודרמה היא שיטת פעולה של טיפול קבוצתי אשר נוצרה ופותחה על-ידי יעקב לוי מורנו (1889-1974). הפסיכודרמה משתמשת בפורמט דרמטי (הולמס, 1991), ומדגישה במיוחד את הדרכים לעורר ספונטניות ותגובות יצירתיות (קלרמן, 1992), וכן קתרזיס, מתן פורקן לרגשות (נהרין, 1999).

המונח "פסיכודרמה" הוא מורכב ורב-פנים, ולכן גם קשה להגדרה (קלרמן, 1992). המלה drama היא תעתיק של המלה היוונית drama, שפירושה פעולה, או דבר שנעשה (מורנו, 1985). המלה psyche פירושה נפש. מכאן שפסיכודרמה היא "דבר הנעשה לנפש ועם הנפש; הנפש בפעולה" (מורנו, 1985, ע' 12).

מורנו (1985) תיאר חמישה מרכיבי יסוד של הפסיכודרמה: הבימה, הפרוטגוניסט, המנחה, אגו מסייע (auxiliary ego) והקהל.

מונחים מרכזיים בפסיכודרמה

ספונטניות. המלה "ספונטניות" נגזרת מהמלים הלטיניות sponte sua, שפירושם "של רצון חופשי" (מורנו, 1985). מורנו  גם תיאר את "המצב הספונטני" כרגע של האהבה, הדמיון, ההמצאה והיצירה. הספונטניות היא המנוע שמניע את "הפעולה היצירתית".

ל"פעולה" חשיבות מרכזית בתפישה של מורנו את העצמי ואת החברה (ארצי, 1991). ביטוי רגשות ומחשבות בפעולה היא נטייה טבעית, מכיוון שהחוויה הגופנית מאשרת את תחושת העצמי ומוסיפה לתחושת המלאות. במלים אחרות, כשרעיון מומחש באופן המאפשר הן עדות של אחרים והן עיבוד בתחושה הגופנית, הוא נעשה "אמתי יותר" (בלטנר, 1997). מורנו כינה נטייה זו "רעב לפעולה" (act hunger), וציין (1985) שאנשים זקוקים לעשות יותר מאשר רק לדבר על תגובותיהם ורצונותיהם. לכן, האמירה הפסיכודרמטית היא "עשה את ואל תדבר על" (מורנו, 1975; ארצי, 1991).

דמיון בפסיכודרמה הוא כוח רב-עוצמה, והשיטה הפסיכודרמטית כולה מבוססת על עקרון הכאילו (as if). הכאילו הוא דרך התנסות שהיא מעבר למציאות, המעניקה למטופל התנסות חדשה ונרחבת יותר של המציאות, "מציאות מורחבת", כדברי מורנו. המטופל פועל בפסיכודרמה בכאן ועכשיו, בהווה, גם אם האירוע קרה או יקרה בעבר, בהווה או בעתיד (מורנו, 1975), או אף לא יקרה לעולם (בלטנר, 1997). ההתנסות במציאות מורחבת היא אחת האפשרויות הטיפוליות הייחודיות של הפסיכודרמה (הולמס, 1991).

תפקיד, על-פי מורנו (1985), הוא יחידת התנסות מלאכותית שהוטמעו בה יסודות פרטיים, חברתיים ותרבותיים. התפקידים נוצרים מרגע היוולדו של האדם (ארצי, 1991), וקודם להופעת העצמי, אשר צומח מהם (מורנו, 1985). התפקיד הוא חוויה בין-אישית; הוא זקוק בדרך כלל לשני אנשים, או יותר, כדי להתבצע. לכל אדם טווח תפקידים, ואלה נוטים ליצור אשכולות תפקידים. סך כל התפקידים שהאדם פועל לפיהם הם ההיבטים המוחשיים של האגו (מורנו, 1985), והם מיוצגים כהתנהגות הכוללת שלו (ארצי, 1991)

שיטה

הנבדקים במחקר הנוכחי היו שמונה מטופלים חירשים-עיוורים ושבע מתורגמניות לשפת הסימנים הישראלית.

קורפוס נתוני המחקר מבוסס על שלוש קבוצות נתונים: נתונים מתוך יומן המפגשים הטיפוליים; מידע שנאסף מהמטופלים בריאיון עומק שנערך עם כל אחד מהם; ותשובות המתורגמניות לשאלון המחקר למתורגמניות.

שיטות הניתוח של נתוני המחקר:

1.       ניתוח הנתונים מתוך יומן המפגשים הטיפוליים התבסס על שיטת הניתוח הנושאי (thematic analysis) שמציע שקדי (2003).

2.       הנתונים שנאספו בריאיונות העומק עם המטופלים, כמו גם תשובות המתורגמניות לשאלות הפתוחות בשאלון המחקר, נותחו בטכניקת ניתוח תוכן (שריג, 1996).

3.       ניתוח השאלון של השאלות הסגורות למתורגמניות כלל חישוב הציונים הממוצעים וסטיות התקן של קבוצת המתורגמניות לגבי כל אחד מההיגדים בשאלות הסגורות. במידת הצורך, נערכה גם השוואה בין הממוצעים.

הניתוח האיכותי של נתוני המחקר כלל פיתוח "תיאוריה מעוגנת בשדה", שנבעה מכלל הנתונים והתפתחה מחקירתם (שקדי, 2003).

ממצאים עיקריים ודיון

מניתוח נתוני המחקר עלו הממצאים העיקריים הבאים, על-פי ההיבטים הטיפוליים בקבוצה.

תמיכה הדדית

התמיכה היא אחד הצרכים המרכזיים של אנשים עם תסמונת אשר החווים בידוד חברתי (יפה, 1994) ותחושת בדידות מתסכלת (רוהריג, 1983). לביטויי התמיכה ההדדית בקבוצה שלושה היבטים: רגשי, מעשי וקבוצתי.

חברי הקבוצה חוו את האפשרות לשוחח בקבוצה כחוויה מרגשת, מאפשרת ו"מתקנת", מבחינתם. הם חשו כמו "אנשים רגילים שמדברים עם חברים בקבוצה בהרבה עיניים, ולא 'בארבע עיניים'". הם ראו בקבוצה מקום שהם יכולים לשתף בו את האחרים בתחושות ובמחשבות, דבר שפעמים רבות לא התאפשר להם במקומות או עם אנשים אחרים. הקבוצה היתה להם "מסגרת שפורצת את הבדידות". הגילוי שהאחרים בקבוצה מתמודדים עם קשיים ובעיות דומות לשלהם לא היתה ברורה מאליה. גילוי זה היה כרוך בהקלה ובתחושה ש"זה עוזר גם לי" – אשר יאלון (1985) מכנה "אוניברסליות". מעבר ליכולת להיעזר, נראה שההזדמנות לעזור – אלטרואיזם (יאלון, 1985) – היתה חוויה מעצימה מבחינתם. "בבית אני עצוב, לא עובד, לא מטייל וחושב כל הזמן. פה אני שמח ומרגיש כמו מלך של החירשים-עיוורים". (כל הציטוטים הם של חברי הקבוצה.)

התמיכה ההדדית בקבוצה עלתה במפגשים במשך רובם של מרכיבי המפגש הפסיכודרמטי. באופן דומה, כל המטופלים וכל המתורגמניות התייחסו לכל הטכניקות הפסיכודרמטיות, אשר נשאלו לגביהן, כמאפשרות את התמיכה ההדדית. כלומר, מתוך הצורך העצום שלהם בתמיכה, נעזרו המטופלים בקבוצה הנוכחית בקבוצה על מרכיביה כדי להיתמך. הטיפול הפסיכודרמטי אכן תרם ואיפשר את התמיכה ההדדית בקבוצה.

עיבוד תפקיד החירש-העיוור

מממצאי המחקר עלה כי תפקיד החירש-העיוור הוא אמנם קודם כל תפקיד פסיכוסומטי (תפקיד הקשור לתפקודי גוף בסיסיים, על-פי מורנו [1985]). עם זאת, תפקיד זה מורכב יותר ויש לו משמעויות והשלכות רחבות יותר. זהו גם תפקיד חברתי (קשור למוסכמות חברתיות וליחסים בעולם החברתי) וגם תפקיד פסיכודרמטי (קשור לתהליכים פסיכולוגיים פנימיים), על-פי מורנו (1985). במסגרת קבוצת הפסיכודרמה, המטופלים עסקו רבות בתפקיד החירש-העיוור. האפשרות לבטא בחופשיות את רגשותיהם ולהתעמת עם מחשבותיהם עזרה להם לעבד את ההתנסות הטראומטית של האובדן (סטאופרס, 1997).

כך, במפגש פסיכודרמטי עם עצמם כפי שהם היו "אז", עלתה תפישת העצמי שלהם בעבר ובהווה. השיחה הפסיכודרמטית איפשרה להם לומר דברים שלא נאמרו, להעלות זיכרונות, לפרוק מעליהם את המחשבות המעסיקות אותם ולבטא את רגשותיהם, ממש כפי שתיאר זאת הולמס (1993) ביחס למפגש עם האדם המת. חילוף התפקידים עם עצמי בעבר היה מרגש בעוצמה רבה. ניכרה ספונטניות רבה שבאה לידי ביטוי בשטף הדיבור (בסימון) ובשפת הגוף. בעקבותיה, החזרה לעצמי כיום היתה קשה. ממקום זה עלו תחושות געגוע, תקיעות, עצב, כעס, חוסר אונים, בדידות חברתית, קנאה בעצמי אז והמשאלה להתחלף באמת. חלקם ביטאו תחילה בתפקיד עצמי בעבר רחמים ("חבל עליך") וזלזול כלפי עצמם בהווה. בהמשך הפעולה, בחילוף תפקידים נוסף עם עצמי בעבר, עלו גם קולות נוספים של תמיכה, עידוד, וביטוי היש גם בהווה ("מזל שיש לך את המועדון והמפגש של החירשים-עיוורים").

עיבוד נושאים בין-אישיים בכאן ועכשיו

עיבוד הנושאים הבין-אישיים בקבוצה כלל עיבוד נושאים בין-אישיים עם עמיתים; ועיבוד נושאים בין-אישיים עם סמכות (המנחה והמתורגמניות, במחקר הנוכחי. ההתייחסות לעיבוד הנושאים הבין אישיים עם המתורגמניות תעשה בחלק העוסק בהשפעת נוכחות המתורגמניות).

עיבוד נושאים בין-אישיים עם עמיתים. מהממצאים עלה כי הנושאים הבין-אישיים המרכזיים שעלו היו כלהלן: תחרותיות, בעיקר על התסמונת; רגשות, בעיקר קנאה ופגיעות (נמצא גם ששכיחות ההיגדים בנושאים אלה השתנתה במהלך הטיפול); ציפיות, בעיקר לתמיכה ולעזרה; חששות, בעיקר החשש לפגוע באחרים בקבוצה; ואמון וסודיות.

בקבוצה הנוכחית התקיים החשש מעימותים לאורך זמן. על אף החשש הזה, המטופלים התעמתו בקבוצה ועיבדו את הנושאים הבין-אישיים ביניהם. יתכן שהדבר מעיד שבקבוצה הנוכחית הושגה רמת הלכידות הקבוצתית המאפשרת הן תמיכה והן ביטויים של כעס ועוינות (וויטאקר, 1985). עימותים אלו איפשרו גם לזהות ולעבד את היחסים ההשלכתיים המתקיימים בין חברי הקבוצה (יאלום, 1985).

עיבוד נושאים בין-אישיים עם סמכות. מהממצאים עלה כי הנושאים הבין-אישיים המרכזיים עם המנחה היו כלהלן: תגובות רגשיות, בעיקר נזקקות, כעס ותסכול; וציפיות, בעיקר ליחס מיוחד, לשינוי ול"הצלה", לתמיכה ולעזרה, ולהמשך קיום הקבוצה. לכל אורך עבודת הקבוצה משליכים חבריה על המנחה היבטים שונים של עולמם הפנימי, בהתאם לתפישותיהם ולצרכיהם (בירן, 1997). מהממצאים עלה שגם בקבוצה הנוכחית השליכו המטופלים על המנחה את עולמם הפנימי (בירן, 1997), והעבירו אליה תגובות רגשיות המשקפות את רגשותיהם כלפי אנשים משמעותיים אחרים בחייהם, בעיקר מיחסים מוקדמים (קולמן, 2001).

תרומת הפסיכודרמה לעיבוד הנושאים הבין-אישיים בקבוצה. עיבוד הנושאים הבין-אישיים – עם עמיתים ועם המנחה – עלה במפגשים בעיקר בחימום המילולי (רב-שיח), בשיתוף, בחילוף תפקידים ובהיגדי הפרוטגוניסט. החימום המילולי, בהיותו שיח קבוצתי פתוח, זימן רגרסיה (בירן, 1997), כמו גם עימות כחלק מהפעילות הבין-אישית שנוצרה בקבוצה (זיו ובהרב, 2001). חילוף התפקידים במקומם הנוכחי איפשר למטופלים גם חקירה ותיקון בפעולה של העיוותים בתפישה הבין-אישית (מורנו, 1975). הוא גם איפשר יחסי טֶלֶה עם חברי הקבוצה האחרים (לוץ, 1971); קלרמן, 1992). חילוף התפקידים הלא מלא – חילופי התפקידים עם המנחה (כמו גם עם המתורגמניות) בוצעו, כחילוף לא-מלא מול כסא ריק: המטופל החליף תפקיד עם המנחה בעוד היא המשיכה להנחות (בלטנר, מונודרמה 1997) –  איפשר החצנה של העולם הפנימי  של הפרוטגוניסט (קלרמן 1994), וכך איפשר לזהות את ההשלכות וההעברות (יאלום, 1985), ולכן גם את חקירתם בפעולה ועיבודם. הפנייה לכסא הריק (היגדי הפרוטגוניסט בפעולה) איפשרה שחרור של הרגשות, ביטוי של המציאות הפנימית בעולם החיצוני (קלרמן, 1992), ובכך גם ביטוי וזיהוי של ההעברות וההשלכות (יאלום, 1985), ולכן גם חקירתם בפעולה ועיבודם (לוץ, 1971).

נוכחות המתורגמניות

מהממצאים עלה כי לנוכחות המתורגמנית היתה השפעה הן על המטופל והן על המתורגמנית עצמה. אולם הממצא הבולט הוא ביחס להשפעת המתורגמנית על היחסים הטיפוליים בכלל, ועל יחסי המטופל-המתורגמנית בפרט. מערכות היחסים בין המטופלים למתורגמניות בקבוצה הנוכחית היו חשובים ומכריעים בהתפתחות הקבוצה לא פחות ממערכות היחסים עם המנחה (זיו ובהרב, 2001).    השפעת נוכחות המתורגמניות על יחסי המטופל-המתורגמנית התבטאה הן בהרחבת תפקיד המתורגמנית והן בציפיות ממנה.

תפקיד המתורגמנית בקבוצה הורחב מעבר לתפקיד העברת המסר: גם המטופלים וגם המתורגמניות תפשו את תפקיד המתורגמנית בקבוצה כסוכן טיפולי, וכמראה לנכות. כסוכן טיפולי שימשה המתורגמנית למען המטופלים בקבוצה הנוכחית כסוג של אגו מסייע וכדמות סמכות. כמראה לנכות היא ייצגה למטופלים בקבוצה את התלות באחרים, במקביל להיותה מעין תפקיד מנוגד (מורנו, 1985) לזה של המטופל.

הציפיות העיקריות מהמתורגמנית היו לתמיכה ולעזרה, ולהעמקת הקשר. משום כך, במקביל לאסירות התודה על העזרה, המטופלים בקבוצה גם ביטאו כעס ועצב על תלותם במתורגמנית, ואת רצונם בתקשורת ישירה, בלעדיה. הם הביעו את קנאתם על היותה שומעת ורואה; הרגישו כי הם מכבידים עליה; והביעו את רצונם שהמתורגמנית תגיב, תרגיע, תתמוך, תעזור ("את רואה. את יכולה לתת לי עין אחת") ותקשיב. לעתים, המטופל דרש מהמתורגמנית שלא לתרגם לו את דברי האחרים אלא להקשיב לו. כאשר המתורגמנית נעדרה, הם הגיבו בכעס, עלבון, עצב ופגיעה. במקביל, נוכחות המתורגמניות העלתה גם עימותים כאן ועכשיו של קנאה ותחרותיות.

תרומת הפסיכודרמה לעיבוד ההשפעה של נוכחות המתורגמנים על המטופל ועל היחסים הטיפוליים דומה לזו שהוצגה לעיל ביחס לעיבוד תפקיד החירש-העיוור ולעיבוד הנושאים הבין-אישיים בקבוצה.

הסבר תיאורטי

התיאוריה שהתפתחה מחקירת הנתונים (שקדי, 2003) מראה כי ההיבטים הטיפוליים המרכזיים בקבוצה, כפי שנמצאו במחקר הנוכחי – התמיכה ההדדית, עיבוד תפקיד החירש-העיוור, ועיבוד נושאים בין-אישיים – משלבים בין ההיבטים הטיפוליים שנמצאו במחקרים קודמים בקבוצות תמיכה לאלה שנמצאו בטיפול הקבוצתי הפסיכודרמטי. מתוך הצורך העצום של המטופלים בקבוצה בתמיכה, הם נעזרו בקבוצה ובכל מרכיבי המפגש הפסיכודרמטי כדי להיתמך. עם זאת, בשונה מקבוצות תמיכה, ובדומה לקבוצות טיפוליות, (קורץ, 1998), היה עיסוק גם ביחסים הבין-אישיים בין חברי הקבוצה. המטופלים דיווחו גם על שינוי אישי בעקבות ההשתתפות בקבוצה, ממצא שנתמך גם בהערכת המתורגמניות.

בתפקידן המורחב בקבוצה כסוכן טיפולי וכמראה לנכות, היו המתורגמניות חלק בלתי-נפרד מההיבטים הטיפוליים בקבוצה.

הפסיכודרמה איפשרה מציאות מורחבת וחיבור לספונטניות וליצירתיות של המטופלים. היא תרמה להעצמת תחושת המסוגלות, לתחושת הכוח להתמודד, להעלאת הערך העצמי וליכולת שלהם לקבל את עצמם. אלה הושגו על אף שמולאו רק שלושה מהצרכים שמציינים ברנדטרו וברנדטרו (1990) כתנאי להתרחשות העצמה. אלה הם תחושת השייכות, תחושת השליטה (גם אם לא תמיד שליטה ממשית על חייהם) והיכולת לתת.

עיבוד תפקיד החירש-העיוור בקבוצה – תוך העשרת אוסף התפקידים, ובדיקה ובנייה מחדש של הדימוי העצמי (גרנות, 1985) – תרם להעלאת הערך העצמי של המטופלים, ליכולת שלהם לקבל את עצמם ולשיפור במצב רוחם. תפקיד החירש-העיוור עלה במפגשים גם ברוב מרכיבי המפגש הפסיכודרמטי. הפעולה והאפשרות למציאות עודפת(surplus reality) (מורנו, 1965) תרמו למטופלים במספר ממדים: עידוד והעצמה; העשרת אוסף התפקידים; היכולת להיפרד ולקבל הן את האובדן (קמינסקי, 1981) והן את עצמם (אושרסון, 1986); פורקן רגשי; וביטוי עצמי. שני האחרונים עלו אף הם במחקר הנוכחי הן מהמטופלים והן מהמתורגמניות.

מאמר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט:

Shemesh, R. (2005). Therapeutic aspects in a Psychodrama group with deaf-blind

patients (Usher Syndrome). Ph.D. Dissertation, Nitra: Constantine the Phil opher University

 

רשימה ביבליוגרפית

ארצי, ע. (1991). פסיכודרמה. ת"א: הוצאת דביר.

בירן, ח. (1997). "ניתוח יחסי מנחה-קבוצה ומהלך התפתחות הקבוצה לפי מודלים תיאורטיים של יחסי אובייקט". בתוך: רוזנוסר, נ., נתן, ל. (עורכים). הנחיית קבוצות - מקראה. ירושלים: מרכז ציפורי. עמ' 218-201.

גרנות, ת. (1985). אובדן. ת"א: הוצאת משרד הבטחון.

זיו, י., בהרב, י. (2001). מסע קבוצתי - המדריך למנחה קבוצות. תל-אביב: הוצאת גל.

נהרין, א. (1999). במה במקום ספה. ת"א: צ'ריקובר.

שקדי, א. (2003). מילים המנסות לגעת. מחקר איכותני – תיאוריה ויישום. ת"א: הוצאת רמות.

שריג, ג. (1996). לדעת דבר: כישורי עיון וחקירה. הוצאת מסדה.

Berendtro, M., & Brockenle, S.B. (1990). Team building.

India U.S.A.s

Blatner, A. (1997). Acting-In: Practical applications of psychodramatic methods. London: Springer Pub.

Colman, A.M. (2001). A Dictionary of Psychology. OxfordUniversity Press.

Constable, I. (2001). “What is Retinitis Pigmentosa?. Western Australian Retinitis Pigmentosa Foundation. http://go.to/warpf.

Duncan, E., Prickett, H.T., Finkelstein, D., Vernon, M., & Hollingsworth, T.H. (1988). Usher’s Syndrome. Illinois: Charles C Thomas Publisher.

Holmes, P. (1991). “Classical psychodrama”. In: Holmes, P., & Karp, M. (Eds.). Psychodrama – inspiration and technique. London: Routledge.

Holmes, P. (1993). “The roots of enactment – The process in Psychodrama, family therapy, and Psychoanalysis”. Journal of Group Psychotherapy, Psychodrama & Sociometry, 45, 4, 149-162.

Jaffe, D.L. (1994). “Evolution of mechanical fingerspelling hands for people who are deaf-blind”. Journal of rehabilitation research and development, 31, 3, 236-244.

Kaminski, R. (1981). “Saying good-by, an example of using a “good-by technique” and concomitant psychodrama in resolving of family grief”. Journal of Group Psychotherapy, Psychodrama & Sociometry, 34, 100-111.

Kellermann, P.F. (1992). Focus on Psychodrama. London: Jessica Kingsley Publishers.

Kellermann, P.F. (1994). “Role reversal in psychodrama”. In: Holmes, P., Karp, M., & Watson, M. (Eds.). Psychodrama since Moreno. (pp. 265-279). London: Routledge..

Kimberling, W.J. (2002). “Genetics and Deafness - Usher Syndrome”. BoysTownNationalResearchHospital. www.boystownhospital.org/parents/info/genetics/usher.asp#top

Kurtz, L.F. (1998). Self-help and support groups - A Handbook for Practitioners. London: SAGE Publications.

Leutz, G.A. (1971). “Transference, empathy and tele, the role of the psychodramatist as compared with the role of the psychoanalyst”. Group Psychotherapy and Psychodrama, 24, 3-4, 111-116.

Miner, I. (1996). “The impact of Usher syndrome, type I, on adolescent development”. Journal of Vocational Rehabilitation, 6, 159-166.

Moreno, J.L. (1965). “Therapeutic vehicles and the concept of surplus reality”. Group Psychotherapy, 18 (4), 211-216.

Moreno, J.L. (1975). Psychodrama - Third Volume. New-York: Beacon House (Original work published at 1969).

Moreno, J.L. (1985). Psychodrama, Volume 1. New-York: Beacon House (Original work published at 1946).

Osherson, S. (1968). "Self-Acceptance through Psychodrama". Group Psychothrapy. Vol. 21. pp. 12-19.

Roehrig, A.A. (1983). A deaf person’s adjustment to Usher’s Syndrome. Washington: GallaudetCollege Press.

Sauerburger, D. (1993). Independence without sight or sound: Suggestions for practitioners working with deaf-blind adults. N.Y.: American Foundation for the Blind.

Smith (2001). “Hearing Impairment”. http://busyboy.sped.ukans.edu/~seanj/setweb/hi/index.htm

Stauffers, T. (1997). "Bereavement and grief". UMM - University of Maine at Machias. http://www.umm.maine.edu/resources/beharchive/beh450/ToniStauffer/ts.html

Whitaker, D.S. (1985). Using Groups to Help People. Routledge )pp. 32-59, 317-360).

Yalom,I.D. (1985). The theory and practice of Group Psychotherapy. Basic Books Inc.