ציור בחפצים - מודל טיפולי לסדנה משותפת של אמן ומטפלות באמנויות - חנוך פיבן, שני טרייסמן, אורנה מגידס

מאת המטפלות באמנויות אורנה מגידס, יהודית שלו, שני טרייסמן, יפעת קורן והאמן חנוך פיבן

יהודית שלו, MA, מטפלת באמנות. ניסיון בן 17 שנים בתחומי ילדים ונוער, ליקויי התפתחות, גריאטריה, ילדים בבתי חולים ואונקולוגיה.

אורנה מגידס, MA מטפלת בהבעה ויצירה. ניסיון בן 15 שנים בתחומי ילדים ונוער בסיכון, אונקולוגיה וקליניקה פרטית.

שני טרייסמן, MA מטפלת  בתנועה. ניסיון בן 10 שנים בתחומי הפרעות אכילה, ילדי גן בחינוך המיוחד ואונקולוגיה.

יפעת קורן, MA מטפלת באמנות , לימודי פסיכותרפיה וטיפול משפחתי וזוגי. ניסיון של שמונה שנים בתחומי ילדים, נוער ומבוגרים, חינוך מיוחד, פסיכיאטריה ואונקולוגיה.

חנוך פיבן, אמן וקריקטוריסט.

תקציר

סדנאות ציור בחפצים התקיימו בשנים האחרונות ברחבי הארץ עם אוכלוסיות שונות. המשתתפים כללו חולי סרטן ילדים ומבוגרים, חיילים נפגעי התסמונת הפוסט-טראומתית, נוער "מקלטים" מאזורי מלחמה ועוד. מודל הסדנאות נבנה בשיתוף פעולה בין האמן חנוך פיבן וצוות של מטפלות באמנויות.

מאמר זה יציג מודל לסדנה טיפולית חד-פעמית אשר התפתח ונבנה במהלך העבודה המשותפת.

נעמוד על האיכויות המיוחדות הנוצרות במרחב המיוחד שבמפגש בין שני התחומים, אמנות וטיפול באמנויות. נתייחס לפוטנציאל הטיפולי של הציור בחפצים כטכניקה שמזמינה למשחק. המשחק, כחלק מהתהליך היצירתי, מאפשר לעקוף את התקיעות המאפיינת חולים כרוניים ואנשים שחוו טראומה, ומזמין לתנועה גופנית ורגשית. בסדנה מתרחש מפגש עם חפצים שלמים או שבורים מעולמות תוכן שונים. שילובם של חפצים אלה ביצירה מאפשר למשתתפים הזדהות סמלית עם החפץ מחד, והתחברות לפוטנציאל הטמון בו מאידך. השימוש בחומרים הלא-קונבנציונליים מזמין לעתים את ההומור, אשר מאפשר התבוננות אחרת על עצמי ועל העולם ופותח אפשרויות חדשות.

במאמר זה יוצגו דוגמאות מתוך יצירות המטופלים הממחישות את כוחה של טכניקת הציור בחפצים וכן את תהליך השיתוף והעיבוד המתקיים בתום זמן היצירה ואשר סוגר את התהליכים המתרחשים בסדנה.

הרקע להתפתחות המודל

הפרויקט המשותף של צוות המטפלות באמנויות עם האמן חנוך פיבן התחיל ב-2006. אנו, צוות טיפול באמנויות, עובדות במחלקה האונקולוגית לילדים במרכז הרפואי שניידר, הזמנו את פיבן לחשיבה משותפת על סדנאות שאפשר יהיה לקיים עם הילדים חולי הסרטן המטופלים במחלקה. הטכניקה המיוחדת של פיבן, השימוש בחפצים לא-שגרתיים ושילובם בדיוקן שבתה את לבנו וחשבנו שתתאים לעבודה עם חולי סרטן. חולים אלה מתמודדים עם שאלות של זהות ושינויים בדימוי הגוף ובדימוי העצמי, בשל תופעות הלוואי והשינויים המתחוללים בגופם בעת הטיפול במחלתם. תופעות אלו כוללות התקרחות, השמנה והתנפחות, שינוי צבע העור, רזון ועוד. יתר על כן, מלוות את החולה תחושות קשות של חוסר שליטה על הגוף ועל המציאות החדשה; חוויה כללית קשה של חודרנות וחוסר אונים.

הוחלט על עריכת שלוש סדנאות לילדים: לילדי גן וכיתות א'-ב' (בליווי הוריהם), לילדי יסודי ולקבוצת מתבגרים. כמו כן, נערכה סדנה נוספת לצוות הרפואי המטפל, הכולל רופאים, אחיות, צוות פסיכו-סוציאלי ועוד.

במפגשי הסדנאות, על שולחן מרכזי, מוצעים חומרים מתחומים שונים. המגוון הוא גדול וכולל ייצוגים שונים של העולם: חפצים מעולמות תוכן שונים, מאיכויות וממרקמים מגוונים כמו עץ, פלסטיק, מתכת, בד וחומרים מהטבע. כמו כן, שילבנו ציוד רפואי, כגון מזרקים, צינורות אינפוזיה, כפפות ומסכות, שהם חפצים מוכרים לילדים ולמשפחותיהם מעולם בית החולים. המחשבה שהנחתה אותנו היתה לאפשר לילדים לעבוד עם המכשור הרפואי, והפעם מתוך בחירה ושליטה, לעומת חוסר האונים, השיתוק, החודרנות והכאב המתלווים לשימוש באבזרים אלה בטיפול הרפואי.

האפשרות לשחק עם האבזרים הרפואיים ולשלבם בעבודת האמנות נתנה לילדים הזדמנות לעשות עם המכשיר המכאיב מה שהם רוצים, ובאופן מסוים "לסגור אתו חשבון".

בסדנאות עמדנו על הפוטנציאל של טכניקת הציור בחפצים לביטוי ועיבוד של נושאים קשים. הקשר שנוצר עם האמן הפיח התלהבות ורוח יצירה, והתחלנו לחשוב איך לעבות ולהעמיק את הערך הטיפולי הטמון בסדנאות חד-פעמיות אלו.

שיתוף הפעולה עם פיבן התפתח לכדי בניית מודל של סדנה טיפולית חד-פעמית בהנחיית אמן ומטפלות באמנויות, ולקיום סדרה של סדנאות עם בני אוכלוסיות שונות ברחבי הארץ.

בקיץ 2006 קיימה חברת התרופות "רוש" ביוזמתה פרויקט שנקרא "רוש מושיטה יד לחולה". במסגרת הפרויקט קוימו סדנאות בחמישה בתי חולים ברחבי הארץ עם מבוגרים חולי סרטן. סדנאות אלו היו מרובות משתתפים, כ-50 איש בכל סדנה. בכל בית חולים התקיימו שתי סדנאות, האחת לחולים והשנייה לאנשי הצוות הרפואי, הזקוקים גם הם לפסק זמן ולעיבוד רגשי.

השיחות בעקבות היצירה היו מטלטלות ועוצמתיות. עם זאת, תחושת "המובנות" אותה חוו המשתתפים, כקבוצת אחים לצרה, היתה מכילה ומרגיעה. לאחת הסדנאות הללו הגיעו שני חברים, מטפלים במקצועם, האחד חולה סרטן, השני חבר מלווה. הם עבדו זה לצד זה ויצרו את העבודות שלהלן.

דיוקן עצמי. גבר חולה סרטן      דיוקן. יצירת חבר מלווה

דיוקן עצמי. גבר חולה סרטן.                     דיוקן. יצירת חבר מלווה.

"לפני המחלה"                                     "חברי לפני נשירת השיער"

ציטוט מדבריו של המשתתף המטופל בסרטן:

עברתי שינויים גופניים רבים: ירידה במשקל, עין עצומה למחצה, טחול נפוח שהפריע לי לישון, ובדיקות דם שתוצאותיהן היו בתחום של "רמת פאניקה". אבל השינוי הדרמטי ביותר בשבילי היה ביום שבו נגעתי בסנטר וראיתי את שערות זקני נושרות כשלג ... מזה 37 שנים לא נראו פני עירומים. אשתי, ילדי, סטודנטים ופציינטים – איש מהם לא ידע איך פני נראים מתחת לזקן. כל בוקר כאשר אני מתבונן בראי אני שואל: "מי גנב את הפרצוף שלי?"

יום אחד קיבלתי הזמנה לסדנה והרגשתי אה-אה, זוהי הזדמנות לעשות משהו בקשר לזקן שנשר. באתי לסדנה עם חברי שהוא במקרה בעל זקן. כל אחד מאתנו יצר את הזקן שנשר. היצירה עזרה לי להתאבל על הזקן ועל כל מה שהוא מסמל: זהות גברית, זהות יהודית, קשר עם האבות, ואף ה"אני" שאינני.

בקיץ 2007 התקיימה סדנה טיפולית בשיתוף פיבן למשתתפים נפגעי התסמונת הפוסט-טראומתית ביחידה לתגובות קרב של מדור בריאות הנפש בצה"ל (בחסות חברת "לונדבק"). ב-2008 התקיימה עוד סדנה לסובלים מפוסט-טראומה במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים תל-השומר (בחסות עמותת מ.א.ג).

היכולת לתת דימוי חזותי לזכרון הטראומתי, בתוך מסגרת הדף והחומרים, היתה משמעותית למשתתפים. הטכניקה של שימוש בחפצים ממשיים סייעה לרבים מהם להעביר את העוצמה, המשך והחוויה הרגשית של שדה הקרב.

אחד המשתתפים התייחס לעבודה שיצר כשחזור של שדה הקרב, כ"שם ואז". אלא שהוא חש שהעבודה מגלמת בתוכה גם תיאור של שדה הקרב האישי שלו בחייו, "כאן ועכשיו": ביחסים

בתוך המשפחה, מול המערכת הרפואית ובהתמודדות עם ההצפה הרגשית. הוא דיבר על

הסיוטים שחוזרים ולא מרפים ועל ה"כדורים", שמשמעותם בעבורו כפולה: כדורים משדה

הקרב לעומת כדורים (גלולות) שמנסים להשתיק את הקולות ולהשכיח את הזכרונות.

בינואר 2009, בזמן המבצע הצבאי 'עופרת יצוקה' התקיימה סדנה טיפולית של ציור בחפצים בשיתוף האמן פיבן, עם קבוצה של כ-40 נערים מתבגרים תושבי העיר שדרות (בחסות עמותת מ.א.ג.). הנערים הגיעו למרכז הארץ לאחר ימים ארוכים של ישיבה במקלטים והתקשו לתת ביטוי מילולי לחוויותיהם. העבודה היצירתית איפשרה ביטוי ממשי וסמלי של התכנים שהעסיקו אותם בתקופת הירי על יישובי הדרום.

דיון

בעת בניית המודל לסדנת ציור בחפצים עם פיבן ופיתוחו להתערבות טיפולית, עסקנו רבות בסוגיות ושאלות הנוגעות ליכולת הטיפולית שבתהליכי יצירה בסדנה בשיתוף אמן ובטכניקה מסוימת.

לנו, כמטפלות באמנות, זו היתה התנסות וחשיפה לעבודה  במסגרת ובגישה  שונות מאלה שאנחנו  רגילות.. המבנה הטיפולי של מטפל מול מטופל נפרץ עם כניסתו של אמן למרחב הטיפולי. יתר על כן, החד-פעמיות של האירוע היתה שונה ממצב של טיפול מתמשך שבו עבדנו עד אז. אחרות זו דרשה מאתנו חשיבה על המשמעויות של נוכחות האמן ותפקידו בהקשרים של התהליך הטיפולי, וכן על האחריות שביצירת זרז מתווך להעלאת תכנים עמוקים בהתערבות חד-פעמית.

מודל הסדנה הטיפולית התפתח לאירוע בעל שלבים כדלהלן:

1. תכנון ובנייה של יום הסדנה – הגדרת גישה

2. הרצאת החימום

3. שלב היצירה

4. שיתוף בקבוצות קטנות

5.  סיום במליאה

1. תכנון ובניית הסדנה - הגדרת גישה

סדנאותטיפוליות של ציורבחפצים בשיתוף האמן חנוך פיבן מתקיימות לרוב במסגרת מוסדית. במקרים רבים מתפתח קשר הדוק של תכנון וקו-הנחיה בין צוות המטפלות באמנויות לבין הצוות הטיפולי הקבוע של האוכלוסייה המשתתפת. כל סדנה מתוכננת בקפידה ובתשומת לב יתרה לצרכים ולתנאים המייחדים אותה.

נוכחנו לראות כי הכנה של מבנה יום הדוק וברור מאפשר תחושת ביטחון והכלה אצל המטופלים.

כן הובא בחשבון שסדנאות אלו הן למעשה התערבות חד-פעמית. על כן מתקיימת חשיבה עם צוות הטיפול המקומי בדבר האפשרויות להמשך עיבוד והחזקה של נושאים העולים בסדנה.

2. הרצאת חימום

הרצאתו של האמן פותחת את יום הסדנה ומכינה את המשתתפים לפני שלב היצירה. בהרצאה מציג האמן בעזרת מצגת וסרטים את העבודה שלו. בזמן הסדנאות מצאנו כי החשיפה לעבודתו של אמן, ההשראה של איש יוצר, מהווה גורם מזמין ומאפשר. הנוכחות של אמן בעל שם עולמי, פרסונה מעולם האמנות, המגיע מתוך רצון למפגש יצירתי עם המטופלים ("הצרות שלנו מעניינות אותו") מאפשרת מרחב חדש, יוצרת אווירה ונותנת השראה. בניגוד למטפל באמנות, אשר אינו חושף את היצירתיות שלו בפני מטופליו, האמן מתאר את התפתחותו היצירתית. מצאנו כי חשיפה זו מהווה מעין גשר בין האמן למטופלים ומזמינה כל אחד מהמשתתפים להתחבר לדרך הביטוי באמצעות ציור בחפצים ולמצוא את האמירה האישית שלו.

המצגת היא כלי מרכזי בהפנמת הרעיון של ציור בחפצים. באמצעים חזותיים, ההרצאה מכוונת תחילה אל פיתוח היכולת של המשתתפים להסתכל על חפצים באופן אחר, כפי שזה מתבטא בכמה יצירות אמנות מפורסמות, כמו "ראש הפר" של פבלו פיקאסו או בדמויות הפירות והירקות של ג'וזפה ארצ'ימבולדו. בהמשך מושם דגש על הסתכלות וחיפוש פרצופים בכלים ובחפצים יומיומיים. דגש נוסף בהרצאה הוא שינוי הגדרת הפעולה היצירתית, "ציור", לפעולה שאינה מחייבת עיפרון או מכחול וצבע, ואינה דורשת כשרון או ניסיון בציור. למעשה, הכלים היחידים העומדים לרשות המשתתפים ליצירת הציור או יצירת האמנות הם חפצים יומיומיים.

אי-שימוש באמצעי הציור הקלסי מאפשר כמה שינויים תפישתיים אצל המשתתפים:

א. מונע את הקשר לזכרונות קודמים של כישלונות אמנותיים ולא מעלה תחושות לגבי הפעם האחרונה שהחזיקו עיפרון.

ב. יצירת מצב אתגרי חדש ולא-מוכר בעל חוקים אחרים הנחווה כמשחק ולא כהתמודדות אמנותית.

בהרצאה מספר פיבן וחושף את תהליך ההתפתחות האישי שלו כאמן דרך התמודדות עם קשיים טכניים בציור קלסי – קושי שהמשתתפים מזדהים אתו – אשר הוביל אותו באקראיות מסוימת לגילוי שפה אמנותית שבמהותה היא "עוקפת טכניקה".

חשיפת החולשות או תהליכי החיפוש של האמן בתחילת דרכו היא גורם מרכזי בהורדת ההגנות של המשתתפים, אשר מזדהים עם האמן שהפסיק "לצייר" והתחיל "לשחק", כהגדרתו. בנוסף לכך, האמן מזמין את המטופל לעבוד בטכניקה המייחדת אותו כאמן ומגדירה את אופן השימוש בחומרים, בניגוד לעקרונות האי-הנחיה שבטיפול המסורתי. מצאנו שההזמנה ליצור על-פי שיטה וטכניקה מובנות מהווה מיכל ומרחב בטוח להתנסות ולמשחק.

הרצאת החימום של האמן חנוך פיבן
הרצאת החימום של האמן חנוך פיבן

בסוף הרצאת החימום "נפתחו העיניים" למשתתפים והיו מוכנים ללכת"לשחקבחפצים".

3. שלב היצירה

לאחר הרצאתו של פיבן  אנחנו מזמינות את המשתתפים לשלב היצירה בשולחנות העבודה. מצאנו שכדאי לספק "בנק" או מזנון חפצים וחומרים נרחב ביותר.העומס החזותי והצבעוני, כמו גם הסידור הנראה אקראי, של החפצים,  בחלקם צעצועים, ממשיך את ההקשר המשחקי ומוריד הגנות (תהליך אשר החל בהרצאת החימום).

המשתתפים לוקחים אל משטח העבודה שלהם מגוון של חפצים, משחקים עם החומרים, חוזרים אל השולחן המרכזי ובוחרים חפצים (דברים) נוספים. נוכחנו לראות איך המשתתפים תרים ומחפשים אחר החפץ הנכון להם, אשר יבטא באופן סמלי את המשמעות שהם מבקשים או את הסיפור האישי שלהם.

ישנה חשיבות גדולה לנושא הבחירה מתוך אפשרויות רבות ומגוונות. המבחר הרב מאפשר בחירה ספונטנית, אינטואיטיבית, ראשונית, ונוצרת חוויה כאילו החפץ מוביל את היוצר. באופן זה היצירה אינה מתחילה בראש של היוצר, בתוך ריק יצירתי, אלא במפגש עם חפץ, הנראה כעת באופן חדש.

ציור בחפצים היא שיטת יצירה המזמינה למשחק. כיוון שאינה דורשת ניסיון קודם או כשרון מיוחד, היא לא מאיימת ומאד מזמינה.התהליך הראשוני של משחק בבחירה וסינון מוביל את המשתתף למצב של ניסוי וטעייה  או בהמשגה טיפולית, ניסוי ותהייה. זהו תהליך של הרהור, בדיקה, פליאה וגילוי: חפצים נכנסים ויוצאים מהדף, כל חפץ על-פי התאמתו או אי-התאמתו החזותית לעבודה. מעבר לחזות, לכל חפץ המשמעות שלו והסמליות שלו בעיני היוצר.

במאמרה, "טיפול באמנות חזותית בנפגעי התסמונת הפוסט-טראומתית", כותבת אברהמי (2002): "הדימוי הסימבולי הוא לבו של התהליך המרפא ... עבודה דרך סימבולים חושפת את הסבל, אולם הנפש מייצרת גם את הסימבולים שמורים לה את הדרך לריפוי..."

אברהמי טוענת שהפעילות האמנותית מעודדת ביטוי תמונתי של החוויה הפנימית שמתקשרת אל הטראומה בשפה שלה, שהיא שפה של צורות, צבעים ותחושות. האמנות מאפשרת לעקוף הגנות וצנזורה ולהגיע באופן ישיר לחומרים דיסוציאטיביים מודחקים שמאוחסנים בזכרון כדימויים חזותיים.

יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובות קרב, מלחמת לבנון השנייה
יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובות קרב,מלחמת לבנון השנייה

סמל שחזר והופיע בעבודות המשתתפים בסדנאות הוא השעון. השעון הופיע בצורות שונות, כמרכיב מרכזי או מוסתר, כדימוי שלם או מפורק, כמייצג זמן שעמד מלכת, או כמסמל קטיעה של רצף החיים.

יצירה של פדוי שבי
יצירה של פדוי שבי

עבודה זו יצר מטופל פוסט-טראומתי אשר ישב בשבי הסורי במשך שמונה חודשים. דברים שאמר על עבודתו:

"מה שעשיתי משקף תקופה שעברתי. שעון זה זמן. שמונה עיגולים, טבעות, שמונה חודשים שהייתי בשבי. מיום ראשון בצהריים ועד שהשתחררתי, שמונה חודשים בדיוק. אפילו כאשר שיחררו אותי, שחרור אינו חופש. פרפר לא חופשי. משקף את מה שאני. מה שעברתי".

בשולחן החומרים אנו משלבות גם חפצים שבורים ומקולקלים. ג'ניס שפירא, בהרצאתה "הרס כחומר גלם ליצירה" (2005), מציינת שמטופלים הסובלים מחוויה של התפרקות פנימית מזדהים עם חפצים שבורים וחלקי חפצים. המפגש עם השבר המוחשי בתוך הסדנה מאפשר למשתתפים גם להזדהות עם החפץ השבור, וגם להתחבר ליכולת הטמונה בו. החפץ השבור נעשה מרכיב בבנייה של צורה חדשה. השבר אינו סוף פסוק, אלא חומר להתחדשות.

לדברי שפירא, כאשר חוויה עוצמתית של פירוק מקבלת מקום בתוך דף, מתאפשרת התארגנות כלשהי. סידור הצורות בתוך גבולות הדף מארגן ואוסף את השברים. "היצירה לא רק שמצליחה לבטא ולתקשר את המצוקה, היא גם מצליחה להכיל ולהחזיק את הפירוק" (שפירא, 2005).

יצירה של פגוע תגובת קרב, עסק שנים רבות בתפקיד פינוי חללים בצה"ל
יצירה של פגוע תגובת קרב, עסק שנים רבות בתפקיד פינוי חללים בצה"ל

עבודה זו יצר אדם שעסק שנים רבות בפינוי חללים. אלה המלים שכתב על עבודתו:

מצגת הנראית אולי מגוחכת, על זמן יקר שעצר מלכת. יש הרואים עבודה של שטות, אך לי, הכואב, זאת צורת התבטאות. אובדן זה חלל שאיננו נסתם. חלל זה חור שחור. כך סתם. בעשותי זאת העבודה המוגמרת, סיפרתי על עבודתי ומה היא אומרת.

יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובת קרב, נפצע במהלך שירות בעזה
יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובת קרב, נפצע במהלך שירות בעזה

תמר חזות, במאמרה "מהשחור הקודר אל הוורוד הזוהר" (2002), טוענת כי תהליך היצירה מסייע במעבר מפאסיביות המאפיינת מצבים של דיכאון, לאקטיביות שמובילה לתחושות של שליטה. העיבוד בשפת היצירה מאפשר שינוי בתפישת המציאות הכואבת, לצד תחושות של שחרור והקלה בעוצמות הכאב. "החומרים השונים יכולים לספוג ולאפשר התבטאות של הסבל, של הזעם והאגרסיה לצד עידון ותחושות רוך – בתוך מסגרת תומכת ולא שיפוטית" (חזות, 2002). כפי שאפשר לראות ביצירה המוצגת, שילוב של חומרים קשים ורכים, תחרה ופיסות ברזל, שקיפות ואטימות, גבריות ונשיות, שהיוצר בחר בהם כמייצגים את הניגודים והקטבים שחש בחייו.

בחדר שמתקיים בו שלב היצירה נוצרת אווירה של עשייה ויצירתיות. בהדרגה מתחילות ההגנות להתרופף והסיפורים הקשים מתחילים לעלות מתוך היצירות. לצד הקושי והכאב, מופיעות התבדחויות, ולרוב נוצרת תחושה של מקום בטוח ומאפשר.

העבודה עם החומרים, ובמיוחד השימוש בחפצים לא-רגילים, מזמנת לעתים קרובות את ההומור. בשל המימד ההומוריסטי הנלווה פעמים רבות לעשייה בחפצים, אפשר לברר ולטפל במקומות רגשיים אשר קשה להגיע אליהם במלים. היכולת להשתמש בהומור ובצחוק מאפשרת התבוננות אחרת על עצמי ועל העולם ועושה את החיים ליותר נסבלים (חזות, 2002).

שלב היצירה של המשתתפים הוא דינמי ועצים באופיו. לעתים קרובות עשויים משתתפים לחוש הצפה מתוך המפגש עם החומרים, שמעלים אסוציאציות, היזכרויות (זכרונות) ואפשרות לעיסוק בתכנים רגשיים. על כן, הנוכחות והליווי של צוות המטפלות באמנויות הוא משמעותי ביותר. תוך כדי ההתרחשויות סביב שולחנות העבודה אנו מאתרות את המשתתפים הזקוקים לעזרה: אם בהיבט הטכני, למשל סיוע בשימוש באקדח דבק חם, ואם מההיבט הרגשי, ליווי תומך ואמפתי של תהליכים אישיים הנובעים מעבודת היצירה.

משתתפת חולת סרטן, באחת הסדנאות, בחרה לצייר בחפצים את דיוקן בנה שנהרג בנסיבות טראגיות. בעת העבודה המשתתפת היא היתה נסערת, טעונה ומוצפת. נוכחותה של המטפלת באמנות והליווי שלה את תהליכי יצירת דיוקן הבן היו תנאי הכרחי ליכולת של האם להתמודד עם תחושות האובדן ולמצוא לו ייצוג על-פי דרכה ביצירה.

כאן אנו רואים את שני הדיוקנאות שהאם יצרה. היא הדגישה שהאבזרים שבחרה מייצגים את תחביביו ותחומי העניין של בנה המת.

4.  שיתוף בקבוצה

במאמרה "כשמציירים תמונה נותנים מיכל לנשמה", טוענת יהודית סיאנו (1998) כי לגבי היוצר, משמעות היצירה אינה תמיד ברורה מיד לאחר סיומה. לרוב, העבודה היצירתית הספונטנית נוצרת ברובד אחר ובהשראה מיוחדת מזו אשר במודעות. יש צורך להתרחק ולהתבונן בה, לפעמים לאחר זמן ולפעמים בשתיקה.

שלב השיתוף והסגירה מאפשר התבוננות ועיבוד נוסף לתכנים ולדימויים שעלו מתוך העבודות. מאחר שהסדנאות בנויות למספר משתתפים גדול, אנו מחלקות את המשתתפים לקבוצות שיתוף קטנות, של כ-10 משתתפים בקבוצה, שלרוב מתקיימות על פני שעתיים עד שלוש שעות.

כוחן של קבוצות ככלי טיפולי ותמיכתי נובע מהיות הקבוצה מעין מיקרוקוסמוס של המציאות. היא מאפשרת למשתתף בה לעבד בתנאים מוגנים בעיות ומצבים שהוא מתקשה להתמודד עמם בסביבה החברתית שבה הוא חי. כמו כן, מרכיב האוניברסליות והשראת התקווה פעילים מאוד בקבוצות אלו מבין המאפיינים הטיפוליים בקבוצה שמונה יאלום (1931).

בעבודת השיתוף בקבוצות הקטנות בולטת ההקלה שמרגישים המשתתפים בשל ההזדמנות לדבר על עצמם ועל מה שעובר עליהם באמצעות עבודת היצירה. מעצם היותה מרוחקת ומחוץ לגופם, ההתייחסות למרכיבי הדימויים שיצרו ולמשמעותם נעשית מתוך תחושה של יכולת לוויסות ושליטה על הרגשות המובעים. במובן מסוים הם מוגנים על-ידי היצירה המונחת לפניהם: הדיון הוא בה ולא בהם באופן אישי. בנוסף לכך, השיתוף בקבוצה מאפשר לפרט, בעקבות המשובים שהוא מקבל ובעקבות ההאזנה לאחרים, לבחון את עמדותיו-בעיותיו ולחשוב כיצד טיפל בהן. מתאפשר לו לראות את הבעיות מזוויות אחרות, ואולי למצוא חלופות לגישות ולפתרונות שנקט עד היום (אליאב נהרין, 1985).

מצאנו בסדנאות שהמשתתפים מגיעים לשיתוף בקבוצה מחוזקים וגאים בעבודתם. יש להם צורך לדבר עליה ולהסביר את הסמלים שבחרו כדי להביע את המשמעות האישית.

"היה היה", יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובת קרב, נפצע במהלך שירות בשכם
"היה היה", יצירה של חייל סדיר, פגוע תגובת קרב, נפצע במהלך שירות בשכם

על יצירתו הנקראת "היה היה" סיפר אחד המשתתפים איך נמשך, קודם כל, לחומר הצמרירי הלבן, לרוך ולנעימות שלו. כאשר החל לעצב את החומר, נזכר בדמות המספר מתוכנית טלוויזיה שאהב בילדות, אשר רץ בין פרקי ההיסטוריה בסדרה המצוירת "היה היה". לדמות זו, איש חכם שמה, יש מגע הקסם להתיק את עצמה מתקופה לתקופה ובכך לשלוט על מיקומה ברצף הזמן. בשלב השיתוף, כאשר דיבר על הרגשתו כלפי הדמות שיצר, הוא דיבר על הכמיהה לילדות, לרוך ולאופטימיות בעידן ש"היה היה, לפני כל מה שקרה". בתגובה אמר לו אחד המשתתפים שהפגיעה שעבר לא מחקה את החלקים הרכים, הילדיים, הבריאים שלו, וברור שהם עדיין חלק ממנו. במובן זה הקבוצה ראתה ביצירה זו דיוקן עצמי של היוצר ואת יכולתו לשמר את כוחותיו.

"ספיידרמן הלא גיבור", יצירה של פגוע תגובת קרב
"ספיידרמן הלא גיבור", יצירה של פגוע תגובת קרב

משתתף אחר שיצר את העבודה "ספיידרמן הלא גיבור", כתב זאת על יצירתו:

ספיידרמן זה שאנו כולנו מכירים, כמייצג את הגיבור. דמות חזקה, עצמאית, העומד לצד המסכנים, החלשים, מתעמת עם הרשע, לוקח החלטות על דעת עצמו, שקול והחלטי. ספיידרמן שאותו יצרתי שונה ורחוק מאוד מאותה דמות הרואית. יצרתי את ספיידרמן פרוס ידיים, המחכה ומצפה לעזרה. כלומר תלוי, נזקק ... הפכתי אותו לדמות חסרת הגדרה מגדרית ברורה:  יש בו מהכל: גבר, אישה ותינוק.

באשר לגיבורים, לדעתי אין גיבורים. המלחמה אמנם מייצרת גיבורים אמיתיים, אך אלה גיבורים לאירוע. בחיי היום-יום ובתוצרי המלחמה אין גיבורים, אלא תינוקות הזקוקים ומשוועים לעזרה.

יוצר זה אף הרחיב את מעגל השיתוף שלו. הוא הציג את עבודתו ומלותיו בהרצאה בכנס של מדור בריאות הנפש בצה"ל, בפני מפקדי צבא ואנשי משרד הביטחון.

5.סיום במליאה

סיום יום הסדנה מתרחש במליאה גדולה של כל המשתתפים והמנחים. לאחר הקרבה והשיתוף בקבוצות קטנות, מתקיים אקט נוסף של סגירה במליאה, שבו המשתתפים מוזמנים לדבר בקצרה על חוויית היום כולו. בדרך כלל, בשלב זה ישנן אמירות המופנות למערכת שאיפשרה את הסדנה, ולאמן על תרומת נוכחותו והשתתפותו. היכולת להמשיג חוויה באופן כללי יותר וההד הנרחב לדברים מבטאים את החוויה הקבוצתית הכללית ומהווים סגירה אחרונה של התהליך.

סיכום

פיתוח המודל לסדנה טיפולית של ציור בחפצים, בשיתוף האמן חנוך פיבן, השתכלל  תוך כדי הפעלתו  עם אוכלוסיות שונות. כיום מהווה המודל תשתית שניתן להתאים לצרכים של אוכלוסיות שונות. האתגר העומד לפנינו כעת הוא ליצור המשך והרחבה לסדנה במקומות אשר מעוניינים בכך.

בהתקשרות עם מוסדות טיפול וגופים מסחריים מממנים עולות העדפות השונות  מעקרונות הטיפול הקלאסי. מצאנו את עצמנו מתמודדות עם דילמות כמו, האם להסכים לכניסת  התקשורת, ובאלו תנאים? האם לאפשר חשיפה ציבורית של היצירות? האם לקיים תערוכה? לעתים ההחלטה לא הייתה בידינו.

לאחר תהליכים פנימיים של הגמשת עמדות והרחבה של תפישת מושגי המרחב הטיפולי, נוכחנו לראות את התרומה שבחשיפה מסוג זה. כך התבטא אחד החולים בטקס פתיחה של תערוכה, שהתקיימה בעקבות הסדנאות עם המבוגרים חולי הסרטן:

הסדנה עזרה לנו להיות חולים-אמנים. היא עזרה לנו לעשות משהו יצירתי עם המחלה שתקפה אותנו, ולא לעמוד כקורבנות פסיביים מולה ... תסתכלו בתערוכה ותראו איך הניצוץ היצירתי שחנוך נטע צמח והניב פירות, ואולי גם ריפוי.

מקורות

אברהמי, ד. (2002). טיפול באמנות חזותית בנפגעי התסמונת הפוסט-טראומתית. שיחות, כרך י"ז (1): 27-36, נובמבר 2002.

חזות, ת. גם בשחור יש גוונים, היצירה כטקס בהתמודדות עם אובדן ושכול. תרפיה באמצעות אמנויות, כתב העת של י.ה.ת. האיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות הבעה ויצירה, 3 (1), 107-129, 2000.

נהרין, א. ( 1985). במה במקום ספה. צ'ריקובר מוציאים לאור בע"מ.

סיאנו, י. כשמציירים תמונה, נותנים מיכל לנשמה. סוגיות בחינוך מיוחד ובשיקום, 13( 2): 25-37, 1998.

שפירא, ג. ( 2005 ). הרס כחומר גלם ליצירה. מתוך לקט הרצאות מיום עיון שהתקיים בנובמבר 2005. מכון סאמיט, ירושלים.

HAZUT, T (2002). “ From dark black to bright pink” –  The power of art expression and creation in coping with life under threat, Israel 2001-2002.     In Debra Kalmanowitsz and Bobby Lloyed: Art Therapy and Political Violence – with art, without illusion, Routledge pub. Pp 91-105.

קישור לעבודות המוזכרות של פיקאסו וארצ'ימבלדו:

ג'וזפה ארצ'ימבולדו (Giuseppe Arcimboldo) מאמר אינטרנטי של עדי צור: http://www.e-mago.co.il/e-magazine/archimboldo.html

פבלו פיקאסו: http://simultaneouslyagitatedspace.blogspot.com/2003/04/structuralist-activity-activity-of.html

האתר של חנוך פיבן: http://www.pivenworld.com