משחק בחומרי הנפש - הקשר בין משחק ויצירה אמנותית בטיפול באמנות - דניאלה פינקל

דניאלה פינקל - מטפלת באמנות , המרפאה לבריאות הנפש ,רחובות

                         

משחק בדימויים שנוצרו בחומר מפיח בהם חיים. הדימוי הדומם מקבל אפשרות לנוע במרחב, לפעול ולהתייחס לדימויים אחרים. זוהי מסקנת המפגש הטיפולי שלי עם ילד בן 11, יצירתי ובעל דמיון עשיר במיוחד, שנפשו ידעה כי כדי להגיע לאיזון, עליה לשחק בחומרים של עצמה. העולמות שברא ביצירותיו ובמשחקיו עוררו את סקרנותי לגבי הקשר שבין האמנות והמשחק והאפשרות הטיפולית אשר בשילובם של השניים.

במפגשים עם רון (שם בדוי) בן ה-11 גיליתי שהמשחק ביצירות שהמטופל יוצר מוסיף להן מימד חדש. הדימויים מקבלים במשחק משמעויות חדשות, והם נטענים ומשתנים בתוכו. במאמר זה בחרתי לחקור את נושא המשחק ולעמוד על הקשר שבין משחק לאמנות, תוך התמקדות בהיבט הטיפולי שבשילובם.

משחק בתיאוריות הפסיכואנליטיות

המשחק תופס מקום מיוחד בחיי הנפש. קיימת נטייה להתייחס אליו כאל פעילות האופיינית בעיקר לילדים, אך למעשה זוהי תופעה רחבה בהרבה אשר מלווה את האדם בצורות שונות לאורך חייו. ממצאים ארכיאולוגים מראים כי בני האדם שיחקו מאז ימי בראשית, הרבה לפני הופעתו של מושג "הילד", כנפרד וכשונה ממושג "המבוגר".

המשחק העסיק תיאורטיקנים רבים מראשית הפסיכואנליזה ועד ימינו. כל אחד מהם הגדיר אותו בצורה שונה בהתאם להשקפת עולמו. התייחסותו של פרויד (1959) למשחק היא מגוונת, החל מהגדרת המשחק כפעולה סימפטומטית המבטאת תכנים שמקורם בתת-מודע, דרך התייחסות למשחק של ילדים כיצירה המקבילה ליצירה של משוררים, ועד לקביעה כי המשחק הוא צורה פעילה של שליטה במצוקה. פרויד סבר כי מתבגרים מפסיקים לשחק, ומחליפים את המשחק בחלימה בהקיץ.

מלאני קליין (1987) ייחסה למשחק חשיבות מרכזית בעבודה עם ילדים. היא טענה כי הוא מקביל לחלומות או אסוציאציות חופשיות אצל מבוגרים. היא הראתה איך המשחק מבטא פנטזיות ומשאלות לא-מודעות, ומשמש בימה להופעה של דמויות מופנמות, המיוצגות עליה בדרך סמלית.

אריקסון (1963) ראה במשחק פעילות משחררת המסייעת לילד לחזק את כוחות האני שלו ולהכינו ליצירת קשרים הדדיים עם סביבתו. באמצעות המשחק מתנסה הילד בתפקידי מבוגרים ורוכש ידע חברתי.

התרומה החשובה של ויניקוט (1971) לתפישת המשחק היתה שראה במשחק אקט של יצירה. בקישור בין משחק ויצירה העניק ויניקוט למשחק משמעות נרחבת ומהותית לאדם, ללא קשר לגילו או לשלב ההתפתחותי שלו. המשחק, לפי ויניקוט, הוא יותר מאשר שלב בהתפתחות התקינה של הפרט; זוהי יכולתו ליצור חדש בתוך הקיים ומתוכו. המשחק מהווה בסיס לאמנות, למוסיקה, לפילוסופיה ולדת.

ויניקוט מגדיר את המשחק כגשר בין המציאות הפנימית לחיצונית וכאמצעי להשגת בריאות נפשית ומימוש עצמי. תפישת עולמו של ויניקוט מעניקה למשחק מקום מרכזי בטיפול בכלל, ועל אחת כמה וכמה בטיפול באמנות, המבוסס על יצירה אמנותית.

טיפול במשחק הוא דרך טיפולית  מקובלת  בעבודה עם ילדים. לוונפלד (1979) טוענת כי במשחק ההשלכתי יוצר הילד עולמות סמליים; הוא משליך ומקיים תהליכים של העברה לא רק עם המטפל, אלא גם עם העצמים שאתם הוא בוחר לשחק. הוא עושה זאת גם בדרך שהוא בוחר לארגן את המרחב ובסיפור שהוא רוקם במשחק שלו.

הטיפול באמנות מבוסס על עיקרון דומה. המטופל משליך ומקיים תהליכים של העברה לא רק עם המטפל, אלא גם עם חומרי האמנות, תהליך היצירה והיצירה המוגמרת. למעשה, לפי השקפתו של ויניקוט, היצירה האמנותית היא סוג של משחק. בכך מרחיב הטיפול באמנות, להשקפתי, את האפשרות להשתמש במשחק בטיפול המותאם לכל אדם, ללא קשר לגילו או לשלב ההתפתחותי שלו. כך מציע הטיפול באמנות למטופל ערוץ לחיבור כוחות היצירה והחיים שבו ולגילוי העצמי שלו.

המשותף למשחק וליצירה האמנותית במסגרת הטיפולית הוא כי בשניהם מגייס המטופל את כוחות היצירה שלו ונותן ביטוי מוחשי וסמלי בו-זמנית, בעולם המציאות, לעולמו הפנימי. דרך ביטוי זו מאפשרת לו להתבטא ולשתף את המטפל בתכנים המעסיקים אותו, להתייצב מול תכנים אלה, להתבונן בהם, לעבד אותם ולאפשר להם לשנות צורה ולחזור פנימה בצורה אחודה יותר. כאשר המשחק והאמנות נפגשים בטיפול, והדימויים שנוצרו בחומר מקבלים חיים ופועלים, נבראים עולמות קסומים. בשילוב שבין משחק ויצירה משחזר המטופל למעשה את מעשה הבריאה.

אביא כאן כמה דוגמאות מטיפול באמנות ברון, הילד בן ה-11, אשר באמצעות השילוב בין יצירה אמנותית ומשחק מצא דרך לבטא קונפליקטים פנימיים. באמצעות בריאתם של עולמות חדשים במשחק וביצירה הצליח רון לבטא את עולמו הפנימי ואת הניגודים שבתוכו. הטיפול נמשך כשנה, והתקיים במרפאה קהילתית לבריאות הנפש במרכז הארץ. בחדר הטיפול היו לרשותנו חומרי אמנות, משחקי קופסה וצעצועים שונים.

רון, תלמיד כיתה ה', הופנה לטיפול על-ידי גורמים בבית הספר על רקע קשיים משמעותיים בתחום הרגשי והחברתי והתנהגויות חסרות שיפוט. התנהגויות אלו כללו נשיכת בגדיו ויצירת חורים בהם, חיטוט באף והתעסקות בנזלת בזמן השיעור, נגיעה באיבר המין מול ילדים והתעסקות רבה בגופו, נטייה להתנהגות חזרתית וכפייתית, בדידות חברתית וקושי ביצירת קשרים חברתיים.

רון הוא בן יחיד לאם העובדת כחדרנית בבית אבות ולאב מכור לסמים. בשלוש השנים האחרונות היה האב אסיר בכלא, ובמהלכן נגמל והשתתף בתוכנית שיקום בקהילה טיפולית. מעט לפני שהתחיל הטיפול ברון, השתחרר האב מהכלא וחזר לביתו.

רון נולד לאחר 12 שנים של טיפולי פוריות. התפתחותו היתה תקינה. כאשר הגיע לגן חובה, אובחנו אצלו קשיי קשב וריכוז וקשיים רגשיים, שהתבטאו בהתבודדות ובחוסר אינטראקציה עם ילדים אחרים, קושי בדחיית סיפוקים וקושי בפרידה מהאם.

נוכחותו של האב בחייו של רון היתה לא-יציבה מאוד. בשלוש השנים שבהן היה כלוא הוא נעדר לחלוטין מן הבית. לרון לא הוסברה סיבת הימצאותו של האב בכלא. האם סיפרה כי הוא לא אהב לבקר את אביו בכלא. כאשר עבר האב לקהילה הטיפולית, היו שם תכניות מותאמות לבני המשפחה, ורון השתתף בהן בפחות התנגדות.

בין האם לבין רון התקיימה מערכת יחסים סימביוטית. נראה כי האם התקשתה בהצבת גבולות ולא היתה ערה די הצורך לצרכים ולמשימות ההתפתחותיות התואמים את גילו של רון. היא עדיין קילחה אותו בעצמה והם ישנו יחד במיטה. נראה כי בשנים שבהן נעדר האב מילא רון, בעבור האם, את החלל שנוצר, מצב שעורר אצלו בלבול וחרדה.

במשך הטיפול ליוויתי את שובו של האב לבית ואת תהליך הארגון מחדש שנעשה במשפחה. במקביל לטיפול ברון עברו האב והאם, כל אחד בנפרד ושניהם יחד, טיפול במחלקת הרווחה. כמו כן, הדרכתי אותם אני במסגרת הטיפול ברון.

רון הוא ילד שמנמן, חסר שקט, נבון ובעל עולם דמיון עשיר ביותר. הדמיון שלו כל כך מפותח עד כי נראה שהוא מהווה מפלט בשבילו. הוא מבלה שעות רבות מול הטלביזיה והמחשב; לדמויות מסדרות הטלביזיה ומשחקי המחשב מקום מרכזי בעולמו. הוא אוהב מאוד בעלי חיים, ואביו אף הביא לו סוסים, ברווזים, עז ועוד, אותם הם מגדלים ביחד בחצר. רון אינו אוהב לצאת מהבית ואין לו חברים.

מהלך הטיפול

בראשית הטיפול פגשתי ילד חסר שקט ומוצף במידה כזאת שאינו יכול לשבת יותר משתי דקות. הוא צעד הלוך ושוב מצד לצד של החדר תוך שהוא מדבר בלי הפסקה מתחילת הפגישה ועד סופה. סיפוריו עמוסי הפרטים וחסרי הרצף על היצורים מסדרות הטלביזיה ומשחקי המחשב, המציפים את עולמו, הותירו אותי מוצפת ותשושה, פגישה אחר פגישה, מהמאמץ לנסות להבין ולעקוב.

כאשר שיחק, החלו להיווצר עולמות שונים. לעולמות אלה היתה חוקיות משלהם, ובתוכם החל להיווצר ארגון כלשהו של הכאוס הפנימי אשר הציף אותו.

עולמות אלה היו נתונים תמיד במלחמה. העולם הראשון היה ג'ונגל שעציו הם טושים, ובתוכו יש גליל סלוטייפ, הוא מעיין החיים המביא מרפא לכל השותה ממנו. בג'ונגל מתרחשת מלחמת הישרדות בין בעלי החיים (בובות צעצוע מפלסטיק) הטורפים והצמחוניים. הצמחוניים החלשים הם הטובים, והטורפים הם הרעים. זהו דפוס ערכי החוזר על עצמו גם בעולמות האחרים אשר רון יוצר: החלשים הם תמיד הטובים, הנלחמים נגד החזקים הרעים. נראה כי רון מזדהה עם החלשים, ובאמצעות המשחק מאפשר להם להילחם על מקומם ולא להיות חסרי אונים. כדברי רון, דרך הקרנף במשחק, כש"המצב נראה אבוד, לעולם לא לוותר".

לוריא (2002) כותבת על תהליך הפיצוי הקיים במשחק. במשחקים רבים הופכים הילדים סבילות לפעילות. בדרך זו הם מנסים להחזיר לעצמם כוחות ותחושת שליטה, כאשר במציאות הם חשים חוסר אונים וחוסר שליטה.

בעולם הג'ונגל של רון מגיעים לבסוף בני האדם, שאינם מיוצגים על-ידי עצם כלשהו, וכולאים את החיות בכלובים שיצרו מעצי הג'ונגל. במשחקו של רון, בני האדם, המייצגים את התרבות, מעמידים את הג'ונגל, הסביבה הטבעית, בסכנת הכחדה בכך שהם משנים אותו ומארגנים אותו בצורה אחרת. בעלי החיים מצליחים להשתחרר לבסוף מן הכלובים שלהם, אך מאזן הכוחות השתנה.

רון יוצר יער של דינוזאורים מנייר בריסטול, ואלה פולשים אל הג'ונגל של בעלי החיים. אל מול האיום, מצליחים בעלי החיים, שהשתחררו מכלאם, להתאחד. כעת כל בעלי החיים הם הטובים המתגוננים אל מול הדינוזאורים הרעים. לשיבוש שחל בזמן, המאפשר ליצורים הארכאיים לפלוש בזמן לא להם, אחראי "אדון האופל", אשר כלא את "אדון הזמן". אחרי המלחמה של הצמחונים בטורפים, וכליאתן של החיות בידי בני האדם בצורה מאורגנת, נוצר שילוב מסוים בין הטורפים לצמחוניים, שיש בו ארגון חדש המאפשר לבעלי החיים להתמודד עם הפלישה של הדינוזאורים (תכנים ארכאיים, מעידן אחר).

ניומן (1973) מתייחס למצב שבו אם לבן יחיד, החסרה אהבת בעלה, מציפה את בנה באהבתה באין לה מוצא אחר. הילד מפתח תלות באמו, ואז יכולים להיות עיכוב או עצירה של התפתחות הילד. אם כזאת עלולה להיות ל"אם בולענית". כאשר הילד מוצף באהבת אמו, והיא אינה מסייעת לו לבנות את האגו העצמאי והנפרד שלו, עלול "היעדרה" של האם במובן זה להפעיל את הלא-מודע הקיבוצי כפיצוי. אז יכולה להיות הצפה של תכנים ארכיטיפיים.

אדון האופל, המזכיר את מושג ה"צל" של יונג (1987), הוא אותו יצר חיים חייתי, מסוכן, השוכן בחלק האפל והלא-מוכר של הנפש. הוא האחראי לקלקול בזמן. המשחק מסתיים בזה שהחיות, מצוידות בכוחות פלאיים שקיבלו ממעיין החיים, יוצאות אל ארמונו של אדון האופל כדי לשחרר את אדון הזמן ולהחזיר את הדינוזאורים לזמן שלהם. ההשלבה של כוחות הטורפים והצמחוניים, יחד עם החיבור שלהם למעיין החיים, נותן להם כוח לצאת למפגש עם ה"צל".

עולם ה"צל" הוא עולם של יצורים העשויים קרטוני חלב, אותם רון מבקש ממני לאסוף בעבורו, ומקלות של ארטיק. יצורים אלה הם רובוטים של בעלי חיים ודינוזאורים, מכונות מלחמה חסרות נשמה. זהו עולם שפיתוחי הטכנולוגיה הם מחוללי המלחמה בו; עולם אלים שבבסיסו עומדים כוחות הרס.

כך, בעולמות השונים שרון יוצר, כוחות שונים הנתונים במלחמה מגיעים לסוג מסוים של השלבה. אז נכונה להם מלחמה חדשה וקשה מקודמתה, עד שבשלב מסוים המלחמות עוברות סובלימציה והופכות לתחרויות ספורט, ולאחר מכן למשחקי קופסה, אשר על חוקיהם רון ואני מנהלים משא ומתן.

ככל שהטיפול התקדם, רון הלך ונרגע. עם הזמן נוצרו רגעים, שהלכו והתארכו, שבהם יכול היה רון לשבת בשקט. ההליכה חסרת השקט שלו מצד לצד של החדר נעלמה כמעט כליל ונוצר מרחב לנשימה.

בסוף הטיפול יוצר רון לעצמו חרב ושריון מקרטוני חלב, ואת השריון הוא עוטה על עצמו. הטיפול מסתיים כאשר רון, הלוחם האמיץ, מצויד ומוכן לצאת לדרך, ואם יש צורך, גם להילחם במפלצות. השריון שיצר לעצמו נראה לי משמעותי מאוד לנוכח החרדה שהציפה את רון בראשית הטיפול. הרגשתי שבמהלך הטיפול הוא הצליח ליצור לעצמו הגנה שמאפשרת לו להיות רגוע יותר וחרד פחות. בשלב זה חשתי כי יוכל להפיק תועלת מטיפול קבוצתי, שבו יוכל להתנסות בפעילות חברתית במרחב בטוח ולרכוש כישורים חברתיים. כאשר הצעתי לו אפשרות זו, הוא נענה בהתלהבות.

סיכום

ויניקוט (1971) ייחס לאמנות ולמשחק מקור משותף, קיומו של מרחב אפשרי. בשילוב המשחק עם האמנות נוצרת למען המטופל, בראש ובראשונה, הזדמנות לבטא את עולמו הפנימי ולברוא אותו בחומר. מעבר לכך, המטופל המשחק בדימויים שהוא יוצר מפעיל, דרך המשחק, תהליכים של ריפוי עצמי. כאשר הוא משחק בדימויים שיצר, משחק המטופל בחומרי הנפש שלו.

במקרה המתואר אפשר לראות דוגמה לשילוב מעין זה. נראה היה כי משחקיו של רון והעולמות שיצר הוכתבו על-ידי צורך פנימי. בחיפושי אחר משמעות ביצירותיו ובמשחקיו של רון הצלחתי לזהות, בתוך העומס וההצפה, איך העולמות שיצר רון משתנים ונוצר ביניהם תהליך של התפתחות. כמטפלת, סיפקתי לרון סביבה המאפשרת קיום של מרחב אפשרי. נעתי בין עמדה שבה אני מתבוננת ועדה ליצירותיו ולמשחקיו לבין עמדה של השתתפות פעילה במשחקים, ובעיקר איפשרתי לו לעשות את מה שהוא צריך.

ההתבוננות בתהליך שהתרחש בטיפול זה מחזקת בי את ההבנה כי הנפש פועלת לרפא את עצמה כאשר מתקיימים התנאים המתאימים ומרחב שיש בו הכלה. הפעולה האינטואיטיבית של המטופל והדימויים שהוא יוצר נובעים מתוך "מעיין החיים" שבתוכו, שם קיים כל הידע אשר נפשו צריכה בכדי להגיע לאיזון.

מקורות

- ויניקוט ד.ו., [1971] 1995, משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד.

- יונג ק. ג., (1987), הפסיכולוגיה של הלא מודע, תל אביב: דביר.

- לוריא ל., (2002), "המשחק והמתח הכרוך בו. בעקבות ויניקוט", בתוך פרוני א., המשחק, מבט 

   מהפסיכואנליזה וממקום אחר (עמ' 104-88), תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.

- פרויד ז., (1959), "מעבר לעקרון העונג". בתוך: כתבי זיגמונד פרויד. כרך רביעי. תל אביב: דביר.

- פרוני א., (2002), "מפרויד עד ויניקוט. מבוא לפסיכואנליזה ומשחק", בתוך פרוני א., המשחק, מבט

   מהפסיכואנליזה וממקום אחר (עמ' 88-83), תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד.

 

- Cattanach A., (1994). Play Therapy, London: JKP.

- Erickson H.E., (1963). Childhood and Society. NY: W.W. Norton

- Klein M., (1987). Contributions to Psychoanalysis 1921-1945. London: Hogarth Press.

- Lowenfeld M., (1979). The World Technique, London: George Allen and Unwin.

- Neuman E., (1973). The Child, London: Hodder and Stoughton.