שלושה חלונות זמן

 

שמי נעמי, ואני עובדת כבר 12 שנים כמרצה במכללת סמינר הקיבוצים בתל אביב, מכללה המכשירה פרחי הוראה.
עם השנים, הבחנתי יותר ויותר בקבוצה ייחודית של סטודנטים להוראה, שהיו בעלי הפרעות למידה (לקויות למידה והפרעות קשב). רובם התאפיינו ברצון עז להצליח, ברגישות רבה לעצמם ולזולתם וביכולת גבוהה של חשיבה ויצירתיות. אולם הישגיהם הלימודיים היו דלים יחסית והושגו בעמל רב תוך כדי "קרב הישרדות" יומיומי.

חשתי צורך עז ליצור עבורם נתיב שבו יוכלו לממש את יכולותיהם ושאיפותיהם באופן מיטבי, תוך כדי מתן מקום נרחב לצרכים הרגשיים שלהם והקפדה על איכות חייהם.

וכך, בתמיכה מלאה של המכללה, הקמתי את מרכז מהו"ת (מרכז התעצמות ותובנה). בתוך המרכז פיתחנו שיטה ייחודית לגעת באנשים אלה, להוציא את כישוריהם מהכוח אל הפועל ולהחזיר להם את האמון בעצמם ובזולתם. הכלי העיקרי העומד לרשותנו הוא הכבוד והאהבה שאנו רוחשים לאנשים אלה.

בסיפור החיים ה"קלאסי" של אנשים בעלי הפרעות למידה משוך חוט של דימיון: תחושה ש"משהו לא בסדר איתי" כבר מגיל הגן, "התנגשות" עם הדרישות הלימודיות בבית ספר היסודי המוביל לכישלונות ותסכולים, מאבק הישרדות קשה בגיל התיכון עם פגיעה קשה בדימוי העצמי ובאמון בזולת ואיכות חיים נמוכה יחסית בגיל הבוגר, החל ממצבים של "בינוניות" והישרדות ועד למצבים קיצוניים של אלימות ופשיעה.
לא מדובר בפלח אוכלוסייה צר. תופעת הפרעות הלמידה היא מאד נרחבת באוכלוסיה (כ-15% מכלל האוכלוסייה ואף יותר), ואם נתרגם זאת למספרים בקנה מידה לאומי, מדובר במאות אלפי תושבים במדינת ישראל שאינם מממשים את עצמם וממילא גם אינם יכולים לתרום את תרומתם האופטימלית למדינת ישראל.

כדי להבין קצת יותר מה שקורה במרכז שלנו, אתאר מסע על פני שלושה "חלונות זמן" בסיפור החיים של הסטודנטים במרכז שלנו:
1. "חלון ההישרדות" (אופן ההתנהלות הטיפוסי לפני הגיעם למרכז)
2. "חלון תהליך התיקון" (התהליך המתרחש במרכז ואמור ליצור מומנטום של שינוי)
3. "חלון ההתמודדות" (אופן ההתנהלות בתום תהליך התיקון). 

חלון ההישרדות

בני אדם נולדים שונים זה מזה, אבל רובם פועלים בטווח מקובל של יכולות ומגבלות. כך, למשל, רוב הילדים בני ה – 3 עשירים כבר בשפה, בני ה-6 מסוגלים ללמוד לקרוא, מתבגרים מסוגלים להתרכז במשך שעות ובוגרים מסוגלים לעמוד ביעדים לטווח ארוך. אולם יש כאלה, שתיפקודם איננו נכנס לטווח המצופה והמקובל. בקרב בעלי הפרעות הלמידה, מדובר בשונות נוירולוגית, שאיננה מובנת ועל כן גם איננה מתקבלת כלגיטימית. שהרי לא מדובר בבעלי מום גלוי לעין, כמו פיגור, אוטיזם או נכות פיזית. באין "סיממנים מזהים", החברה מתקשה להבין ולקבל את תיפקודם של בעלי הפרעות הלמידה, ולכן היא גם לא מכוונת מספיק לצורך להתאים את עצמה אליהם. במקביל, החברה גם לא מלמדת אותם כלים יעילים יותר כדי שהם יוכלו טוב יותר להתאים את עצמם אליה. הפער בין הצדדים הולך ומתרחב, ועמו נפער פצע עמוק, תיפקודי ורגשי כאחד. כך, למשל, ילדים המתקשים בקריאה, חווים לא פעם טראומה של ממש כאשר הם נדרשים להקריא בקול בזמן השיעור ולאוזני חבריהם הלועגים. בני זוג אוהבים נקלעים למשברים בזוגיות משום שטווח הקשב שלהם קצר והם אינם יכולים לבצע את פעולת ההקשבה שהיא בסיס לכל אינטימיות. הורים עלולים להזניח את הטיפול בילדיהם משום שאינם מסוגלים לנהל נכון את זמנם ולארגן את ענייני הבית. חוסר האפקטיביות של בעלי הפרעות הלמידה חודר לכל תחומי החיים ושוחק אותם.

בתהליך השחיקה, יש מי ש"שורדים" את המצב, ומוצאים כל מיני תחבולות כדי לצאת בשלום מכל מיני מצבים. הם "מגייסים" אחרים לעשות למענם, מסתירים בדרכים עקלקלות את מצבם האמיתי, מבטיחים רק כדי לרצות ועוד כהנה וכהנה. החלשים יותר, נמנעים מעשייה, מתרחקים מהחברה המקובלת, מתבודדים ומתייאשים, פונים לחבורות רחוב, מתמכרים או הופכים אלימים. החלק החזק יותר מבין האנשים, מתמודדים בצורה טובה יותר, מוצאים לעצמם דרכי ביטוי לכוחות הטבעיים שלהם, אך גם הם, ברוב המקרים, נושאים עמם "שריטה" פנימית של תסכול, כעס, והערכה עצמית בלתי מספקת.
 

חלון "תהליך התיקון"

תהליך התיקון הינו תהליך מורכב וממושך, שכן הפגיעה, על פי רוב, מתחילה בגיל צעיר מאד ונמשכת לאורך כל שנות בית הספר או גם אחר כך. לכן, נדרש שיקום כולל ולא רק טיפול בקשיי הלמידה הקוגניטיביים. השיקום מבוסס קודם כל על ההיבט הרגשי. החשיבה הקוגניטיבית נחסמת ככל שהרגש פגוע ומתגונן יותר. המידע הקוגניטיבי המגיע אל הלומד מבחוץ נחסם ע"י רגשות של חוסר בטחון, פחד מכישלון, אובדן אמון וייאוש.
על כן תהליך התיקון חייב להתחיל בסביבה בטוחה ומקבלת. מרכז מהו"ת, במכללת סמינר הקיבוצים, מעוצב פיזית ומתפקד פסיכולוגית כ"בית" עם כל המשמעות העמוקה ביותר של מושג הבית: קבלה, אהבה, איתגור, ויתור, כבוד, אמון וכיוצא באלה. במרכז נוכחים כל הזמן אנשי מקצוע טיפוליים, אשר תפקידם להיות זמינים "כאן ועכשיו" לכל פנייה, לכל מצב רוח, לכל התרגשות רגעית. הם מחבקים, דואגים לכיבוד מתמיד על השולחן, לפרחים בכד, לשמיכה חמה בחורף. המרכז איננו בנוי כגוף היררכי, אין בו חדר מנהל או כל סיממני סטטוס אחרים. כולם שווים בו ומתקבלים בכל עת שירצו. רק ברקע כזה מתחיל הלומד להשיל בהדרגה את מנגנוני ההישרדות הנוקשים שלו ולהעיז לנסות להאמין בעולם, וגם להתנסות בדרכים אחרות של התנהלות.

במקביל ליצירת המצע הרגשי של הקבלה והכבוד, ניתנים לסטודנטים כלים מקצועיים המאפשרים להם לבנות לעצמם דרכי למידה יעילות. הם לומדים אסטרטגיות למידה, כאשר סטודנטים וותיקים יותר חונכים את הסטודנטים הצעירים יותר. במרכז אין שיעורי עזר או תיגבור, שבהם המורה מספק לתלמיד את ה"דגים", אלא ישנה רק למידת-עמיתים שבה סטודנטים, שכבר למדו והתאמנו, מספקים לחבריהם את ה"חכה". כך נהפכים הלומדים בהדרגה לעצמאיים בלמידתם, וככל שהמיומנות משתכללת, אין להם עוד צורך בתומך ומושיע קבוע לידם. האסטרטגיות הנלמדות עוסקות בשכלול תהליכי הקריאה של מאמרים וחומר מדעי, סיכומי שיעור, כתיבת טקסטים, ארגון זמן ומרחב, ארגון החיים הלימודיים וחיי החברה בכלל. כמו כן, הם לומדים להשתמש באמצעים טכנולוגיים שהולכים ומשתכללים כל הזמן כדי לייעל את התנהלותם ולנצל כלים אלה כדי לעקוף את הקשיים. לדוגמא, שימוש בתוכנות הקראה או ביומן כיס אלקטרוני.

תהליך התיקון נמשך שנים. גם אם התהליך הפורמלי מסתיים לאחר תקופה מוקצבת, פריצת הדרך ושינוי התודעה ממשיך לפעול את פעולתו שנים רבות ולמעשה האדם מודע לצורך המתמיד למצוא עוד ועוד דרכים לשיפור חייו ולהצבת מטרות ריאליות שהוא יכול לממשן.
 

חלון ההתמודדות

לאחר "תהליך התיקון" המתרחש במרכז מהו"ת, מעידים הבוגרים שחייהם עוברים שינוי עמוק. לא רק הם מבחינים בכך, אלא הם מקבלים תגובות מהסביבה הקרובה להם שמעידה שנוח יותר להיות בחברתם, שהם קשובים ומבינים, שהתפרצויות הכעס חלפו או התמתנו, שאפשר לסמוך עליהם. בתחום הלימודי והתעסוקתי הם מעידים על תחושת סיפוק והצלחה, שמושגת הרבה יותר בזכות התייעלות ופחות בזכות השקעת-יתר, כפי שהיה בעבר. לא פחות דרמטי מכך, הם נפתחים למערכות יחסים זוגיות ואינטימיות, שבעבר התקשו לבנות או לשמר לאורך זמן. יש המספרים על חוויה ראשונית של קריאת ספרים, השתתפות מרצון בהרצאות מעניינות או אפילו הליכה להצגה. יש כאלה שמעיזים ללמוד נהיגה סוף סוף, ואחרים מחליטים להתנתק מ"חבל הטבור" של הבית ולפתח חיים עצמאיים.

הדעה הרווחת והמוטעית שאם "נתקן" את הלמידה של בעלי הפרעות הלמידה הרי "הכל יסתדר", איננה מוכיחה את עצמה. רק תיקון עמוק, מביא אותם אל נתיב העצמאות, הביטחון העצמי והפתיחות אל האופציות השונות של העולם. הפחד מהכישלון לא משתלט עוד את חייהם. הם לוקחים סיכונים מחושבים, אינם מפליגים בשאיפות בלתי מציאותיות או לחליפין אינם מוותרים על חלומות ריאליים, ויותר מכל - יש בהם רצון עז לתרום לחברה, שסייעה להם לצאת מן המצוקה. הם רואים יעוד עצום באיתור ילדים כמוהם אשר מערכת החינוך איננה נותנת עבורם תשובות. בוגרי מכללת סמינר הקיבוצים, כאשר מגיעים כמורים לבית הספר, משמשים כ"ראדאר" לאיתור וסיוע להמוני הילדים שסובלים בגלל הפרעת הלמידה שלהם במערכת החינוך.