סקירת ספרי ילדים ונוער חדשים

 

 

סוקרת ד"ר נעמי בן-גור, מרצה, חוקרת, עורכת, מתרגמת וסופרת לילדים.

 

נובמבר 2016

גם למפלצות יש רגשות

 

עטיפת הספר גם למפלצות יש רגשות

מיכל סנונית

איורים: גליה אַרְמֶלַנְד

מנוקד | ללא מספרי עמודים | מודן

"מפלצת אחת ישבה בפתח ביתה / ליטפה את בטנה הריקה / וחיכתה: / תיכף אטרוף את כל מי שיעבור, / אחד / אחד / לפי התור. "אולם, כל בעל חיים שעובר, המפלצת מוצאת סיבה מדוע לא תוכל לטרוף אותו: העכבר כזה חמוד, לברווזה יש ילדים, הציפור כל כך יפה ועליזה וכן הלאה. "ואז היא היתה / כל כך / רעבה" שבישלה לה ארוחה צמחונית מן הטבע הסובב. מרוצה ושבעה הכריזה: "והייתי רוצה שיידעו בכול העולם / שגם למפלצות יש רגשות / כמו לכולם."

פחד ממפלצות נכלל ברשימת הפחדים ההתפתחותיים ומלווה את הילד בגילים שלוש עד חמש. בתקופה זו של חייו עדיין לא נתקבעה אצלו ההבחנה בין מציאות לדמיון ומכאן גם הפחד מיצורים דמיוניים. פסיכולוגים רואים במפלצות, דרקונים, ענקים, שדים ורוחות ושאר מרעין בישין את השלכות פחדיו הפנימיים של הילד.

מתן צורה ודמות לפחד מאפשר התמודדות עמה. ספרות הילדים בגיל הרך מציעה ספרים לא מעטים העוסקים בנושא זה ומתארים התמודדות, בדרך כלל של גיבור ילד, בדרכים שונות: ניצחון על המפלצת והכנעתה ("פחדרון בארון", מרסר מֹאייר), התיידדות אתה ("הצל של איתמר", דויד גרוסמן), הקטנתה והצגתה כאנושית ("אַמורי אשיג אטוסה", נורית זרחי. בספר חתרני ונפלא זה המכשפה הצעירה והמסכנה לא מצליחה לעמוד במבחני הגמר).

לא קל לכתוב ספר בנושא זה שייכנס לרשימת הראויים, ומיכל סנונית, שספריה ("צפור הנפש" ונוספים) מתמקדים בהיבט הרגשי, עומדת במשימה. טיפולהּ במפלצת מעודן מאד. בניגוד לספרים רבים אחרים, אין כאן מפגש בין הילד למפלצת. הגיבור הראשי היא המפלצת שאיננה מרצָה על רגשותיה אלא קודם כל מפגינה אותם, ברחמה על היצורים שהיא עומדת לטרוף. כמו כן אין בו גם מפגש ושיח בינה לבין המועמד לטרף.

הספר קצבי ומחורז כהלכה, בנוי בתבנית אפיזודלית. בכל אפיזודה נקרֶה על דרכה של המפלצת בעל חיים אחר והיא מחליטה להניח לו ולחפש את הטרף הבא. בכך נבנה גם הומור מצטבר, השומע הצעיר מחייך לעצמו וכבר יודע שהמפלצת תמצא כל פעם תירוץ אחר. חבל רק  שלא השמיטו את ההכרזה הדידקטית בסיום הספר, הסיפור מדבר בעד עצמו, ומוטב היה גם להחליף את שם הספר בהתאם.

האיורים של גליה ארמלנד יפים מאד ותורמים גם הם לעידון הנושא. הם מציגים את המפלצת כחמודה, חייכנית, עם זוג משושים על הראש שמשדר חרק קטן וחביב, ומראֶה ילדי - סינר משובץ, כף ומזלג ביד.

אפשר להמשיך עם הילדים את הרשימה, לדמיין בעלי חיים נוספים ולחשוב איזה תירוץ היתה המפלצת נותנת.

מגיל 3-4.

אי אפשר שלא לחשוב על הספר הזה גם כמשתלב בטרנד הצמחונות על רקע אידיאולוגי של חמלה לבעלי חיים. לכל הקרניבורים, דעו לכם שגם שניצל מפירורי אדמה וקוצים הוא, כדברי המפלצת הרגישה, "ארוחה נהדרת" והכתוב אף מוסיף ומחזק "היה לה טעים!" 

 

איך השגתי לי סוס

ולמדתי להכיר את אותיות ה-א"ב

עטיפת הספר איך השגתי לי סוסדניאלה כרמי

איורים: הילה חבקין

מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"אמא ואבא נסעו לחופשה, סבא ואני בבית לבד. / סבא אומר שהוא ייתן לי במתנה חיה בעבור כל אות שאני אלמד..." כך מתחיל הספר הנחמד והמשעשע הזה על אותיות הא"ב. סופרים רבים כתבו על האותיות באופנים שונים, חלקם תוך שימוש בבעלי חיים, כמו חיים נחמן ביאליק ביצירתו "הנער ביער".  

הבטחתו של סבא להביא חיה על כל אות שילמד הנכד, מדרבנת את זה האחרון, החולם על בעלי החיים שיבקש. כשהוא לומד את האות א' הוא מבקש מסבא אריה - אבל זוכה  באוגר. באות ב' הוא חולם על ברדלס ומקבל ברווז צעצוע; באות ג' הוא מבקש גמל וזוכה בחרק גמל שלמה; ובאות ד' הוא מתחנן לדולפין ומקבל במתנה שני דגי זהב... 

הנכד לומד אות אחר אות אך בד בבד לומד גם שסבא לא יגשים את חלומותיו ולא יביא לו חיות גדולות שאפשר לשחק אתן.

כשהוא כבר מיואש - הפתעה! לו ולנו. בוקר אחד, כשהוא מתעורר, סבא שואל: "ראית את הסוס שמחכה לך בחוץ?"

מכאן, בהפלגה דמיונית, נוספים בעלי חיים גדולים ולא-ביתיים: עופר, פלמינגו, ראם ועוד. 

כשאמא ואבא חוזרים מהחופשה ופותחים את דלת הבית הם נבהלים וצועקים: "מה זה? גן חיות? /

אז סבא מתגאה ואומר: / "אבל הילד מכיר את כל האותיות!..."

האיורים היפים מאד של הילה חבקין מדויקים ובכך מהווים לא רק אלמנט מידעי אלא  גם מעצימים את החיוך באמצעות הצגת ההבדל בין הפנטסיה שרוקם הטקסט לבין המציאות.

דניאלה כרמי כותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים. זכתה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. בין השאר זכתה בפרס אונסק"ו על ספרה "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" (גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שתורגם ל- 20 שפות.

הילה חבקין מאיירת מזה שנים רבות ספרי ילדים וזכתה בפרסים בארץ ובחו"ל.

השתיים שיתפו פעולה בעבר בספרים רבים, ביניהם: "היפופוטמית על הגג" והספר המרגש "לאן עפים הסבאים?" שזכה בפרס רמת גן.

מגיל 5.

אפשר לשאוב רעיונות מהדרך היצירתית וההומוריסטית שהסופרת מזמנת ללמידה.

 

הצדף

 

עטיפת הספר מלחמת החרקים

מיה לוי-ירון

איורים: אבי עופר

מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

"היֹה היה פעם צדף לבן עם פסי זהב על הגב. / היתה לו צורה של לב. לב קטן." הלשון השירית המתנגנת כבר מרמזת לנו על אופיו הלירי של הסיפור. באופן לא אופייני לספרי ילדים, בסיפור הזה אין ילד אלא איש, ממוצע מראה, טיפוס שזמנו מדוד ומאורגן. יום אחד צעד כהרגלו תוך נפנוף זרועות על חוף הים וחשב כל הזמן על הזמן, עד "שלא נותר לו זמן, אפילו לא דקה, / להביט סתם כך / בים." כשהתכופף כדי לקשור את שרוך הנעל שהתרופף, ראה צדף לבן עם פסי זהב על החול ולקח אותו כקישוט נחמד למדף. מכאן מתחילות תלאותיו של הצדף המואנש שנעקר ממקומו. הוא נשכח בכיס מכנסיו של האיש, הוכנס יחד אתם למכונת הכביסה המפחידה, נתלה אתם על החבל ליבוש, נתחב למעמקי הארון החשוך שם ביכה את עולמו הקודם שהיה מלא מים ואור.

כעבור שבוע לבש האיש שוב את המכנסיים שבכיסם הצדף והלך כהרגלו לצעוד על חוף הים. וכאן בלי שהרגיש, נחלץ הצדף, בעידודם של המכנסיים, בעד חור בכיס וגלש לאורך רגלו של האיש אל החול. הוא היה מאושר. "'ים' , הוא צעק, 'אני כאן!'" האיש עצר לרגע, פשפש ומשמש בכיסו, גילה שיש לו חור והתכופף כדי לראות אולי נפל לו משהו חשוב. "ולפתע ראה צדף בצורת לב קטן, וקרן שמש דקה וּורודה / מציירת פס ועוד פס של זהב על גבו הלבן..." הוא נזכר כי זה הצדף שמצא בשבוע שעבר והתפלא "האם השבוע שעבר כבר עבר? / ואיפה אני הייתי כל הזמן?"  זוהי נקודת המהפך בחייו של האיש. הוא התיישב על החול, עיניו במים, לא עשה כלום, לא הציץ בשעון, לא זכר מה צריך לעשות מחר, ורק הביט בים היפה והגדול שחיבק צדף אחד קטן.

זהו סיפור רב גוונים ורבדים: יש בו מן הארצי והרוחני, מן המצחיק והרציני, מן המקומי והאוניברסלי. ככזה הוא מתאים לכל גיל. ילדים ייהנו מעלילתו המקורית, מנקודת המבט הרעננה ומההומור שבו. מבוגרים יחשבו על "זמן ים", על רגעי התנתקות ממרוץ החיים ושאיפה עמוקה מיופיו של העולם.

זהו ספרה הראשון לילדים של מיה לוי-ירון שפרסמה עד כה ספר שירה ושלושה שירי פרוזה למבוגרים.

אבי עופר, מאייר ויוצר סרטי אנימציה, העניק לסיפור  לבוש ויזואלי תואם, עדין וזורם, מלא תנועה ומרחב.

מגיל 5. 

 

אלברט איינשטיין

הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום

 

עטיפת הספר הפייה לפתן צימוקים

תמי שם-טוב

איורים: אָלינָה גוֹרְבָּן

מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

סדרת "ממציאים ומגלים", המקרבת את סיפור התגליות הגדולות לעולמו של הקורא הצעיר ומפגישה אותו עם גדולי המדענים בהיסטוריה, קנתה לה בצדק מקום ברשימת רבי המכר.

הקורא הצעיר אולי לא שמע על גליליאו גלילי, האחים רייט, תומס אדיסון, צ'רלס דרוין ומארי קירי – גיבורים קודמים בסדרה (כל ספר נכתב על ידי סופר אחר – דבר שמוסיף לעניין)  אבל קרוב לוודאי ששמע את שמו של אלברט איינשטיין, ולו גם בפרסומות.

סיפורי הסדרה, כמו גם הסיפור הזה, מתחילים בילדותו המוקדמת של הממציא ובכך מציעים הזדהות מידית של הקורא. כשאיינשטיין נולד, אם לא ידעתם, "ההורים שלו נבהלו: הראש שלו היה גדול מדי וגם עקום." הוא גם לא פטפט כתינוקות בני גילו. רק אחרי גיל שנתיים התחיל לדבר וגם אז בצורה מוזרה – "לפני שהיה אומר את המילים בקול, הוא היה לוחש אותן לעצמו." וכשאחותו נולדה, "הוא התבונן בתינוקת ושאל, 'צעצוע, צעצוע, ואיפה הגלגלים'  [...] ובאמת לאלברט היתה דרך חשיבה מיוחדת. התערבבו בה תמונות ושאלות והמון דמיון,"  מספרת לנו תמי שם-טוב.

וכך אנו מתוודעים לסיפור חייו, ולפי התִמה האהובה והמוכרת של סיפור סינדרלה, כיצד הפך מילד שהחברים הציקו לו והמורים כעסו עליו, לאיש צעיר עני ומיואש שמצא סוף סוף עבודה במשרד פטנטים, ועד לאיינשטיין שהוא סמל ומותג לגאונות.

לא פשוט לפשט  עבור הקוראים הצעירים את המושגים המתבקשים כמו חלקיקים, גלים, אנרגיה, תורת היחסות - מבלי לפסוח על הנוסחה המפורסמת ביותר בעולם: אִי שווה אֵם סִי בריבוע. הסופרת עטורת הפרסים, המיומנת באריגת סיפורים מחומרים היסטוריים וביוגרפיים (כתבה גם את הספר על מארי קירי בסדרה זו) מתמודדת בכבוד.

בעמוד האחרון, תחת הכותרת "איינשטיין אמר" נמצא מבחר מאמרותיו שכדאי לשנן וביניהן: "הכי חשוב לא להפסיק לשאול שאלות; ההיגיון ייקח אותך מנקודה א לנקודה ב – הדמיון ייקח אותך לכל מקום; רוצים ילדים חכמים? ספרו להם סיפורי אגדות. "

וכדאי גם להזכיר שכל הגילויים הגדולים ששינו את עולמנו התרחשו לפני שהיו המחשב, הטלוויזיה והסלולרי, אך תרמו להמצאתם. 

מגיל 8.

אפשר להרחיב על איינשטיין, אפשר למצוא מידע על ממציאים אחרים, אפשר לחבר מידע לסיפור. 


יוני 2016

ענת שתיים שלוש

רינת הופֶר​

מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה-ביתן

ספר מצליח נוסף מבית היוצר של רינת הופר, המשלבת בכישרון רב טקסט ואיור ומזמינה את הקוראים הקטנים לחגיגה משחקית ויצירתית, מהנה ומלמדת. כל סִפרה זוכה לשיר וכולם יחד יוצרים תבנית צוברת עולה על פי סדר המנִיָה מאחד עד עשר: לענת יש אמא אחת שציירה לה שני גמלים, "יש לענת שני גמלים./ הם רצים במטבח ומשתוללים,/ מפילים סירים, שוברים כלים,/ וזוללים את האוכל של החתולים." וכן הלאה.

השירים דינמיים, שופעי דמיון והומור מסוג הנונסנס. כל איור מלווה ברשימה חלקית של הדברים הנראים בתמונה. אפשר לעודד את הפעוט לאתר את החפצים על פי שמם תוך שיחה קצרה סביבם: של מי הנעלים שבתמונה ושל מי הסנדלים? מה עושה הבובה? הגדול יותר מוזמן למצוא ולקרוא בשמם של פריטים רבים נוספים שאינם מופיעים ברשימה. איתור הפריטים ושִׁיומם (כינויים בשם) מחדדים את האבחנה ומעשירים את אוצר המילים: דבשת, מערוך, תרווד ועוד. אפשר גם להרחיב את קבוצות הפריט, למשל בספר שבעה כובעים שונים, ואיזה עוד כובעים אנחנו מכירים? כך מזמן הספר יצירת פעילויות כיד הדמיון הטובה.  

מגיל שנתיים פלוס.

ענת שתיים שלוש

 

שירלי לא רוצה להסתרק

 

עטיפת הספר שירלי לא רוצה להסתרק

אָנֶט לַנְגֶן

איורים: פְרָאוּקֶה בּאהְר

מגרמנית: תמי לימון

מנוקד | 28 עמודים | הקיבוץ המאוחד

שירלי היא ילדה דעתנית בגיל הגן. "כשהיא לא רוצה משהו - / כולם יודעים זאת מיד./ 'לא, אני לא רוצה את זה!' היא צורחת.  פעמים רבות היא לא רוצה כל מיני דברים, אך יש דבר אחד שהיא לגמרי לא מוכנה לו. מדי בוקר היא צורחת, חזק, שכל השכונה שומעת: " 'אני לא רוצה להסתרק' ". מיום ליום נעשה שערה עבות וסבוך יותר ומפריע לה בפעילויות אהובות: קפיצה על טרמפולינה, שחיה וכד'. עד שלילה אחד היא שומעת בג'ונגל שצמח על ראשה "[...] קולות מוזרים. רעשים ורחשים איומים ונוראים עולים ובאים / כמותם לא שמעה מעולם. / פעם אחר פעם משהו גנח ונשמע בערך כך: אוּוּייייי, / זה היה מחריד! וְהַוּוָו-הָ, נשמעה נהמה / בכל מקום בראשה." שירלי קוראת בתוקף: " 'לא, אני לא רוצה את זה!' [...] פנתר אחד שחור כלילה, / שני נחשים לוחשים, ממש-ממש ארוכים, / שלושה קופים צורחים, פיות פוערים,/ ארבעה תוכים, גונחים וצווחים, וְ / חמישה אני-לא-יודעת-מה. / אתם הרבה יותר מדי בשבילי! ' "

"אבל מי שחושב ששירלי / נעשתה יותר שקטה.../ יש לו טעות! / בכל בוקר היא מנסה / ה מ וֹ ו ו ן תסרוקות חדשות" וכשאבא ואמא מבקשים לזרז אותה היא צועקת: " 'עכשיו אני מסתרקת!' "

אין זה סיפור דידקטי שמתאים רק לילדים שלא רוצים להסתרק, אלא סיפור על מרדנות ועיצוב האישיות באמצעות בחירה. הוא כתוב מצוין, עם דמיון והומור. להנאה במהדורה העברית תורם התרגום הרגיש לשפה של תמי לימון, עם הדהודים לשירי ביאליק.

סדרת שירלי (במקור קרלוטה) הפכה ללהיט בגרמניה. המחברת, אנט לנגן כתבה יותר משבעים ספרים לילדים ולנוער, ביניהם סדרת "פליקס הארנב" עטורת הפרסים (שתורגמה בארץ). ספריה זכו להצלחה גדולה בעולם, ותורגמו ליותר משלושים שפות.

האיורים הצבעוניים והעיצוב המיוחד של פראוקה באהר, מאיירת ומעצבת של ספרי ילדים, תורמים להנאה ולהומור. לספר עטיפת הולוגרמה המשתלבת בסיפור, בה נראית, תוך כדי נענוע הספר, שירלי עם הג'ונגל על הראש ושירלי המסורקת. 

חגיגה של ספר שילדים – בנות ובנים -  יאהבו לשמוע ומבוגרים יאהבו להשמיע.

מגיל 4.

אפשר לשוחח עם הילדים מה הם אוהבים לעשות ומה לא ולמה, ועל שינויי בחירה.  

 

מלחמת החרקים

 

עטיפת הספר מלחמת החרקים

גֶ'ק פֶּטוֹן

איורים: בְּרֶט בּין

מאנגלית: עידית שורר

מנוקד | 96 עמודים | ספרית פועלים

מקס חובב חרקים וזוחלים. יום אחד הביאה לו אמו את "האנציקלופדיה המלאה של פרוקי הרגליים." הוא נשאב לתוכה, בדגם הספרותי המוכר של מעבר מעולם המציאות לעולם הדמיון, ומוצא את עצמו באי החרקים. כאן הוא מנצל את שכלו כבן אנוש ומסייע לחרקים, עמם הוא נקשר בידידות אמת, במלחמתם נגד הזוחלים האויבים המבקשים לפלוש אל האי.

סיפור הרפתקה כובש, לבנים ולבנות, שבו חרקים וזוחלים, חלקם טובים וחלקם רעים, פועלים כבני אדם ועם זאת משמרים את תכונותיהם בטבע. ערוב מופלא של פנטסיה, הרפתקה ומדע, סוחף וכתוב היטב, וכמובן מהדהד את ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק, כולל שמו של הגיבור – מקס. 

ספר ראשון בסדרה. אותיות גדולות, הדפסה מרווחת ואיורים (שחור-לבן), כל אלה יקלו על מתחילי קרוֹא.

 מגיל 7.

מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה. אפשר לבנות סביב הספר פעילות מידעית על חרקים וזוחלים. 

 

ילדי בית העץ – מבצע חוּרשה

 

עטיפת הספר ילדי בית העץ

רן כהן אהרונוב

איורים: יניב שמעוני

מנוקד | 70 עמודים | התו השמיני

לערן, מאיה ויואב יש בית עץ שבנה להם אבא של ערן בחורשה כשהיו בגן חובה. כל אחד מהם מוצא בו מפלט למצוקותיו. הוריו של ערן נפרדו, אינם מדברים זה עם זה, לאב ולחברתו החדשה נולדה תינוקת (בהתחלת הספר כתוב בטעות שזהו אביה של מאיה וכדאי לתקן במהדורות הבאות). בנוסף הוא סובל מקומתו הנמוכה; למאיה יש צרות בביה"ס והורים מעצבנים, שמשווים אותה כל הזמן לאחותה הגדולה והמוצלחת; ליואב יש ארבעה אחים ואחיות גדולים ולכן  ה"בית רועש ומלא תמיד חברים," ונראה שהוא כמהָ לקצת זמן לעצמו ולתשומת לב. יום אחד "פולש" אורח בלתי קרוא לבית העץ, אמיר. משפחתו הגיעה לכאן בשל עבודתה של האם האחראית על בניה של שכונה חדשה באזור. דרך אמיר נודע לילדים שלשם כך מתכוננים לסלול כביש חדש שיצריך את כריתת החורשה וכמובן הריסת בית העץ שלהם.

הארבעה מתאחדים כדי לסכל את רוע הגזירה ובניגוד לכל הסיכויים - ובהתאם לכל הצפוי והמוכר מסיפורים דומים - הם מצליחים. ההצלחה, לאכזבת הקורא, מופיעה ב"אחרית דבר" דיווחית קצרצרה בעמוד האחרון. 

סיפור שבלוני למדי, המערב טעם של פעם עם העולם של היום – טלפונים ניידים, הופעות מחאה וכו', אך קולח ומעניק לילדים סיפוק רגשי של הצלחה ושינוי החלטת המבוגרים, בעקבות נחישות ומאמץ. ניתן להוסיפו לספרים העוסקים בנושא של איכות הסביבה וההתנגשות בין הצורך בהרחבת הבניה לבין הצורך בשמירת הטבע. יש בו גם ערכים של חברות, איחוד כוחות למען מטרה משותפת ומציאת פתרונות שיספקו את כל הצדדים.   

האיורים הצבעוניים של יניב שמעוני (שאייר את סדרת "הדוד אריה") הם  בסגנון קומיקס של שנות ה- 90 ומשתלבים באווירת ימי עבר של העלילה.     

מגיל 7. 

 

הפייה לפתן צימוקים

 

עטיפת הספר הפייה לפתן צימוקים

יונה טפר

איורים: כרמל בן-עמי

מנוקד | 192 עמודים | דני ספרים

לפתן צימוקים הקטנה נולדה למרמלד, פיית היער. "כל שוכני היער ליוו את גדילתה [...] והרעיפו עליה מכל טוב." וכולם ליוו אותה בהתרגשות כשהגיעה שעתה להיפרד וללכת לבית הספר לפיות צעירות ולבני קוסמים.

תמו ימי התום העליזים. "כבר ביום הראשון, בחצר, שמעה מישהו מאחורי גבה 'שק תפוחי אדמה' ".  אחר-כך עלבו בה בשל שמה. " 'הלואי שלא הייתי כאן, הלואי שלא הייתי באה לבית הספר' " אמרה לעצמה. ימים קשים ומרים עברו עליה. "היא לא התאימה לבית הספר הזה. היא היתה גָלמנית, איטית וחברותית יותר מהראוי [...] אהבת הצחוק והשעשוע שלה היתה מיותרת פה, וכל מעלותיה נחשבו לחסרון."

הסופרת מפליאה לטוות את החיים בבית הספר תוך ערוב של פנטסיה – "לפי סימן שנתן מטה הפלא, התרוממו הכובעים ונחתו על ראשי התלמידים" - עם מציאות מוכרת של יחסים בין תלמידים הרוחשים תחרות, קנאה, תככים, צביעות.

הרפתקאות רבות עוברת לפתן צימוקים במהלך שלושת שלבי החניכות הנדרשים לשם קבלת ההסמכה כפייה, במהלכן היא לומדת להכיר בכוחותיה ובעצמיותה ומצליחה, תוך מאמצים רבים וכישלונות בדרך, להגביה עוף, במובן קונקרטי ומטאפורי. סיפור ההרפתקה הסוחף מסתיים במלחמה סוערת בין ה"טובים" – יצורי היער העדינים לבין ה"רעים" - הפייה חרמש ירח "המדיפה ריח חריף של מָדון" ותומכיה חדורי התאווה "להרוס! להשמיד!!! להחריב!!!"

החצוצרות הריעו לכבודה של לפתן צימוקים עת זכתה בתעודת ההסמכה ובאות האלכסון, בזכות דבקותה בערכיה, אומץ ליבה ומעשיה הטובים. 

זוהי אגדה על חניכה והתבגרות, על מסע ללימוד וחיפוש עצמי, הנוגעת בשאלות מהותיות שמעסיקות מתבגרים: מקובלות בחברה, דימוי גוף, נאמנות לעצמך מול כניעה לתכתיבי הסביבה. את כל אלה אורגת בקפידה יונה טפר, סופרת פורה לילדים ונוער (יותר מ- 50 ספרים), עטורת פרסים (לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר לשנת 2015), לסיפור מורכב ורב רבדי, שופע תיאורים כובשי לב, כתוב בשפה עשירה - כמה נעים לפגוש פיות עם שמות עבריים יפים כל כך: סהרורית, קרן פז, ערפילית ועוד.  ספרות במיטבה!

הספר אינו מלווה באיורים אך בתחילת כל פרק מופיע איור בשחור-לבן. 

זוהי מהדורה מחודשת של הספר שראה אור לראשונה בשנת 1988 בהוצאת זמורה-ביתן תחת השם "לפתן צימוקים הקטנה", אזל מן השוק, אך לא נשכח על ידי קוראיו הנלהבים.

האות הגדולה והמנוקדת מאפשרת קריאה גם בכיתה ב' - למיטיבי קרוא, אם כי קשה להניח שיעמדו על כל רבדי הסיפור, דבר שקורה בעצם בכל גיל.


מאי 2016

למדף ספרי השואה לילדים ונוער נוספו לאחרונה שני ספרים מומלצים.

הדובי של פרד

 

עטיפת הספר הדובי של פרד

איריס ארגמן

איורים: אבי עופר

מנוקד | 48 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"פעם, לפני שנים, בארץ רחוקה שקוראים לה הולנד, בעיר שקוראים לה דֶלְפְט, הייתי הדובי של פרד." כך פותח דובון הצעצוע המספר את סיפורו של פרד לסינג, שהיה ילד בהולנד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כדי להינצל, הוא נאלץ להיפרד מהוריו והועבר ממחבוא למחבוא. בכל תלאותיו ליווה אותו הדובון הקטן והמרופט, ידידו הקרוב ביותר ומשענתו. לו גילה את סודותיו, אתו ישן ובכפתו הקטנה ניגב את דמעותיו.

זהו סיפור לירי מופלא, שופע נאמנות ואהבה, המסופר מזווית הראיה של הדובון. הוא מקשיב לשיחות שמסביבו, רואה את האם תופרת טלאי צהוב על מעילו של פרד, תולשת אותו בהמשך כדי להסתיר את זהותם ומשקרת כדי למצוא את המחבוא הבא.

הסוף טוב. "יום אחד שמעתי קריאות שמחה וצהלה: 'המלחמה נגמרה! המלחמה נגמרה!" כולם נפגשו בכפר קטן, אבא, אמא, האחים, "חזרנו להיות משפחה!" הספר מסתיים בטיולים של פרד והדובי בחיק הטבע השָׁלו, ובסיפורים שפרד היה מספר לו שם "על ארצות רחוקות, על טירות ועל אבירים, וגם סיפר לי שהעולם הוא כבר לא מקום מפחיד."

איריס ארגמן, המוכרת מספריה "רוזלינדה", "מקצה הרחוב", "בכיסים של גילי" ועוד, היא יוצרת איכותית מאד. כתיבתה לירית פיוטית, מלאת רגש, אך אין היא גולשת לפתטיות. בספר זה השכילה גם להעביר את תחושות הבדידות, הכאב והפחד, בלי להעמיס על נפשו הרכה של הקורא, בעיקר באמצעות השימוש בדובי המספר, המאפשר עידון וסינון של המתרחש.

 לסיפורו של פרד התוודעה איריס ארגמן כאשר ראתה את הדובי בתערוכה בשם "אין משחקים ילדותיים" במוזיאון "יד ושם". פרד לסינג, שלאחר השואה היגר עם משפחתו לארה"ב והיום חי במישיגן, לא נפרד מעולם מהדובי שלו, עד שהגיעה אליו הבקשה לשלוח את הדובי לתערוכה בירושלים, והוא נעתר.  

איוריו של אבי עופר רגישים מאד והוא משחק בין צבע מואר לבין אפרוריות בהתאם למסופר. 

מגיל 6.

 

עד שאבא יחזור

 

עטיפת הספר עד שאבא יחזור

יהודית רותם

לא מנוקד | 251 עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

הכול השתנה בחייו של רובי בן השמונה, בן למשפחה דתית בפרסבורג שבסלובקיה. בית הספר נסגר, החברים נעלמו, החנות לבגדי גברים שפרנסה בכבוד את הסב ובניו נמסרה לידיים גרמניות, האב נלקח ולפני צאתו מזכיר לילד "אתה ראש המשפחה עכשיו." האם ושלושת ילדיה פותחים במנוסה ממקום למקום על מנת להציל את נפשם. במהלך המנוסה, לעתים הם נאלצים להיפרד. רובי נשלח עם אחותו בת החמש ברכבת להונגריה, בזהות בדויה. בתחנת הגבול הורדו מן הרכבת, שהמשיכה בדרכה. "השוטרים הובילו אותנו לחדר משרד גדול [...] אמרו לי לעמוד באמצע החדר [...] פנו אלי, שאלו אותי בגרמנית את כל השאלות שסבא ואמא הכינו אותי לענות עליהן זה היה מפחיד [...] הרגליים שלי התחילו לרעוד. פחדתי שהם ישימו לב לזה [...] הם העבירו את הדרכונים שלנו מיד ליד, חזרו והשוו את מה שכתוב בהם עם מה שאמרתי, חזרו ושאלו שוב ושוב אותן שאלות, אחר כך שינו את סדר השאלות כדי לבלבל אותי." לבסוף התבקש לחתום את שמו, בהונגרית, שפה שלא ידע. הילד הצעיר עמד במבחן הקשה ובכך הציל את עצמו ואת אחותו.

כך עבר ממקום מקלט למשנהו, מאמץ כל פעם זהות בדויה אחרת ונאלץ ללמוד חוקי התנהגות אחרים. אין כאן תיאורים של רעב ועינויי הגוף, להיפך, בכל מקום מקלט הוא מתקבל בסבר פנים יפות ומנסים להקל עליו ככל האפשר, אך הכאב הנפשי, העצב, הניתוק והניכור מלווים את הסיפור לכל אורכו.

"המצב נעשה קשה ומסוכן מיום ליום. אם המשטרה תגלה שרוברט קסטנר הוא גם בנדי שטיינר וגם פטר הגדוש וגם לסלו נמטי וגם טיבור ראקושי [...] , יגרשו אותי בחזרה לסלובקיה." 

בסופו של דבר רובי מצטרף לקבוצה של חמישים ילדים יהודים שקיבלו תעודת מסע מממשלת הונגריה – שוב בזהות שאולה של אחד הילדים ברשימה (" 'אבל למה אשר ברוך לא נוסע בעצמו לארץ ישראל?' שאלתי. 'הוא נעלם כמו אבא שלך," הסביר לי דוד אלי ולא הרחיב) - ודרך בולגריה, יוון וטורקיה מגיע לארץ ישראל.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתאר את תלאותיו של רובי עד לעלייתו לארץ. החלק השני מתאר את קורותיו בארץ. הוא מתקבל באהבה בבית דודו, האח הבכור של אביו, שעלה לארץ קודם לכן כחלוץ. הדוד ואשתו, זוג חשוך ילדים, רואים בו את בנם ומבקשים לאמצו. אך רובי שהיה קשור מאד לאביו, מאמין ומקווה שיחזור ומתעלם מכל האיתותים על גורלו.

בעזרת הדוד מצליחה גם האם ושני ילדיה הצעירים לעלות לארץ. כאן היא נאבקת לפרנסתה ובלית ברירה מוסרת את שני ילדיה הקטנים לבית יתומים. הדרך היחידה לחלצם משם היא באמצעות נישואין לגבר "מסודר," אך הוא אינו מסכים שגם רובי יצטרף אליהם. כך נשאר רובי מחוץ למשפחה ונאלץ לבסוף לעזוב גם את בית הדוד.

הסופרת יהודית רותם גוללה את סיפורו של בן זוגה הסופר, שנולד כרובי קסטנר ושינה את שמו למשה בר יודא, אשר התחיל לכתוב אך נפטר ממחלת הסרטן בטרם סיים. זהו סיפור דרמטי ומרתק שקשה להניחו מהיד, כתוב היטב, ומציג תמונת חיים מורכבת. העליה לארץ אינה מעניקה לו את סופו הטוב, כבסיפורים רבים אחרים, אלא היא המשך מסע ההתבגרות הכואב של הגיבור על רקע המציאות הקשה של ניצולי השואה. יחד עם זאת, רובי שניחן בשכל טוב וברגישות, מצליח להתמודד, להסתגל, להפנים כי אביו לא ישוב עוד ולהתפייס עם אמו ודודו.  

הספר מתאים להקראה בהמשכים בכתה וכמעט בטוח שהתלמידים ירוצו לחפשו כדי "לבלוע" את ההמשך.    

מגיל תשע. 


אפריל 2016
 

לוְיתן קטן בכנרת

 

עטיפת הספר לויתן קטן בכנרת

יונה טֶפֶּר

איורים: וָלי מינְצי

מנוקד | 24 עמודים | ספרית פועלים

עומר ומשפחתו יצאו לפיקניק על שפת הכנרת. "בתוך המים, קרוב לגדה, צף גזע עץ צר וארוך./'זאת הסירה שלי!' קרא, [...] 'אני אשוט רחוק-רחוק עד הצד השני' ". עומר מפליג ללב ים, פוגש גור לוויתנים ביישן, משחק ומשתולל עמו ומאבד את דרכו. מי שעוזר לו למצוא את הדרך חזרה הם הדגים והציפורים שאתם חלק את הכריך שלו בתחילת ה"מסע", מוטיב מוכר מסיפורי עם שמעניק לסיפור רובד נוסף.
כשחוזר עומר ממסעו הדמיוני, מחכה לו שחייה ריאליסטית על גב לוויתן "אמיתי" – אבא שלו. 
סיפור הרפתקה פיוטי ונפלא המראה לנו, בתוך העולם הדיגיטלי המרצד, כמה מעט נחוץ לילד כדי לברוא עולם ומלואו: ים, שמים, ציפורים, דגים, גזע-עץ וענף. 

איוריה של וָלי מינצי מבטאים את האווירה המשפחתית החמימה, מנכיחים את נופי הכנרת, מחזקים את תום הילדות המשוך על הסיפור ומסייעים לשאוב את הקורא/המאזין אל עולמו הדמיוני-משחקי של עומר.
יונה טפר כתבה עשרות ספרים לילדים ולנוער וזכתה בפרסים רבים. לאחרונה זכתה בפרס שרת התרבות על מפעל חיים על שם דבורה עומר. 
ולי מינצי היא מאיירת ומעצבת. כלת פרס בן יצחק לאיור מטעם מוזיאון ישראל. 

מגיל 4.
הזדמנות להפליג עם הילד במסעות דמיוניים.

 

מי ינחם את קטנטן; הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה

 

עטיפת הספר המומינים

טוּבֶה יַנְסוֹן

משוודית: דנה כספי

מנוקד | ללא מספרי עמודים | קרן וְליברוֹס

לפני 70 שנה הופיע ספר המומינים הראשון מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (2001-1914). הסיפורים על היצורים שכבשו את ליבם של ילדים ברחבי העולם תורגמו ליותר מארבעים שפות ועובדו לסדרות טלוויזיה, לסרטים ואפילו לפארק בפינלנד. הם זיכו את ינסון בפרסים רבים ובמקום של כבוד בין סופרי הילדים החשובים. 

לאחרונה חודשו בעברית שניים מספרי הסדרה.

הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה פותח בתמונה דינמית, מסקרנת עם קורטוב של פחד: "לבד עם כד חלב גדול צעד הביתה מומינטרול./ כמעט מחשיך, כבר בין ערביים:/ מפחיד! ומה רחוק הבית!/ הרוח משמיעה קול סער, שואגת בין עצי היער,/ והוא קטן והיא קרה –/ מנחשים מה אז קרה?" שאלה זו חוזרת בסוף כל אפיזודה ומקדמת את העלילה. המסע הקצר הופך לשרשרת של הרפתקאות צבעוניות וסוערות. מומינטרול פוגש בדרכו את מייבל שאיבדה את אחותה, מאי הקטנה. במהלך מסעם המשותף למצוא אותה, הם נתקלים בשלל הדמויות הקסומות של עולם המומינים. האם יצליח מומינטרול לשוב בשלום לביתו עם החלב?

מעשיה המציתה את הדמיון ומפגישה את הקורא, הקטן והגדול, עם אהבת ההרפתקאות והשובבות של המומינים האהובים.

הספר ראה אור לראשונה ב-1952, והוא הראשון שהופיע בסדרה.

מגיל 5.

עטיפת הספר מי ינחם את קטנטן


בספר מי ינחם את קטנטן, הגיבור הפצפון הוא חסר ביטחון, פוחד מן העולם וצופה בו מן הצד. עצוב ובודד הוא בורח מביתו ופוגש בדרכו את גיבורי עמק המומינים. הוא מתגבר על פחדיו ונמלא אומץ, כשהוא מתגייס לעזרתה של זוטית חסרת האונים. "--- והזוג בסירה הסתודד:/ 'מעכשיו ננחם זה את זו, זו את זה – לא נהיה בודדה ובודד.'"

סיפור שידבר לכל מי שזקוק לחבר כדי לצאת מהשריון ולהתגבר על פחדיו.

הספר פורסם לראשונה ב- 1960. ב- 1977 הוא תורגם לעברית על ידי ויויאן ברסקי תחת השם מי יעודד את רשוש?

מגיל חמש.

אפשר לקרוא מן הספר את השורה "מי ינחם את קטנטן הביישן? מי יסביר לנודד הבודד שאין חברים אם לא מתאמצים לגשת ולהתיידד?" ולשוחח על משמעותה. אפשר להעלות הצעות כיצד לרכוש חברים ולספר מניסיון אישי.

שני הספרים מחורזים מאוירים ומרהיבים. בספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה יש חיתוכי נייר המוסיפים ענין. ספרים אלה, כמו שאר ספרי הסדרה, מתאפיינים, במסרים אנושיים כמו קבלת האחר, הכמיהה לחופש, סובלנות ואינדיבידואליזם.

 

המרוץ אחר המדליה ההודית

 

עטיפת הספר המרוץ אחר המדליה ההודית

יוסי גודארד

איורים: דני קרמן

77 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"הכבישים מירושלים לרבת עמון שבממלכת ירדן ומשם לבגדד שבעיראק, היו משובשים ומלאי מהמורות והמשאית קיפצה עליהם כאילו היתה טרמפולינה. אבא שלי והתרנגולות קפצו יחד איתה. אם זה ימשך ככה כל הדרך, חשב, אגיע לתחרויות עם עצמות שבורות. בשלב מסוים, מרוב טלטולים, נפתחה דלת של אחד הלולים והתרנגולות פרצו החוצה והתעופפו לכל עבר, בעיקר לעבר הפנים של אבי. [...] ברבת עמון הם עצרו לאכול חומוס עם פול במסעדה, אבל אבא שלי לא רצה לבזבז את הכסף [...] ניקב חור בכמה מן הביצים שהטילו התרנגולות המפוחדות וינק את תוכן. 'הכל שטויות', אמר לעצמו, 'העיקר להגיע לתחרויות בזמן ולנצח.'"

השנה 1934. לראשונה יצאה משלחת של חמישה ספורטאים מישראל לניו דלהי שבהודו כדי להשתתף באולימפיאדה של אסיה. במשלחת היה גם יעקב גודארד, בן 23, אביו של המספר, אלוף שחיה שזכה בתחרויות בארץ ובחו"ל. 

סיפור על מסע טרמפים רב מכשולים, ביבשה, בים ובאויר, מלא הרפתקאות והפתעות, מארץ ישראל להודו הרחוקה, במרוץ נגד הזמן, כדי להספיק לתחרויות. אומץ, תושיה, נחישות ומזל בסיפור שלא יאומן, מרתק ומשעשע, הממחיש את האמרה שהמציאות עולה על כל דמיון.

יוסי גודארד, המספר על אביו, הוא איש רדיו וטלוויזיה, תסריטאי ובמאי והסיפור "רץ" לנגד עיני הקורא כמו סרט.  

מגיל 8 וגם למבוגרים.

הספר בנוי מפרקים קצרים ומומלץ לקרוא אותו בהמשכים בכתה. רוב הסיכויים שהתלמידים לא יחכו לסוף וירוצו לחפש אותו. 

 

לגור על כדור

 

עטיפת הספר לגור על כדור

עדוּלה

איורים: שמרית אֶלְקָנָתי

מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

"אלוהים, לא צריך שכוכב יפול,/ כדי שילד אחד יוכל 'לשאול.'/ אבל, אם כבר/ נופל/ כוכב/ שביט - / עשה/ שיפול/כשאני מביט."

היא כותבת תחת שני שמות : עדולה – בכתיבתה לילדים, סבינה מסג – בכתיבתה למבוגרים, אך זוהי אותה משוררת טבע מובהקת ונפלאה שהביאה לנו את האקו-פואטיקה, שירת הטבע החדשה. השירים בספר נותנים ביטוי לחווית הפליאה של ילד וילדה בסביבת הטבע, קרוב לאדמה, לעצים, לסלעים, לנחל, שירים הנוטעים בנו כבוד לבית הגידול שלנו – כדור הארץ, כי "אנחנו על כדור פורח!" תרתי משמע.  

האיורים היפים מצטרפים לחוויה.

כל הכבוד להוצאת עם עובד שממשיכה להעניק לנו ספרי שירה איכותיים, בשעה שפרסום שירה לילדים הולך ופוחת.  

מגיל 6.

להיכנס לכתה ולפתוח את השיעור, ללא קשר לנושאו, בקריאת שיר. סתם כך, לשם ההנאה, לשם החוויה.

 


פברואר 2016
 

בתיה לא עפה

 

עטיפת הספר בתיה לא עפה

רקפת זיו-לי

איורים: אביאל בָּסיל

מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

לבתיה יש נוצות, כנפיים ומקור אבל " /בתיה לא ציפור!' מעקמות הציפורים מקור,/ 'היא לא יודעת לעוף.' " בעלי הכנף לועגים לה: "איזה צוואר ארוך יש לה, אולי היא בכלל ג'ירפה? [...]

אולי היא סוס [...] ראיתם איך היא דוהרת? [...] כל כך ענקית וכבדה! אולי היא דינוזאור?"

בתיה אמנם שייכת למשפחת העופות אבל היא בת יענה, והיא מאופיינת בכל האפיונים שגרמו ללעגן של החיות. הציפורים לא מזמינות אותה לנשף השנתי כדי שלא תבייש אותן בפני אורח הכבוד – בן המלך.

בתיה רוצה מאד להגיע לנשף. היא מנסה ללמוד לעוף אך אינה מצליחה. מפגש לילי עם  דוב שאוהב לתופף מגלה לבתיה מה היא כן יודעת לעשות ועד כמה היא נהנית כשהיא עושה זאת. המפגש מעניק לה כוח ואומץ ללכת לנשף ושם צפויה לה הפתעה גדולה.

סיפור מצוין העוסק, בלי להטיף, באחד הנושאים האקטואליים בחברה – הקושי להיות שונה והקושי לקבל את השונה. הקורא מתלווה אל בתיה בניסיונותיה להיות דומה לציפורים ה"רגילות", ובמפגשיה עם ידידי אמת שמקבלים אותה כפי שהיא ועוזרים לה לאהוב את עצמה. הסיפור מבטא אמונה בכוחה של ידידות לחולל שינוי ובערכו הרב של החיפוש אחר  המיוחד בכל אחד.

הסופרת, חברת קיבוץ ראש הנקרה, למדה ספרות עברית ותרפיה במוזיקה. בעבודתה כמטפלת במוזיקה היא מלווה ילדות וילדים רבים בגילוי המיוחד והייחודי שבהם.

אביאל בסיל הוא מאייר צעיר שהפך תוך זמן קצר לאחד המאיירים הבולטים בארץ בתחום איור ספרי ילדים. זכה בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על-שם בן יצחק בן צבי.

מגיל 5. בפן החברתי אפשר לדון ולחדד את מסריו של הספר. בפן הרגשי אפשר לשוחח  – מה הרגישה בתיה, מה חשבה, מה אנחנו מרגישים לגביה, האם חווינו סיטואציות של תסכול בשל דברים שלא הצלחנו לבצע ואיך התגברנו. אפשר לצייר סצינות מתוך הסיפור;  לחבר מכתב ששלחה בתיה לעופות לפני הנשף ואחריו. בפן המידעי אפשר להביא מידע על יען ועל בעלי כנף נוספים שאינם יכולים לעוף.

 

הקטר שרצה לנסוע לרומא

 

עטיפת הספר הקטר שרצה לנסוע לרומא

מאיר שלו

צייר: ליאב צַבָּרי

מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

בסיציליה יש קטר קטן שמסיע אנשים למעבורת, עולה אתם עליה עד לחוף שממול ומשם הם ממשיכים ברכבת לרומא ואילו הוא נאלץ לחזור לסיציליה. "רומא כל כך יפה, גם אני רוצה לנסוע אליה," ביקש הקטר הקטן. אבל מנהל התחנה אמר "אי אפשר." חברו של הקטר, הר הגעש אטנה – באיור נראים שניהם מעלים עשן – מעודד אותו "אני בטוח שבסוף תצליח." אחרי כמה ניסיונות שנכשלו, חיבר הקטר הקטן בגנבה שרשרת עבה לרכבת הגדולה שנוסעת לרומא ונגרר אחריה לעיר חלומותיו. שם היה לו יום נהדר. הוא ביקר באתרי העיר ואכל גלידה בשלושה טעמים. כששב בערב לתחנה ברומא, כעסו עליו מנהלי הרכבת אך לבסוף התירו לו למשוך אחריו שלושה קרונות בחזרה עד לסיציליה ואף רתמו לו "קרון אחד מלא מקרוני וקרון אחד מלא בספגטי וקרון אחד מלא מוצרלה והוא סחב את כולם בלי בעיות כל הדרך הביתה.".

סיפור נפלא, עתיר התרחשויות, על הרצון המשותף לאדם בכל גיל ובכל מקום להאריך את מסילת חייו. ולמרות שהפעם, שלא כבשאר ספריו, המאייר שונה – התוצאה מרהיבה ומרחיבה.

יש בספר מחווה לספר האמריקאי הקלאסי "הקטר הקטן שיכול" (ווטי פייפר, תרגום נפלא של לאה נאור, כתר) שכדאי מאד לקרוא. על הרצון "להאריך את המסילה" כדאי לקרוא גם את ספרה הנהדר של יונה טפר "בינה נוסעת מבנימינה" (איורים דני קרמן, הקיבוץ המאוחד) .

מגיל 6.  אפשר לשוחח לאן אני רוצה לנסוע ולמה, להפליג אל סיפורי מסעות ידועים, להכיר דרך הסיפור את רומא.

 

אני רוצה לדבר אתך!

 

עטיפת הספר אני רוצה לדבר אתך!

יהודה אטלס

איורים: גיא מוֹרָד

מנוקד | ללא מספרי עמודים | כתר

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי ילד שחבר לכתה בשם שגיא תמיד מציק לו: מקלל, מסובב לו את היד, בועט לו בתיק וכו'. "אני לא יודע למה. אף פעם לא עשיתי לו כלום [...] בגלל שגיא לפעמים לא מתחשק לי ללכת לבית הספר." הילד פונה להורים והאב מציע "אולי תנסה לדבר אתו." הילד מתעקש – אין סיכוי, "שגיא הוא ילד שאי אפשר לדבר אתו." אבל אבא מתעקש, אולי בכל זאת תנסה.

האם ניסה? איך? האם זה עזר? הרמז נמצא בשם הספר.

ספר חובה על בעיה כאובה – אלימות שמציע דרך להתמודדות, ללא הטפה דידקטית. על הדרך נותן אטלס כבוד להורים: "הנה, לפעמים אפשר לשמוע מהורים דברים מעניינים", אולי כפיצוי לזלזול שהפגין כלפיהם הגיבור בספרי "הילד הזה". האיורים הגדולים והצבעוניים ממחישים, מבהירים ומוסיפים. 

מגיל 5. אפשר כמובן לנצל את הספר לדיון באלימות ולהעלאת פתרונות שונים; לתאר את גיבור הספר מתלבט למי לפנות לעזרה; תחושותיו לנוכח הצעת ההורים; מחשבותיו של שגיא המציק לאחר שגיבור הסיפור פנה אליו;  לדון בכוחה של שיחה בסיטואציות של עימות.

 


דצמבר 2015
 

מעשיה לנר ראשון

 

עטיפת הספר מעשיה לנר ראשון

עדי זֵליכוֹב רֵלֵוִי

איורים: אביאל בָּסיל

מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

"ערב חג מלא תכונה, צמד אופים עומל על הכנת סופגניות. בחוץ כפור, בפנים חום ואור. סופגניות עגלגלות רוחשות בסיר. עוד מעט יזריקו לכל אחת מילוי כיד המלך. רק סופגניה אחת חומקת לה בשקט, "מסתתרת ומיבבת/ על גורל מר ונמהר". היא פוחדת מזריקות וכלל אינה אוהבת ריבה. " 'רק סוכר,' היא מבקשת,/ 'המפוזר ביד בוטחת - / יעטר את קודקודי/ בצאתי מן הקלחת.' " הקונים צובאים, המגשים מתרוקנים, ורק אותה סופגניה נשארת לבדה. אך פתאום, נקישה בדלת: ילדה מתולתלת, ממושקפת ומבויישת מבקשת בנימוס – בלי ריבה. "ובצעד קל בוטח/ הן יוצאות אל הרחוב,/ יחד הנרות ידליקו/ שיר בלב ואור זהוב." וכאן בא מוסר ההשכל: "גם לאלו הפשוטים,/ בלי קצפת או קויאר,/ לכולם קורים ניסים/ במוקדם או במאוחר [...] אל הלב והעיניים/ תנו לאור להכנס,/ קצת סוכר ואהבה/ פֶּתַע יתרחש הנס."

סיפור מלא טעם תרתי משמע, שופע חום, חושני וקורן, כתוב בחריזה קולחת ומשובחת, בעברית נפלאה, מזכיר את הקלאסיקות הישנות והטובות. תענוג צרוף – גם האיורים.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב רלוי, עתונאית ועורכת תוכן והוא בהחלט משאיר טעם לעוד. המאייר אביאל בסיל אייר ספרים רבים וזכה בציון לשבח בפרס בן יצחק ב-2012.

מגיל 4 ולכל נפש.

 

 


נובמבר 2015

כשאהיה ראש ממשלה

 

עטיפת הספר כשאהיה ראש ממשלה

נרי אלומה

איורים: נֹעם נדב

 

מנוקד | ללא מספרי עמודים | הקיבוץ המאוחד/

 

"אתה לא מחליט עלי!" מכריזה רונה כשאבא אומר שצריך להתארגן לשינה.
"כשתהיי ראש ממשלה תחליטי על כולם. בינתיים אני מחליט," עונה אבא.
"מה זה ראש ממשלה?" שואלת רונה ומנסה לדמיין "איזה מין ראש זה." אביה מנסה להסביר: "ראש ממשלה הוא כמו מלך, אבל לא ממש. ויש לו הרבה שרים שעוזרים לו." התפקיד מוצא חן בעיני רונה ואבא מתעניין: "ומה תעשי כשתהיי ראש ממשלה?" רונה מדמיינת מה תעשה ואת מי תבחר כשרים: "יותם יהיה שר החוץ, כי הוא אוהב לשחק בחוץ", אחותה הקטנה תהיה שרת הטיטולים וכד'. 

הספר הוא דיאלוג משעשע ועתיר דמיון בין אב לבתו ברגעי ההכנה לשינה ועוסק, מתוך עולמו של הילד, בצירוף הכבול שהוא מרבה לשמוע בסביבתו – ראש הממשלה. סוף סוף סיפור לא על נסיכות – מסורתיות או פמיניסטיות אלא על ילדה המדמיינת באופן הטבעי ביותר שהיא ראשת הממשלה.

זהו ספרה התשיעי של נרי אלומה המתמקדת בכל ספריה בתא המשפחתי הקטן ובמערכות היחסים המתקיימות בו.
איוריו מלאי ההומור של נעם נדב, צייר קומיקס, אנימטור ומרצה בכיר באקדמיה 'בצלאל' לאמנות, ממחישים את המתרחש בדמיונה של רונה. 
מגיל 4. אפשר להשתעשע בדיאלוג דומה ולשאול את הילד מה יעשה הוא בתור ראש ממשלה, או בכל תפקיד אחר.

 

איך הצילה הזיקית את נוח

 

עטיפת הספר איך הצילה הזיקית את נוח

יעל מולצ'דסקי

איורים: אורית ברגמן

 

מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה ביתן (יצא גם במסגרת ספרית פיג'מה)

 

 

הספר הוא דוגמה לעיבוד מצוין לילדים של מדרש חז"ל ומצטרף לגרסאות הרבות של סיפור נוח והמבול בספרות הילדים. וכך מתחיל הסיפור, הכתוב בריתמוס נפלא: "בתיבה של נוח המולה וצהלה - / החמורים נוערים, הצפרדעים מקרקרות, האריות שואגים,/ והמבול ניתך על הגג – תך! תך! תך!" נוח ובני משפחתו דואגים לבעלי החיים שבתיבה ומאכילים כל אחד באוכל האהוב עליו: "לחיות הטרף הם מכינים דבר-מה לטרוף,/ למכרסמים דבר-מה לכרסם,/ לעופות- גרגירים לנקר במקורם." וכך הלאה. אלא שאין הם יודעים מה אוהבות לאכול הזיקיות. כבר ניסו לתת להן הכול, "ולא טעמו דבר." כל המשפחה מודאגת – הזיקיות רזות, הולכות ומצטמקות. נוח מחליט לפקוח עין ולעקוב אחריהן יומם ולילה עד שימצא מה ערב לחיכן. וכאן פורצת הדרמה. תולעים מתגלות בארגזי הפרי ועלולות לקלקל את מלאי המזון. למראה שתי תולעים קטנטנות המציצות מתוך רימון אדום ועסיסי שולחת הזיקית לשון דקה וארוכה ובהבזק אחד בולעת אותן. "הצלת אותנו!" קוראים נוח ואשתו פה אחד. אבל גם על התולעים צריך לשמור. נוטל נוח שתי תולעים וסוגר בכלי מלא גרגירי רימון: "גם בתולעת יש תועלת... כי לכולם מקום תחת השמש."

נושא הסיפור קרוב לעולם הילד – בעלי חיים; מבחינה רגשית נמצא בו את מוטיב הקטן העוזר לגדול האהוב על ילדים שמזדהים עם הקטן; המסרים יפים וארוגים בסיפור – אהבה לבעלי חיים ויחסי גומלין ביניהם לבין האדם; בכל אחד יש תועלת בעולם גם אם הדבר אינו ניכר במבט ראשון. הוא ציורי מאד ורגשי. בצד כל אלה הוא מעניק מידע על בעלי חיים. השפה עשירה אך נגישה. לכל אלה מתווספים האיורים היפים הממחישים את המתרחש בתיבה.
מגיל 4 (לילדים צעירים שאינם מכירים את סיפור המבול כדאי להקדים כמה מילות הסבר). פעילויות סביב הסיפור אפשר למצוא באתר של ספרית פיג'מה. 

 

 

ידי הזהב של קלואי

 

עטיפת הספר ידי הזהב של קלואי

קֶלִי דִיפוֹצְ'יוֹ

איורים: הֵתֶ'ר רוּס

 

מאנגלית: רונית רוקאס

 

מנוקד | ללא מספרי עמודים | ידיעות אחרונות - ספרי חמד - טל-מאי

 

קלואי חיפשה מתנת יום הולדת לחברתה הטובה ביותר אֶמָה. אחרי התלבטויות רבות, מצאה: היא תקנֶה  לה את הבובה ויולט, היחידה שחסרה בסדרת בובות הפרחים של אמה. אבל, ברגע שהושיטה יד לקחת את הבובה, חשה בטפיחה על כתפה. לֶני הקדימה אותה ואחזה בידה את הבובה הארוזה. קלואי העמידה פנים שלא אכפת לה: "אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות." לני מעקמת את האף ומגחכת: "את מתכוננת להכין לה משהו?"
קלואי, כפי שנרמז בתמונה הפותחת את הספר בה היא נראית משחילה מחרוזת של פסטה ולידה כלי יצירה, היא בעלת ראש יצירתי וידי זהב. היא יודעת גם לתפור. לבד, בחדרה, אחרי שעות של לבטי יצירה שנמשכות לתוך הלילה – יש!
בדרך למסיבה, כשהקופסה הגדולה בידה, שוב נקרית לני על דרכה. אך הפעם, "טראח! "לני נפלה. שקית המתנה עפה... אל תוך שלולית. פְּלוּפּ! " שמלתה של הבובה הושחתה. אבל לקלואי מסתבר יש לא רק ידי זהב, אלא גם לב. במקום לשמוח לאידה של לני שהתנשאה עליה בחנות, היא הוציאה את המתנה שהכינה – שמלה סגולה לבובה, שסחטה קריאות התפעלות מלני – "הכנת אותה בעצמך? ... היא מקסימה!" שתי הילדות מלבישות את הבובה בשמלה והולכות למסיבה.
אמה אהבה מאד את השמלה שתפרה קלואי לבובה, וגם את המיטה לבובה שהכינה לה.

סיפור רווי הומור, מעוגן בעולמן של ילדות כולל עימות בין הטובה והבִּיצ'ית הלומדת לקח (לשמחתנו), העוסק בכוחה של יצירתיות, בתהליכי יצירה ובהשקעה שהיא דורשת. לפיכך הוא מתאים גם לבנים. 
חלק מקסמו של הסיפור טמון באיורים ובעיצוב, המורכב ברובו מתמונות קטנות המשולבות בין הטקסטים הקצרים. לעתים תורם האיור הומור שאינו מצוי בטקסט כמו למשל כאשר מוצגת קלואי כמי שיודעת "שכל דבר יכול להראות פחות משעמם אחרי שמדביקים עליו עיניים זזות מפלסטיק" מראה האיור תינוק ישן במיטה מכוסה בעיניים זזות מפלסטיק.
מגיל 7. מְזמן שיחה על מתנות ומשמעותן וכן על תהליכי יצירה.

 

מתוך הספר ידי הזהב של קלואי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בועה על חוט

 

עטיפת הספר בועה על חוט

יעל קְלוֹ-מוֹר

איורים: רעיה קָרַס

 

מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

 

בועה על חוט מצלצל דומה מאד לבובה על חוט וכבר מסמן לנו את הכיוון – למעלה, לעבר הדמיון. זהו קובץ שירים קטן ומקסים, מעורר מחשבה, מלא המצאה, הומור ורגש. טוב שיר אחד מאלף מילים וכולנו יודעים שברגעים של צער או שמחה שאין להם מילים, אנו נעזרים לעתים בשיר שמבטא את אשר אנחנו איננו יכולים.

הָיְתָה שַׁלֶּכֶת הֲפוּכָה, / עָלִים נָשְׁרוּ לְמַעְלָה. הָיְתָה שַׁלֶּכֶת מוּזָרָה,/ נָשְׁרָה הָפוּךְ - כִּי בָּא לָהּ. // עָלִים צְהֻבִּים לַשָּׁמַיִם נוֹשְׁרִים / וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה מְחַיֶּכֶת./ מוּזָר, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לִפְגֹּשׁ עֲנָנִים / עֲשׂוּיִים מֵעָלִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת. 

השיר זכה ב- 2012 בתחרות הארצית שירה על הדרך בתל אביב שהוקדשה לשירי ילדים והוא אחד משירי הספר. 
השירים בספר הם מסוגים שונים: שירי פנטסיה – הענק שלי, שירי נונסנס – גינת הנעלים, שירים ליריים – סוד חדש.

מעטים הם ספרי השירה היוצאים היום לילדים ומעטים עוד יותר הם הטובים שבהם, כאלה שאינם מעשה גרפומניה או חיקוי והם בעלי מגע אישי וראייה מקורית כמו הספר הזה, שגם קולח בקצבו ומחורז כהלכה.

יעל קלו-מור סיימה לימודי מתמטיקה ומנהל עסקים. כשאינה כותבת שירים, היא עוסקת ביעוץ עסקי לארגונים.
במקרה שלה אפשר לומר שהתפוח נפל לא רחוק מהעץ, אמהּ היא המשוררת והסופרת לילדים מאשה קלו.
לקִסמם של השירים תורמים האיורים העדינים והנפלאים של רעיה קרס, כלת פרס יוסי שטרן להצטיינות באיור.
זהו הספר הששי בסדרת ספרי השירה לילדים של עם עובד ומגיע כל הכבוד להוצאה.
כמו שאמר המשורר אהרון זאב: שירה יש בכל והכל יש בשיר. בעולמנו התזזיתי והתכליתי, פנו מקום גם לשירה, המחוללת – תרתי משמע. שבו עם הילדים על בועה קשורה בחוט והמריאו, כל אחד לכיוון שלו.
מגיל שבע.

 

 

המעודדת הסודית של תיקי

 

עטיפת הספר המעודדת הסודית של תיקי

יונה טפר

איורים: אלינה גוּרבּן

 

216 עמודים | ספרית פועלים

תִקווה נעים, המכונה תיקי, תלמידת כיתה ד', חולמת להיות מתעמלת, למרות שנתוניה אינם מעודדים. כשחברותיה בחוג להתעמלות קרקע במתנ"ס כבר מבצעות שפגאטים, גשרים, גלגלונים ועמידות ידיים, היא עדיין מתקשה לבצע גלגול שלם ולהישאר על המזרון.
תיקי מאמצת לה חברה סודית בשם הופ (תקווה), רקדנית בלט על הקרח מתוך סרט שהיא צופה בו באייפד שוב ושוב, ממנה היא שואבת כוח ועידוד. הסיפור עוקב אחר מאבקה העקשני של תיקי להצליח, התמודדותה גם בזירה החברתית והמשפחתית - הבנות מכנות אותה בכינויי גנאי ומסרבות להתאמן אתה, אחיה לא ממש מפרגן, עד הסוף הטוב כמובן. זהו סיפור נוגע וקולח על נחישות והתמדה וגם על צמיחה, התפתחות וחברוּת, כתוב ברגישות ובאנושיות.

 

יונה טפר, חברת קיבוץ יגור, כתבה עשרות ספרים לקשת רחבה של גילאים – מגיל פעוט ועד נוער פלוס, וזכתה כמעט בכל פרס אפשרי – פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס שרת התרבות, עיטור אנדרסן. לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר. בספריה היא מצליחה לתאר בדייקנות ובהבנה מצבים חברתיים אתם מתמודדים ילדים, ועושה זאת תוך בניית עולם סיפורי עשיר של בית, משפחה, חברה, בית ספר, סביבה. אלינה גורבן, מאיירת צעירה וכשרונית, ליוותה את פרקי הספר הקצרים ברישומים חיים ומלאי הבעה הנותנים ביטוי לעולם ההתעמלות המתואר בו.
מגיל תשע.

 

 

 


יולי 2015

 

 

חידוש ספרי הילדים הקלאסיים שהוכיח את עצמו כהצלחה, ממשיך ביתר שאת. הסקירה הפעם תעסוק בחידושי קלאסיקה שהופיעו בשנה האחרונה.

 

 

בַּרְוָזַים

 

עטיפת הספר ברווזיים

לאה גולדברג

איורים: רעיה קָרָס

 

ספר קרטון | מנוקד | ספרית פועלים

 

שיר משחק סיפורי מוכר ואהוב על סבתא של אפריים שנעלמו לה הברווזיים, אשר מופיע לראשונה בספר נפרד. לאה גולדברג ככל הנראה תרגמה אותו ממקור עממי רוסי. באתר זֶמֶרֶשֶת מתפרסם המקור הרוסי וניתן לעמוד על מיומנות התרגום המופלאה של גולדברג אשר השכילה לשמור על הריתמוס המקורי. כדאי לצפות בסרטון הרוסי המענג, גם אם אין מבינים את השפה. הלחן אינו זהה בשתי השפות.

 

הטקס הקצרצר הקצבי והמתנגן מתאים לקריאה לתינוקות בגיל טרום הבנה שייהנו מן הצליל. לפעוטות מגיל שנה אפשר להציג את שני הברווזים – האפור והלבן (ולא השחור והלבן כפי ששגור במקורות שונים) בכפות ידיים עטויות גרביים. בגיל שלוש הפעוט כבר יכול להציג בעצמו. והשמחה רבה!

 

ולאלה ששואלים מדוע צריך גם ספר כשהשיר מופיע במקומות שונים, הרי שחוויית הספר, על דפיו ואיוריו – במקרה הזה איוריה הנפלאים של רעיה קרס המשמרים את טעם הכפר הרוסי – שונה ומאפשרת לילד מפגש עם יצירה ספרותית אמנותית.

 

 

 

 אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד | נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

 

עטיפת הספר אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אלי יֶנֶס
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 100 עמודים | ספרית פועלים

נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אסטריד לינדרגן
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 92 עמודים | ספרית פועלים

שלושה דורות של ילדים בישראל גדלו על סדרת ילדי העולם שצילמה חנה ריבקין-בריק וסיפרה את רובם אסטריד לינדגרן עם נוסח עברי של לאה גולדברג.
קשה להאמין שילדים בעולם הדיגיטלי של היום, שופע הגירויים הוויזואליים עדיין מרותקים לפורמט של צילומי שחור-לבן המספרים על ילדים במקומות מרוחקים בעולם, שבעת כתיבת הספר היו רחוקים מאתנו כמרחק הירח והיום, בכפר הגלובלי, זמינים בנקישת אצבע. וזו שוב ההוכחה שאין אוניברסאלי כמו הלוקאלי.

 

מתחת למעטה של תרבות החיים המקומית נמצא הילד, על צרכיו ורגשותיו שנותרו בעינם מקדמת דנא: כולם אוכלים, כולם מתרחצים, כולם זקוקים לחיק משפחה, כולם אוהבים לדעת ולגלות דברים חדשים, כולם אוהבים לחגוג, לבלות, לשחק, ליהנות, להתפנק. אלא שכל אחד עושה את הדברים הללו בדרך אחרת. מספרת עורכת הסדרה המחודשת, נרי אלומה: "בשבוע הספר העברי שהתקיים לפני כמה שבועות עמדתי מאחורי דוכן ספרי הילדים של הוצאת הספרים, כשהגיעו לשם אם ובתה בת החמש וחצי. האם ראתה את הספרים ומיד הושיטה יד וקראה בהתלהבות: 'הנה הספרים שכל כך אהבתי כשהייתי בגילך!' ומיד " 'את רואה?' אמרה לי האם מאוכזבת. 'נסי להקריא לה', הצעתי והיא התחילה להקריא. ראיתי איך לאט לאט מתחלף חוסר העניין המופגן של הילדה בקשב. בהתחלה מסויג ואחר כך יותר ויותר עמוק. היא לא הרשתה לאמהּ לחדול מקריאתה וכשסיימה לספר את 'נוריקו-סאן' ביקשה שתקריא את 'אלה קרי'. אחר כך ניגשה אל שולחן הספרים ודפדפה בתשומת לב בשניים מספרי הסדרה שנותרו מהמהדורה הישנה. היא הביאה אותם לאמהּ וביקשה שתקנה לה את ארבעת ספרי 'ילדי העולם' ".

 

עטיפת הספר נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

p>">פרטי היומיום של כל ילד בארצו מרתקים וכתובים בבהירות. נוריקו סאן לובשת קימונו, נועלת כפכפי אצבע שקוראים להם פּוֹקוּרִי, אוכלת בשני מקלות ומניפה דג מנייר. אלה-קרי גרה בבקתה קטנה ומחודדת שקוראים לה קוֹטָה, היא לובשת בגדים חמים וכובע כי כל השנה שם קר, יש לה איל צפוני גדול ואמיתי ואת המזחלת של הבובה היא רותמת לכלב טְיַפּוֹ. הצילומים הגדולים, מעשה אמן, מספרים את הסיפור בתמונות. ההדפסה המחודשת יפה ומרווחת. נערכו נגיעות זהירות בלשון כמתחייב מהתפתחות השפה.

סדרת ילדי העולם המחודשת כוללת ספרים נוספים: הופיעו  סיאה הילדה מאפריקה ולילָבֵּס ילדת הקרקס ובקרוב דירְק הילד מהולנד ונוֹאי הילדה מתאילנד. הסדרה התפרסמה בשבדיה ובשמונה עשרה ארצות נוספות בעולם בשנות החמישים והששים של המאה העשרים. יוצרת הסדרה, ריבקין-בריק, ביקשה ליצור חיבור וקרבה בין ילדים מתרבויות שונות ולהראות שלמרות המגוון הגדול, העולם למעשה קטן ורב בו הדמיון על השוני.
כדאי מאד לחפש את סרטה של דבורית שרגל, שבמסע בילוש מרתק שנמשך על פני כמה שנים, הצליחה לאתר חלק מגיבורי הסדרה, שהם כיום מעל גיל שבעים. בעקבות הסרט וחידוש הסדרה הוזמנה לארץ נוריקו סאן מיפן שהיא כיום גברת שיראישי. הסרט מוקרן בסינמטקים וביישובים שונים.

 

הספרים מתאימים מגיל ארבע ומשתלבים היטב בנושא של רב תרבותיות. אפשר בעקבות הקריאה להציג בתמונות ילדים מן העולם. לחידוד הדמיון והשוני. אפשר לחלק לפי נושאים: לבוש, משחקים, צורות אכילה וכד'.

 

 

 חרוזים אדומים

 

עטיפת הספר חרוזים אדומים

פניה ברגשטיין

איורים: וָלִי מינצי

 

מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

 

הספר הוא סיפור אחד מתוך אסופת סיפורים בשם זה שפרסמה פניה ברגשטיין בשנת 1956. סבתא נתנה לשולמית חרוזים אדומים. שולמית השחילה אותם, ענדה לצווארה. היתה המחרוזת יפה מאד אך קצת כבדה מדי, קצת ארוכה מדי. כעצת החרוז האחרון, היא משחררת אותו מן החוט "אלך לי לטיל בעולם, ויהיה לך קל, ויהיה לָך נוח. וכשתגדלי קצת – אחזור אליך, ושוב תשחילי אותי על החוט והמחרוזת תתאים לך בדיוק." אולם, כשהותר הקשר, התפזרו גם החרוזים האחרים ולשלומית נשאר "רק החוט הלבן בלבד."

 

החוט מוביל את שולמית לחפש אחר החרוזים ומי שרוצה לדעת מה קרה בסוף יצטרך לקרוא את הסיפור המקסים הזה, הכתוב בלשונה המתנגנת של פניה ברגשטיין, "אמא" של בוא אלי פרפר נחמד, ויהי ערב ועוד.
מגיל 4. המבוגרים יוכלו למצוא בסיפור רובד מטאפורי של חוט החיים, המתחזק על ידי איוריה המרהיבים של ולי מינצי.

 

 

 

 

מלך המלח ונסיך הפלפל

 

עטיפת הספר מלך המלח ונסיך הפלפל

אפרים סידון

איורים: דני קרמן

 

מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

 

 

מעשייה שבה שני גיבורים פוגשים את המלך, האחד פועל בתום לב ובא על שכרו, והאחר, תחבולן, המחקה את מעשה הראשון אך יוצא מבויש ומאוכזב, מופיעה בגרסאות שונות בסיפור העממי. ביאליק קרא לגרסתו המחורזת אלוף בצלות ואלוף שום (בקובץ האגדות ויהי היום וברשת בפרויקט בן יהודה). הצמד המנצח סידון-קרמן הנגיש את המעשייה העממית הממולחת והמפולפלת הזו (תרתי משמע) לילדים של היום.

נסיך חקרן, חכם, אמיץ וסקרן החליט לחקור את העולם. בשיטוטיו הוא מגיע לממלכה על ראש הר נישא שרגל אדם עוד לא דרכה בה, שם הוזמן לסעוד על שולחנו של המלך. כדי לטעום מחרוזיו של סידון, הנה מקצת מן התפריט שהוגש באותה סעודה: "... קרני עזים במיץ תפוזים/ וזנבות יחמורים שמנים ורזים/ ... מִנִי ברבוניה ועד לכריש,/ מחריימה ועד הגפילטע פיש./ ועוד לא הגענו אלי קינוחים, / אלי עוגות ואלי תפוחים:/ מוס, מרציפן ואבטיחים/... וקול ששון וקול שמחה/ וקול לפתן וקול חלה."

הנסיך התפעל מהארוחה אך הודה "אם כי קצת מלח היה לי חסר..." אלא שבאותה ממלכה מעולם לא שמעו על מלח. הנסיך מביא להם מעט מלח. המלך טועם מלוא הכף ומיד נשנק, יורק, "לופת את גרונו אדום וסמוק/ וצועק גם / 'פיכסה' בקול חנוק."
הנסיך מסביר שמלח יש לבזוק במשׂורה ומציע שהטבח שלו יבשל עבורם ארוחה מתובלת. ההצלחה אדירה "ותשואות נשמעות משמאל וימין,/ 'הו איזה תבלין, הו איזה תבלין'!"
הנסיך מעניק למלך כבקשתו שני שקי מלח ותמורתם נותן לו המלך שני שקי זהב ואף מכתיר אותו כ"מלך המלח לנצחי נצחים!"
כששב הנסיך לממלכתו ומספר את סיפורו, "והיה שם בן מלך אחר שחשב:/ 'גם אני יכול לזכות בזהב'." הוא שלח מרגל לאותה ממלכה וגילה שחסר בה פלפל. הסיטואציה חוזרת על עצמה: הנסיך מגיע, מוזמן לסעודה, מתפעל, מודה שהיה חסר לו מעט פלפל, נותן למלך לטעום, זה טועם מלא הכף – מזנק ויורק. טבחו של הנסיך מבשל למלך ואנשיו ארוחה מתובלת בפלפל, וכל המסובים מריעים במקהלה: "'יחי והידד לפלפל הנפלא!"
הנסיך נותן למלך שק פלפל ובתמורה מעניק לו המלך, לא שק של זהב כי "זהב אין בו די/ זהב זה דבר צנוע מדי." הוא מעניק לו "דבר שהוא יקר באמת/ והוא שוה יותר מהכל/ ואני מתכוֵן – שק מלח גדול."
ביאליק סיווג את יצירתו כבדיחה עממית בחרוזים, ואכן הצעירים, מגיל שש, יתענגו על העלילה המבדרת והמחורזת ועל האיורים המשעשעים. בוגרים יותר ומבוגרים יוכלו להפיק מוסר השכל: בר לבב - יזכה, החמדן – יבכה.
מכתה ג-ד אפשר לאתגר את התלמידים בחיבור מעשיה באותו הדגם. יפה גם להמחזה.

 

 

נסים ונפלאות

 

עטיפת הספר נסים ונפלאות

לאה גולדברג

איורים: מישל קישקה

 

מנוקד | 120 עמודים | ספרית פועלים

 

שבעים ושבע שנים חלפו מאז נדפס נסים ונפלאות כספור בהמשכים בשבועון הנפוץ דבר לילדים (1938. ב-1954 הורחב וראה אור כספר) והנושאים החברתיים שהוא מעלה רלוונטיים עד היום: בלשון הספור "ישנם עוד אנשים וילדים שחייהם טובים וקלים, ואנשים וילדים שחייהם קשים ומצוקתם רבה" ; אשכנזים מול מזרחים, אלימות בקרב ילדים.

אף על פי שגולדברג חיברה את הסיפור בהיותה בת עשרים ושבע, היא מציגה בו את עצמה כאשה מבוגרת וערירית (בחינת נבואה שתתגשם), "דודה של שוּמִיש" – שום-איש.

העלילה רבת תהפוכות וסוחפת: המספרת, בגוף ראשון, מוצאת מאחורי פחי הזבל ילד כבן עשר, שחור עיניים, "שוכב פרקדן על האדמה, ראשו פרוע ורגליו יחפות ושרוכי נעלים קשורים לו בחבל על חזהו." (באותה תקופה רווחה בארץ תופעת "ילדי ההפקר" – ילדים ששוטטו ברחובות ועבדו כמוכרי עיתונים, מצחצחי נעלים ומוכרי שרוכים. רבים מהם היו תימנים. זהו כפי שמשתמע גם מוצאו של נסים ושל דיירי שכונתו). המספרת אוספת לביתה את הילד ששמו נסים, ילד ללא אב, אמו חלתה ואושפזה והוא מטפל עתה באחיו הקטן אליהו. נסים נמלט לכאן מפני ידו של יחיא, בריון השכונה. המספרת מזמינה את נסים ואחיו הקטן לגור בביתה עד שאמם תחלים, ונוסף להם עוד "אורח" – קוף משוטט שאבד לבעליו, וקיבל את השם נפלאות.

ילדי הבנין מתיידדים עם הדיירים החדשים. הילדים מחליטים להעלות מופע קרקס עם נפלאות. ממש לפני ההצגה נעלם הקוף אך לבסוף נמצא (לא אגלה מחשש לספוילר). לקרקס מגיע גם בעליו של הקוף – דוקטור כּלוּמבָּרוֹש. סוף טוב הכל טוב – הקוף שב לבעליו, אב שכול וערירי, המזמין את אמו של נסים, שהחלימה בינתיים, לגור בביתו המרווח כסוכנת הבית, כמובן עם שני ילדיה. בהיותו דוקטור למוסיקה הוא מלמד את נסים פסנתר: "הפסנתר שלי מתגעגע לילד מוכשר וחרוץ... והבית שלי ריק ועצוב. היה לי בן, בנימין שמו... גם הוא היה מנגן."

ישנם ספרים שכאשר סיימת, אתה מרגיש שחלחלו אליך וחוללו שינוי, אפילו קטנטן.
כזה הוא הספר הזה, הנושא את חותם אנושיותה של לאה גולדברג, שעובר כחוט השני ביצירותיה לילדים ולמבוגרים. פרק שלם היא מקדישה ליחיא, בריון השכונה שמטיל חיתתו על הילדים, מכריחם לעבוד עבורו ולבצע מעשי מרמה. גם עליו היא מלמדת זכות: "הורים לא היו לו, ובשכונה היתה רווחת שמועה שהוא יתום שברח מאחד מבתי היתומים שבירושלים, אשר חיי הילדים שם היו קשים מנשוא." יחיא שכר חדר בבית רעוע של משפחה תימניה עניה מאד, עם עשרה ילדים, אב חולה שחפת, אם חלושה שהיתה כובסת וסבא עיוור. "לזכותו של יחיא יש לומר – ועל דבר זה העיד לפני גם נסים – שהיה משלם את שכר הדירה שלו בקביעות, יתר על כן היה אפילו עוזר לאותה משפחה בכסף."
במהדורה המחודשת נערכו שינויים לשוניים קלים, כפי שכותבים "בשולי הספר" מאירי העיניים עורכיו נרי אלומה וגדעון טיקוצקי: "עטישה" הוחלפה ב"אפצ'י", "בולם אריות" הפך ל"מאלף אריות", "משַׂחק" שונה ל"שחקן." איוריו החדשים של מישל קישקה, מבחירי המאיירים ואמני הקומיקס בארץ, מעשירים את החוויה.

הספור מתאים לילדים מגיל שבע, אשר ודאי יתקשו בקריאתו באופן עצמאי אך אפשר לקרוא להם. החלוקה לפרקים, כשכל פרק הוא חלק בתצרף – עד שלבסוף מורכבת התמונה השלמה – עושה אותו מתאים מאד לקריאה בפני התלמידים בכתה.
בהקדמה לספר כותבת גולדברג: "אולי כאשר אתם תהיו גדולים תצליחו לעשות כך, שלא יהיו בארצנו ובכל העולם כולו הבדלים אלה בין ילד לילד, בין אדם לאדם. אני אפילו בטוחה שתצליחו, אם תשתדלו מאד." כדאי מאד לחזור ולקרוא לילדים את ה"צוואה" הזו לאחר סיום הסיפור, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לתרום את תרומתנו הצנועה – וגם לבצע הלכה למעשה.