והנה שלושה אנשים / גדעון אביטל אפשטיין

וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו [בראשית, יח, ב]

פניה עוז-זלצברגר, במאמר בהארץ [9.8.2014] קוראת להקמת "ועדת חקירה למשרד החינוך". קצה נפשה בשרי חינוך ש"חרטו על דגלנו לאומיות כתחליף לאנושיות ויהדות כתחליף לדמוקרטיה" ובטיפוח רעיון 'עם סגולה'. שרי חינוך בעבר, לא כולם [נכון להיום, כל שרי החינוך של ישראל הם לשעבר], אחראים, לטעמה, לכישלון מר של החינוך בארץ. בוגרי "המערכת" ברובם, חסרי יכולת בסיסית של קריאה פענוח ומִשמוע [טקסט, סב-טקסט וקונטקסט], וכושר ההבעה של בני הנוער, בכתב ובעל-פה, מייאש. השיח המקומי הוא, לעתים קרובות, דל, שטחי, אלים ועוין. בסיכום חורגת עוז-זלצברגר מגבולות בית הספר למרחב הציבורי, שאותו "צריך להחזיר לכיתה א' ולהתחיל מחדש".

שר החינוך השלישי של ישראל, בן-ציון דינור [1884-1973], נפגע באופן אישי מכתב האישום, ולוקח ללב את טרוניותיה של עוז-זלצברגר. דינור, חבר מפא"י, היסטוריון מובהק,יוזם חוק חינוך ממלכתי וחוק זכרון השואה, גידל, כמעט במו ידיו, את הנרטיב היהודי-ציוני. נטען כלפיו כי דאג לעצב את החינוך בארץ ברוח האידיאולוגיה שדגל בה. זוכרים לו משפט קדום: "עם פלסטיני לא היה ולא נברא". דינור, בחיפוש אחר צדק, בהשראת מיכאל קולהאס, מחליט, אם כך, לעשות מעשה.

אלה הם ימי "צוק איתן". הארץ כמרקחה, צער לה, על כך מעידות העיניים. דינור, מציע לקודמיו בתפקיד, דוד רמז [1951-1886] וזלמן שז"ר [1974-1889], לימים הנשיא השלישי, לכונן יחד את "ועדת החקירה לחינוך בישראל". השניים, ידידים קרובים של גולדה מאיר, נענים לאתגר וקופצים בלי היסוס מקבריהם. אנחנו נראה להם, ל"שמנדריקים" האלה, איך מנהלים מדינה.

מחליפו של דינור בלשכת השר, זלמן ארן ["אני הולך בעיניים עצומות אחרי בן-גוריון, אבל מציץ מעת לעת לוודא שעיניו פקוחות"], ממאן ליטול חלק במשימה הלאומית. הוא מכור לגאדג'טס ולרשתות החברתיות, ואין לא כוח להתמודד שוב עם ביקורת כלפי הבייבי שלו, האינטגרציה וחטיבות הביניים.

שז"ר, רמז ודינור מקיימים סדרת פגישות. שז"ר המארח. הדיונים מתקיימים בשעות הקטנות של הלילה בחדר הישיבות במוזיאון הרצל. לשז"ר זה קל"ב, חלקת גדולי האומה, לדוד רמז זו חתיכת נסיעה מזיכרון יעקב. אנחנו במסע במנהרת הזמן, מעיר דינור. שז"ר, כמו תמיד מתבדח "נו, קינדערלאך, מנהרות הן כיום באופנה."

השלושה ניגשים לעבודה, בלי להשחית זמן. כל רגע עשוי להגיע משיח בן-דוד, ואז הלך עלינו. בתור איש סוד של הלובאביצ'ר, שז"ר יודע מה הוא שח. לקראת גיבוש מסמך עבודה יוצאים השלושה לסדרת סיורים בבתי ספר ברחבי הארץ. הם נפגשים עם תלמידים ומורים בשש מערכות חינוך: ממלכתי, ממלכתי דתי, ממלכתי ערבי, חרדי אשכנזי, חרדי מזרחי וחינוך פרטי. כל אחד מן השרים-החוקרים מתעמק בחמש סוגיות.

בחירותיו של רמז: איך הפכה הערצת דעת לבורות וחנופה? לאן נעלמו שיעורי הבית? מה קרה להוראה בבית הספר היסודי? למה הכיתה כה רועשת ולמה שיעור נמשך רק 18 דקות נטו? מדוע מקיימת המדינה ומממנת מוסדות חינוך בלי מקצועות יסוד? במכתב הסטאטוס- קוו של בן-גוריון לאגודת ישראל מ-1947 נכתב בפירוש: "תובטח אוטונומיה מלאה של כל זרם בחינוך ...המדינה, כמובן, תקבע את המינימום של לימודי חובה, הלשון העברית, היסטוריה, מדעים וכדומה, ותפקח על מילוי מינימום זה".

דינור מקבל על עצמו לברר תעלומות: לאן נעלם מבחן ה"סקר" ומה מוצע במקומו? לאן נעלם הכבוד למורה? מדוע נעלמו בתי ספר מקצועיים ונשחק מעמדו של האדם העמל? לאן נעלמו מקצועות כמו מוסיקה, חקלאות ומלאכת-יד? למה חדלו בחינות הבגרות לשמש אישור כניסה לאוניברסיטאות?

שז"ר מוטרד ממצב ההוראה. רע שאין תחרות על מקום בסמינר, רע שרבים וטובים נואשים מהוראה [50% נטישה תוך 5 שנים]. רע ש"אופק חדש", "עוז לתמורה" ו"רפורמות" פירון אינן מחוללות מפנה, רע ששנת הלימודים מתחילה בפועל אחרי החגים ומסתיימת בפועל אחרי פורים. רע שבתי ספר עבריים אינם מלמדים ערבית כהלכה. רע שמעטים המורים הערבים בבתי ספר עבריים ולהיפך ורע שנעדר מקומם של מורים חילוניים מבתי ספר דתיים. אלוהים שבשמיים, מה הפחד?

ביום שלישי, תוך כדי שיעור "מדינה, מדים, מדיה", עולה בסמארטפון שלי וואטסאפ, מספר לא מוכר. "הערב, בתשע, מקס ברנר. נמל תל-אביב. ורד אדום" מה כבר יכול לקרות. מקסימום טעות. אני מגיע באיחור. ישיבה אצל תמר. בבית הקפה אני מגלה את הורד וסביבו שלישיית ישישים. גש הנה, יונגערמאן, מסמן לי שז"ר. שב איתנו, תכיר, דוד, זלמן, בן-ציון. היום כבר אין שמות כאלה אפילו במודעות אבל. איך זיהיתם אותי? מה קל מזה, פייסבוק. בעידן הדיגיטלי אין סודות הנה לך, דו"ח ועדת החקירה למשרד החינוך, תקרא בבית. שותים תה? מה פתאום. קונייאק ושוקולד. לא כל יום חג.

זה היה מעניין, אתה יודע, קצת להתנער, לחזור לעניינים. העיקר, במלעיל ובצירה, שאלנו את עצמנו, מהי נקודת ארכימדס? איפה להתחיל? ברור, לא עלינו המלאכה לגמור, אך אל לנו להתבטל ממנה. בקיצר, שוב מלעיל וצירה, יש עימנו ארבע הצעות קונקרטיות, אפשר שכך תיחלץ העגלה מן הבוץ בזמן קריב ונאמר אמן. ראשית, המצוקה החמורה ביותר מצויה בחינוך היסודי. דרוש שם דם חדש. מורים עם תואר שני ושלישי, סיירת מטכ"ל, בעלי יכולת, שיעדיפו הוראה על פני משפטים ורפואה עם כישורים אחרים, גמול אחר והתחייבות לטווח ארוך. שנית, דרוש מהפך במעמד המנהל, סמכויותיו ושכרו. חוזה אישי, תנאי מח"ט בצה"ל או מנהל מחלקה בבי"ח, אחריות לתוצאות, סמכויות מלאות. שלישית, אסור לוותר על בחינות בגרות ולהוסיף להן עבודת חקר ברמת 5 יחידות. בלי בחינות, לא לומדים. בשפה, מתמטיקה ואנגלית התשתית היא תרגול. בשאר המקצועות, הבחינה צריכה לשלב ידע וחשיבה עצמאית. ביום שהאוניברסיטה תוותר על פסיכומטרי – תדעו שניצחתם. רביעית, צריך לבטל את חטיבת הביניים ולמזג את טרום חובה וחובה ליסודי, כחטיבה צעירה, יחד עם כיתות א' ו-ב. אלו ארבע שנים קריטיות. כאן צריך כיתות קטנות ויום לימודים ארוך. כאן דרושים מיטב המורים. כאן אפשר לספק תשתית לכל החיים ולמנוע פערים, שאחר כך לא ניתן לסגור במשך עשרות שנים. שלום ולהתראות. לפקודה תמיד אנחנו.

כך אמרו השלושה, ונפלו לרגלי האומה, עוטפי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל.