על הספר "מזל קטן", מאת קלאודיה פיניירו / אורית גרוס

מסע בין נקודות כאב ונקודת חן אחת - קריאה בספרה של קלאודיה פיניירו, "מזל קטן" (תשע נשמות, 2016)
אורית גרוס, מטפלת בתנועה; or_gross@yahoo.com

יש מעשים מסוימים, שבעצם קיומם, מבטלים את האפשרות להתחרט עליהם. אפשר לעשות משהו שנובע מהם או לא לעשות כלום. מה שאי אפשר זה לשנות אותם (עמ' 34).

זהו משפט מפתח בספר הזה.

מרי לואהן, שחיה בעשרים השנים האחרונות בבוסטון, טסה לארגנטינה, לעיר שבה התגוררה ושבה היה לה בית ומשפחה (בן זוג וילד). המטרה המוצהרת של הנסיעה היא עסקית – קרדיטציה לבית ספר בארגנטינה שמלמד בשפה האנגלית. מרי, בחייה ה"חדשים", בזהות ובמראה שתפרה לעצמה  עם הגיעה לבוסטון, מלמדת ספרדית לדוברי אנגלית. המטרה הסמויה של הנסיעה, שאליה מכַוונת הנפש, היא בדיקה מחודשת של זהותה כאם. את הנסיעה מלווה יומן הפלגה. מרי טסה, אך מפליגה למחוזות רחוקים ואפלים בחייה.

אירוע טרגי שמקורו בשיפוט לקוי של מרי הביא לאסון, והחיים בעקבותיו הפכו עבורה לבלתי אפשריים. מצוידת בתובנות מסוימות על חייה ובמיוחד על חיי בנה - מרי נעלמת במפתיע מחייו. בצעד אחד, לכאורה בלתי הפיך, היא הופכת מאם מסורה ונוכחת לאם נוטשת. מחיר הנטישה כבד, ופיינרו, שצמודה לנקודת המבט של מרי, מאפשרת התבוננות בחייה של אם נוטשת שטוענת שבחרה בדרך הזאת כדי להגן על בנה. האומנם?

הנסיעה חזרה לארגנטינה היא סוג של נסיעה בזמן אל עברה הקרוב והרחוק בניסיון לפענח את הבחירות בחייה. "מזל קטן" הוא רומן שמתמקד בעזיבה של מרי את בנה כשהיה בן שש, בסיבות לה ובאפשרות שמביאה אתה השיבה בחלוף השנים. זהו סיפור המסגרת. העלילה  נפרשת בשטף, בבהירות, מתוך הקפדה על הפרטים - ריאליזים במיטבו - והיא אינה זקוקה לתיווך או להסברים נוספים.

אך לא בכך עסקינן. בתוך סיפור המסגרת, מבעד לעיניה של מרי, פיינרו מציפה את המורכבות שבהורות בכלל ובאימהות בפרט.

במושב האחורי החלו הילדים לשיר שיר שהם למדו באותו יום אחר הצהריים בבית הספר, "אינסי וינסי העכבישה את קוריה טוותה". שיר הילדים לא התחרה בשקט של אחר הצהריים ששרר בחוץ. היא ספחה לתוכה את הקולות הללו כאילו היו חלק מגופה. "בא הגשם והפיל אותה" (עמ' 74).

אינסי וינסי העכבישה צצה בין דפי הספר כמו רסיס של זיכרון ששב ומטריד את המנוחה. פיינרו טווה את העלילה ולוכדת בקלות את הקורא. בכך אין ספק.

לאורך הקורים טמונות מלכודות ממשיות ומטפוריות רבות – מערכות יחסים, סיטואציות שאין מהן דרך מילוט, וגם עטלף אחד שהשתכן בתוך ארון ולא מצליח למצוא את דרכו אל החופש. אבל הספר מכוון למלכודת אחרת - מלכודת ההורות.

בפעם הראשונה, וכשכבר הייתי בהיריון במשך ארבעה שבועות, שאלתי את עצמי, בבדידות מוחלטת, אם אני באמת רוצה להיות אימא. לא שאלתי את עצמי  לפני כן את השאלה הזאת. למה לא שאלתי את עצמי קודם? למה בינינו הנשים יש כאלה הרואות באימהות עובדה מוגמרת? למה אנחנו מאמינות שהאימהות תגיע בטבעיות - ובאופן בלתי הפיך - כפי שמגיעים הסתיו או האביב? רציתי שהילד הזה יבוא, זה היה לי ברור, וכשילדתי אותו ידעתי שאין משהו אחר בעולם שאני יכולה לרצות כל כך. אבל מעבר לאהבה כלפי הילד הזה, האם רציתי להיות אימא?  האם אוכל להיות אימא? (עמ' 125)

מונולוגים מסוג זה פזורים בדרכה של מרי אל תוכה - אל המקום שבו השתרשו המלכודות הפנימיות, אל המקום שבו התמקמה מה שהיא מכנה: "התהום של עצמי" (עמ' 17).     

שאלות נוספות מתלוות למסעה כמו: האם ניתן "להינצל" ממלכודת ההורות? האם מישהי שהייתה לאם וגידלה את בנה במסירות ואהבה גדולה עד גיל שש ועזבה, חדלה להיות אם? איזה חלק בזהותה ממשיך להחזיק את האימהות למרות הנתק? פיזית, מרי מתנתקת  ובוראת לעצמה דמות חדשה בהצלחה - היא אינה ניתנת לזיהוי ומתגאה בכך: "אפילו אני לא מזהה את עצמי... אפילו העיניים שלי כבר לא אותן עיניים..." (עמ' 18).

היא מתחילה את המסע בתחושת מוגנות שמתערערת. היא אומרת: "אני קולטת שבתוך תוכי אני לא מחפשת מישהו שמכיר אותי אלא מישהו שיזהה אותי בי" (עמ' 66). וזה כמובן קורה.

אני מניחה שלקורא שורות אלה ברור שהמפגש עם הבן, שמרי בו בזמן גם נמנעת ממנו וגם מייחלת לו, מתקיים.   

פדריקו, עכשיו בן 26, נכנס לחדר שבו נערך תהליך הקרדיטציה. הוא המורה החדש (מזל קטן? מזל גדול?), ועוד להיסטוריה (בחירה תפורה מדי לטעמי כשהעיסוק הוא בהיסטוריה הפרטית).   

הבן מזהה פרט אחד קטן שאמו לא השכילה להסתיר או לכסות (היא הרי שינתה לחלוטין את מראהּ, את קולה ואת שמה). פרדריקו מבחין בנקודת חן על כף ידה. וזה הספיק. זיכרון ייחודי לקשר שביניהם התעורר לחיים.

אני מתמקדת בנקודת החן שיש לי במפרק כף היד, בצד הבליטה של עצם האמה, כתם חום שמלווה  אותי מאז יום היוולדי... נקודת החן הזאת שכל כך הרבה פעמים שיחקנו בה. הוא היה מעמיד פנים שאני לא אימא שלו, שחייזר החליף אותי במישהי אחרת, אני הייתי מורידה את קצה השרוול כדי להסתיר את כתם הלידה. הוא היה רודף אחריי בבית עד שהיה תופס אותי, מרים את השרוול ואומר: "החייזר החזיר אותך, את עוד פעם אימא שלי, רק לאימא שלי יש את הכתם החום הזה ליד העצם הקטנטונת". הוא היה נוגע בנקודת החן ושוב אומר: "את האימא שלי" (עמ' 93).

פעם נוספת, עשרים שנה אחר כך, הוא חוזר על אותו משפט שנאמר במשחק ההוא: "את האימא שלי". זהו רגע שבו משחק ומציאות מתמזגים.

פדריקו "מרים את השרוול" ובכך מחיֶּה אותה כאם. כתם הלידה הקטן שעל כף ידה מאגד משמעויות רבות, שהרי רק הלידה הופכת אותה לאם, והלידה הזאת הפכה לכתם בחייה. הגילוי של הבן הופך את כתם הלידה לנקודת חן.

התפקידים מתחלפים - מרי עוברת תהליך של קרדיטציה כאם, והחותמת שמתגלה על גופה מוענקת לה חזרה על ידי האדם היחיד שהכיר אותה.

הורה עוזב, הורה נוטש, הורה בורח.  

בחדר הטיפול אנחנו פוגשים את הילד הנטוש, וגם את ההורה שנטש. אם נוכל להחזיק בתוכנו את הקצוות שבין הילד הנטוש וההורה הנוטש, אולי נוכל לאפשר את החיבור הפנימי, קטן ככל שיהיה,  ובכך להקטין את התהום הפנימית.

בחיים, המציאות לא מזמנת ולא מאפשרת חיבורים מושלמים כמו בין מרי לפדריקו.

הסוף הטוב של הספר השאיר בי קצת טעם רע. סוף סגור מדי. אבל כל זה מתגמד מול מה שהספר מציג - פתיחת דלת אל נפשה של אם נוטשת.

ועם זאת, את הסקירה אני בוחרת לסיים בזעקה של הילד הנטוש. בחיבור שמסר לה פדריקו כותב: 

מה שאני לא מצליח להבין, ולא משנה אם אכתוב פעם אחת, מאה פעמים או אלף פעם את הסיפור הזה - הסיפור שלי - הוא למה אימא שלי עזבה אותי.

למה, אחרי שעברנו ביחד את כל זה, אימא שלי עזבה יום אחד ולא חזרה עוד (עמ' 99).