קטלוג בוגרים 2014

בת חן אברמוביץ / באושר ובעושר

בת חן אברמוביץ / באושר ובעושר
מיצב פיסולי - עץ, ברזל, עור, שעווה, מנגנון תנועה ובובות ברבי, וידאו, הזרקת דיו על נייר.
שאלות בדבר הקיום הנשי בעידן פרדוקסלי כמו שלנו, של פמיניזם מעודכן ובעל הישגים מצד אחד ושל מיתוסי היופי והאימהות מצד שני, מעצבות את עבודותיי בשנים האחרונות. חלק ממני חוזר לילדות, למשחק בברביות ולהתענגות על הפנטזיה, אולם החלק הבוגר שבי מערער עליה ושובר אותה. הקרוסלה מסתובבת סביב עצמה, וחוגגת באופן נואש ואפל את חגיגת הנישואין הפנטסטית של רוב אגדות הדיסני שחייתי לאורן את ילדותי. בובותהברבי חגות עמה ותנועותיהן המכניות, בלתי רצוניות, מציגות את הפיתוי הנואש, המנותק מהעצמי, לתפוס את החתן המיועד של האגדה.
אני, שמנסה להתחקות אחר מודלים נשיים ובו זמנית למחות עליהם, ממשיכה ליצור עוד ועוד גמדים, אברי מין יצוקים משעווה שיצאו מזמן מגבולות הגודל הפיזי הטבעי שלהם, מתאימים יותר לתפקידם הפנטסטי כזקיפים השומרים על שלגיה מפני התפתחות עצמאית וחופשית.
הפיסול שלהם בחומר הופך לפעולה דיכוטומית של שליטה וסירוס. יציקתם בשעווה מקבעת אותם כמונומנטים של זיכרון לעבודת היד שלי. כל אחד מהם הוא סימן נוסף במפת הנפש שפוערת פער בין התחושות בזמן יצירתם לבין התוצאה הסופית שפונה למקום ילדי. איברי המין הנכנעים למגעי ובד בבד מתפתחים ומתעצמים נראים בסופו של התהליך כדימויים חביבים פרי אגדת ילדים לא מזיקה.

 אלסה אסרס / שחור, מציאות לבנה

אלסה אסרס / שחור, מציאות לבנה
תגובה ל"עור שחור, מסכות לבנות" (פרנץ פאנון 1952) צבע הוא תופעה פיסיקלית ופסיכולוגית מורכבת, בה משתתפים שלושה גורמים: מקור האור, העצם הנצפה והעין האנושית. צבע אינו תכונה של אור אלא תחושה סובייקטיבית, הנוצרת במוח כשהוא קולט מידע ויזואלי מהעין. שחור הוא הצבע הכהה ביותר הנתפש בצורה ויזואלית כהיעדר אור המגיע לעין.
בעבודתי אני ממשיכה מסורת ארוכה של אמנים ואמניות שחורים/ות אשר מתייחסים/ות ל'אחרות' האניגמתית עבור החברה הלבנה של הצבע השחור.
עבודתי מתמקדת בחברה הישראלית תוך שימת דגש על הניסוח הדיכוטומי המהודק שלה בכל הנוגע לגבולות החדים שבין פנים וחוץ, אישי וציבורי, שחור ולבן. דיכוטומיה זו מביאה, לעיתים קרובות, למחיקת זהות אחת לטובת האחרת ולתודעת קיום שאיננה מאפשרת פתיחת הגבולות והכלת השונה.

 איתי ברמן

איתי ברמן
בעבודתי אני מבקש לבחון את ההקשרים התרבותיים הנוצרים מחדש כאשר עולמות שונים לכאורה זה מזה מכוונים לגור בכפיפה אחת וליצור יחדיו מערכת סימנים חדשה. בתוך כך אני תוהה האם יכול עולם הערכים הדיכוטומי שלנו להכיל את הערעור היסודי הזה. מגדר, כמיהה לנשגב, רצון אינטימי לאידיאל של יופי, זהות והגדרה מחדש את היסודות מובילים אותי לאקטים של מחיקה, הדבקה, איחוד והסתרה בשתי מדיות שונות.
איורים 'מדעיים' מתוך אנציקלופדיית תרבות, מטופלים בטכניקת קולאז' לא מורכבת מתוך ניסיון לחשוף גישה אוריינטליסטית רווחת הנמצאת בתוך המאגר הכתוב של הידע האנושי הקיים.
גנים, תורשה, טבע, ביולוגיה ומחקר עומדים כולם מול חוסר הוודאות שבין דומם לצומח. פער נוצר בין ייצוג הגוף הגברי לרפרנס הנשי של ונוס. חסך מכאן והרצון להתאחד עם תכונות הדמות משם מביאים אותי לניסיון של טיהור, לידה מחדש ומטמורפוזה.

 שי גיל / מתנות אסורות שי גיל / מתנות אסורות
7 צילומים, וידיאו, רדי מייד.
תקנון הקיבוץ משנות ה־ 60 וה־ 70 מעלה בתוכו חוקים, תקנות, עונשים, סדר, היררכיה ומשמעת שנעלמו לאורך השנים אך למרות זאת עדיין זורמים בדמם של העוזבים והנשארים. תקנון, טריטוריה וקהילה הם שלושה קודקודים של משולש הכרחי ואילו אני שהתרחקתי מהמקום ומהקבוצה שומעת את נקישותיו גם מרחוק. הוא עדיין חלק ממני וכמו מבטה של אם בוחן אותי ולא מרפה.
התקנון שומר על הקיבוץ מפני שינויים. דפיו המצהיבים והדבוקים מעידים שמעט ידיים דפדפו בו ולמרות זאת שמרו על כלליו בנחישות. ואני שעזבתי למען השינוי חזרתי לדפדף וכל דף הקריא לי את ילדותי מחדש ואני עניתי לו בקול שני.
"מתנות אסורות" הינה עבודה שמבקשת למפות את מפת הזיכרון שנשכח אך נחקק בגופי ובנפשי ובוחנת אותו אל מול המציאות של היום. שבילי הקיבוץ הפכו למפת הדרכים של ההווה והטקסט המצהיב של התקנון, כמו כתב בדיו סתרים, שב ומתגלה כל פעם מחדש.
  ליטל ג'רבי / "נשייה"

ליטל ג'רבי / "נשייה"
וידיאו, פסלי פרפין, שעווה וברזל דחיסות מרחבית מאפשרת אינטראקציה אנושית בקנה מידה גבוה אך באותה מידה גם פוגעת בפרטיות וחונקת. שתי הפנים שלה הם הנושא של עבודותיי.
היחסים בין עבודת הווידיאו לבין הפיסול הם בבחינת סיבה ותוצאה אשר מיד מתהפכים וחוזר חלילה.
הוידיאו מספר סיפור והפיסול מעביר תחושות גופניות ורגשיות. האחד מסתכל על הדמויות במרחב בעין חיצונית והשני פועל מתוכי, מתוך ידיי וגופי. שניהם ביחד ממפים את המרחב הפיסי והנפשי של חיי.
התלות של האחר/ת בי, הפחד לאכזב ולהכאיב לצד הרצון לגדול, להעז ולטפס החוצה מביעים את עצמם גם דרך שפת החומרים. השעווה פראית, רוצה להישפך, להתפשט, לזרום, לחוות ולשנות צורה. הברזל קשה ולא גמיש, קר וחד משמעי עוצר את השעווה ממימוש תכונותיה, וזו מנסה להגמיש את עצמה עד כמה שאפשר לכדי שילוב איתו. מוותרת לו אך לא לעצמה.

  רויטל הלפרין / Wish puzzle

רויטל הלפרין / Wish puzzle
וידאו, מיצב פיסול
"בין אם הם חיים באיגלו, בבקתת עשב או בצריף בוץ, אנשים מסביב לעולם יוצרים את אותו הדבר בדיוק: בית". (ג'ק הנדי)
עוד מילדות, מלווה את רובנו דימוי של בית חלומותינו. יתכן והבית גדול ומפואר בעל שלושה מפלסים ובריכה בגינה, יתכן והוא עגול עם גג שטוח ועשוי מחומר שאיש עוד לא ניסה ויתכן שהבית הוא בעצם סתם עוד ריבוע עם צורה משונה.
מי אחראי לכך? היכן זה החל ומתי? האם ישנו דפוס החוזר על עצמו?
סדרת סרטי הווידיאו חוקרת את היחסים שבין הפנטזיה על בית החלומות וגילומה הפיסי בתוך שלוש תרבויות שונות. הדמויות, שגילן ומגדרן שונה, חושפות את עצמן ומתווכות בינן ובין הצופה. הן מציגות את מציאותן ודמיונן ויוצרות פער בין פנים לחוץ ובין עבר להווה.
במיצב הפיסולי יצרתי גדמי בתי חלומות משותפים, שכונת חלומות רב גונית שנוצרה בעזרת חלקי תצרף שונים ומגוונים הלקוחים מעולמם הדמיוני של הדמויות המשתתפות בסרטי הווידיאו.

 נורית סיגל / עיר הברקת

נורית סיגל / עיר הברקת
מיצב פיסול בזכוכית ווידיאו.
בעיר הברקת )הקוסם מארץ עוץ( הרכיבו התושבים משקפיים שעדשותיהן הפכו את העיר לזוהרת ומבטיחה בעוד לאמיתו של דבר היתה עשויה מאבן. עיר הברקת שלי איננה זקוקה עוד למשקפיים חיצוניים כדי להיראות ככזו. הפנטזיה טבועה כבר במבט שלנו, משוטט ומחפש בדיוק אתה מה שהוא מאומן למצוא.
הווידיאו המוקרן עליה אמור לייצג מציאות אנושית מפוקחת יותר אך מגלה כי זו כבר בלתי אפשרית. הוא ממפה את השבילים, הדרכים, המדרגות הנעות וכל אותם מסלולים שמובילים אותנו מכאנית אל הנתיב הבא וחוזר חלילה.
למרות המשמעות הדומה הטמונה באגדה וב"מציאות" הן מדברות בשפה אמנותית שונה וזאת בכדי להדגיש את הפער המלאכותי שנתפס כקיים ביניהן. ובדיוק בפער הזה שבין מציאות ופנטזיה טמון האיום הגדול מכל, הרגע שבו תקרוס הזכוכית השברירית ממנה עשויה עיר הברקת שלי ועימה האשליה.

 לוסי קליינרמן / לא תרצח

לוסי קליינרמן / לא תרצח
רישום פחם על נייר
עבודתי עוסקת באלבום אושוויץ שהוא העדות המצולמת היחידה לתהליך הרצח ההמוני שהתחולל במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. התמונות צולמו בשנת 1944 בידי שני אנשי אס־אס בזמן הגעתם למחנה של יהודי הונגריה מאזור קרפתו־רותניה. את האלבום, שלא נועד לעינינו, מצאה הניצולה לילי יעקב־זלמנוביץ' מאייר ביום השחרור וגילתה בו חלקים ממשפחתה, חבריה ואף את עצמה. הצילומים מלווים את תהליך הסלקציה אך לא את המוות עצמו.
פגישתי עם הצילומים הללו צמררה אותי. המבט שלי נפגש עם מבטם של האנשים, גברים, נשים וילדים ברגע מכריע בחייהם/ן. רגע של זוועה וחוסר ידיעה.
הבטתי בעיניהם/ן וביקשתי לחלץ אותם/ן מהאנונימיות של ההמון. הצלמים הביטו דרך עדשת מצלמתם בקבוצת אנשים, אנונימיים וזרים וכך תיעדו אותם, ואילו אני ביקשתי להתקרב אליהם, אחד ואחת, אל המבט המזועזע, המבולבל, הטרגי ואולי גם האחרון. הדרך להתקרב עוברת דרך היד שלי. מבטי נעצר על דמויות מסוימות מתוך הקבוצה ואני רושמת פורטרטים שלהן. פעולת היד מחליפה את עדשת המצלמה מתוך כוונה נואשת ליצור מחדש את הפנים, להנכיח אותם כחלק ממני. היד מבקשת לנגוע בממשי ובזוועה, מהססת אך חוזרת מתוך צורך.
בכל רישום ורישום אני נתקלת מחדש בחוסר. לעיתים קיימים פנים אך לא שמות ולהיפך. לעיתים המבט מסתתר ולעיתים רק הוא מה שנשאר. החוסר בשיאו מגיע כשאין לא שם ולא תמונה. החוסר המכרסם קשור גם בפחד לשכוח, ולכן אני שוקדת על מיפוי פניהם ומבטם עד שייחרטו בי לעד ויהפכו לאתרי זיכרון בתוך מפת הזיכרון האישי שלי. בקבוצת אנשים זו, שמעולם לא הכרתי ולא אכיר, נוכחים גם הפורטרטים של אמי ושלי, כתמרור של טראומה קולקטיבית, קשר דם שלא ניתן לחמוק ממנו וכהבטחה לזכור.

 שני שבו מתוק / מכאניקת השבר

שני שבו מתוק / מכאניקת השבר
פיסול: פוליאו ריטן מוקצף , רישום: פחם טבעי על גבי נייר שעו וה, עבודת ווידאו, צילום.
מכאניקת השבר היא תחום במכאניקה החוקר את תהליך היווצרות והתקדמות סדקים בחומר, וכיצד ניתן לחזות מראש ואף לעצור התקדמות סדקים שכזאת.
בכל החומרים, טבעיים או מעשה ידי אדם, קיימים פגמים משטחיים ופנימיים. מכאניקת השבר עוסקת באנליזה של פגמים כדי לגלות את אלה שהם בטוחים עבור המבנה (כלומר גודלם נותר קבוע) ולעומתם, את אלה שצפויים להשתנות ולהעמיק ולגרום לכשל של המבנה הפגום.
בדומה לחומר, גם אנו חווים נקודות שבירה בתהליך ההתבגרות וכינון הזהות ומבלים חיים שלמים בניסיון לאחות ולהתגבר על הסדקים כדי למנוע שבירה מוחלטת בעקבותיהם.
עבודתי עוסקת בהתבוננות וחשיפת רגעי השבירה בקשר בין אם ובת, בגיבוש זהות נשית עצמאית ובניסיון למלא מחדש את הסדקים. המעקב אחרי שבילי הסדקים עבר דרך שוטטות, צילומים, רישומים ופיסול. התהליך שבו הנגטיב הופך לפוזיטיב, כאשר הסדק מונכח באמצעות החומר וע"י כך מתמלא, מוביל לגאולה זמנית.

סיון שבירו / (Data Processing עיבוד מידע) סיון שבירו / (Data Processing עיבוד מידע)
מיצב פיסולי, וידיאו ומכונת מסטיקים
אני מביטה במחשב חושב ) loading ( וממש מעריכה את מאמציו עבורי.הוא חושב משמע אני קיימת. ובזמן שהמחשב חושב אנחנו ממשיכים הלאה, מדפדפים למידע הבא, מתמידים בפעולה של צריכה אינסופית מתוך הרגל לחיות באזור דמדומים שבין הממשי והמדומיין, לחכות
שמשהו יקרה, שמישהו יגרום לזה לקרות.
אני מדמה את פעולת עיבוד המידע ע"י לעיסת מסטיקים עגולים בצבעי גוגל, ממתיקה את גופי ומחשבתי עד שהמתוק הזה מבחיל את נשמתי. מעלה גרה, מלאת קבס וגועל, בזויה, לא יכולה עוד להפסיק ללעוס, נלכדתי במלכודת הדבש האוניברסאלית שמגלגלת את האנוש
לכדי מכונת "דפדוף" סיזיפית הפועלת בלופ קבוע.
עבודותיי מנסות לבטא את היחס בין העולם הממשי לבין עולם הסייברספייס ושואלות שאלות על נחיצותו של המידע האינסופי ובמיוחד על היכולת האנושית להכיל אותו ולעבד אותו באופן משמעותי.
 חן שמואלי / טרמינולוגיה של ביטחון אישי

חן שמואלי / טרמינולוגיה של ביטחון אישי
רישום וציור בדיו ואקריליק על דיקט
עבודותיי מתייחסות לתחושת ביטחון אישית סובייקטיבית בעיר תל אביב־יפו, עיר שהמקףה המפריד בין שמותיה מחלק אותה לשניים ועימו גם את תחושותיי.
באמצעות הדיו והצבע אני סורקת במבטי את המרחב העירוני בניסיון לברר את מהותו של הפער בין תחושת החיים והביטחון במקום אחד לבין תחושת הערעור והפחד במקום אחר.
אני נמצאת במקומות השונים בעיר ומתעדת אותם, נעה בין הדיו השחור ונגיעות הצבע, המחשה בחומר של תחושותיי.