קטלוג בוגרים 2013

אלינור אביכזר מלניק / כל עצמותיי תאמרנה

אלינור אביכזר מלניק / "כל עצמותיי תאמרנה"

וידאו-ארט משולש. 2.46-1.11 דק'.
" אֵין חַיָּה שְאֵין לָה צֶלֶם שֶל אֵינְסוףֹ
אֵין אִישוןֹ-עַיִן בָּזוּי וְנִתְעָב שְאֵינוֹ נֹוגֵעַ
בַּבָרָק שמִמַּעַל, פַּעַם לוטֵֹף וּפֵעֵם פּוגֵֹעַ"
(ו' הוגו).
ספק נבלה, ספק חיה, ספק מתה. אני מונחת על הכביש בנשימות כבדות, חסרות. כשאדם עובר לידי, הוא נעצר, נחרד למראה עיניו. מחפש סימן היכר לצלם חיים. ואז מקיף אותי בהתעלמות וממשיך לדרכו. מלא דחייה.
הזהות שלי בגוף הנבלה השתבשה, המערכת והסדר שובשו. נוצרה בזות. הבזוי הוא פרוורטי. הורג בשם החיים. חי בשירות המוות. הוא אינו מוותר על איסור, כלל או חוק. ואף אינו ממלא אחריהם.
על פי בורחס, הבזות מתוארת כחסרת מידה, חסרת גבול. מה שלא ניתן לחושבו, לא ניתן להחזיק בו ולא ניתן לסמל אותו. אך מה זה אם לא החזרה הבלתי נלאית של המודחק?
המונע על ידי אובדן תחילי ולכן אינו פוסק מלתעות, בלתי מסופק, מרומה, מסולף, בטרם ימצא
את האובייקט היציב היחידי שלו, המוות. גורלה הנשגב של הנבלה הוא העבר שלה - המאבק עם המוות, והעתיד שלה – המשותף לכולנו.
והצופה נרגש ומזדעזע לנוכח ההבנה שזה יהיה הסוף. עם זאת, האין זו התועבה עצמה? לגעת כך במוות, להשתעשע בו? הלוא אני מקימה לתחייה את הפרווה רק כדי להיטיב להמיתה.
 

לימור אנדן / סריקות וקולאג' דיגיטלי לימור אנדן / סריקות וקולאג' דיגיטלי

עבודותיי מתרכזות באזורים הפיזיים שמחוץ לבית בו גדלתי. על ידי אמצעים צילומיים שונים אני חוקרת את הסביבה הזו בשעות החשיכה ומחפשת את הדיסוננס שבין הטבעי למלאכותי.
אני משוטטת במרחב הביוגראפי-גיאוגרפי הזה כחוקרת, כמעט ארכיאולוגית, כשאמצעי החקירה שלי הם המצלמה, הפלאש והסורק, שבעזרתם אותו מרחב ביתי ומוכר עובר טרנספורמציה.
בסדרת החיות (קולאז'), יש ניסיון לגעת בקו הדק שבין הטבעי לפראי, על ידי השתלת בעלי חיים באזורים שהם נוף ילדותי, ושאינם סביבתם הטבעית. צילומי בעלי-החיים שאספתי מהאינטרנט, זולגים לתוך תמונות של המרחב הביתי שלי, המוכר הופך לזר, הגינה המשפחתית הופכת למכלאות וליער.
סדרת הסריקות הינה המחקר העיקרי של המרחב האישי שלי, כשהפעם הסורק משמש ככלי מרכזי. אני יוצאת לטבע עם סורק ומחשב, וסורקת את השטח בשעת לילה. סריקה של איזורים נרחבים בשטח, או אובייקטים גדולים, גורמת לפירוק ובנייה מחדש. תהליך הסריקה מזכיר לי את תהליך הפיתוח של צילום האנלוגי בחדר חושך כאשר האובייקט המצולם נגלה לאטו מתוך החומריות. לפלטה של הסורק ישנם גבולות ומרחב ברורים שקבועים מראש בו, ואיתם אני עובדת.
התהליך המכני, שנעשה בד"כ לשם התיעוד, נעשה הפעם על שטחים בטבע, ומייצר את התיווך בין המדיה והטכנולוגיה לטבע הממשי והקיים. הסורק שאמור לתעד לרוב מסמכים משרדיים, הופך הפעם את הטבע לאובייקט של שימור ותיעוד, לתמונה דו-מימדית שחומריות האובייקט עדיין מורגשת.
ההתעסקות במושגים ארכיאולוגים מעלה שאלה על הצורה של אופן ההסתכלות על הדברים.
הקירוב יוצר תמונה שונה וכשאני עובדת עם הסורק חלים עליו חוקים אחרים שהם כבר לא חוקי הצילום. זו איננה התמקדות מכוונת, הפריימים נוצרו מתוך עיוורון ואינטואיציה ורק בתום הסריקה נחשף הדימוי. המצלמה התחלפה בסורק והעין בגוף. התוצר הוא דימוי שאין בו עומק, המבט הוא אחר, העין שמאחורי מצלמה לא קיימת, הפיזיות היא המנחה.
 
שני דוד מלק / ניסטגמוס (Nystagmus) שני דוד מלק / ”ניסטגמוס“ (Nystagmus)

מיצב וידאו, ארבע הקרנות.
נאו-סוריאליזם איננו מחפש את החלום אלא את סיבתו.
מה נמצא מאחורי המבט שלנו? כיצד נייצר אמנות שמאפשרת לנדוד בין מחוזות
מושא המבט ומושא התשוקה?
אני נקודה במרחב, נעה בקו ישר אל האופק ומאידך מסמנת שביל כמעין ציור,
ממשיכה לחיות באופן מדומיין במבטו של הצופה.
אני שולטת על מבטו, שולטת על דמיונו, מכוונת את תשוקתו להשלים את החסר.
נקודת המבט מאפשרת התבוננות על התרחשות נסתרת, המראה הזזה קלות ברוח
מנווטת את הצופה אל נדודים ידועים מראש של הדמיון.
ניסיתי לבחון יחסים של שליטה והעדר שליטה על המבט ועל מה שמאחוריו.
לצופה אסור למצמץ.
 
  ליאת הופלנד / טמפו  ליאת הופלנד / "טמפו"

מיצב עם 3 מסכי וידיאו ומטרונום.
החיים המודרניים מכתיבים לנו מקצבי התנהלות וכופים עלינו להתנהל על פי תכתיבים חיצוניים. אני רוצה לחשוב על המקצב הכפוי ביחס לחירויות הפרט ככלל ולתפקודים מגדריים כפרט. אורח החיים המודרני מכתיב לנו מסלול חיים מוגדר היטב אשר כל חריגה ממנו הינה חטא קרדינלי. לימודים, חתונה, ילדים וכו.. התכתיבים האלה הם כמו קולות שאנו שומעים, המהדהדים ללא הפסקה בראשינו כטמפו ומייצבים אותנו במסלול "הראוי". במילים אחרות, את הקצב
שעל פיו אנחנו מתנהלים/ות קובעת החברה ולא אנחנו.
עבודתי מתמקדת בקצב החיים הזה. בחלל התצוגה מוקרנים שלושה מסכי וידיאו המקרינים מיצג שבו אני חותכת מלפפון במטבח. בכל אחד מ"מיצגי המטבח" הללו נעשה חיתוך המלפפון בקצב שונה. בחלל התצוגה ניצב מטרונום כרדי מייד שמסונכרן עם קצב פעולת חיתוך אחת.
המטרונום מייצג את הטמפו שהחברה מובילה ומסמל את המקצב הנורמטיבי, המקובל, שהנשים שואפות לעמוד בו. כל פעימה הולמת בגוף האישה ומזכירה לה גם את השעון הביולוגי המתקתק... הזמן האוזל איננו רק תזכורת לסופיותה שלה כי אם גם תזכורת לסופיותה של הפוריות שלה. רצונות ומאוויים מתערבבים עם דרישות חברתיות, התקתוק הולך וגובר ועימו הבלבול, דפיקות
הלב המוגברות ואיבוד השליטה.
שני המקצבים האחרים, הסוטים מקצב המטרונום, מייצגים נשים שמנסות לחיות ע"פ המקצב שלהן למרות תכתיבי החברה. גופן מפעיל קצב טבעי, ראשוני, כמה זמן יוכל לפעול ככזה למול הקצב המכני והטכנולוגי? הטמפו השונה של העבודות מייצג את המאבק הנואש של האשה למציאת חירות בתוך המשבצות המגדריות הנתונות מראש. די מהר מובן כי חירותן של נשים אלה הינה אשליה בלבד מכיוון שלמרות שהקצב השתנה היא עדיין כפופה אליו, שומעת אותו, נלחמת כל יום מחדש מולו, ובבוקרו של כל יום נשארת כתמיד עם מלפפון ביד.
 
 רותם ויזל פלדמן / מכונות שמימיות  רותם ויזל פלדמן / ”מכונות שמימיות“

מיצב פיסולי בטכניקה מעורבת
האם העתיד שעליו סיפרו לנו הגיע כבר?
האם רובוטים שולטים בכל מה שאנו עושים?
בניגוד לציפיות מרובוטים מעודכנים "הרובוטים" שלי חיים במציאות .Low-tech הם מעידים בעיקר על דלות החומר ומוצבים בחלל כיצורי מתכת גדולים שמטרתם איננה ברורה כלל. האם הם שרידים מיותרים של טכנולוגיה ישנה שכרגע אינם חיוניים למעט היכולת לשעשע אותנו?
מה נעשה בעולם עם מכונות ללא צורך מוגדר?
התבוננות בהם גורמת לנו לחזור לרגע להיות ילדים - לחזור למקום שבו הרובוט היה מדומיין ולכן ניתן היה להשתמש בו כאגדה רבת קסם. להביט ביצורי המתכת ולהבין שחלומות יכולים להתגשם, שיש מפלצות, יש אבירים והכי חשוב שעדיין יש קסם בעולם. חורק, מאובק, גרוטסקי או סתום, אך תמיד גדול מהחיים עצמם.
 
 אליה לוגסי / עיניים סגולות Purple eyes  אליה לוגסי / עיניים סגולות Purple eyes

צילומים וטקסטים. קומפוזיציה של דימויים וטקסטים יוצרת ריתמוס מיוחד של מבטים.
מבט טעון במחשבה כדרכו של רפלקס מהיר שאין חושבים או מתרכזים בו יתר על המידה.
כמו המילים שכותבות על יחסים - יחסים זוגיים, יחסים בין אדם וחפץ, בין אדם לזולת - כך מערכת היחסים בין הדימויים והטקסטים מנביטה חיבורים שנמשכים מן הטקסט לדימוי וחזרה ממנו.
באופן שרירותי, כמו שיטוט.
סיפורים שמרגע לרגע ועוד רגע, על הבנת היחיד ומורכבות של מבט וקשרי אנוש. הרגע השקט ואז ההדף, בשנה אחת שלמה או שעה אחת בקושי. מילים כתובות כדי שיחשבו אותן, דימוי קיים כדי שיראו אותו. ריכוז שמפנה מקום לרעש שעשוי חלקים של ריצוד טקסטואלי וסקיצות של סיטואציות. נגישות מתמשכת למציאות על סף דמיון של קולאז' צילומי ספרותי.
 
 טלי סלוצקי / ארבע אימהות  טלי סלוצקי / "ארבע אימהות"

מיצב עם 4 סרטי וידיאו
שאלת מיקומן של הנשים בהיסטוריה ובתפקיד שלהן ביצירת ההיסטוריה מהדהדת בכל עבודותיי בארבע השנים האחרונות, והיא קשורה בבדיקה של היחס בין הזהות הנשית ההיסטורית והזהות שלי.
בהקשר זה אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות רבות על תפקידם של המיתוסים המעצבים את דמותה של האישה וכיצד נוצרו מיתוסים אלו.
אני רוצה לטעון כי המיתוסים המונותיאיסטים הם לב ליבה של התרבות הפטריארכאלית וככאלה אינם מאפשרים לי מקורות להשראה ומודלים לחיקוי.
מטרתי היא לנפץ את המיתוסים הללו ולהציב את הצופה הישר אל מול רסיסיהם וזאת כדי לשבור את הדפוס המחשבתי אצל הצופים/ות משני המינים באשר לתפקיד האישה בחברה בעבר וכיום.
לפני כשנתיים פיתחתי פרויקט רחב מימדים וטכניקות ובו גילמתי את דמותה של "השרמוטה", מאז אני מחפשת את אותן דמויות של נשים סוררות אשר מערכת הזכויות והחובות הקאנונית לא מרשימה אותן והן אקטיביות בניפוצה.
מחשבה זו היא נקודת המוצא למיצב הוידיאו "ארבע אימהות". המיצב נוצר בעקבות מחשבה על אותם סיפורים תנכיים אשר יוצרים ומבנים את דמותה של האישה היהודייה כמקור השראה וכדמות מופת ומתוך כך בהכרח שותפים ביצירת הזהות שלי כאישה ככלל וכאישה יהודייה בפרט. אני בוחרת לשכתב את ההיסטוריה מחדש ולהעמיד את הצופה אל מול שתי שכבות, השכבה הקאנונית המוכרת לנו והשכבה שאותה יש לחשוף. במילים אחרות, או במילים תנכיות, אני מציבה את הצופה מול הפשט והדרש... שלי.
ארבע האימהות שנבחרו אינן האימהות הקאנוניות. בחרתי ב"ארבע אימהות" חדשות, ארבע נשים אשר דמותן וסיפורן אינו רק שולי אלא גם נתפס כשלילי. זו שנתפסה כסרבנית או חסרת תודעה מוסרית, ילדותית או קורבנית, כל אחת מהן מקבלת את קולה בחזרה ומשמיעה ניגון חדש, שונה מהמוכר. סיפורן המחודש של הגר,
דינה, ושתי ואשת לוט מסופר דרכי באמצעות 4 עבודות וידאו. בכל וידאו עולה, ולעיתים צועק, קול חדש שלא נשמע בתנ"ך, קול שמבחינתי חייב להדהד בתוכנו ולקבל את חשיבותו ומשמעותו בתרבות שלנו.
האלטרנטיבה המוצעת כאן הופכת באופן מיידי גם לדקונסטרוקציה של מעמדן ומשמעותן של 4 האימהות הקנוניות, וזו אולי השבירה של המיתוס הגדול מכולם.
 
 ניסים קלדרון / אלוהים מתגלה אל שרב ניסים קלדרון / "אלוהים מתגלה אל שרב"

מיצב וידיאו וסאונד, רישומים ורדי-מייד
את היצירה פיתחתי עבור נביא הזעם שרב, נביא עבור עצמו בלבד, נרקיסיסט, הפולש מן העולם החיצון, נחנק מן הדוקסה החברתית ומוצא עצמו קורבן של המבוך הפוסט מודרני, שהוא מבוך חסר מבנה, חסר מוקד ואשר היציאה ממנו תהיה ברית אסורה בין אסתטיקה ופוליטיקה ריאקציונרית. שרב משמש כאלטר-אגו שלי השואל שאלות על גורלה של התרבות הפוסט-מודרנית החוגגת את פולחן היופי הנצחי בתוך בליל דיגיטלי ו'ניו-אייג'' אנלוגי.
עבורו יצרתי מקדש בו מתרחשת בריאה של מציאות תרבותית המורכבת מריבוי אדיש של אובייקטים, רישומים, וידיאו וסאונד.
שרב משתמש באסטרטגיה השמה בוז לערכי החיים הבורגניים-קפיטליסטים, אלה הנצמדים באופן כפייתי להרמוניה המגוחכת של חוק המוסר, ואני, העוקב אחריו בנאמנות אינסופית ושיטתית מקדש את היכלו כמו הרומנטיקן האחרון, מתמכר לצבעוניות החריפה של המזרח, לנרקיסיזם של תרבות הריאליטי ולעיר "האבסטרקטית" של ימינו.
כל זאת כדי להגיע אל התבונה, כזו המאפשרת את פריצת מערכת האשליות בעולם החדש שיצר, עולם חסר משמעות, ולנסוק נסיקה מפוארת אל השמש כדוגמת מעופם הטרגי של דדלוס ואיקרוס.
 
 דניאל ראב / ללא שם  דניאל ראב / ללא שם

מיצב/ג לבנים
"היש ישנו והאין איננו" - אני רוצה לקחת את קביעתו של הפילוסוף היווני פרמנידס ולשנות את משמעותה האונטולוגית למשמעות פסיכולוגית. אני לא אשאל מה קיים ומה לא קיים במציאות אלא מתי מה שקיים אובד ואיך מתמודדים עם האובדן, שוב ושוב ושוב.
בעבודת הקיר אני עוסקת בשאלות שקשורות לשמות תואר: איתן , קיים , נוכח, מנסה להעמיד את הצופה אל מול החרדה שקיימת עמוק אצל כל אדם, איתה הוא מתמודד פעמים אחדות בחייו, רדה אל מול הקיים שאולי עוד רגע יחדל להתקיים.
חומת לבנים אמורה להיות איתנה אך זו שבניתי תלויה על חוט. היא מודיעה על פוטנציאל ההתפרקות שלה בכל רגע נתון. חוט השערה עומד בין יציבות ואיתנות לבין התמוטטות והתרסקות. כיצד נצליח לחיות עם החרדה הזו? עולם החרדה מכחיד את ההווה לטובת העבר והעתיד, ואכן, עבודותיי לאורך השנים מתעסקות בשאלות הקיום שלי אל מול זמני העבר והעתיד. ההווה קיים בהן רק כדי לנפץ את אותם דברים שעומדים "איתנים" בחיי, רגע לפני שהם נעלמים מעצמם.
במיצג אני ממקמת את גופי לרגעים ספורים ברווח שבין החומה והרצפה ומשמשת באופן זמני במקום הבסיס הנעדר. ברגעים אלה אני חיה את ההווה.
 
 נני רובן דרורי / בבל נני רובן דרורי / "בבל"

מיצב וידאו
ביצירה "בבל" נעשה ניסיון לחקור שאלות הנוגעות לזמן ומרחב חברתי ופוליטי, להגדיר ולבנות זהות מחדש ולהציג אמירה לגבי חיינו בעידן הבו-זמניות , של הזה לצד זה , של התפזורת.
לתאר מצב של פיסות תודעה, הזורמות ומתפתחות כרשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה בצמתים, כשהייצוגים שזורים וארוגים אחד בשני ומשוקעים בהיסטוריה ומסורת שיח משותפים.
תצורות השיח מתייחסות להרכב ומורכבות הארכיון האישי והאוניברסלי, הנובע מהחומר התרבותי, של חינוך וסביבה בה אני חיה. הייצוג האמנותי מתייחס למוצא הקדום, לתרבות המוצא העכשווי, להשפעות הקולוניאליזם, לפליטות והגירה, ולקולאז' המחבר מזרח ומערב, תוך תהליכי חיברות וגדילה במציאות וההוויה הישראלית , כמו כן התייחסות לממד החיים בעידן הגלובליזציה ובתרבות הדיגיטאלית של ימינו.
זהו ניסיון להעביר לצופה את חווית הדחיסות הבלילה והבלבול המתרחשים בתודעה אשר ביחד יוצרים חלל שהוא מרחב הפעולה האומנותית.
המסע בזמן ובחלל מתנהל בין 3 שפות: הערבית, שפת האם הראשונית, שהודחקה. העברית, שפתי העיקרית והאנגלית המשמשת כיום כשפה אוניברסלית, מסמלת תרבות מובילה מחד ואת שקיעת המער ב מ א י ד ך .
העבודה מתפרשת ב- 3 צירים עיקריים במקביל:
השפה והטקסט מיוצגים בשלוש השפות בנרטיב הקולקטיבי של סיפור בבל בספר בראשית פרק י"א. מוצג תהליך של פירוק ובנייה מחדש בסטרוקטורה של השפות תוך בלילה וחיבורים ביניהן באופן שרירותי, באין ספור קומפוזיציות אקראיות. כתמונה הנעה על הגוף בתוך המרחב הוירטואלי בו אנו חיים. הסיפור התנכ"י מיוצג גם בשפת הסימנים המתקשר עם עולם הדממה המתרחש בחללים בנויים. במקום שבו המילים כלות צצות ועולות לשונות, ללא מילים, כמו שפת הגוף, הנגינה, הבכי והשחוק, מבעבעים ועולים מן התהום ומציפים אותנו בהמון גליהם ומתפזרים בעוצמה לכל עבר.
המוצא ההיסטורי האישי – הלידה וההגירה מעירק, האזור בו נבנתה בבל הקדומה, שהוא גם סיפורה של קהילת יהדות בבל שנעתקה ממקומה, מיוצגים בעיון בכתבי היד של האב, בשפה האנגלית והערבית יהודית, (בכתב תרגומה שהינו כתב עברי עתיק). התמונות והסאונד מכילים זיכרונות נרטיביים טקסטואליים אבודים .
הממד האדריכלי הוא העיר בבל של העבר וגם המטרופולין של היום על ריבודיה השונים. העיר כמו השפה היא תוצר מלאכותי של בני האדם וכמוה היא מתפתחת תוך הרס ובנייה מחדש, בתהליכים של ארגון עצמי ללא אפשרות של תכנון ושליטה מראש. מגדל בבל שנבנה בידי אנשים שחלמו לגעת בשמים, למקום שבו שוכנים האלוהים ומלאכים, מסמל את היהירות האנושית. קריסת המגדל מייצגת בד בבד את הכישלון האישי והקולקטיבי לצד כל תרומה ותמורה יחידה המחוללת שינויים בתוך השדה ואח"כ מקדמת בנייה מחדש ויציבות חדשה.
זהו החלום ושברו והכוח הטמון בהתרסקות.
 
 גיא שובל / פוליטיקה של זהויות והמבט התרבותי גיא שובל / ”פוליטיקה של זהויות והמבט התרבותי“

וידיאו ב-3 מערכות ( 10:09 דקות).
עבודותיי עוסקות בפירוק של מנגנוני ראייה ומחשבה על המבט במעברו דרך פילטר התרבות.
נושאי הבחינה המרכזיים אליהם אני פונה הם מיניות, מגדר, וזהות אישית במנגנוני הצפייה.
הסרט איך להיות שחקן פורנו מתאר את תהליך החקירה האישי שלי כבמאי וכשחקן בסרט פורנו
הומוסקסואלי. על ידי חלוקת הסרט לשלושה פרקים ותיעוד תהליך הצילום ישנו ניסיון לפרק את הז'אנר הפורנוגראפי והמנגנונים הטכניים המאפיינים אותו כמו גם את האשליה המינית.
שלושת הפרקים של הסרט ממלאים אחר חוקי סרטי ההדרכה - הפרק הראשון מציג ראיון עם מפיק של סרטי פורנו המדריך אותי בנבכי התעשייה ובהשלכות של החשיפה, בפרק השני אני הופך למדריך ומנחה דמות נוספת המתפקדת כעוזר צלם בתפעול מצלמה, זוויות צילום וכדומה.
פרק הסיום נעזר באיורים גרפיים וב- voice over שבו שומעים את הוראות המפיק – שני עזרים אלה ממשמעים ומנווטים את תנועותיהם והתנהגותם של השחקנים.
הסרט הופך למדריך למשתמש או לקטלוג מסחרי הפועל בתחומי מערכות הכוח באינטראקציות מיניות ומגדריות.
האמן אשר מצד אחד חותר תחת הז'אנר הפורנוגראפי ומייצג אותו כמערכת, כלוא בעצמו באותה מערכת וחותר להיות שחקן פורנו וחלק מהפנטזיה. זהו סוג של ניסוי כלים אשר בו אני מודה בעצם כליאתי במערכת ייצוג פיזית, מינית ומגדרית ואיני יכול להימלט ממנה במובנים המקובלים אלא תוך כדי השתתפות בדבר אשר תחתיו אני חותר. התוצאה מדגישה את כוחה המפתה של הפנטזיה ומציעה את אחת הסיבות לכך שהפורנוגרפיה היא מנגנון שמבחינה אוניברסאלית כ"כ מקשה על פירוקו.
הצילום עיני פרה מעמת את הצופה עם המבט הישיר של זוג עיניים עקורות אשר מצולם ומטופל בטכניקת הצילום המסחרית של צילום מוצר ואריזה. על ידי אופני חשיבה פרסומיים מתבטלת הזהות של המושא הצילומי ונחשף המבט גם בצורתו הפיזיולוגית - אנטומית וגם כחלק מתרבות הצריכה, הוא מוצר לכל דבר, מפתה ונתעב כאחד.
המיצב תוספי התזונה מציב שאלות לגבי הרווח בין הטבעי למלאכותי ובוחן את הצורה בה הזהות
והאסתטיקה הפיזית נתפסות במרחב של קידוש ומלאכותיות הגוף.
סדרת צילומי הנרגילות מטפלות בנושא הזהות והחשיפה הביוגרפית כאשר הן עוברות מניפולציות כימיות וטיפול לאחר הדפסתן, דבר הגורם לחשיפת הדף הלבן והחומר. אפקט הבעירה הנוצר מהמפגש הכימי נראה כמאכל את הדימוי. הנרגילות מייצגות מרכיב אישי וביוגראפי של קונפליקט בזהות משפחתי שחציה מוסלמית וחציה יהודית. זוהי פעולת סימון של הזהות האתנית אשר נמצא בין בעירה ונוכחות לבין מחיקה והסתרה.
 
 ליתום שוורץ / הוא לא אמן ואני כן ליתום שוורץ / "הוא לא אמן ואני כן"

מיצג
התשוקה שלי היא להתבונן פנימה למערכות משטור אנושיות בתוך העולם הזוגי תוך ידיעה שעולמנו נמצא במצב תמידי ואינסופי של היווצרות והתכלות.
כל רגע הוא פוטנציאל לקפיצה במערכת יחסים, כל רגע הוא פוטנציאל לגוויעתם.
במיצג - מה שעומד בינינו מפריד ומחבר כאחד. הוא ניצב שם כסימן לפוטנציאל. ואנחנו תוהים ותועים. כל יום מחדש. האם בחרנו נכון? האם הרגעים הללו יישארו באיווי תמידי? מה הזמן וההמשכיות יעשו בנו?
שאלות אלה מחברות את המרחב הפרטי והאישי למרחב הציבורי ומעמידות את הסדר האישי והחברתי במבחן נוסף.